|
פרשה א: ואלה שמות
א [חושך שבטו שונא בנו]
הדא הוא דכתיב (משלי יג, כד): חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר.
בנוהג שבעולם, אדם שאומר לו חברו: פלוני הכה לבנך, יורד עמו עד לחייו.
ומה תלמוד לומר: חושך שבטו שונא בנו?!
ללמדך, שכל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל, שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ושנאהו, והוציאו מביתו ריקם.
מה עשה ישמעאל כשהיה בן חמש עשרה שנה?
התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו כמו שראה מאחרים, מיד (בראשית כא, ט): ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק וגו', ואין מצחק אלא עבודת כוכבים, כמה דאת אמר (שמות לב, ו): ויקומו לצחק, מיד (בראשית שם, י): ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, שמא ילמד בני אורחותיו, מיד (שם שם, יא): וירע הדבר מאד בעיני אברהם וגו', על שיצא לתרבות רעה.
(שם שם, יב): ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך וגו', מכאן אתה למד, שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, מיד, (שם שם, יד): וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים, ללמדך, שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה, ושלחו הוא ואמו הגר ריקם, וטרדו מביתו על כך.
וכי תעלה על דעתך, שאברהם שכתוב בו (שם יג, ב): ואברהם כבד מאד במקנה וגו', היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם, בלא כסות ובלא מחיה?!
אלא ללמדך, כיון שיצא לתרבות רעה, לא נפנה עליו.
מה היה סופו?
כשגרשו ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות, שנאמר (שם טז, יב): והוא יהיה פרא אדם.
כיוצא בו (שם כה, כח): ויאהב יצחק את עשו, לפיכך יצא לתרבות רעה, על אשר לא רדהו, כמו ששנינו: חמש עברות עבר עשו הרשע באותו היום:
בא על נערה המאורסה
והרג את הנפש
וכפר בתחית המתים
וכפר בעיקר
וביזה את הבכורה
ועוד, שתאב מיתת אביו, וביקש להרוג את אחיו, שנאמר (שם כז, מא): יקרבו ימי אבל אבי וגו', וגרם ליעקב לברוח מאבותיו, והלך אף הוא אצל ישמעאל, ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו, שנאמר (שם כח, ט): וילך עשו אל ישמעאל.
כיוצא בו דוד, שלא יסר לאבשלום בנו ולא רדהו,
יצא לתרבות רעה ובקש להרוג את אביו,
ושכב עם פילגשיו,
וגרם לו לילך יחף והוא בוכה,
ונפלו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות,
וגרם לו דברים קשים הרבה, שאין להם סוף, דכתיב (תהלים ג, א): מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מה כתיב אחריו (שם שם, ב): ה' מה רבו צרי וגו', וקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם, ממלחמת גוג ומגוג, דאילו במלחמת גוג ומגוג, כתיב (שם ב, א): למה רגשו גוים ולהלן כתיב: ה' מה רבו צרי.
וכיוצא בו עשה דוד באדוניה, שלא רדהו ביסורין, ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, דכתיב (מ"א א, ו): ולא עצבו אביו מימיו. (שם שם, שם): ואותו ילדה אחרי אבשלום.
והלוא אבשלום בן מעכה ואדוניהו בן חגית מהו ואותו ילדה אחרי אבשלום?!
אלא, מתוך שיצא לתרבות רעה ולא רדהו אביו, וכתיב באדוניהו: ולא עצבו אביו מימיו, אף הוא יצא לתרבות רעה, לפיכך כתיב: ואותו ילדה אחרי אבשלום.
(משלי יג, כד): ואוהבו שחרו מוסר, זה הקדוש ברוך הוא, על שאהב את ישראל, דכתיב (מלאכי א, ב): אהבתי אתכם אמר ה', שהוא מרבה אותן ביסורין.
אתה מוצא שלוש מתנות טובות, נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולם לא נתנם להם, אלא על ידי יסורין:
התורה
וארץ ישראל
וחיי העולם הבא
התורה, דכתיב (תהלים צד, יב): אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.
ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ה): וידעת עם לבבך וגו'.
מה כתיב אחריו?
(שם שם, ז): כי ה' אלהיך מביאך וגו'.
העולם הבא, דכתיב (משלי ו, כג): כי נר מצוה ותורה אור וגו'.
וכל המיסר את בנו, מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, שנאמר (שם כט, יז): יסר בנך וינחך וגו', ואומר (שם יט, יח): יסר בנך, כי יש תקוה ומוסיף עליו אהבה, שנאמר: ואוהבו שחרו מוסר, לפי ששחרו מוסר, לכך אוהבו.
אתה מוצא, שאברהם יסר את יצחק בנו, ולמדו תורה, והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כו, ה): עקב אשר שמע אברהם בקולי, וכתיב (שם כה, ט): ואלה תולדות יצחק בן אברהם, ללמדך, שהיה דומה לאביו בכל דבר:
בנוי,
בחכמה,
בעושר,
ובמעשים טובים.
תדע לך, שבן שלושים ושבע שנה היה כשעקדו אביו, וכתיב (שם כד, א): ואברהם זקן בא בימים, ועקדו וכפתו כשה ולא נמנע, לפיכך (שם כה, ה): ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק הוי, ואוהבו שחרו מוסר.
כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב, שלמדו יצחק תורה, ויסרו בבית תלמודו, שנאמר (שם שם, כז): ויעקב איש תם וגו'. ולמד מה שלמדו אביו, ואחר כך פרש מאביו, ונטמן בבית עבר ללמוד תורה, לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ, שנאמר (שם לז, א): וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען.
ואף יעקב אבינו יסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', השוון כולם ליעקב, שכולם צדיקים כיוצא בו היו, הוי, ואוהבו שחרו מוסר:
ב [יורדי מצרים היו צדיקים]
ואלה שמות
אמר רבי אבהו: כל מקום שאמר: אלה - פסל את הראשונים.
ואלה - מוסיף שבח על הראשונים.
(בראשית ב, ד): אלה תולדות השמים והארץ, פסל לתהו ובוהו.
ואלה שמות, הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה, שכולם היו צדיקים:
ג [ישראל משולים לכוכבים]
ד [הבאים מצרימה]
וכי היום באים, והלוא ימים רבים היו להם שבאו למצרים, אלא כל זמן שיוסף היה קים, לא היה להם משוי של מצריים, מת יוסף, נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב: הבאים, כאילו אותו יום נכנסו למצרים.
את יעקב, כל אלה מכוחו של יעקב, שסגל מצוות ומעשים טובים, וזכה להעמיד שנים עשר שבטים איש וביתו באו:
ה [שמות השבטים מרמזים על הגאולה]
ראובן, שנאמר (שמות ג, ז): ראה ראיתי את עני עמי.
שמעון, על שם (שם ב, כד): וישמע אלהים את נאקתם.
לוי, על שם שנתחבר הקדוש ברוך הוא לצרתם (שם ג, ב) מתוך הסנה, לקים מה שנאמר (תהלים צא, טו): עמו אנכי בצרה.
יהודה, על שם שהודו להקדוש ברוך הוא.
יששכר, שנתם להם הקדוש ברוך הוא שכר שעבודם, ביזת מצרים וביזת הים, לקים מה שנאמר (בראשית טו, יד): ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.
זבולון, על שם שהשכין הקדוש ברוך הוא שכינתו בקרבם, שנאמר (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואין זבולון אלא בית המקדש, שנאמר (מ"א ח, יג): בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים.
ובנימין, על שם (שמות טו, ו): ימינך ה' נאדרי בכח.
דן, על שם (בראשית טו, יד): וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. נפתלי, על שם תורה ומצוות, שנתן להם הקדוש ברוך הוא, שכתוב בהם (תהלים יט, יא): ומתוקים מדבש ונופת צופים.
גד, על שם המן שהאכילם הקדוש ברוך הוא, שהוא (שמות טז, לא): כזרע גד.
אשר, על שם שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאולתן וגדולתן, דכתיב (מלאכי ג, יב): ואשרו אתכם כל הגוים, כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות.
יוסף, על שם שעתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב (ישעיה יא, יא-טז): והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו וגו', וכל הענין:
ו [כל השבטים שווים]
למה אין שמותם של שבטים שוים בכל מקום?
אלא [פעמים] שזה מקדים לזה, וזה מקדים לזה, שלא יאמרו בני גבירות תחילה, ובני השפחות אחרונה, ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו.
דבר אחר:
למה הקדים אלו לאלו?
לפי שהם תקרת העולם, זה שמתקן תקרה כראוי, נותן עוביה של תקרה זו, בצד ראשה של אחרת, שאינה שוה לפיכך מקדים אלו לאלו.
ומנין שהם תקרתו של עולם?
שכן ישעיה הנביא אומר (ישעיה מח, יב): שמע אלי יעקב וישראל מקוראי:
ז [יוסף לא נתגאה על אחיו]
דבר אחר:
ויוסף היה במצרים, אף על פי שזכה יוסף למלכות, לא נתגאה על אחיו וכל בית אביו, כשם שהיה קטן בעיניו מתחילה, שהיה עבד במצרים, כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך:
ח [השעבוד]
ובני ישראל פרו וישרצו
[פרו וישרצו]
דבר אחר:
כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד, שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו וגו'.
ויש אומרים: שנים עשרה דכתיב:
פרו שנים
וישרצו שנים
וירבו שנים
ויעצמו שנים
במאוד מאוד שנים
ותמלא הארץ אותם שנים
הרי שנים עשר
ויעצמו
יש אומרים: ששה בכרס אחד. ואל תתמה, שהרי עקרב שהיא מן השרצים, יולדת שבעים.
רבי נתן אומר: ותמלא הארץ אותם, כחושים של קנים.
[ויקם מלך חדש]
הדא הוא דכתיב: ויקם מלך חדש.
רב ושמואל:
חד אמר: חדש ממש.
וחד אמר: שנתחדשו גזרותיו, שחדש גזרות ופורעניות עליהם.
טעמא דמאן דאמר חדש ממש, דכתיב: חדש.
טעמא דמאן דאמר שחדש גזרותיו, דלא כתיב: וימת, וימלוך,
אשר לא ידע את יוסף.
על דעתה דמאן דאמר חדש, ניחא.
ועל דעתה דמאן דאמר שחדש גזרותיו, מאי דרש בה?
דהוי דמי כמאן דלא ידע לה ליוסף כלל.
רבנן אמרי: למה קראו מלך חדש, והלוא פרעה עצמו היה?
אלא, שאמרו המצריים לפרעה: בוא ונזדוג לאומה זו.
אמר להם: שוטים אתם! עד עכשיו משלהם אנו אוכלים, והיאך נזדוג להם?!
אלולי יוסף לא היינו חיים. כיון שלא שמע להם, הורידוהו מכסאו שלושה חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם רוצים הריני עמכם, והשיבו אותו, לפיכך כתיב: ויקם מלך חדש.
רבנן פתחין פתחא להאי קרא, (הושע ה, ז): בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם. ללמדך, כשמת יוסף הפרו ברית מילה.
אמרו: נהיה כמצרים, מכאן אתה למד, שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן, הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר (תהלים קה, כה): הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, לקים מה שנאמר (הושע ה, ז): עתה יאכלם חדש את חלקיהם.
מלך חדש, שעמד וחדש עליהם גזרותיו.
אשר לא ידע את יוסף, וכי לא היה מכיר את יוסף?!
אמר רבי אבין:
משל לאחד שרגם אוהבו של המלך. אמר המלך: התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך, לכך כתב עליו המקרא, כלומר, היום - אשר לא ידע את יוסף, למחר - הוא עתיד לומר (שמות ה, ב): לא ידעתי את ה':
ט [מידה כנגד מידה]
הוא התחיל בעצה תחילה, לכך לקה תחילה.
הוא התחיל בעצה תחילה, דכתיב: ויאמר אל עמו.
והוא לקה תחילה, דכתיב (שמות ז, כט): ובך ובעמך ובכל עבדיך.
הבה נתחכמה לו, להם לא נאמר, אלא לו.
אמר רבי חמא בר רבי חנינא, אמר: בואו ונתחכמו לאלהיהם של אלו. נדונם בחרב, כבר כתיב (ישעיה סו, טז): ובחרבו את כל בשר.
לא נדון אותם אלא במים, שכך נשבע הקדוש ברוך הוא, שאין מביא מבול לעולם, שנאמר (שם נד, ט): אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. והם אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא. ועליהם אינו מביא, אבל הם באים ונופלים לתוכן, שנאמר (תהלים סג, יא): יגירוהו על ידי חרב מנת שועלים יהיו, (שמות יח, יא): כי בדבר אשר זדו וגו', בקדירה שבשלו בה נתבשלו.
אמר רבי חיא אמר רבי סימון: שלושה היו באותה עצה,
בלעם
ואיוב
ויתרו
בלעם, שיעץ, נהרג.
איוב, ששתק, נדון ביסורין.
יתרו, שברח, זכו בניו וישבו בלשכת הגזית, דכתיב (דה"א ב, נה): ומשפחות סופרים יושבי יעבץ, תרעתים שמעתים שוכתים, המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, וכתיב (שופטים א, טז): ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה.
[ועלה מן הארץ]
אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים.
דבר אחר:
ועלה מן הארץ, כל זמן שישראל בירידה התחתונה, הם עולים.
ראה מה כתיב: ועלה מן הארץ.
אמר דוד (תהלים מד, כו): כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו.
אותה שעה (שם שם, כז): קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך:
י [שרי מסים, ערי מסכנות]
תנא דבי רבי אלעזר בר רבי שמעון: מלמד שהביאו מלבן ותלו בצוארו של פרעה, שאם היה אחד מישראל, שאומר להם: איסטניס אני, אומרים לו: כלום איסטניס אתה מפרעה?!
שרי מסים, דבר שמשים עליו לבנים.
למען ענותו בסבלותם, למען ענות פרעה בסבלותם של ישראל.
ויבן ערי מסכנות לפרעה
רב ושמואל
חד אמר: שמסכנות את בעליהן.
וחד אמר: שממסכנות את בוניהם, שכל העוסק בבנין מתמסכן.
ורבנן אמרי: בתי אוצרות. כמה דתימא (ישעיה כב, טו): לך בוא אל הסוכן הזה.
את פיתום ואת רעמסס
רב ושמואל
חד אמר: פיתום שמה.
ולמה נקרא שמה רעמסס?
שראשון ראשון, מתרוסס.
וחד אמר: רעמסס שמה.
ולמה נקרא שמה פיתום?
שראשון ראשון, פי תהום בולעו:
יא [וכאשר יענו אותו.. ויקוצו.. וימררו]
כן רבו וכן פרצו לא נאמר, אלא כן ירבה וכן יפרוץ.
אמר רבי שמעון בן לקיש: רוח הקדש מבשרתן, כן ירבה וכן יפרוץ.
ויקוצו מפני בני ישראל. מלמד, שהיו דומין ישראל בעיניהם כקוצים.
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך
רבי אלעזר אמר: בפה רך.
רבי שמואל בר נחמן אומר: בפריכה.
וכן עשו לכל אחד מישראל, כל מה שעשו הלבנים ביום ראשון, שמו עליו לגזרה, שיעשה כנגדן בכל יום ויום.
וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'
בתחילה, בחומר ובלבנים, ולבסוף, ובכל עבודה בשדה.
ולבסוף, את כל עבודתם.
מהו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך?
רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מלמד, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.
אמר רבי אויא: מודה רבי אלעזר, שהוא בפריכה:
יב [גזרות פרעה]
בתחילה, גזר וצוה לנוגשין, שיהיו דוחקין בהן, כדי שיהיו עושין הסכום שלהן.
ולא יהיו ישנין בבתיהם, והוא חשב למעטן מפריה ורביה.
אמר: מתוך שאינן ישנין בבתיהם, אינן מולידין.
אמרו להן הנוגשים: אם אתם הולכין לישון בבתיכם, עד שאנו משלחין אחריכם בבקר, היום עולה לשעה ולשתים, ואין אתם משלימין את הסכום שלכם, שנאמר (שמות ה, יג): והנוגשים אצים לאמר וגו', והיו ישנין על הארץ.
אמר להן האלהים: אני אמרתי לאברהם אביהם, שאני מרבה בניו ככוכבים, דכתיב (בראשית כב, יז): כי ברך אברכך והרבה ארבה וגו', ואתם מתחכמים להן, שלא ירבו?! נראה איזה דבר עומד או שלי או שלכם! מיד, (שמות א, יב): וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו'.
דרש רבי עקיבא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים.
ומה עשו?
בשעה שהיו הולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבין מחצה מים ומחצה דגים, ומוליכות אצל בעליהן ושופתות להם שתי קדרות, אחת של חמין, ואחת של דגים, ומאכילות אותן, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להם בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד): אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף.
בשכר ששכבו בין שפתים, זכו ישראל לבזת מצרים, שנאמר: כנפי יונה נחפה בכסף.
וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שהגיע זמן מולידיהם, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר (שיר ח, ה): תחת התפוח עוררתיך, והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום ומנקה אותם, ומשפר אותם, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר (יחזקאל טז, ד): ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו', ומנקט להם שני עגולין, אחד של שמן, ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב, יג): וינקהו דבש מסלע וגו'.
וכיון שמכירין בהם המצריים, רצו להרגם. ונעשה להן נס, ונבלעין בקרקע, ומביאין שורים וחורשין על גביהן, שנאמר (תהלים קכט, ג): על גבי חרשו חורשים. ולאחר שהולכין, מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר (יחזקאל שם, ז): רבבה כצמח השדה נתתיך וגו'.
וכיון שמתגדלין, באין עדרים עדרים לבתיהם, שנאמר (שם שם, שם): ותבואי בעדי עדיים, אל תקרי בעדי עדיים, אלא בעדרי עדרים, וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים, הם הכירוהו תחילה, שנאמר (שמות טו, ב): זה אלי ואנואו:
[המילדות]
מה היו המילדות?
רב אמר: כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע בת עמינדב.
רבי שמואל בר נחמן אמר: אשה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היו למרים אלא חמש שנים, שאהרן גדול ממשה שלש שנים.
אמרו רבותינו זכרונם לברכה: הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה, והיתה זריזה, שעד שהתינוק קטן הוא, ניכר הוא, שאמר שלמה (משלי כ, יא): גם במעלליו יתנכר נער וגו'.
אשר שם האחת שפרה, שהיתה משפרת את התינוק, כשהוא יוצא מלא דם.
פועה, שהיתה נופעת יין בתינוק אחר אמה.
דבר אחר:
שפרה, שפרו ורבו ישראל עליה.
פועה, שהיתה מפיעה את התינוק, כשהיו אומרים מת.
דבר אחר:
שפרה, ששפרה מעשיה לפני האלהים.
דבר אחר:
פועה, שהופיעה את ישראל לאלהים.
דבר אחר:
פועה, שהופיעה פנים כנגד פרעה, וזקפה חטמה בו.
ואמרה לו: אוי לו לאותו האיש, כשיבוא האלהים לפרע ממנו, נתמלא עליה חמה להרגה.
שפרה, שהיתה משפרת על דברי בתה, ומפיסת עליה.
אמרה לו: אתה משגיח עליה תינוקת היא, ואינה יודעת כלום.
רבי חנינא בר רב יצחק אמר: שפרה, שהעמידה ישראל לאלהים, שבשבילם נבראו השמים, שכתוב בהם (איוב כו, יג): ברוחו שמים.
שפרה, פועה, שהופיעה פנים כנגד אביה, שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה, כיון שגזר פרעה, ואמר (שמות שם, כב): כל הבן הילוד.
אמר עמרם: ולריק ישראל מולידים?!
מיד הוציא את יוכבד ופרש עצמו מתשמיש המטה, וגרש את אשתו כשהיא מעוברת משלשה חודשים. עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן.
אמרה לו בתו: גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה על הזכרים ונקבות!
פרעה רשע הוא, וגזרתו ספק מתקימת ספק אינה מתקימת, אבל אתה צדיק, וגזרתך מתקימת! עמד הוא והחזיר את אשתו, עמדו כל ישראל והחזירו את נשותיהם.
הוי, פועה, שהופיעה פנים כנגד אביה:
יד [ציווי פרעה למיילדות]
למה צוה להרוג אותם על ידי המילדות?
כדי שלא יתבע הקדוש ברוך הוא ממנו ויפרע מהן.
וראיתן על האבנים, מקום שהולד נפנה בו.
דבר אחר:
האבנים
אמר רבי יהודה בר סימון: שהקדוש ברוך הוא עושה אבריה של אשה קשה כאבנים בשעה שיושבת על המשבר לילד, שאלולי כן מתה.
ורבי פנחס החבר אומר בשם רבי יונה, מסיע לה לרבי יהודה בר סימון: אין אבנים, אלא סדן, שהוא דבר קשה, דכתיב (ירמיה יח, ג): וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים.
אמר רבי חנין: סימן גדול מסר להם.
מה יוצר זה, ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, אף אשה, ירך מכאן וירך מכאן וולד באמצע. ואית דאמרי: בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים.
אם בן הוא והמתן אותו
אמר להם: אם זכר הרגו אותו, ואם נקבה אל תהרגו אותה, אלא אם חיתה חיתה, ואם מתה מתה.
אמרו לו: מהיכן נדע אם זכר אם נקבה?
אמר רבי חנינא: סימן גדול מסר להם.
אם פניו למטה, דעו שהוא זכר, שמביט באמו בארץ שממנה נברא.
וכשהוא פניו למעלה, היא נקבה, שמבטת בבריתה בצלע, שנאמר (בראשית ב, כא): ויקח אחת מצלעותיו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! מי שנתן העצה הזאת טפש הוא, היה לך להרוג את הנקבות, אם אין נקבות אין זכרים, מהיכן ישאו נשים?!
אשה אחת אינה יכולה ליטול שני אנשים, אבל איש אחד יכול ליטול עשר נשים או מאה, הוי, (ישעיה יט, יא): אך אוילים שרי צוען וגו', שנתנו לו זו העצה:
טו [ותחיין את הילדים]
עליהן נאמר (משלי לא, ל): אשה יראת ה' היא תתהלל.
ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, להן לא נאמר, אלא אליהן.
אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד, שתבע אותן להזדוג להם ולא קבלו ממנו.
ותחיין את הילדים
וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעין שקימו את הילדים?!
למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין את הילדים?
יש קלוס בתוך קילוס, לא דין שלא קימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות. יש מהם שהיו עניות, והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות, ובאות ונותנות לעניות, והן מחיות את בניהן, הוא שכתוב: ותחיין את הילדים.
דבר אחר:
ותחיין את הילדים
יש מהם שראויים לצאת חגרים, או סומים, או בעלי מומין, או לחתוך בו אבר, שיצא יפה.
ומה היו עושות?
עומדות בתפילה, ואומרות לפני הקדוש ברוך הוא: אתה יודע, שלא קימנו דבריו של פרעה, דבריך אנו מבקשות לקים, רבון העולם! יצא הולד לשלום, שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו, לומר: הרי יצאו בעלי מומים, שבקשו להרוג אותם. מיד היה הקדוש ברוך הוא שומע קולן ויוצאין שלמים.
אמר רבי לוי: הרי אמרת את הקלה, אמור את החמורה, יש מהן שראויין למות בשעת יציאתן, או אמן לסכן בם ולמות אחר יציאתן, והיו עומדות בתפילה ואומרות להקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! תלה להם עכשיו, ותן להם נפשותיהם, שלא יאמרו ישראל: הן הרגו אותן. והקדוש ברוך הוא עושה תפילתן, לפיכך, ותחיין את הילדים.
ותחיין, אלו האמהות.
הילדים, הילדים ממש.
דבר אחר:
ותיראן המילדות
קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם, כמה שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו, (בראשית כב, יב):
כי עתה ידעתי כי ירא אלהים וגו'.
אמרו: אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק, והיה זן את העוברים ואת השבים, בני אדם ערלים, ואנו לא דינו שאין לנו להאכילן, אלא להרוג אותן?! אנו נחיה אותן!
כיון שראה פרעה שלא עשו גזרתו, שלח וקרא אותן, הדא הוא דכתיב: ויקרא מלך מצרים למילדות:
טז [כי חיות הנה... וייטב אלהים למילדות]
אם תאמר מילדות הנה, וכי מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לסיעה?!
אלא כך אמרו לו: אומה זו כחיות השדה נמשלות, שאין צריכות מילדות.
יהודה, נמשל כאריה, דכתיב (בראשית מט, ט): גור אריה יהודה.
דן, (שם שם, יז): יהי דן נחש.
נפתלי, (שם שם, כא): אילה שלוחה.
יששכר, (שם שם, יד): חמור גרם.
יוסף, (דברים לג, יז): בכור שורו.
בנימין, (בראשית שם, כז): זאב יטרוף.
ועל שאר כתיב (יחזקאל יט, ב): מה אמך לביא בין אריות רבצה.
וייטב אלהים למילדות
מה היה הטובה הזאת?
שקבל דבריהם מלך מצרים, ולא הזיק להן.
דבר אחר:
וייטב אלהים
אמר רבי ברכיה בשם רבי חיא בן רבי אבא: הדא הוא דכתיב (אביו כח, כח): ויאמר לאדם, הן יראת ה' היא חכמה.
מהו שכר היראה?
תורה, לפי שיראה יוכבד מפני הקדוש ברוך הוא, העמיד ממנה משה, שכתוב בו (שמות ב, ב): כי טוב הוא, ונתנה התורה על ידו, שנקראת (משלי ד, ב): לקח טוב. ונקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב): זכרו תורת משה עבדי.
ומרים יצא ממנה בצלאל, שהיה מלא חכמה, דכתיב (שמות לא, ג): ואמלא אותו רוח אלהים וגו', ועשה ארון לתורה, שנקראת טוב. הוי, וייטב אלהים למילדות.
וירב העם, לקים מה שנאמר (איכה ג, לז): מי זה אמר, ותהי ה' לא צוה.
אם פרעה צוה להרוג את הזכרים, מה הועיל בגזרתו?
ה' לא צוה, אלא וירב העם ויעצמו מאד:
יז [ויעש להן בתים]
רב ולוי:
חד אמר: בתי כהונה ובתי לויה.
וחד אמר: בתי מלכות.
בתי כהונה ולויה ממשה ואהרן.
בתי מלכות ממרים.
לפי שדוד בא ממרים, דכתיב (דה"א ב, יח): וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות, ואלה בניה: ישר ושובב וארדון, עזובה זו מרים.
ולמה נקראת שמה עזובה?
שהכל עזבוה.
הוליד והלא אשתו היתה?!
אמר רבי יוחנן: ללמדך, שכל הנושא אשה לשם שמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה. יריעות, שהיו פניה דומין ליריעות.
ואלה בניה, אל תקרי בניה, אלא בוניה.
ישר זה כלב, שישר את עצמו.
שובב, ששבב את עצמו.
וארדון, שרדה את יצרו.
(שם שם, יט): ותמת עזובה, מלמד, שנחלית ונהגו בה מנהג מתה. וגם כלב עזבה.
(שם שם, שם): ויקח לו כלב את אפרת, זו מרים.
למה נקרא שמה אפרת?
שפרו ורבו ישראל על ידיה.
מהו ויקח לו?
שאחר שנתרפאת, עשה בה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ברוב שמחתו בה.
וכן אתה מוצא במקום אחר שקורא למרים שני שמות, על שם המאורע שארע לה, הדא הוא דכתיב (שם ד, ה): ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים, חלאה ונערה.
אשחור זה כלב, לפי שאשחור בן חצרון היה.
ולמה נקרא שמו אשחור?
שהשחירו פניו בתענית.
אבי שנעשה לה כאב.
תקוע, שתקע לבו לאביו שבשמים.
היו שתי נשים, כשתי נשים חלאה ונערה, לא חלאה ונערה הואי, אלא מרים היתה.
ולמה נקראת חלאה ונערה?
שחלתה, וננערה מחליה, והחזירה הקדוש ברוך הוא לנערותה.
(שם שם, ו): ותלד לו נערה, לאחר שנתרפאה, ילדה לו בנים.
(שם שם, שם): את אחזם ואת חפר.
(שם שם, ז): ובני חלאה צרת וצחר ואתנן.
צרת, שנעשית צרה לחברותיה.
צחר, שהיו פניה דומין לצהרים.
ואתנן, שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו, ולכך כתיב: ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור.
ומנין שדוד בא ממרים?
דכתיב (ש"א יז, יב): ודוד בן איש אפרתי הזה, מבית לחם יהודה.
וכן אתה מוצא, שכתוב אחד אומר: ובני חלאה וגו' (דה"א ד, ח): וקוץ הוליד את ענוב.
וקוץ זה כלב, שקצץ עצת מרגלים.
הוליד את ענוב, סגל מעשים טובים, בעת שהביאו אשכול ענבים, שאלולי כלב לא הביאו.
את הצובבה, שעשה צביונו של הקדוש ברוך הוא.
ומשפחות אחרחל בן הרום
אחרחל זו מרים.
ולמה נקרא שמה כן?
על שם (שמות טו, כ): ותצאן כל הנשים אחריה וגו'.
מהו משפחות?
זכה להעמיד ממנה משפחות.
בן הרום זכתה שיצא ממנה דוד, שרימם הקדוש ברוך הוא מלכותו, כמה דאת אמר (ש"א ב, י): ויתן עז למלכו וגו':
יח [אף על עמו גזר]
אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: אף על עמו גזר.
ולמה עשה כן?
שהיו אסטרולוגין אומרים לו: גואל ישראל, נתעברה ממנו אמו, ואין אנו יודעין אם ישראל הוא או מצרי הוא?
באותה שעה כנס פרעה כל המצרים, ואמר להם: השאילו לי את בניכם תשעה חדשים, שאשליכם ליאור, הדא הוא דכתיב: כל הבן הילוד היאורה וגו', כל הבן של ישראל אין כתיב כאן, אלא כל הבן, בין יהודי בין מצרי, ולא רצו לקבל ממנו, שאמרו: בן מצרי לא יגאל אותן לעולם, אלא מן העבריות.
היאורה תשליכוהו
למה גזרו להשליכן ליאור?
לפי שהיו רואין האסטרולוגין שמושיען של ישראל על ידי מים ילקה. והיו סבורין שבמים יטבע. ולא היה, אלא על ידי באר מים נגזר עליו גזרת מות, שנאמר (במדבר כ, יב-יג): יען לא האמנתם בי וגו'.
ורבנן אמרי: העמיקו עצה, שלא יפרע הקדוש ברוך הוא מהן במים, לפי שהיו יודעין שאין הקדוש ברוך הוא משלם אלא מדה כנגד מדה, והיו בטוחים שלא יביא מבול לעולם, לכך גזרו להטביעם במים.
וכל הבת תחיון
מה צורך לפרעה לקים הנקבות?
אלא כך היו אומרים: נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזימה:
יט [וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי]
להיכן הלך?
אמר רבי יהודה בר רבי זבינא: שהלך בעצת בתו.
תניא, עמרם גדול הדור היה וכו' (לעיל).
ויקח את בת לוי. והחזיר לא נאמר, אלא ויקח.
אמר רבי יהודה בר רבי זבינא: שעשה לה מעשה לקוחים, הושיבה באפריון, ומרים ואהרן מרקדין לפניהם, ומלאכי השרת אומרים (תהלים קיג, ט): אם הבנים שמחה.
את בת לוי
אפשר בת מאה ושלושים שנה היתה, וקרי לה בת?!
והאמר רבי חמא בר חנינא: יוכבד היתה, והיא היתה הורתה בדרך, ולדתה בין החומות, שנאמר (במדבר כו, נט): אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לדתה במצרים ולא הורתה. וקרי לה בת.
אמר רבי יהודה בר רבי זבינא: שנולדו בה סימני נערות:
כ [הולדת משה]
אמר רבי יהודה: מקיש לדתה להורתה: מה הורתה שלא בצער, אף לדתה שלא בצער. מכאן לנשים צדקניות, שלא היו בפתקה של חוה.
ותרא אותו כי טוב הוא
תני רבי מאיר אומר: טוב שמו.
רבי יאשיה אומר: טוביה שמו.
רבי יהודה אומר: הגון לנביאות.
אחרים אומרים: שנולד כשהוא מהול.
ורבנן אמרי: בשעה שנולד משה, נתמלא כל הבית כלו אורה.
כתיב הכא: ותרא אותו כי טוב הוא.
וכתיב התם (בראשית א, ד): וירא אלהים את האור כי טוב.
ותצפנהו שלושה ירחים
שלא מנו המצרים אלא משעה שהחזירה, והוה מעברא בה תלתא ירחי מתחילתו.
ולא יכלה עוד הצפינו
למה?
שלפי שהמצרים היו הולכין בכל בית ובית שהיו חושבין בו שנולד שם תינוק, ומולכין לשם תינוק מצרי קטן, והיו מבכין אותו, כדי שישמע תינוק ישראל קולו ויבכה עמו. והיינו דכתיב (שיר ב, טו): אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו':
כא [תבת גומא]
ולמה של גומא?
אמר רבי אלעזר: שחביב עליהם לצדיקים ממונן יותר מגופן.
וכל כך למה?
שאין פושטין ידיהן בגזל.
רבי שמואל בר נחמן אמר: דבר רך, שהוא יכול לעמוד לפני רך ולפני קשה.
ותחמרה בחמר ובזפת
תנא, חמר מבפנים, וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע.
ותשם בה את הילד וגו'
רבי אלעזר אמר: ים סוף, שים סוף מגיע עד נילוס.
רבי שמואל בר נחמן אמר: אגם, כמה דתימא (ישעיה יט, ו): קנה וסוף קמלו.
ולמה השליכה אותו ביאור?
כדי שיהיו חושבין האסטרולוגין, שכבר הושלך למים, ולא יחפשו אחריו:
כב [ותתצב אחותו מרחוק]
למה עמדה מרים מרחוק?
אמר רבי עמרם בשם רב: לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי, שתלד בן שיושיע את ישראל, כיון שנולד משה, נתמלא כל הבית אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה.
אמר לה: בתי! נתקימה נבואתך, הינו דכתיב (שמות טו, כ): ותקח מרים הנביאה, אחות אהרן את התף, אחות אהרן ולא אחות משה?!
אלא שאמרה נבואה זו, כשהיא אחות אהרן ועדין לא נולד משה, וכיון שהטילוהו ליאור, עמדה אמה וטפחה לה על ראשה.
אמרה לה: בתי! והיכן נבואתך?! והינו דכתיב: ותתצב אחותו מרחוק וגו', לדעת מה יהא בסוף נביאותה.
ורבנן אמרין: כל הפסוק הזה על שם רוח הקודש נאמר.
ותתצב על שם (ש"א ג, י): ויבא ה' ויתיצב.
אחותו על שם (משלי ז, ד): אמור לחכמה אחותי את.
מרחוק על שם (ירמיה לא, ב): מרחוק ה' נראה לי.
לדעת מה יעשה לו על שם (ש"א ב, ג): כי אל דעות ה' (וכל הענין):
כג [בת פרעה מצילה את משה]
לרחוץ מגלולי בית אביה.
ונערותיה הולכות
אמר רבי יוחנן: אין הליכה האמורה כאן, אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר (בראשית כה, לב): הנה אנכי הולך למות.
אמרו לה: גברתנו מנהגו של עולם, מלך גוזר גזרה, וכל העולם אינן מקימין אותה, ובניו ובני ביתו מקימין אותה, ואת עוברת על מצות אביך?!
מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע.
ותשלח את אמתה ותקחה
רבי יהודה ורבי נחמיה
חד אמר: ידה.
וחד אמר: שפחתה.
טעמא דמאן דאמר ידה, דכתיב: אַמָּתָהּ.
וטעמא דמאן דאמר שפחתה, דלא כתיב ידה.
על דעתה דמאן דאמר שפחתה, כשבא גבריאל וחבטן בקרקע, הניח לה אחת מהן, דלאו דרך בת מלך לעמוד יחידה.
איתיבון אליבא דמאן דאמר ידה, לכתוב ידה?!
לא תברא, שלכך כתיב אמתה, דאשתרבובי אשתרבוב.
ותנינן, וכן אתה מוצא (תהלים ג, ח): שני רשעים שברת, אל תקרי שברת, אלא שרבבת.
רבנן אמרין: בת פרעה מצורעת היתה, לפיכך ירדה לרחוץ, כיון שנגעה בתבה נתרפאת, לכך חמלה על משה ואהבה אותו אהבה יתירה:
כד [הצלתו של משה]
ותרא לא נאמר, אלא ותראהו
אמר רבי יוסי בר חנינא: שראתה עמו שכינה.
והנה נער בוכה
קרי לה נער, וקרי לה ילד?!
תני, הוא ילד וקולו כנער, דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי נחמיה: אם כן עשיתו בעל מום, למשה רבנו עליו השלום, אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתבה.
בוכה, היה בוכה ואומר: שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי.
דבר אחר:
והנה נער בוכה
ילד היה ומנהגו כנער, בא גבריאל והכה למשה, כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים.
ותחמול עליו
כיון שראתה אותו בוכה, חמלה עליו.
ותאמר מילדי העברים זה
מנין הכירה בו?
אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: שראתה אותו מהול.
זה
מהו זה?
זה נופל ליאור ואין אחר נופל ליאור, כיון שהפילו משה ליאור, בטלה הגזרה.
כההיא דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיה ח, יט): וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, צופין ואינן יודעין מה צופין, הוגין ואינן יודעין מה הוגין, ראו שמושיען של ישראל במים הוא נדון, עמדו וגזרו (שמות א, כב): כל הבן הילוד, כיון שהושלך משה למים, אמרו: כבר מושלך מושיען במים, מיד בטלו הגזרה, והם אינם יודעים, שעל מי מריבה הוא לוקה.
כההיא דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב (במדבר כ, יג): המה מי מריבה, המה ראו אצטגניני פרעה וטעו, הינו דקאמר (שם יא, כא): שש מאות אלף רגלי העם וגו'.
אמר להם משה לישראל: בשבילי נצלתם כולכם.
רבי חנינא בר פפא אמר: אותו היום עשרים ואחד בניסן היה.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים! מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה, ילקה במים ביום זה?!
אמר רבי אחא בר חנינא: אותו היום ששה בסיון היה.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה?!
איתיבון, בשבעה באדר נולד משה.
על דעתה דמאן דאמר, בששה בסיון נשלך ליאור, ניחא, שמשבעה באדר עד ששה בסיון, יש שלשה חדשים שנטמן, אלא למאן דאמר בעשרים ואחד בניסן, לא ניחא! ולית תברא, אותה שנה מעוברת היתה. רובו של ראשון ורובו של אחרון וחודש האמצעי שלם, חשב להו תלתא ירחי:
כה [משה סירב לינוק מן המצריות]
למה אמרה מרים מן העבריות, וכי אסור לו למשה לינוק מחלב הנכרית? לא כן תנינן (ע"ז כו.): בת ישראל לא תניק בנה של כותית, אבל כותית תניק בן ישראל ברשותה?!
אלא למה אמרה כן?
לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו, ופסל את כולן.
ולמה פסלן?
אמר הקדוש ברוך הוא: הפה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא?! והיינו דכתיב (ישעיה כח, ט): את מי יורה דעה וגו'.
למי יורה דעה?
לגמולי מחלב וגו'.
דבר אחר:
למה פסל דדיהן?
אמר הקדוש ברוך הוא: זה עתיד לדבר עמי, למחר יהיו המצריות אומרות: זה, שמדבר עם השכינה, אני הניקיתיהו.
ותלך העלמה
למה קראה הכתוב עלמה?
שהלכה בזריזות.
רבי שמואל אמר: שהעלימה את דבריה.
ותאמר לה בת פרעה היליכי.
אמר רבי חמא בר רבי חנינא: נתנבאת ולא ידעה מה נתנבאת: היליכי, שליכי הוא.
ואני אתן את שכרך.
אמר רבי חמא בר חנינא: לא דיין לצדיקים שמחזירין להם אבדתן, אלא שנוטלים שכר.
ותקח האשה את הילד ותניקהו
באותה שעה נתן לה הקדוש ברוך הוא מקצת שכרה, שהיא היתה מחיה את הילדים, וכן הקדוש ברוך הוא החזיר לה את בנה, ונתן לה שכרה:
כו [משה בבית פרעה]
עשרים וארבעה חודש הניקתהו, ואתה אומר ויגדל הילד?!
אלא שהיה גדל, שלא כדרך כל הארץ.
ותבאהו לבת פרעה וגו'
היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו, כאלו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה כל מתאוים לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול.
וכן הקדוש ברוך הוא אומר לחירם (יחזקאל כח, יח): ואוציא אש מתוכך היא וגו'.
וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד לפרע מאביה.
ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר (ישעיה כז, י): שם ירעה עגל ושם ירבץ וגו', והיו שם יושבין חרטומי מצרים, ואמרו:
מתיראין אנו מזה, שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך.
מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו.
והיה יתרו יושב ביניהן, ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב, יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת, ואין עליו משפט מות.
מיד הביאו לפניו, ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה (שמות ד, י) כבד פה וכבד לשון.
ותקרא שמו משה
מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה, אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר:
כז [ויגדל משה ויצא אל אחיו]
בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, ויש אומרים בן ארבעים.
ויגדל משה
וכי אין הכל גדלים?!
אלא לומר לך, שהיה גדל שלא כדרך כל העולם.
ויצא אל אחיו
שתי יציאות יצא אותו צדיק, וכתבן הקדוש ברוך הוא זו אחר זו.
ויצא ביום השני, הרי שתים.
וירא בסבלותם
מהו ויראה?
שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהן.
רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגליגי אומר: ראה משוי גדול על קטן, ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה, ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומישב להם סבלותיהם, ועושה כאלו מסיע לפרעה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים, ואדבר עמך.
הדא הוא דכתיב (שמות ג, ד): וירא ה' כי סר לראות, ראה הקדוש ברוך הוא במשה, שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך (שם שם, שם): ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה:
כח [משה תקן להם את השבת למנוחה]
וירא בסבלותם
ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע, הוא מת! ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים!
אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.
וירא איש מצרי
מה ראה?
אמר רבי הונא בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים:
אחד שלא שינו שמותם (כמו שכתוב בשיר השירים רבה ובויקרא רבה פרש ל"ב).
ומנין שלא נחשדו על הערוה?
שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר (ויקרא כד, י-יא): ושם אמו שלומית בת דברי וגו'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: נוגשים היו מן המצריים, ושוטרים מישראל.
נוגש ממונה על עשרה שוטרים.
שוטר ממונה על עשרה מישראל.
והיו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה, להוציאן למלאכתן לקריאת הגבר.
פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל, ונתן עיניו באשתו, שהיתה יפת תאר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר, והוציאו מביתו, וחזר המצרי ובא על אשתו, והיתה סבורה שהוא בעלה, ונתעברה ממנו. חזר בעלה ומצא המצרי יוצא מביתו.
שאל אותה: שמא נגע בך?
אמרה לו: הן, וסבורה אני שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שהרגיש בו, החזירו לעבודת הפרך, והיה מכה אותו ומבקש להרגו, והיה משה רואה אותו ומביט בו, וראה ברוח הקדש מה שעשה בבית, וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה.
אמר: ודאי זה חיב מיתה, כמו שכתוב (שם שם, כא): ומכה אדם יומת! ולא עוד, אלא שבא על אשתו של דתן, על כך חייב הריגה, שנאמר (שם כ, י): מות יומת הנואף והנואפת, והיינו דכתיב: ויפן כה וכה וגו', ראה מה עשה לו בבית, ומה עשה לו בשדה:
כט [ויך את המצרי]
כי בן מות הוא.
רבי יהודה אומר: כי אין איש שיקנה להקדוש ברוך הוא, ויהרגנו.
רבי נחמיה אומר: ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם, ויהרגנו.
ורבנן אמרי: ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו, עד סוף כל הדורות, כיון שראה משה כך, נמלך במלאכים, ואמר להם: חיב זה הריגה!
אמרו לו: הן.
הדא הוא דכתיב: וירא כי אין איש, שילמד עליו זכות.
ויך את המצרי
במה הרגו?
רבי אביתר אמר: הכהו באגרוף
. ויש אומרים: מגרפה של טיט נטל והוציא את מוחו.
רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו, שנאמר (שמות ב, יד): הלהרגני אתה אומר?!
ויטמנהו בחול
שלא היה שם אלא ישראל, טמנו בפניהן של ישראל, שנמשלו לחול.
אמר להם: אתם משולים כחול.
מה חול הזה, אדם נוטלו מכאן ונותנו לכאן, ואין קולו נשמע,
כך יטמן הדבר הזה ביניכם, ולא ישמע.
[והנה שני אנשים עברים נצים]
הם הם שאמרו דבר זה.
הם היו שהותירו מן המן.
הם היו שאמרו (במדבר יד, ד): נתנה ראש ונשובה מצרימה.
הם שהמרו על ים סוף.
דבר אחר:
נצים, שהיו מתכונין להרוג זה את זה, כמה דתימא (דברים כה, יא): כי ינצו אנשים יחדו.
ואמר רבי אלעזר: במצות של מיתה הכתוב מדבר.
ויאמר לרשע למה תכה רעך
הכית לא נאמר, אלא תכה, מכאן, שמשעה שאדם מרים ידו להכות חברו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע.
רעך, שהוא רשע כיוצא בך, מלמד ששניהם רשעים:
ל [הויכוח בין משה לדתן ואבירם]
רבי יהודה אומר: בן עשרים שנה היה משה באותה שעה.
אמרו לו: עדין אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו, לפי שבן ארבעים שנה לבינה.
ורבי נחמיה אמר: בן ארבעים שנה היה.
אמרו לו: ודאי שאתה איש, אלא שאי אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו.
ורבנן אמרי: אמרו לה: והלוא בנה של יוכבד אתה, והיאך קורין לך בן בתיה, ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו?! נודיע עליך מה עשית למצרי.
הלהרגני אתה אומר
אתה מבקש לא נאמר, אלא אתה אומר, מכאן אתה למד, ששם המפורש הזכיר על המצרי והרגו, כיון ששמע כן, נתירא מלשון הרע.
ויאמר אכן נודע הדבר
רבי יהודה בר רבי שלום, בשם רבי חנינא הגדול ורבותינו, בשם רבי אלכסנדרי אמרו: היה משה מהרהר בלבו ואומר:
מה חטאו ישראל, שנשתעבדו מכל האומות?
כיון ששמע דבריו, אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראוין לגאולה?!
לכך אמר: אכן נודע הדבר, עתה ידעתי, באיזה דבר הם משתעבדים:
לא [וישמע פרעה ויברח משה מפני פרעה]
שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו.
ויבקש להרוג את משה, שלח פרעה והביאו סיף שאין כמותה, נתנו עשר פעמים על צוארו, ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, שנאמר (שיר ז, ה): צוארך כמגדל השן.
ויברח משה מפני פרעה
אמר רבי ינאי: וכי אפשר לבשר ודם לברוח מפני המלכות?!
אלא בשעה שתפסו את משה וחייבוהו להתיז את ראשו, ירד מלאך מן השמים, ונדמה להם בדמות משה, ותפשו את המלאך וברח משה.
אמר רבי יהושע בן לוי: נעשו כל הסנקליטין, שהיו יושבין לפני פרעה, מהם אלמין, מהן חרשין, מהן סומין.
והיה אומר לאלמין: היכן משה?
ולא היו מדברים.
לחרשין, ולא היו שומעין.
לסומין, ולא היו רואין.
זה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ד, יא): מי שם פה לאדם?! מי שם פה לפרעה?! שאמר בפיו: הביאו את משה לבימה להרגו.
(שם שם, שם): או מי ישום אלם, מי שם הסגנים אלמים, חרשים וסומין, שלא הביאוך?!
ומי עשה עצמך פקח, שתברח?!
(שם שם, שם): הלא אנכי ה', שם הייתי עמך, והיום אני עומד לך:
לב [משה על יד הבאר ובנות יתרו]
קלט דרך אבות.
שלשה נזדוגו להם זווגיהם מן הבאר:
יצחק
יעקב
ומשה.
ביצחק, כתיב (בראשית כד, סב): ויצחק בא מבוא באר וגו', ועוד שנזדוגה רבקה לאליעזר, למעין.
יעקב, (שם כט, ב): וירא והנה באר בשדה.
משה, וישב על הבאר.
ולכהן מדין שבע בנות
והלוא הקדוש ברוך הוא שונא עבודת כוכבים, ונתן מנוס למשה אצל עובד עבודת כוכבים?! אלא אמרו רבותינו: יתרו כומר לעבודת כוכבים היה, וראה שאין בה ממש, ובסר עליה, והרהר לעשות תשובה, עד שלא בא משה, וקרא לבני עירו ואמר להם:
עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני, בחרו לכם כומר אחר, עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים, ונתן להם הכל ונדוהו, שלא יזדקק לו אדם, ולא יעשו לו מלאכה, ולא ירעו את צאנו, וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, לפיכך הוציא בנותיו.
ותבאנה ותדלינה, מלמד שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים.
ויבאו הרועים ויגרשום, אפשר הוא כהן מדין, והרועים מגרשים בנותיו?!
אלא ללמדך, שנדוהו וגרשו בנותיו, כאשה גרושה, כמה דאת אמר (שם ג, כד): ויגרש את האדם.
ויקם משה ויושיען, מלמד, שישב להן בדין.
אמר: דרך אנשים דולים ונשים משקות, וכאן נשים דולות ואנשים משקים?!
ויצילן לא נאמר, אלא ויושיען.
רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן, ועמד משה והושיען.
נאמר כאן ויושיען, ונאמר להלן (דברים כב, כז): צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה, מה להלן גלוי עריות, אף כאן גלוי עריות.
ורבנן אמרי: מלמד שהשליכו אותן למים, והוציאן משה.
ואין ויושיען, אלא לשון הצלת מים, שנאמר (תהלים סט, ב): הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש.
וישק את צאנם, מלמד שדלה משה להם והשקה את צאנם, כשם שעשה יעקב לרחל.
ותבאנה אל רעואל אביהן, זה יתרו.
ולמה נקרא שמו רעואל?
שנעשה רע לאל.
ויאמר: מדוע מהרתן בא?!
מכאן אתה למד, שכל הימים באחרונה היו באות.
ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרועים
וכי מצרי היה משה?
אלא לבושו מצרי, והוא עברי.
דבר אחר:
איש מצרי
משל לאחד, שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים, נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו.
אמר לו התינוק: אלולי אתה, כבר הייתי מת!
אמר לו: לא אני הצלתיך, אלא הערוד, שנשכני וברחתי הימנו, הוא הצילך!
כך, אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחך, שהצלתנו מיד הרועים!
אמר להם משה: אותו מצרי, שהרגתי, הוא הציל אתכם!
ולכך אמרו לאביהן: איש מצרי, כלומר מי גרם לזה, שיבוא אצלנו, איש מצרי שהרג.
דלה דלה
דליה אחת דלה והשקה את כל הצאן, שהיו שם ונתברכו המים על ידו, הדא הוא דכתיב: וישק את הצאן. צאננו לא נאמר, אלא הצאן, שאף צאן הרועים השקה.
ומה לנו?
שאף לנו דלה, שהרועים השליכונו למים, והוא הוציאנו.
ויאמר אל בנותיו ואיו וגו'
אמר להם: סימן שאתם אומרות, שדלה והשקה את כל הצאן, זה מבני בניו של יעקב, שעמד על הבאר, והבאר מתברכת בשבילו.
למה זה עזבתן את האיש וגו'
שמא ישא אחת מכם. ואין אכילת לחם האמור כאן, אלא אשה.
ודומה לו (בראשית לט, ו): כי אם הלחם אשר הוא אוכל, מיד רצתה צפורה אחריו כצפור, והביאה אותו.
ולמה נקרא שמה צפורה?
שטהרה הבית כצפור:
לג [משה בבית יתרו]
רבי יהודה אומר: שנשבע לו, ואין ויואל אלא לשון שבועה, שנאמר (ש"א יד, כד): ויואל שאול את העם.
ולמה השביעו?
אמר לו: יודע אני שיעקב אביכם, כשנתן לו לבן בנותיו, נטלן והלך לו חוץ מדעתו, שמא אם אתן לך את בתי, אתה עושה לי כך?
מיד נשבע לו ונתן לו את צפורה.
ורבי נחמיה אמר: קבל עליו ללון עמו, ואין ויואל, אלא לשון לינה, שנאמר (שופטים יט, ו): הואיל נא ולין.
ורבותינו זכרונם לברכה אמרו: קבל עליו לרעות את צאנו, ואין ויואל אלא לשון התחלה, כיון שנשא בתו, התחיל וקיבל עליו לרעות את צאנו.
ותלד בן ויקרא את שמו גרשום
דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לענין המאורע.
ביוסף מהו אומר (בראשית מא, נא-נב): ויקרא שם הבכור מנשה, ואת שם השני קרא אפרים, כדי להזכיר את הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא עמו.
אף משה קרא שם בנו גרשום, על הנס שעשה לו ה', שגר היה בארץ נכריה והצליחו הקדוש ברוך הוא משם:
לד [ויאנחו בני ישראל]
ימים של צער היו, לפיכך קורא אותן רבים.
ודכוותה (ויקרא טו, כה): ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, לפי שהיו של צער, קורא אותן רבים.
וימת מלך מצרים, שנצטרע, והמצורע חשוב כמת, שנאמר (במדבר יב, יב): אל נא תהי כמת ואומר (ישעיהו ו, א): בשנת מות המלך עוזיהו.
ויאנחו בני ישראל
למה נתאנחו?
לפי, שאמרו חרטומי מצרים: אין לך רפואה, אם לא נשחוט מקטני ישראל מאה וחמישים בערב, ומאה וחמישים בבקר, ורחץ בדמיהם שתי פעמים ביום, כיון ששמעו ישראל גזירה קשה, התחילו מתאנחים וקוננים, ואין ויזעקו אלא לשון קינה, כדכתיב (יחזקאל כא, יז): זעק והילל בן אדם.
ותעל שועתם אל האלהים, אינו אומר צעקתם, אלא שועתם, כמה דתימא (איוב כד, יב): ונפש חללים תשוע.
וישמע אלהים את נאקתם, נאקת החללים, כמה דתימא (יחזקאל ל, כד): ונאק נאקות חלל, וכמה דתימא (איוב שם, שם): מעיר מתים ינאקו.
ויזכור אלהים את בריתו, ולא היו ראוין ישראל להנצל, לפי שהיו רשעים, אלא בזכות אבות נגאלו, הדא הוא דכתיב: ויזכור אלהים את בריתו.
אמרו רבותינו זכרונם לברכה: נעשה להם נס ונתרפא מצרעתו:
לה [כי ידעתי את מכאוביו]
דבר אחר:
וירא אלהים, שלא היה בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם.
וכן הוא מפורש על ידי יחזקאל, (יחזקאל טז, ז): רבבה כצמח השדה נתתיך, לא היה צורך לומר, אלא ושערך צמח ואחר כך: שדים נכונו, שקודם בא סימן התחתון מן העליון. אלא
מהו שדים נכונו?
זה משה ואהרן, שהיו נכונים לגאלם, דכתיב (שיר ד, ה): שני שדיך כשני עפרים.
ושערך צמח, הגיע הקץ של גאולה.
ואת ערום ועריה, בלא מעשים טובים.
לכך נאמר: וירא אלהים, שאין בידם מעשים ליגאל בהן:
לו [וירא אלהים... וידע אלהים]
ידע הקדוש ברוך הוא שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות.
וכן הוא אומר (שמות ב, כד): ויזכור אלהים את בריתו.
וכך הוא אומר על ידי יחזקאל, (יחזקאל כ, ט): ואעש למען שמי.
דבר אחר:
וירא אלהים
אמר ריש לקיש: שראה, שהן עתידין להמרות על ים סוף, דכתיב (תהלים קו, ז): וימרו על ים בים סוף.
וידע אלהים, ידע, שהן עתידין לומר (שמות טו, ב): זה אלי.
רבי יהושע בן לוי אמר: ראה שעתידין לומר (שם לב, ד) אלה אלהיך ישראל, וידע אלהים, שעתידים להקדים נעשה לנשמע.
ורבנן אמרי: וירא אלהים, שעשו תשובה הבינונים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, דכתיב (שיר ב, יג): התאנה חנטה פגיה.
וידע אלהים, שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, וזה מכוון את לבו, וזה מכוון את לבו ועושין תשובה, ואף על פי שעשו תשובה, לא יצאו משם אלמלא זכות האבות, מפני שמדת הדין מקטרגת עליהן, על העגל שהיו עתידין לעשות, ועל זה נאמר (שמות יב, כב): ולקחתם אגודת אזוב, כנגד שהשפילו עצמן לעשות תשובה כאזוב.
(שם שם, שם): וטבלתם בדם אשר בסף, בזכות התורה שעתידין לקבל, דכתיב במתן תורה (שם כד, ו): ויקח משה את הדם.
וכתיב (שם יב, שם): והגעתם אל המשקוף, שאברהם גדול בגרים, וכשם שהמשקוף גבוה, כך היה גדול שבאבות.
(שם שם, שם): ואל שתי המזוזות, בזכות יצחק ויעקב, ללמדך שבזכות כל אלו יצאו.
דבר אחר:
וירא אלהים, פרישות שביניהן.
וידע אלהים, ידע שקרב הזמן שאמר לאברהם, ונגלה על משה להודיעו, כשהיה רועה:
|
