|
מתי אירע מעשה רות אצל חז"ל מצאנו דעות שונות על זהותו של אותו השופט (או השופטים). יש שמקדימים את המעשה לראשית תקופת השופטים, ויש שמאחרים אותו עד לשלהי התקופה. המקדימים הם: ר' יהושע בן לוי שסבר, שמעשה זה אירע בימי שמגר ואהוד; רבה בר יצחק סבר שמעשה זה אירע כדור לאחר מכן, כלומר בימי ברק ודבורה; ואלו בשם רב אמרו ש"אבצן זה בעז" (בבא בתרא צא ע"א), כלומר רב מזהה את בועז עם אבצן השופט מבית-לחם (שופטים יב, ח) ששפט את ישראל שבע שנים, כשמונה-עשרה שנים לפני שיעבודם על-ידי הפלשתים בימי שמשון (שם יג, א). יוסף בן מתתיהו שבידיו היו מסורות שקיבל מרבותיו, סובר שמעשה זה בימי עלי היה. הואיל ודוד שבו חותמת מגילת-היוחסין הבאה בסוף הספר, היה דור רביעי לבועז, אפשר להניח שמעשה זה אירע כמאה שנה לפני לידתו של דוד. מספר זה אף מכוון, פחות או יותר, למשך זמנם של השופטים ששפטו את ישראל מימי אבצן מבית-לחם ועד השופט האחרון בשילה - עלי. היו מן האחרונים אשר הדגישו, שהשמות הנזכרים במגילה - אלימלך, נעמי, מחלון, כליון, ערפה, רות ובועז - ניתנים להידרש, ולפיכך אינם היסטוריים כי אם ספרותיים. לדעתם חוברה המגילה בימי שיבת ציון, והיא אינה באה לספר מעשה היסטורי שהיה, אלא מעשה שכל מגמתו פולמוס ומחאה למעשה הגירוש של נשים נכריות (כולל נשים מואביות) בימי עזרא ונחמיה (עזרא ט, א ; נחמיה יג, א, כג). ברם, דעה זו שהייתה מקובלת על מבקרי-המקרא בתקופה מסוימת בטלה, וחוקרים חשובים בדורות האחרונים סבורים שאין לה שחר. ממעשה רות עצמו ניתן להוכיח את היפך סברתם, שהרי מחלון וכליון נענשו ומתו ערירים, מפני שלקחו לעצמם נשים מואביות. וגם אין להביא ראיה מצדקותה וחסידותה של רות על נכריות אחרות, כי הרי רות - גיורת-צדק יחידה ומיוחדת במינה הייתה, שעזבה את עמה ואת אלוהיה, ודבקה בא-לוהי ישראל ובמצוותיו (וראה לקמן "למה נכתבה המגילה"). ובאשר לשמות הניתנים להידרש, הרי דבר זה ניתן להיעשות ביחס לרוב השמות שבמקרא, הנקראים בדרך כלל על שם המאורע. ברם, שמות אלה ניתנים להתפרש לא רק כסמלים הבאים לציין את אופיים של נושאיהם, או על שם סופם של אלה, אלא גם כשמות ממש. השם מחלון, למשל, אפשר לפרשו לא רק כגזור מלשון מחלה וחולי, על שם סופו של בן אלימלך, כי אם כגזור מלשון מחול ומתוק, בדומה לשמות: מחלי (שמות ו, יט), מחלת (בראשית כח, ט), מחלה (במדבר כו, לג) ומחול (מלכים א' ה, יא); וכיוצא בזה כליון, אפשר שלא נגזר מלשון כליה, על שם סופו, כי אם מלשון כלה, במשמע של גמר וסיום, כמו השם גמריה (ירמיה כט, ג). ולבסוף, אין להעלות על הדעת שייחוס דוד זה הוא אגדה מאוחרת, שכן בזמן מאוחר לא היו ממציאים אגדה, שממנה יוצא, שמוצאו של דוד משיח ה' הוא מן העם, שהתורה אסרה עליו לבוא בקהל ה' עד עולם. אין זה אלא שהמגילה באה לספר מעשה, שאירע ממש בימי השופטים, ומכאן גם ערכה הרב לתולדות ישראל באותה התקופה. התיאור הבהיר והנאמן מחיי ישראל בשלהי תקופת השופטים בעיר קטנה יחסית, בבית-לחם, עיר שבה חי ציבור המקפיד על קיום תורה ומצוות, תיאור זה משלים ומאזן את התיאור הקודר של חיי ישראל שבספר שופטים. מי חיבר ספר רות? מבין החדשים יש שסברו, כאמור, שמגילת רות נכתבה בזמן מאוחר, בימי שיבת ציון, וזאת מכיוון שהניחו, שנכתבה לשם פולמוס עם עזרא על מעשיו לטיהור המחנה וגירוש הנשים הנכריות, ועי' לקמן "לשם מה נכתבה המגילה". מ"צ סגל הוכיח את קדמותו של הספר מבחינת תכונותיו הלשוניות, ואלה דבריו: |
"לשון המגלה היא מקורית ועצמאית עם ביטויים וצירופי מלים המיוחדים לה. היא קרובה בסגנונה ומליצותיה ללשונם של ס' שמואל ושל החלקים הקדומים בספרי שופטים ומלכים".
|
|
וזוהי גם דעתו של א' כהנה במבוא לפירושו לס' רות: |
"אופן ההרצאה והסגנון שבמגילה מוכיח שהכותב מן הראשונים היה, ואין הסגנון המופתי שברות נופל בטהרתו וביופיו מן הסגנון שבחלקים היפים ביותר בס' שמואל".
|
|
עם זאת סובר מ"צ סגל שמחבר הספר חי דורות מרובים אחרי המאורעות שבסיפורו, והוא משער שהמגילה נתחברה בימי מלכי יהודה הראשונים, לפני המרד הגדול של מישע מלך מואב בימי יהושפט ויהורם (ראה מלכים ב' ג, ה ואילך). ברם, הטענות שהוא מביא לביסוס השערתו על איחור כתיבתה של המגילה עד לימי מלכי יהודה הראשונים, אינן נראות כחותכות. הטענה שאין המחבר מציין את שם המקום במואב, שבו גרה משפחת אלימלך, אינה מוכיחה שהמחבר כבר לא ידע את שם המקום, מדרכו של מקרא הוא לוותר על ציונם של פרטים שאינם נחוצים לגופו של סיפור, ושאין בהם לימוד לדורות. וכיוצא בזה אין משכנעת הטענה שבועז קורא לגואל "פלוני אלמני" משום שהמחבר כבר לא ידע את שמו. ייתכן שסירובו של הגואל לשאת את רות - גנות גדולה היא לו, והמחבר חס על כבוד צאצאיו. או שמא היה בכוונתו של המחבר לרמוז על "מידה כנגד מידה" - ההוא סירב "להקים שם-המת על נחלתו" (ד, ה), והנה שמו שלו כאלו נמחה מקרב ישראל. סוף דבר, נאמנה עלינו מסורת חז"ל כמות שהיא, ששמואל כתב את מגילת רות. רות וההלכה וכיוצא בזה הסמיכו הרבה הלכות גרים לדברי רות "אל-אשר תלכי אלך" וגו' ולדברי הכתוב "ותרא כי-מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה", כגון "ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות" וכו' ו"אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו" (יבמות עז ע"ב). הלכה מפורשת למדו מן המגילה בעניין קניין חליפין (= קניין סודר): "וזאת לפנים בישראל על-הגאלה ועל-התמורה לקים כל-דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל" (ד, ז), אלא שנחלקו אמוראים בדבר, אם בכליו של הקונה או בכליו של המקנה נעשה הקניין, וכמה פרטי דינים בקניין חליפין נלמדו מפסוק זה (עי' בבא מציעא מז ע"א). "וקנין חליפין לא ללמד על עצמו יצא. מה פירושו של 'וזאת לפנים בישראל': האם היתה תקנה מקובלת כזאת ביחוד על קניין ב'נעל'? לאו. כאן המנהג לא נובע מתוך הדין, אלא הדין נקבע על פי המנהג: זהו עצמו של הדין - הקניין חל באותו מעשה שנהגו לקנות בו". וכך פירש בעל שו"ת "דבר אברהם": |
"'וזאת לפנים' - עצם המנהג; 'וזאת התעודה' - זוהי העדות והקבלה שהמנהג יקבע את הענין".
|
|
עוד למדו מן המגילה את ההלכה ש- |
"אין יוצאין מארץ לחו"ל, אלא אם כן עמדו סאתים בסלע. אמד ר' שמעון, אימתי, בזמן שאינו מוצא לוקח, אבל בזמן שמוצא לוקח, אפילו עמדה סאה בסלע, לא יצא" (בבא בתרא צא ע"א),
|
|
ועל שיצאו לחו"ל, נענשו אלימלך, מחלון וכליון. גם הנישואין של בועז ורות שימשו מקור להרבה הלכות, וביניהן ש"ברכת חתנים בעשרה, שנאמר 'ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו'" (כתובות ז ע"א). ומכתוב זה למדו אף את ההלכה בדרך-ארץ ש"אין רשות לקטן לישב עד שנתן לו הגדול רשות" (עי' ירושלמי כתובות פ"א הל"א), ועוד. ואף הלכה שהיא בגדר תקנת חכמים, למדו ממגילה זו: |
"והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם (= המפורש), שנאמר (רות ב, ד), 'והנה-בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'" (סוף מס' ברכות).
|
|
ובגמרא מכות כג ע"ב חשבו תקנה זו לאחד משלושת הדברים שעשו בית-דין של מטה והסכימו בית-דין של מעלה על ידם. קריאת רות בשבועות |
"רות (קורין) במוצאי יום טוב ראשון של עצרת עד חציו ומשלים במוצאי יום טוב האחרון; ויש אומרין בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניהם. ונהגו העם כך, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג" (מס' סופרים פי"ד, הלי"ח).
|
|
הרי לנו שני מנהגים בדבר קריאת רות בשבועות או במוצאי שבת שלפניו כבר בימי הגאונים. נציין כמה מן הטעמים שניתנו לקריאה זו: (א) לפי שכתוב במגילה, "בתחילת קציר שעורים" (סוף פרק א) ו"קציר חטים" (סוף פרק ב), וחג השבועות הוא בימי הקציר, ובפרשת המועדים כתוב: "ובקצרכם את-קציר ארצכם לא-תכלה פאת שדך" וגו' (ויקרא כג, כב) מיד אחרי פרשת שתי הלחם שמביאים בשבועות, ומצוות אלה קיים בועז, ככתוב: "וגם של-תשלו לה מן-הצבתים, ועזבתם ולקטה" (רות ב, טז), ורות הייתה ענייה וגיורת, לכן קורין רות בו ביום. (ב) עצרת הוא זמן מתן תורתנו, ומגילת רות מדברת במעשה גיורה של רות וקבלת עול תורה ומצוות על ידיה. (ג) מגילה זו הנקראת בזמן חג מתן תורתנו מלמדתנו "שלא ניתנה תורה אלא ע"י ייסורין ועוני" (מדרש זוטא לרות א, א). (ד) לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר "ותורת חסד על-לשונה" (משלי לא, כו), והתורה ניתנה בחג השבועות (מדרש "לקח טוב" לרות, בסוף הספר). (ה) ויש אומרים שהטעם הוא משום שדוד המלך גם נולד וגם נסתלק בעצרת, ומגילת רות היא מגילת היוחסין שלו. (ו) ויש אומרים שאמירתה בשבועות תוקנה כנגד הקראים והמינים החולקים על תורה שבע"פ, והיא באה לעשות פומבי לה, כי הרי רות - וממילא גם דוד - הותרו לבוא בקהל רק על-פי הפירוש שניתן לאיסור עמוני ומואבי על-ידי התורה שבע"פ. כלל בידנו שכשאתה מוצא טעמים רבים, אין האחד בא במקומו של האחר אלא לידו. אבל ייתכן גם ייתכן שאמנם מצטרפים טעמים אחדים. ונציין בהקשר זה עניין שהוא בגדר שעשועי תורה. יש ספרים המציינים טעם זה: רות בגימטרייה- 606, היינו בשבע פחות מתרי"ג שהוא מספר כלל המצוות. כלומר, בחג השבועות קיבלו ישראל רו"ת מצוות (שבע מצוות בני-נוח הרי היו קיימות גם לפני מתן תורה), כשם שרות עצמה, שוודאי הייתה מחסידי אומות העולם, הוסיפה לעצמה רק רו"ת מצוות כאשר אמרה : "עמך - עמי, וא-להיך - א-להי". למה נכתבה המגילה? |
"מחלון וכליון נענשו ומתו ערירים בארץ נכריה מפני שנשאו נשים מואביות. ומן רות אין להביא ראיה על צדקותן של הנשים הנכריות, כי הרי רות עזבה לגמרי את עמה ואת אלוהיה ונעשתה גיורת צדק".
|
|
יתרה מזו: "המעיין במגילה ללא דעה קדומה יווכח שאין בה כל נטיות לויכוח ופולמוס מפלגתי", ואין בה שום זכר למגמה כלשהי - "כי הסיפור הוא אידיליה שכולה שלום ושלוה". דעה אחרת, והיא כבר נאמרה על-ידי ראשונים, היא שתכלית המגילה לספר ייחוסו של דוד המלך, ודעה זו מסתברת, שהרי שמו של דוד בא בחיתומו של הסיפור ובחיתומה של פרשת הייחוסין הפותחת ב"אלה תולדות פרץ", ומונה עשרה דורות מפרץ בן יהודה ועד דוד. עוד אפשר לומר שסיפור ייחוסו של דוד בא להוציא מלבם של מתנגדיו, והם, כידוע, היו רבים מאד - השוה תהילים ג, ב ועוד - כי לא רק שמותר היה לדוד לבוא בקהל ה', אלא שאבותיו בעלי יוחסין היו - "מוצאותיו מקדם מימות עולם" (מיכה ה, א), וכי הם מתייחסים ישירות לפרץ בן יהודה ולנחשון בן עמינדב, הנשיא לשבט יהודה. ואלו ייחוסו הקרוב - אביו זקנו בועז, "איש גבור חיל" (ב, א) היה, וזקנתו רות שעליה נאמר: "כי יודע כל-שער עמי כי אשת חיל את" (ג, יא). ואף-על-פי-כן יכול השואל לשאול, מה ראה בעל המגילה להדגיש את העובדה שדוד מלך ישראל מתייחס לאישה, שמוצאה מעם, שעל בניו נאמר בתורה (דברים כג, ד-ז): "לא-יבאו עמוני ומואבי בקהל ה'... עד עולם... לא-תדרש שלמם וטבתם, כל-ימיך לעולם"? נראה אפוא ביותר שתכלית כתיבת המגילה היא כדבריו של ר' זעירא, שהבאנום בראש דברינו אלה, ללמדנו על חובתו של אדם לגמול חסד עם זולתו, ועל השכר הטוב שלו זוכה איש החסד מן הגומל חסדים טובים (= שלפנים משורת הדין). וכל פעם מתלווה לחסד במגילה ברכת ה'. אמנם, לכאורה אפשר לומר שגם מתנות העניים, שמקיימים אנשי בית-לחם ובועז, הם בחינת חסד שבעל-השדה עושה עם העני, הגר והאלמנה, ואף-על-פי-כן ספק הוא, אם נתכוון ר' זעירא למצוות אלה, כי עליהן מצווים ישראל ועומדים, ועליהן חלה הגדרת "איסור והיתר". מסתבר אפוא שר' זעירא התכוון לחסד שאינו נובע מקיום הדין אלא ממעשה הנעשה דווקא לפנים משורת הדין, מעין הגדרתו של רמב"ם שחסד הוא הטבה במי שאין לו חוב עליך כלל, ועל כן נקרא כל טוב הניתן על ידי הקב"ה חסד. בהרבה מקראות קודמים לחסד ברית והבטחה, וחסד הוא לפי זה מעשה שנעשה מתוך נאמנות (ומתוך אהבה) לברית ולהבטחה, שניתנה על-ידי עושה המעשה. דביקותה של רות בנעמי היא חסד, מעשה לפנים משורת הדין, שהרי מות בעלה התיר אותה - גם לפי דברי נעמי - מכל זיקה שהיא לחמותה. אבל רות איננה מסתפקת בחסד שעשתה עם המת ועם חמותה עד כה, חסד שרגילים לעשותו גם אנשי לבב אחרים (כגון ערפה גיסתה). היא מתגיירת גיור אמת אף-על-פי שהיא יודעת בבירור, שסיכויה למצוא "מנוחה" ב"בית אישה" קלושים ביותר, הן מתוך הטעמים שנעמי אמרה במפורש, הן מכיוון שההלכה על היתר הנשים המואביות לבוא בקהל ה' הייתה באותה השעה עדיין רופפת ושנויה במחלוקת, ולכאורה דברי הסירוב של הגואל "פן אשחית נחלתי" יוכיחו. גם בעצם הליכתה של רות ללקוט כאחת העניות בשדות בית-לחם, ובייחוד בהליכתה לגורן - כמצוות נעמי - יש משום מעשי חסד שלפנים משורת הדין, מעשים שנעשים מתוך נאמנות לבעל המת ומתוך נאמנות לצפיות חמותה החיה עמה, ובידיעה שעלבונות עלולים לעלות בחלקה. רות איננה שומרת יבם, והיא יכולה להינשא לכל איש, אבל היא הולכת להינשא לבועז, שלפי מסורת חז"ל זקן היה (לא בכדי הוא מכנה את רות בכינוי "בתי"!). ודבר זה מדגיש בועז באמרו לה: "היטבת חסדך האחרון מן-הראשון, לבלתי-לכת אחרי הבחורים אם-דל ואם-עשיר" (ג, י). וכיוצא בזה שופע בועז מעשי חסד שהם לפנים משורת הדין, הן בשעת קיום מצוות מתנות עניים הן בשעת קיום מצוות גאולה. בדין הוא אפוא שעושי החסד יבואו על שכרם ועושי הרע יבואו על עונשם. אלימלך ומשפחתו עזבו את הארץ, לכן מתו הוא ובניו בנכר. נעמי שבה למולדתה וזכתה לשית בחיקה את בנה של "אמא של מלכות". המגילה רומזת לדרך שבה מסובבת ההשגחה העליונה את הסיבות: "ויקר מקרה חלקת השדה אשר לבועז" (ב, ג), וודאי לנו שלא היה זה מקרה. ונציין פסוק אחד אשר בו בא לידי ביטוי עניין הגמול אשר על-ידי ההשגחה - "... ויתן ה' לה הריון ותלד בן" (ד, יג). מגילה זו, באמור, עיקר תכליתה ללמד את הגמול שההשגחה גומלת עם אנשי חסד על מעשיהם שעשו לפנים משורת הדין, בחינת דברי בועז לרות: |
"ישלם ה' פעלך, ותהי משכרתך שלמה מעם ה' א-להי ישראל אשר-באת לחסות תחת-כנפיו" (ב, יב).
|
|
וכן אומר ר' אליעזר: |
"בועז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה - אמר הקב"ה, אף אני אעשה את שלי" (רות רבה פרשה ז, ו).
|
|
נמצאנו למדים שמוצאו של דוד - בחסד ומאנשי חסד, ומלכותו - מלכות חסד, ולפיכך "וחסדי לא יסור ממנו" (שמואל ב' ז, טו, ועי' ישעיה טז, ה). |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
