יהושע ה: ברית מילה וחג הפסח



בפרק ה' אנו קוראים על הפעולה הראשונה שעשו בני ישראל לאחר כניסתם לארץ. נזכור את התאריך שבו מתרחשת הפעילות שאנו קוראים עליה: בחודש ניסן, שנת 2488 לבריאת העולם. בעשרה בניסן עברו ישראל את הירדן והגיעו לארץ. הם המשיכו לגלגל, ובנו שם מזבח מן האבנים שלקחו מן הירדן, לזיכרון לדורות הבאים. רק חמישה ימים נותרו לחג, ובני ישראל מתחילים להתכונן לחוג את הפסח הראשון בארץ ישראל.

והנה הציווי שה' מצווה את יהושע, הציווי הראשון שצוו בני ישראל בארץ ישראל:
(ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהושֻׁעַ
עֲשֵׂה לְךָ חַרְבות צֻרִים וְשׁוּב מל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:
(ג) וַיַּעַשׂ לו יְהושֻׁעַ חַרְבות צֻרִים
וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלות: (יהושע ה: ב-ג)
כדי להבין את הציווי הקצר הזה אנחנו צריכים להיזכר בשלושה מאורעות תולדות ישראל שהחלו 440 שנה לפני הציווי ליהושע.

אברהם אבינו ומצוות המילה
מצוות מילה נמסרה לאברהם אבינו כ- 440 שנה לפני כניסת ישראל לארץ. וכך מצווה ה' את אברהם:
(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמון גּויִם:
(ה) וְלא יִקָּרֵא עוד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם
כִּי אַב הֲמון גּויִם נְתַתִּיךָ:
(ו) וְהִפְרֵתִי אתְךָ בִּמְאד מְאד וּנְתַתִּיךָ לְגויִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ:
(ז) וַהֲקִמתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדרתָם לִבְרִית עולָם
לִהְיות לְךָ לֵאלהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:
(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עולָם
וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלהִים:
(ט) וַיּאמֶר אֱלהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדרתָם:
(י) זאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּול לָכֶם כָּל זָכָר:
(בראשית יז: ד-י)
נשים לב לשלושת חלקי הברית שבין אברהם לה':
החלק הראשון הוא הבטחה לקיומו של עם ישראל, "והיית לאב המון גוים", ולשמירת הברית בין עם ישראל לאלוהיו.
החלק השני הוא הבטחת ארץ ישראל: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך... לאחזת עולם, והייתי להם לאלוהים."
והחלק השלישי הוא הברית הקושרת עם לאלוהיו: "ואתה את בריתי תשמר... המול לכם כל זכר." עוד לפני שנולד יצחק ה' מבטיח לאברהם שיהיה לעם, מבטיח לו את הארץ, וקושר את שני אלה בקיום ברית מילה.
זהו המקור הראשון הקשור לענייננו: הברית שה' כורת עם אברהם ארבע מאות וארבעים שנה לפני הכניסה לארץ.

משה ומצוות המילה
עברו 210 השנים של שעבוד מצרים, וה' שולח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים. משה עוזב את מדיין והולך למצרים. הוא לא הספיק למול את בניו בהיותו במדיין. הוא יוצא לדרך עם אשתו ועם בניו, ובנו הקטן אינו נימול. על מה שקרה בדרך אנו קוראים בחומש שמות:
(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלון וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתו:
(כה) וַתִּקַּח צִפּרָה צר וַתִּכְרת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו
וַתּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:
(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלת: (שמות ד: כד-כו)
הפרשה קשה ומסובכת, ולא ניכנס לפרטיה. נשים לב מה קורה בסיפור קצר זה: משה הולך לגאול את ישראל, אבל בנו אינו מהול. ה' רוצה להמית את משה, את השליח לגאולת ישראל, שכן לא ייתכן שאדם שלא מל את בנו יהיה השליח שיגאל את ישראל. ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם והברית שכרת אתו הזכירו את ברית המילה כתנאי לקיום הברית בין ישראל לאלוהיו. ברית המילה היא נאי לירושת הארץ. ציפורה מבחינה כי הסכנה באה בגלל הבן שאיננו מהול, והיא לוקחת צור (גם יהושע מל את בני ישראל בדיוק באותה דרך) ומלה את בנה. הסכנה עברה. משה ממשיך בדרכו לגאולת ישראל. זהו המקור השני. דרכו של משה לגאולת ישראל כמעט נעצרת בגלל העובדה שבנו אינו נימול.

מילה ומצוות הפסח
עברה שנה. בני ישראל מתכוננים לעזוב את מצרים ולצאת לארץ ישראל. המצווה שהם מצווים לקראת היציאה לארץ היא להקריב את קרבן הפסח. בהקרבת הפסח ישראל מוכיחים שהם עזבו את גלות מצרים, שהרי הכבשים הם אלוהי מצרים, ובני ישראל שוחטים את אלוהי מצרים לקרבן פסח. מי מבני ישראל רשאי להקריב קרבן פסח ולאכול מן הקרבן? זאת קובע הפסוק הזה:
(מג) וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאַהֲרן זאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לא יאכַל בּו:
(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אתו אָז יאכַל בּו:
(מה) תּושָׁב וְשָׂכִיר לא יאכַל בּו:
(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לא תוצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לא תִשְׁבְּרוּ בו:
(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אתו:
(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לה' הִמּול לו כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתו
וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לא יאכַל בּו:
(מט) תּורָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוכֲכֶם: (שמות יב: מג-מט)
את קרבן הפסח יכול לאכול רק מי שנימול. ערל אינו יכול לאכול את קרבן הפסח. ערל אינו שותף לקרבן המסמל את השחרור מאלוהי מצרים, את תהליך הגאולה.

פסח ראשון בארץ ישראל
שלושה מעגלים של גאולה נסגרים בכניסת ישראל לארץ ישראל: המעגל הראשון התחיל בברית עם אברהם אבינו, ונסתיים בקיום ההבטחה לאברהם. ההבטחה הייתה קשורה בברית המילה, וישראל הנכנסים לארץ מקיימים את התנאי שהתנה ה' עם אברהם.

המעגל השני התחיל במשה היוצא ממדיין לגאול את ישראל. משה מוציא את ישראל ממצרים, ומביאם לגבול הארץ. שליחותו של משה כמעט נקטעת בגלל בניו שאינם נימולים. ציפורה מלה את בנה, ומשה ניצל. השליחות נמשכת.

המעגל השלישי התחיל בקרבן פסח במצרים. בני ישראל מתחילים את תהליך הגאולה בהקרבת קרבן פסח, בשחיטת אלוהי מצרים. בכניסתם לארץ בחודש ניסן מתכוננים ישראל להקריב לראשונה את קרבן הפסח בארצם. גם במצרים וגם בארץ ישראל בני ישראל צריכים לכרות את הברית בבשרם לפני שהם מקריבים את הקרבן. גם במצרים וגם בארץ ישראל ברית מילה היא תנאי לאכילת קרבן פסח.

נסגרו שלושה מעגלים, ובני ישראל מלים את עצמם, ומתכוננים לחג החירות הראשון בארץ ישראל ולקרבן הפסח.

מדוע צריכים היו למול את עם ישראל לאחר הכניסה לארץ? זאת מסביר ספר יהושע:
(ד) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהושֻׁעַ כָּל הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים
כּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:
(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיּצְאִים
וְכָל הָעָם הַיִּלּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לא מָלוּ:
(ו) כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר
עַד תּם כָּל הַגּוי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לא שָׁמְעוּ בְּקול ה'
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאותָם אֶת הָאָרֶץ
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבותָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(ז) וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אתָם מָל יְהושֻׁעַ
כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לא מָלוּ אותָם בַּדָּרֶךְ: (ה: ד-ז)
היוצאים ממצרים היו נימולים, שהרי לפני הקרבת פסח מצרים היו כולם צריכים להימול. ארבעים שנה הלכו ישראל במדבר, "וכל העם הילדים במדבר, בדרך בצאתם ממצרים, לא מלו. כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר, עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היצאים ממצרים, אשר לא שמעו בקול ה'". בני ישראל לא יכלו למול את בניהם במדבר, בגלל הלכלוך והקושי בשמירה על הילד הנימול, ולכן הם היו פטורים ממצוות מילה במדבר. ברגע שנכנסו לארץ, חזרה וחלה עליהם החובה למול את עצמם, לחדש את ברית הבשר בינם לבין אלוהים, בינם לבין ארץ ישראל.

חרפת מצרים
לאחר שמלו ישראל את עצמם, מתגלה ה' ליהושע ואומר לו:
(ט) וַיּאמֶר ה' אֶל יְהושֻׁעַ הַיּום גַּלּותִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקום הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּום הַזֶּה: (ה: ט)
מהי "חרפת מצרים", ומדוע החרפה עוזבת את ישראל כאשר הם מלים את עצמם? הסבר לכך נותן רבי דוד קמחי, מפרש המקרא, שחי בצרפת במאה השתים עשרה. הוא כותב כי ההבדל בין העברים לבין המצרים היה בכך שהיהודים היו נימולים, ואילו המצרים היו ערלים. במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר היו היהודים דומים למצרים: ערלים היו. כאשר הם מלו את עצמם, הם הסירו מעליהם את חרפת מצרים, וחזרו והפכו להיות נימולים כאבותיהם, כאברהם אבינו.