(ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהושֻׁעַכדי להבין את הציווי הקצר הזה אנחנו צריכים להיזכר בשלושה מאורעות תולדות ישראל שהחלו 440 שנה לפני הציווי ליהושע.
עֲשֵׂה לְךָ חַרְבות צֻרִים וְשׁוּב מל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:
(ג) וַיַּעַשׂ לו יְהושֻׁעַ חַרְבות צֻרִים
וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלות: (יהושע ה: ב-ג)
(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמון גּויִם:נשים לב לשלושת חלקי הברית שבין אברהם לה':
(ה) וְלא יִקָּרֵא עוד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם
כִּי אַב הֲמון גּויִם נְתַתִּיךָ:
(ו) וְהִפְרֵתִי אתְךָ בִּמְאד מְאד וּנְתַתִּיךָ לְגויִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ:
(ז) וַהֲקִמתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדרתָם לִבְרִית עולָם
לִהְיות לְךָ לֵאלהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:
(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עולָם
וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלהִים:
(ט) וַיּאמֶר אֱלהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדרתָם:
(י) זאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּול לָכֶם כָּל זָכָר:
(בראשית יז: ד-י)
(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלון וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתו:הפרשה קשה ומסובכת, ולא ניכנס לפרטיה. נשים לב מה קורה בסיפור קצר זה: משה הולך לגאול את ישראל, אבל בנו אינו מהול. ה' רוצה להמית את משה, את השליח לגאולת ישראל, שכן לא ייתכן שאדם שלא מל את בנו יהיה השליח שיגאל את ישראל. ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם והברית שכרת אתו הזכירו את ברית המילה כתנאי לקיום הברית בין ישראל לאלוהיו. ברית המילה היא נאי לירושת הארץ. ציפורה מבחינה כי הסכנה באה בגלל הבן שאיננו מהול, והיא לוקחת צור (גם יהושע מל את בני ישראל בדיוק באותה דרך) ומלה את בנה. הסכנה עברה. משה ממשיך בדרכו לגאולת ישראל. זהו המקור השני. דרכו של משה לגאולת ישראל כמעט נעצרת בגלל העובדה שבנו אינו נימול.
(כה) וַתִּקַּח צִפּרָה צר וַתִּכְרת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו
וַתּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:
(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלת: (שמות ד: כד-כו)
(מג) וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאַהֲרן זאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לא יאכַל בּו:את קרבן הפסח יכול לאכול רק מי שנימול. ערל אינו יכול לאכול את קרבן הפסח. ערל אינו שותף לקרבן המסמל את השחרור מאלוהי מצרים, את תהליך הגאולה.
(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אתו אָז יאכַל בּו:
(מה) תּושָׁב וְשָׂכִיר לא יאכַל בּו:
(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לא תוצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לא תִשְׁבְּרוּ בו:
(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אתו:
(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לה' הִמּול לו כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתו
וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לא יאכַל בּו:
(מט) תּורָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוכֲכֶם: (שמות יב: מג-מט)
(ד) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהושֻׁעַ כָּל הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִיםהיוצאים ממצרים היו נימולים, שהרי לפני הקרבת פסח מצרים היו כולם צריכים להימול. ארבעים שנה הלכו ישראל במדבר, "וכל העם הילדים במדבר, בדרך בצאתם ממצרים, לא מלו. כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר, עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היצאים ממצרים, אשר לא שמעו בקול ה'". בני ישראל לא יכלו למול את בניהם במדבר, בגלל הלכלוך והקושי בשמירה על הילד הנימול, ולכן הם היו פטורים ממצוות מילה במדבר. ברגע שנכנסו לארץ, חזרה וחלה עליהם החובה למול את עצמם, לחדש את ברית הבשר בינם לבין אלוהים, בינם לבין ארץ ישראל.
כּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:
(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיּצְאִים
וְכָל הָעָם הַיִּלּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לא מָלוּ:
(ו) כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר
עַד תּם כָּל הַגּוי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לא שָׁמְעוּ בְּקול ה'
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאותָם אֶת הָאָרֶץ
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבותָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(ז) וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אתָם מָל יְהושֻׁעַ
כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לא מָלוּ אותָם בַּדָּרֶךְ: (ה: ד-ז)
(ט) וַיּאמֶר ה' אֶל יְהושֻׁעַ הַיּום גַּלּותִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶםמהי "חרפת מצרים", ומדוע החרפה עוזבת את ישראל כאשר הם מלים את עצמם? הסבר לכך נותן רבי דוד קמחי, מפרש המקרא, שחי בצרפת במאה השתים עשרה. הוא כותב כי ההבדל בין העברים לבין המצרים היה בכך שהיהודים היו נימולים, ואילו המצרים היו ערלים. במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר היו היהודים דומים למצרים: ערלים היו. כאשר הם מלו את עצמם, הם הסירו מעליהם את חרפת מצרים, וחזרו והפכו להיות נימולים כאבותיהם, כאברהם אבינו.
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקום הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּום הַזֶּה: (ה: ט)