(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:שמואל דוד לוצאטו, חוקר יהודי שחי באיטליה ונפטר לפני יותר ממאה שנה, כותב על מצוות ערי מקלט שהיא אחת הדוגמאות לכך שהתורה לוקחת נוהל קיים ומשבצת אותו בתוך מערכת חוקים, כדי להכניס אותו למסגרת מועילה.
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן:
(יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:
(יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּאֵל וְלא יָמוּת הָרצֵחַ
עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (במדבר לה)
(מא) אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ:מתוך שש ערי מקלט שיש לקבוע, מבדיל משה שלוש ערים. הערים מפוזרות באופן לא שווה מדרום לצפון: בצר נמצאת בנחלת ראובן, ממזרח לירושלים, בעבר הירדן המזרחי, רמות נמצאת בנחלת שבט גד, מול בית שאן, ואילו גולן, שבמקרא היא עיר ולא אזור, נמצאת בבשן, ממזרח לים כינרת. הצפיפות הגדולה יחסית של שתי ערי מקלט בצפון הארץ, לעומת עיר אחת בדרומה, מוסברת על ידי חז"ל בכך שבגלעד יש הרבה רוצחים ויש צורך לקרב אליהם את ערי המקלט.
(מב) לָנֻס שָׁמָּה רוצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת
וְהוּא לא שׂנֵא לו מִתְּמל שִׁלְשׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי:
(מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי
וְאֶת גּולָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (דברים ד)
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל יְהושֻׁעַ לֵאמר:שלוש הערים במערב הירדן מוכרות לנו: קרית ארבע היא חברון, מדרום לירושלים, שכם היא במרכז הארץ, בין ים המלח לים כנרת ובין הירדן לים התיכון, ואילו קדש נפתלי, המוכרת פחות, אינה מיושבת היום, ונמצאת ליד ים כינרת.
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד משֶׁה:
(ג) לָנוּס שָׁמָּה רוצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּבְלִי דָעַת וְהָיוּ לָכֶם לְמִקְלָט מִגּאֵל הַדָּם:
(ד) וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר
הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אתו הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לו מָקום וְיָשַׁב עִמָּם:
(ה) וְכִי יִרְדּף גּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלא יַסְגִּרוּ אֶת הָרצֵחַ בְּיָדו כִּי בִבְלִי דַעַת
הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלא שׂנֵא הוּא לו מִתְּמול שִׁלְשׁום:
(ו) וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד מות הַכּהֵן הַגָּדול
אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוצֵחַ וּבָא אֶל עִירו וְאֶל בֵּיתו אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נָס מִשָּׁם:
(ז) וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם
וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרון בְּהַר יְהוּדָה:
(ח) וּמֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחו מִזְרָחָה נָתְנוּ אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בַּמִּישׁר
מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וְאֶת רָאמות בַּגִּלְעָד מִמַּטֵּה גָד וְאֶת גּלָון גּולָן בַּבָּשָׁן מִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה:
וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּאֵל וְלא יָמוּת הָרצֵחַמה קורה לרוצח? זאת מפרט הכתוב בספר במדבר:
עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (במדבר לה: יב)
(כב) וְאִם בְּפֶתַע בְּלא אֵיבָה הֲדָפו או הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלא צְדִיָּה:הרוצח בשגגה הרג אדם. הוא הרג בלי כוונה. אין הוא אויב לו ולא מבקש רעתו. כאן ה"עדה" מקבלת תפקיד חדש:
(כג) או בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלא רְאות וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמת
וְהוּא לא אויֵב לו וְלא מְבַקֵּשׁ רָעָתו:
(כד) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה:
(כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרצֵחַ מִיַּד גּאֵל הַדָּם
וְהֵשִׁיבוּ אתו הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטו אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה
וְיָשַׁב בָּהּ עַד מות הַכּהֵן הַגָּדל אֲשֶׁר מָשַׁח אתו בְּשֶׁמֶן הַקּדֶשׁ: (במדבר לה)
(כד) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה:עד עכשיו היה תפקיד העדה לשפוט את הרוצח: לבדוק אם אמנם רצח בשגגה, ואם רצח במזיד - להענישו. כאן יש ל"עדה" תפקיד חדש: הם אנשי ביניים "בין המכה ובין גאל הדם". כאן יש משפט בין שני אנשים: תובע ונתבע. התובע הוא גואל הדם, והנתבע הוא הרוצח בשגגה. "העדה" קובעת מי צודק ומי אינו צודק.
(כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרצֵחַ מִיַּד גּאֵל הַדָּם...
(יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּאֵל וְלא יָמוּת הָרצֵחַיש צורך באמצעי כפייה לגרש את הרוצח לעיר המקלט. הכפייה היא האיום שהרוצח יומת בידי גואל הדם. התיאור בספר יהושע דרמטי יותר:
עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (במדבר לה: יב)
(ד) וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִירועוד תפקיד לו, לגואל הדם, וגם הוא מתואר בספר במדבר:
וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אתו הָעִירָה אֲלֵיהֶם
וְנָתְנוּ לו מָקום וְיָשַׁב עִמָּם:
(ה) וְכִי יִרְדּף גּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלא יַסְגִּרוּ אֶת הָרצֵחַ בְּיָדו
כִּי בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלא שׂנֵא הוּא לו מִתְּמול שִׁלְשׁום: (יהושע כ)
(טז) וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמת רצֵחַ הוּא מות יוּמַת הָרצֵחַ:תפקיד זה רמוז היה גם בתיאור שבספר יהושע: "ולא יסגרו את הרצח בידו, כי בבלי דעת הכה את רעהו." פירוש הדבר כי אם הכה בדעת ובכוונה יסגירו את הרוצח ביד גואל הדם, וזה יהיה רשאי להרגו. לגואל הדם יש עכשיו תפקיד שלישי: לבצע את פסק הדין של "העדה". אם אמנם נקבע כי הרוצח רצח במזיד, גואל הדם יבצע את פסק הדין, (ואם אין הוא יכול לעשות זאת, יעשה זאת שליח בית הדין).
(יז) וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמת רצֵחַ הוּא מות יוּמַת הָרצֵחַ:
(יח) או בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּו הִכָּהוּ וַיָּמת רצֵחַ הוּא מות יוּמַת הָרצֵחַ:
(יט) גּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרצֵחַ בְּפִגְעו בו הוּא יְמִתֶנּוּ: (במדבר לה)
וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד מות הַכּהֵן הַגָּדוליש כאן קשר בין עניינים רחוקים: הרוצח יושב בעיר המקלט, והוא יהיה שם עד מות הכוהן הגדול העובד בבית המקדש בירושלים. מה הקשר בין מותו של הכוהן הגדול בירושלים לבין שחרור הרוצח בשגגה מעיר מקלטו?
אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוצֵחַ וּבָא אֶל עִירו וְאֶל בֵּיתו
אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נָס מִשָּׁם: (כ: ו)
"אמנם היות רוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו. ותלה חזרתו במות האיש אשר הוא הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו. שזה עניין טבעי לאדם: כל מי שתקרהו צרה, כשתבוא גם כן לזולתו כיוצא בה, או גדולה ממנה, ימצא נחמה בזה על מקרהו. ואין במקרי מות בני אדם אצלנו יותר גדול ממיתת כוהן גדול." (מורה נבוכים ג: מ)רמב"ם מסביר בדרך פסיכולוגית את החובה לגלות ואת השחרור מן הגלות. גם אם אדם רצח בשוגג, קשה למשפחת הנרצח לראות את הרוצח חי את חייו הרגילים, שעה שבן משפחתם נרצח. הגלות מסלקת את הרוצח מנגד עיניהם. ומתי בני אדם מתנחמים מאבלם? כאשר יש אסון כבד יותר ממה שהיה להם. מותו של הכוהן הגדול הוא האסון הכבד ביותר שיש בישראל. וכאשר קורה אסון זה, ישכחו בני משפחת הנרצח את האסון שקרה להם.
(ט) כִּי תִשְׁמר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזּאת לַעֲשׂתָהּ אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוםיש כאן השוואה בין שני עניינים: כאשר תאהב את ה' אלוהיך, ותלך בדרכיו כל הימים, תדאג גם לרוצחים בשגגה שלא ייהרגו, שלא יישפך דם נקי בקרב ארצך. השמירה על הרוצחים בשגגה כלולה בדיני המלחמה, שפרשת שופטים מפרטת בה מאוד. והפרשה כאילו אומרת: גם כאשר אתה עסוק במלחמות ובכיבושים ובשלל, אל תשפוך דם נקי.
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים
וְיָסַפְתָּ לְךָ עוד שָׁלשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵלֶּה:
(י) וְלא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ
נתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים: (דברים יט)