|
המשך פרשה י: פרשת הנזיר
ו [פרשת הנזיר רומזת לנזירות שמשון]
איש, זה היה המלאך, שבא להזיר את שמשון, שנקרא איש, כמה דתימא (שופטים יג): האתה האיש אשר דברת אל האשה
מהו ויאמר אני?
אמר לו המלאך: אתה חושב בי, שאני איש, ואני איני איש, אלא אני מלאך.
ודכוותיה (בראשית כז): אתה זה בני עשו, ויאמר אני, איני עשו, אלא יעקב.
או אשה שלא נראה תחלה, אלא לאשה.
כי יפליא, ששם שמו פלאי.
לנדור נדר, נזיר להזיר לה', כמאן דאמר: כי נזיר אלהים יהיה הנער:
ז [נזיר להזיר לה']
תני דבר אל בני ישראל, ישראל נודרין נזירות ואין העובדי כוכבים נודרים נזירות.
ואמרת אליהם, לרבות את העבדים.
איש ולא קטן.
או אשה, לעשות הנשים כאנשים.
וזו היא ששנינו: הכותים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה עבדו ואינו כופה את אשתו.
חומר בעבדים מבנשים, שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר את נדרי עבדו.
הפר לאשתו, הפר עולמית. הפר לעבדו, יצא לחירות, משלים נזירתו. עבר מכנגד פניו.
ר' מאיר אומר: לא ישתה.
ור' יוסי אומר: ישתה.
כי יפליא
מי שיודע להפלות, מכאן אמרו: מופלא הסמוך לאיש, נדריו קיימין.
דבר אחר:
כי יפליא, כשיפרוש לנדור, פרט למהרהר בלב.
לנדור נדר נזיר, למה נאמרה פרשה זו?
לפי שהוא אומר: איש כי ידור נדר לה' או השבע וגו', שאם נדר יום אחד, אסור יום אחד, שנים, אסור שנים, מאותו המין שנדר, מאותו המין אסור.
שומע אני, אף בנזירות כן?
לכך נאמרה פרשה זו, שאם נדר יום אחד, או שעה אחת, אסור ל' יום לשתות יין וליטמא למתים, ואסור בתגלחת.
לנדור נדר נזיר, למה כתב כאן נדר?
לעשות נזירות כנדרים.
מה בנדרים עובר על בל יחל, ועל בל תאחר, אף בנזירות כיוצא בהן.
ומה בנדרים האב מפר נדרי בתו והאיש מפר נדרי אשתו, אף בנזירות כיוצא בהן.
נזיר להזיר, לעשות כינוי נזירות, כנזירות.
האומר: הריני נזיק, נזיח, פזיח, הרי זה נזיר.
להזיר
יכול שיזיר את אחרים?
תלמוד לומר: נזיר, את עצמו מזיר, ואין מזיר את אחרים, אבל הלכה למשה מסיני, שהאיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר.
ר' ישמעאל אומר: נזיר להזיר, מכאן שאדם קובע עליו נזירות, בתוך נזירותו.
להזיר לה'
שמעון הצדיק אמר: מימי לא אכלתי אשם הנזיר, אלא אחד.
פעם אחת עלה אלי אחד מן הדרום, וראיתיו אדמוני, ויפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו מסודרות תלים תלים. אמרתי לו: מה ראית להשחית את השער הנאה הזה?
נם לי: רבי! רועה הייתי בעירי, והלכתי למלא את הניאוב מן המעיין, וראיתי את הבוביא שלי בתוך המים, ופחז יצרי עלי ובקש לאבדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! מה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך, של עפר, של רמה ושל תולעה הוא, עלי להקדישך לשמים, ולגלחך לשמים, והרכנתי את ראשי ונשקתיו, ואמרתי לו: כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל, עליך אמר הכתוב: להזיר לה'.
ר' מונא בעי: למה לא היה שמעון הצדיק אוכל אשם נזיר?
אם תאמר מפני שנזיר חוטא הוא, על שציער עצמו מן היין, וכי לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב, או חטאת דם מימיו?
סבור שמעון הצדיק, בני אדם, מתוך הקפדה הם נודרים בנזיר, וכיון שהם נודרים מתוך הקפדה, סופן לתהות, וכיון שהוא תוהה, נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה, וזה מתוך ישוב הדעת נדר, ופיו ולבו שוים:
ח [מיין ושכר יזיר]
תמן כתיב (קהלת י): אשריך ארץ שמלכך בן חורים.
אימתי הארץ באשרי?
בזמן שמלכה עוסק בתורה, שנאמר (שמות לב): והלוחות מעשה אלהים המה וגו'.
אל תקרי חרות, אלא חירות, שאין לך בן חורין, אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד. (קהלת י): ושריך בעת יאכלו, שקובעים עתים לתורה ואחר כך, הם אוכלים לקיים מה שנאמר (שם יט): לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך. הה"ד אחריו (שם י): בגבורה ולא בשתי.
בגבורה, של תורה, ולא בשתייה של יין, לכך אמר ישעיה: גבורה של תורה היא, באשרי, אבל גבורת יין הוא באוי.
הוי גבורים לשתות יין.
וכן הוא אומר (משלי כג): למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין וגו'.
(ישעיה ה): ואנשי חיל למסך שכר.
תמן כתיב (שמות יח): ואתה תחזה מכל העם וגו' ושפטו את העם וגו', אבל אלו אינם אנשי חיל, אלא למסך שכר, כמה דתימא (משלי כג): לבאים לחקור ממסך.
מהו למסך שכר?
שהיו מוסכים יין חזק ביין קל, כדי להשתכר בו.
מעשה בחבורה אחת של זלין, שהיו יושבים ושותים יין עד חצי הלילה, ולא היו מתשכרים. בא להם יין, אמרו: למזוג יין ביין, היו עושים כן, עד שנכנס בהם היין, עמדו והכו זה את זה, מתוך השכרות, נפלה הצוחה בעיר ובא הלופר ותפשם ומסרם למלכות, ונאבדו כולם.
מי גרם להם?
היין שהיו שותים, ועליהם נאמר: לבאים לחקור ממסך, אין ממסך, אלא יין ביין, הוי, ואנשי חיל למסוך שכר, ומתוך כך משכחין את התורה, ומעוותים את הדין, שכן כתיב אחריו (ישעיה ה): מצדיקי רשע עקב שוחד.
ואומר (משלי לא): פן ישתה וישכח מחוקק, ישכח את התורה שניתנה על ידי מחוקק, זה משה, שנאמר (דברים לג): כי שם חלקת מחוקק ספון.
מה כתיב?
(משלי לא): וישנה דין כל בני עוני.
היין והדעת נמשלו ככימה ועקרב, כל שעה שכימה נראית ברקיע, אין עקרב נראה ברקיע, ומשעקרב נראה, אין כימה נראית.
כך היין משול כעקרב, והדעת משולה ככימה.
מה עקרב מכה בעוקצו, כך היין מכה בסופו, שנאמר (שם כג): אחריתו כנחש ישך.
וכשם שהכימה מבשלת את הפירות ונותנת בהם טעם, כך הדעת נותנת ריח וטעם בדבריו של אדם, נכנס היין יצא הדעת.
כל מקום שיש יין, אין דעת, נכנס יין יצא סוד.
יין חשבונו שבעים, וסוד חשבונו שבעים.
הדעת מתחלקת בארבע חלקים:
ב' בשתי הכליות,
וחלק אחד בפה,
וחלק אחד בלב,
ומנין ששני חלקים של חכמה, בשתי כליות?
שנאמר (איוב לח): מי שת בטוחות חכמה, אלו הכליות שהן טוחות בגוף.
וחלק אחד בלב, שנאמר (תהלים נא): ובסתום חכמה תודיעני.
וחלק אחד בפה, (שם מט): פי ידבר חכמות.
ניתנה הדעת הזו, בארבעה כלים האלו, וכנגדן נתנו חכמים שיעור לשכרות, בארבעה רביעית יין חי, שהן ארבעה כוסות.
שתה אדם כוס אחד, שהוא רביעית, יצא האדם מרביעית דעתו.
שתה שנים כוסות, יצאו שני חלקים מדעתו.
שתה ג' כוסות, יצאו שלשה חלקים מדעתו, ולבו מטורף, מיד הוא מתחיל לדבר שלא כהוגן. שתה כוס רביעית יצא כל דעתו, נשתעממו כל הכליות, ונטרף לבו, והלשון נפסק, מבקש לדבר ואינו יכול, אלא לשונו עגום, לכך אמרו: כהן ששתה רביעית יין, פסול לעבודה. ישראל ששתה רביעית יין, פסול מלדון, ללמדך שאין טוב יוצא מן היין. הה"ד: מיין ושכר יזיר, וחומץ מפני שכרות.
למה אסרה משרת ענבים, שהוא לא ישתכר מהם, וגם אסרה אכילת כל היוצא מן הגפן דברים, שלא ישתכר מהם, למה כך?
מכאן שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור, ומן הדומה לדומה, מכאן שעשתה תורה סייג לדבריה.
תמן תנינן הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.
כיצד יעשה אדם סייג לדבריו כדרך שעשתה תורה סייג לדבריה?
הרי הוא אומר: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב
יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים?
תלמוד לומר: לא תקרב.
יכול תישן עמו בבגדיה, על המטה?
תלמוד לומר: לא תקרב.
יכול, תרחץ את פניה ותכחל את עיניה ויטול הימנה את הכוס?
תלמוד לומר: והדוה בנדתה, כל ימים שהיא דוה, תהא בנידוי, מכאן אמרו: כל המנבלת עצמה בימי נדתה, רוח חכמים נוחה הימנה כל המתקשטת עצמה בימי נדתה, אין רוח חכמים נוחה הימנה.
הרי הוא אומר: איש איש אל כל שאר בשרו וגו', מכאן אמרו: אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדק, אפילו עם אחותו, ואפילו עם בתו, ועם חמותו, מפני טענת הבריות.
לא יספר עם אשה בשוק, אפילו עם אשתו, ואין צריך לומר עם אשה אחרת, מפני טענת הבריות.
כאן נאמר אצל שאר בשר: לא תקרבו.
ולהלן הוא אומר: לא תקרבו, לדבר המביא לדבר עבירה לא תקרבו, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור, שכך אמרו חכמים: הרחק מחטא הקל, שמא יביאך לידי חמור, הוי רץ למצוה קלה, שיביאך לחמורה, אחריתו כנחש ישך.
מה הנחש, ע"י שהסית לחוה לשתות יין, נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג): ארורה האדמה בעבורך, כך ע"י יין נתקלל שלישו של עולם, שנאמר (שם ט): וייקץ נח מיינו. ונאמר: ארור כנען, זה היה חם, שהיה בנו שלישי, והוא נקרא אבי כנען.
מה צפעון זה, מפריש בין מיתה לחיים, כך מפריש היין את האדם, מדרכי חיים לדרכי המות, לפי שהיין גורם לו לעבודת כוכבים.
הה"ד (משלי כג): עיניך יראו זרות, כמה דתימא (תהלים פא): לא יהיה בך אל זר.
וכן הוא אומר: וכל משרת ענבים לא ישתה וגו' מכל אשר יעשה מגפן היין, עשתה תורה סייג לדבריה, שלא יאכל ולא ישתה מכל דבר הנעשה מגפן היין, כדי שלא יבא לשתות.
מתלא אמר: לך לך אמרין לנזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב.
מיין ושכר יזיר, אפילו לא אמר אלא הריני נזיר מן היין, הרי הוא נזיר שלם, לפי שמצינו ג' דברים אסורים בנזיר:
לשתות יין,
ולגלח שערו,
וליטמא למתים.
יכול לא יהא נזיר, עד שיזיר מכולם?
תלמוד לומר: מיין ושכר יזיר, אפילו מאחד משלשתן, הרי זה נזיר.
אמרו: האומר הריני נזיר מן החרצנים, ומן הזגים, מן התגלחת, מן הטומאה, הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזיר עליו.
ר' יוסי הגלילי אומר: מיין ושכר יזיר. למה כפל הכתוב יין ושכר, והלא יין הוא שכר, ושכר הוא יין, למה כן?
לפי שהוא אומר (דברים יד): ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מעשר דגנך וגו'. יכול אף הנזיר במשמע. ומה אני מקיים מיין ושכר יזיר, בשאר כל המינים, חוץ מיין מצוה;
או אף ביין מצוה, ומה אני מקיים ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר וגו' בשאר כל אדם, חוץ מן הנזיר?!
תלמוד לומר: מיין ושכר יזיר, לעשות יין מצוה כיין רשות.
ר' אלעזר הקפר אומר:
יין, זה מזוג.
שכר, זה חי.
או אינו אלא יין זה חי, ושכר זה מזוג?
תלמוד לומר: ונסכו יין רביעית היין. ואומר: הסך נסך שכר, חי אתה מנסך, ואין אתה מנסך מזוג. הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון:
יין זה מזוג, שכר זה חי.
יזיר, אין נזירות בכל מקום אלא פרישות.
וכן הוא אומר: וינזרו מקדשי בני ישראל
ואומר: ענבי נזירך.
ואומר: וינזרו לבשת.
ואומר: האבכה בחדש החמישי הנזר.
הא אין נזירות בכל מקום, אלא פרישות.
יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו?
תלמוד לומר: לא ישתה.בשתיה הוא אסור, ומותר ברפואתו ובסחורתו.
חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה
מגיד שעשה בו חומץ כיין, וחומץ מצוה כיין מצוה.
וכל משרת וגו', מגיד שאם שרה ענבים במים שהם בנותן טעם, מכאן אתה דן לכל אסורים שבתורה.
מה אם היוצא מן הגפן, שאין איסורן איסור עולם, ואין איסורן איסור הנאה, ויש לו התר אחר איסורו, עשה בו טעם כעיקר, שאר איסורין שבתורה, שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנאה, ואין להם התר לאחר איסורן, אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר?!
וענבים, כמשמען לחים, להביא את בוסר.
ויבשים לא יאכל, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ומכאן אתה דן לכל איסורין של נזיר. ומה כאן, שהוא מין אחד והם שני שמות, חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל שהם מין אחד, והם שני שמות, חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, להביא יין חדש וענבים, שהוא חייב שניים:
ט [מכל אשר יעשה מגפן היין]
מה אם היוצא מן הגפן, שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש לו התר לאחר איסורו, הרי הן מצטרפין זה עם זה לכזית, שאר איסורין שבתורה, שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנאה, ואין להם התר אחר איסור, דין הוא שיצטרפו זה עם זה לכזית?! מכל אשר יעשה מגפן היין, שומע אני אף העלין והלולבין במשמע?
תלמוד לומר: מחרצנים עד זג.
מה פרט מפורש פרי ופסולת פרי, אף אין לי אלא פרי ופסולת פרי, להוציא את העלין ואת הלולבין, שאינן פרי ופסולת פרי.
מחרצנים, מיעוט חרצנים שנים.
ועד זג, אחת, דברי ר' אלעזר בן עזריה.
אלו הן החרצנים ואלו הן הזגים?
החרצנים, אלו החיצונים.
והזגין, אלו הפנימים, כמה דתימא (שמות כח): פעמון זהב ורמון ומתרגמינן: זגא דדהבא ורמונא. דברי ר' יהודה.
ור' יוסי אומר שלא תטעה: כזוג של בהמה, החיצון זוג, והפנימי ענבל.
לא יאכל, אין אכילה פחות מכזית, מכאן לאיסורי נזיר בכזית:
י [תער לא יעבור על ראשו]
למה צוה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו?
לפי שהגילוח מתארו ומיפהו, כשם שאמרו ביוסף (בראשית מא): ויגלח ויחלף שמלותיו.
וגידול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה: אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדל שערו שיתנבל ויצטער, כדי שלא יהא יצה"ר קופץ עליו.
עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה, יאסרו עליו כקדש שלא יגע בו, לפי שהוא הקדישו לשם שמים.
כל ימי נדר נזרו, נדרו תלויה בנזירתו ולא נזירותו תלויה בנדרו.
תער לא יעבור, אין לי אלא תער.
תלש, מירט וסיפסף כל שהוא, מנין?
תלמוד לומר: לא יעבור על ראשו, לרבות כל המעבירים.
ומאחר שסופנו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר תער?
לפי שלא למדנו לתגלחת אחרונה שהיא בתער, ללמד ממצורע אי אפשר, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו.
רבי אומר: אינו צריך. הרי הוא אומר: תער לא יעבור עד מלאת. התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער.
דבר אחר:
אם כן למה נאמר תער?
ללמדך שאינו סותר לא זוג ולא מספרים, אלא תער בלבד.
עד מלאת הימים אשר יזיר לה'
מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר סתם, מגלח יום שלשים ואחד, ואם גילח יום ל' לא יצא?
תלמוד לומר: עד מלאת הימים אשר יזיר לה' ועדיין לא מלאו ימי נזירותו.
קדוש יהיה, זו קדושת שער.
קדוש יהיה, אין לי אלא המגלח כמצותו, ששערו אסור.
גילחוהו אחרים קודם זמנו, ושלא כמצותו מנין?
תלמוד לומר: קדוש יהיה, מכל מקום.
בר פדא אמר: סתם נזירות שלושים יום, שנאמר: קדוש יהיה, יהיה בגימטריא שלושים.
רבי שמואל בר נחמן, בשם רבי יונתן: כנגד תשעה ועשרים פעם, שכתוב בפרשה: נדר, נזיר, נזרו, יזיר, להזיר, והא אינון תלתין?
אמר רבי יוסי בר בון: אחד לחידושו יצא, ואינו עולה מן המנין.
על דעתיה דבר פדא, אם גילח יום שלושים לא יצא.
על דעתיה דרבי שמואל, אם גילח יום שלושים יצא.
אית דבעי נשמענה מן הדא: גדל פרע שער ראשו.
כמה הוא גידול שער?
שלושים יום.
ואית דבעי נשמענה מן הדא: עד מלאת הימים
וכמה הם ימים מלאים?
שלושים יום.
מעתה, אם גילח יום ל', לא יצא.
אמר רבי יצחק בר אלעזר: הימים, הימם כתיב.
גדל פרע, לומר לך שהוא גדל פרע. אין לי אלא מי שיש לו פרע.
מי שאין לו פרע מנין?
תלמוד לומר: שער ראשו - משהו.
אין לי שהוא אסור לגלח אלא עד מלאת הימים אשר יזיר.
מנין שהוא אסור בתגלחת עד הבאת קרבן?
תלמוד לומר: ואחר ישתה הנזיר יין.
וכי הנזיר שותה יין?
אלא מופנה, להקיש לדון ממנו גזירה שווה.
נאמר כאן: נזיר כל ימי נדר נזרו, ונאמר להלן: נזיר.
מה להלן אסור לשתות עד הבאת קרבן, אף כאן אסור לגלח עד הבאת קרבן:
יא [על נפש מת לא יבא]
בא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. זה, לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו, שלא יגלח ראשו, כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקב"ה: הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול.
מה כהן, אסור ליטמא לכל המתים.
אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים.
מה בכ"ג, כתיב (ויקרא כא): כי נזר שמן משחת אלהיו עליו.
אף בנזיר הוא אומר: כי נזר אלהיו על ראשו.
מה בכהן כתיב (ד"ה א כג): ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים,
אף נזיר נקרא קדוש, שנאמר כל ימי נזרו קדוש הוא לה'
בא וראה, כמה המצות מעטרות את ישראל. והלא גדול שער ניוול הוא לאדם שהוא אינו חופף ראשו. ולפי שהוא מגדלו לשם שמים, קראו הכתוב עטרה לראשו. הה"ד: כי נזר אלהיו על ראשו.
כל ימי הזירו וגו' נזיר שכלו ימיו, אסור לשתות ולגלח וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים, סופג את הארבעים.
על היין מנין שלוקה?
דכתיב: כל ימי נזרו וגו' לעשות ימים של אחר מלאת כימים שלפני מלאת.
לגלח מנין?
דכתיב: כל ימי נדר נזרו וגו' לרבות ימים של אחר מלאת, כימים שלפני מלאת.
על הטומאה מנין?
דכתיב: כל ימי הזירו לה' וגו', לעשות ימים של אחר מלאת כימים שלפני מלאת.
שלשה מינין אסורים בנזיר:
הטומאה,
והתגלחת,
והיוצא מן הגפן.
הטומאה מנין?
דכתיב: כל ימי הזירו לה' על נפש מת וגו'
תגלחת מנין?
דכתיב (במדבר ו): כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו.
היוצא מן הגפן?
דכתיב: מכל אשר יעשה מגפן וגו'
כל ימי נזרו. חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן. שהטומאה והתגלחת סותרים, והיוצא מן הגפן אינו סותר; וחומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ותגלחת, שלא הותר כלל היוצא מן הגפן, והותר בתגלחת מצוה, כגון: מצורע, דנפקא מראשו האמור במצורע דמיותר, להביא נזיר מצורע שמגלח, והותר במת מצוה ליטמא.
חומר בטומאה מתגלחת, שהטומאה סותרת את הכל, וחייבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום, ואין חייבין עליה קרבן.
על נפש מת לא יבא, שומע אני נפשות בהמה במשמע? כענין שנאמר (ויקרא כד): מכה נפש בהמה.
תלמוד לומר: לאביו ולאמו
במה ענין מדבר?
בנפשות אדם.
רבי ישמעאל אומר: אין צריך, הרי הוא אומר: לא יבא, בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, ואלו הן: נפשות אדם.
לאביו, למה נאמר?
לפי שהוא כולל בכהן הדיוט (שם כא): לנפש לא יטמא בעמיו וחזר והתירו לקרובים, כי אם לשארו וגו' יכול אף נזיר כן, יהא מותר ליטמא לקרובים?
תלמוד לומר: לאביו, לומר שאינו מטמא לקרובים.
ולאמו, למה נאמר?
לפי שהוא אומר בנזיר: לא יטמא להם במותם
רבי אומר: במותם אין מטמא, אבל מטמא הוא בנגען ובזיבתן, ואין לי אלא בנזיר,
בכ"ג מנין?
תלמוד לומר: לאמו, בכ"ג שלא הייתי צריך שכבר ק"ו הוא.
ומה אם במקום שכהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו, אין כ"ג מטמא לאביו, מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאמו, דין הוא שלא יהא כ"ג מטמא לאמו?! אם זכית מן הדין, מה תלמוד לומר לאמו בכ"ג?
מופנה להקיש לדון ממנו גזירה שוה.
נאמר בכ"ג אמו, ונאמר בנזיר אמו, מה אמו האמור בנזיר מטמא, בנגען ובזיבתן, אף אמו האמור בכ"ג, מטמא בנגען ובזיבתן.
לאחיו, למה נאמר?
לאחיו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
לאחותו, מה תלמוד לומר?
הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יטמא?
אמרת: לא יטמא להם במותם.
יכול לא יטמא למת מצוה?
תלמוד לומר: לאחותו, לאחותו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
נאמר: לאחיו להתירו לטמא למת מצוה, שאינו אלא איסור לאו.
לא יטמא להם, ונאמר: ולאחותו, להתירו לטמא, אפילו במקום פסח ומילה דחייבי כריתות הן, אבל לבנו ולבתו לא נאמר, שאין הקטנים ניזורין.
ר"ע אומר: נפש אלו הרחוקים.
מת, אלו הקרובים.
לאביו, לאביו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
ואם נאמר לאביו, למה נאמר לאמו?
אם נאמר אביו ולא נאמר אמו, הייתי אומר: לכך לא יטמא לו, משום דחזקה בעלמא הוא, אבל אמו, דודאי ילידתיה ליטמא לה, ואי כתב רחמנא אמו, הייתי אומר לאמו הוא דלא אזיל זרעה בתרה, אבל אביו, כיון שאמר הכתוב: למשפחותם לבית אבותם אימא ליטמא ליה, לכך נאמר: לאביו.
לאחיו, שאם הוא כה"ג ונזיר לאחיו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
ולאחותו, שאם היה הולך לשחוט פסחו ולמול את בנו, לאחותו איני מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
לא יטמא להם במותם, אבל עומד הוא בהספד ובשורה.
רבי אומר: במותם אינו מטמא, אבל מטמא הוא בנגעם ובזיבתם, כי נזר אלהיו על ראשו, להגיד מה גרם:
יב [נזיר עולם]
לפי שהוא אומר: עד מלאת הימים. אין לי אלא מי שיש לו פסק לנזירתו.
נזיר עולם מנין?
תלמוד לומר: כל ימי נזרו להביא נזיר עולם.
קדוש הוא לה', זו קדושת הגוף:
יג [וכי ימות מת עליו]
במחוורת עליו הטומאה, להוציא את הספק, זו טומאת התהום.
אי זו טומאת התהום?
כל שאין מכירה אחד בסוף העולם, היה מכירה אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום. היה טמון בתבן, או בצרורות, הרי זו טומאת התהום.
במים, באפלה ובנקיקי הסלעים, אין זו טומאת התהום.
ולא אמרו טומאת התהום, אלא למת בלבד.
בפתע פתאום
רבי יונתן אמר: בפתע, זה שוגג.
וכן הוא אומר (במדבר לה): בפתע בלא איבה הדפו.
פתאום, זה אונס.
וכן הוא אומר (שם יב): ויאמר ה' פתאום אל משה וגו'.
ורבנן אמרי: פתאום, זה מזיד.
וכן הוא אומר (משלי כב): ופתיים עכרו ונענשו.
דבר אחר:
פתאום, זה שוגג, דכתיב (שם כד): פתי יאמין לכל דבר.
וכי מאחר שיש בפתאים להוציא ממנו מזיד, אונס ושוגג, למה צריך הכתוב לכתוב בפתע? להביא את השוגג, אילו לא נכתב פתע, הייתי אומר: כי מביא קרבן על טומאתו, היכא דנטמא בשוגג, מידי דהוה אכל התורה כולה, אבל אונס ומזיד, אימא לא, כתב רחמנא פתע, דשוגג הוא, לגלות על פתאום דאונס ומזיד הוא, ואפילו הכי חייב קרבן על טומאתו.
וטמא ראש נזרו
במי שהיה טהור ונטמא, הרי הוא חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן, ולפטור הנזיר בקבר. וגלח ראשו ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו.
ביום טהרתו, ביום הזייתו, בשביעי אתה אומר ביום הזייתו, בשביעי או בשמיני?
תלמוד לומר: ביום השביעי יגלח.
אי בשביעי, אע"פ שלא הזה?
תלמוד לומר: ביום טהרתו, ביום הזייתו.
ביום השביעי, אין לי אלא שביעי.
שמיני, תשיעי, ועשירי מנין?
תלמוד לומר: יגלחנו.
אין לי אלא ביום,
בלילה מנין?
תלמוד לומר: יגלחנו.
אין לי אלא תגלחת הטומאה, תגלחת טהרה מנין?
תלמוד לומר: יגלחנו.
כיצד היה מזה?
בשלישי ובשביעי, ומגלח בשביעי, ומביא קרבנותיו בשמיני, ואם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום, דברי ר"ע:
יד [קורבנות הנזיר]
או אינו אלא להוציא את התשיעי?
נאמר כאן שמיני, ונאמר להלן שמיני, ומיום השמיני והלאה וגו'
מה שמיני האמור להלן, הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, אף שמיני האמור כאן, הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה.
אילו אמר: תורים יכול הרבה?
תלמוד לומר: יביא שתי תורים, לא אמרתי אלא שתים.
יכול יביא תורים ובני יונה?
תלמוד לומר: או שני בני יונה.
יכול יביא פרידה אחת מזו ופרידה אחת מזו?
תלמוד לומר: שתי תורים או שני בני יונה.
מכאן אמרו: אין מביאין תורין, כנגד בני יונה ולא בני יונה, כנגד תורין.
אל הכהן אל פתח אהל מועד, מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתם, עד שיביאם אל פתח אהל מועד:
טו [וכפר עליו מאשר חטא על הנפש]
בבעל מנין?
נאמר ביולדת: ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, הרי שהבעלים מפרישין בשעת לקיחתן, נמצאו למדין הפרשה בכהן והפרשה בבעלים, ומצינו למדים כאן, קן סתומה, בזמן שהכהן צריך להפרישן, בזמן שהבעלים מפרישין אותה סתומה, ונמצינו למדין כאן קן מפורשת, בזמן שהבעלים מפרישין, איזו לעולה ואיזו לחטאת.
וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, משום טומאת המתים, דברי רבי ישמעאל.
ר' אלעזר אומר: מאשר חטא על נפשו שציער עצמו מן היין.
והלא דברים ק"ו, ומה המצער נפשו מן היין צריך כפרה, ק"ו המצער נפשו על כל דבר.
וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו, נמצינו למדין שמתחיל למנות מיום שגילח, דברי רבי יוסי ב"ר יהודה.
רבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא, ביום הבאת קרבנותיו:
טז [והימים הראשונים יפלו]
יכול אף זה מעכב?
תלמוד לומר: והזיר והביא, אע"פ שלא הביא, הזיר.
משם רבי ישמעאל אמרו: אף זה מעכב, שנאמר: והזיר לה'.
אימתי?
והביא כבש בן שנתו לאשם.
והזיר לה' את ימי נזרו
מנין שהוא אסור ליטמא למתים בימים של אחר נזירתו, כימים שבתוך נזירתו, עד הבאת קרבן?
תלמוד לומר: ואחר ישתה הנזיר יין
וכי נזיר שותה יין?
אלא מופנה להקיש לדון ממנו גזירה שוה.
נאמר כאן נזיר, ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים של אחר נזירות, כימים שבתוך נזירות, עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן, נעשה בו ימים של אחר נזירות, כימים שבתוך נזירות, עד הבאת קרבן.
והביא כבש, ולא איל.
בן שנתו, לעצמו.
ולא בן שנה לשני עולם.
לאשם, הרי זה קנס.
אמר רבי שמעון: לא מצינו אשם שיבא לבטל אלא זה בלבד, שכן כתיב אחריו: והימים הראשונים יפלו.
והימים הראשונים יפלו, מי שיש לו ראשונים ואחרונים סותרו, מנין?
אם אמר: הריני נזיר מאה יום ונטמא, סוף מאה חסר יום אחד, מנין שהוא סותר את הכל?
תלמוד לומר: והימים הראשונים יפלו מי שיש לו אחרונים סותר, וזה יש לו אחרונים נטמא ביום ק', יכול יהא סותר הכל?
תלמוד לומר: והימים וגו' מכלל דאיכא אחרונים, וזה אין לו אחרונים.
או אפילו נטמא בתחלת מאה, סותר את הכל?
תלמוד לומר: הימים הראשונים יפלו, מי שיש לו ראשונים, וזה אין לו ראשונים.
כי טמא נזרו, הטומאה סותרת את הכל, ואין התגלחת סותרת את הכל, אלא שלושים יום, דבעינן: גדל פרע, הטומאה סותרת, ואין היין סותר:
יז [סוגי נזירות]
תורת, אחד נזיר ימים, ואחד נזיר עולם.
יכול שאת מרבה נזירות שמשון?
תלמוד לומר: וזאת, שכן אמרו: מה בין נזיר עולם, לנזיר שמשון?
נזיר עולם, הכביד שערו מיקל בתער, ומביא ג' בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה.
נזיר שמשון, הכביד שערו אין מיקל בתער, ואם נטמא, אין מביא קרבן טומאה.
רבי אומר: אבשלום נזיר עולם היה, שנאמר (שמואל ב טו): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה'.
מהו מקץ מ' שנה?
ר' נהוראי אומר משום ר' יהושע: לקץ ארבעים שנה, ששאלו להם מלך ואותה שנה, ששאלו להם מלך, היא שנת עשר לשמואל הרמתי, ומגלח אבשלום אחד לשנים עשר חדש, דברי רבי שנאמר (שם ב יד): והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך.
נאמר כאן ימים, ונאמר להלן (ויקרא כה): ימים תהיה גאולתו. מה להלן שנים עשר חודש, אף כאן י"ב חודש.
ר' נהוראי אומר: מגלח אחד לשלושים יום, כדרך שהכהנים מגלחים, שנאמר (יחזקאל מד): ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם.
ר' יוסי אומר: מערב שבת לע"ש, שכן מצינו בבני מלכים, מגלחים מערב שבת לע"ש.
זאת תורת, לקרבן טהרה, או אף לקרבן טומאה?
תלמוד לומר: ביום מלאת ימי נזרו לא אמרתי, אלא במי שיש פסק לנזירתו.
ביום מלאת, ביום יביא ולא בלילה.
יביא אותו, הוא יביא את עצמו, ואין אחרים מביאין אותו.
זו אחת משלשה אתים, שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה:
והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם, והלא הם משיאין את עצמן!
כיוצא בו אתה אומר (דברים לד): ויקבור אותו בגיא וכי אחרים קברו אותו, והלא הוא קבר את עצמו!
אף כאן אתה אומר: יביא אותו, הוא יביא את עצמו, ואין אחרים מביאים אותו:
יח [קרבן טהרת נזיר]
מגיד שבהמה מקודשת לשם.
בן שנתו, בן שנה לעצמו, ולא בן שנה לשנים.
תמים, להוציא את בעלת מום.
אחד, ולא שנים.
אחד, שיהא הקדש לשם.
לעולה, שיהא הקדשו לשם עולה.
וכבשה, יכול שתים?
תלמוד לומר: אחת אמרת.
אחת, אין מגלחין שני נזירות כאחת.
בת שנתה, בת שנה לעצמה, ולא בת שנה לשנים.
תמימה, להוציא בעלת מום.
לחטאת, שיהא הקדשה לשם חטאת.
ואיל, יכול שנים?
תלמוד לומר: אחד אמרת.
אחד, מגלח הוא על זבח אחד.
תמים, להוציא בעל מום.
לשלמים, שיהא הקדש לשם שלמים, לימד בנזיר שיטעון בג' בהמות:
יט [לחם בקורבן הנזיר]
מצוה שיביא בסל, אין לי אלא סל.
מנין את מרבה שאר הכלים?
תלמוד לומר: סל, וסל.
וסל מצות
כלל - חלות, מצות - פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, מלמד שאין טעון ד' מינין כתודה.
חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים
למה צריך לומר מצות ברקיקים, יכול ליתן לחלות משיחה ולרקיקים בלילה?
תלמוד לומר: מצות למצה שָׁווּ, ולא שוו לבלילה ולמשיחה.
ורקיקי מצות משוחים בשמן
יכול כדרך המושחין?
תלמוד לומר: בשמן, כדי קיום שמן.
כיצד הוא עושה?
טובל אצבעו ונותן אחת על זו ואחת על זו.
ומנחתם ונסכיהם, לעולה ולשלמים, או אף לחטאת ולאשם, כדרך שהוא אמור במצורע, שמביא מנחה על חטאתו, ואשמו ועולתו, שנאמר: וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה וגו' היה מביא שלשה עשרונים, עשרון לכל מין ומין.
יכול אף בנזיר כן?
תלמוד לומר: ואת האיל יעשה זבח שלמים וגו' ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו.
והלא איל היה בכלל ומנחתם ונסכיהם, ויצא מן הכלל ולימד על הכלל.
מה האיל שהוא שלמים מיוחד, שהוא בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, אף כל הבאים בנדר ובנדבה שיטענו נסכים:
כ [סדר הקורבנות]
מלמד שהחטאת קרב קודם לעולה בכל מקום.
ואת האיל יעשה זבח שלמים, מגיד שהעולה קודמת לשלמים.
על סל המצות, שיקדים הלחם לזביחת האיל, שאין הלחם קדוש אלא בדם הזבח.
ועשה הכהן את מנחתו וגו' לענין שאמרנו:
כא [גילוח ושריפת שער]
רבי יאשיה אומר: בשלמים הכתוב מדבר, או אינו אלא פתח אהל מועד כמשמעו? אמרת, אם כך אמרה תורה: לא תעלה במעלות על מזבחי וגו' ק"ו לדבר בזיון שלא יגלח.
הא מה תלמוד לומר פתח אהל מועד?
בשלמים הכתוב מדבר, שנאמר בהן: ושחטו פתח אוהל מועד.
רבי יצחק אומר: אינו צריך. הרי הוא אומר: ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת וגו' במי שמחוסר לקיחה ונתינה, ולא במי שמחוסר לקיחה, הבאה ונתינה, הוי, מקום שהיה מבשל, שם היה מגלח. אין לי שמגלח אלא במקדש.
ומנין אף במדינה?
אמרת: גלח, וגלח, אף במדינה.
מה בין מגלח פתח אהל מועד, למגלח במדינה?
המגלח פתח אהל מועד, היה משלח את השער תחת הדוד.
והמגלח במדינה, לא היה משלחו תחת הדוד.
וגלח הנזיר פתח אהל מועד
אבא חנן אומר משום רבי אלעזר: אם אין שם פתח פתוח, לא היה מגלח ונוטל את הרוטב ונתן על שער ראש נזרו, ומשלח תחת הדוד של שלמים, שנאמר: ונתן על האש אשר תחת זבח, מזבחו יהא תחתיו.
השלמים, אין לי אלא תחת השלמים.
תחת חטאת מנין?
תלמוד לומר: זבח, מכל מקום אין לי ששורפו, אלא בזמן שמגלח במקדש.
במדינה מנין?
תלמוד לומר: ונתן על האש, מכל מקום:
כב [בישול הזרוע והאיל]
דבר אחר:
ולקח הכהן את הזרוע
יכול חיה?
תלמוד לומר: בשלה.
אי בשלה, יכול בפני עצמה?
תלמוד לומר: מן האיל, מלמד שנתבשל עם האיל.
כיצד הוא עושה?
חותכה, עד שהוא מניח כשערה, לא הקדש בולע מן החול, ולא החול בולע מן הקדש.
ר' יהושע בן לוי בשם בר קפרא אמר: כל נותני טעמים אחד ממאה.
רבי חייא ורבי יהושע בשם בר קפרא אמר: כל נותני טעמים, אחד מששים, ושניהם למדים מאיל נזיר.
מאן דאמר: אחד ממאה, את עושה את הזרוע אחד ממאה לאיל.
ומאן דאמר: אחד מששים, את עושה את הזרוע אחד מששים.
מאן דאמר: אחד ממאה, את מוציא את העצמות מן הזרוע.
מאן דאמר: אחד מששים, אין את מוציא העצמות מן הזרוע.
וכשם את מוציא את העצמות מן הזרוע, כך הוצא מן האיל?
לית יכול, דתני: אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה, להעלות את החולין, אבל טנופת של חולין, מצטרפת עם החולין, להעלות את התרומה.
וחלת מצה אחת מן הסל, שאם נפרצה, או חסרה פסולה.
ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו, אלו, אחר התגלחו את נזרו, ואין הבאת קרבנו, אחר התגלחו את נזרו:
כג [תנופה]
מניח הכהן ידיו תחת כפי הנזיר ומניף.
כיצד מניף?
מוליך ומביא.
ומנין שהיה מעלה ומוריד?
שנאמר: אשר הונף ואשר הורם מקיש הרמה לתנופה.
מה תנופה, מוליך ומביא, אף הרמה מוליך ומביא.
מה הרמה, מעלה ומוריד, אף תנופה, מעלה ומוריד.
מכאן אמרו: מצות תנופה: מוליך ומביא מעלה ומוריד.
תנופה, תנופה אחת ולא שתים.
לפני ה' במזרח שבכל מקום, שנאמר: לפני ה' הוא במזרח, עד שיפרוט לך הכתוב.
קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה
והלא איל נזיר בכלל, כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו', ולמה נאמר כאן?
לפי שיצא איל נזיר לידון בדבר חדש, שהוא טעון בהפרשת זרוע.
יכול אין לו אלא חידושו בלבד?
לכך צריך הכתוב להחזירו לכללו, שהוא טעון הפרשת חזה ושוק.
ואחר ישתה הנזיר, אחר מעשה יחידי.
או אינו אלא אחר המעשים כולם?
כתיב הכא: אחר ישתה וכתיב התם: אחר התגלחו את נזרו, מה התם, אחר מעשה יחידי, אף כאן, אחר מעשה יחידי:
כד [זאת תורת הנזיר]
אין לי אלא לשעה, לדורות מנין שיהא הדבר נוהג בשילו ובבית עולמים?
תלמוד לומר: תורת.
יכול אף בבמה ינהוג קרבן נזירות?
תלמוד לומר: זאת קרבנו לה' על נזרו ולא נזרו על קרבנו.
קרבנו לה' על נזרו, הרי נזרו כקרבן, לומר, כדרך שמועלין בקרבן, כך מועלין בשער.
מלבד אשר תשיג ידו
וכי נזיר תלוי בהשגת יד, הא כיצד?
קרבנו לה' על נזרו, שהפריש הוא משלו.
מלבד אשר תשיג ידו, שהפרישו לו אחרים, שיתכפר במתנתם.
כפי נדרו אשר ידור
מנין אתה אומר שאם אמר: הריני נזיר על מנת לגלח, על מאה עולות ועל מאה שלמים, שצריך להביא את כולם?
תלמוד לומר: כפי נדרו.
או אפילו אמר: הריני נזיר, על מנת לגלח על מאה חטאות ועל מאה אשמות, שיהא חייב להביאן?
תלמוד לומר: אשר ידור.
לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה, יצאו חטאות ואשמות שאין באין בנדר ובנדבה.
כן יעשה על תורת נזרו .
או אפילו אמר: הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומטמא למתים, קורא אני עליו: כפי נדרו?
תלמוד לומר: כן יעשה על תורת נזרו.
או אפילו אמר: הרי עלי חמשה נזירות, שאגלח תגלחת אחת ותעלה לכולן, קורא אני עליו: כפי נדרו?
תלמוד לומר: כן יעשה על תורת נזרו:
כה [קורבנות הנזיר]
לפי שהוא, כשנזר לשם שמים נתכוון, וכשנטמא מאבד כל מה שעשה וחוזר מראש, לפיכך חסה התורה עליו לפטור עצמו בקרבן עני.
למה היה כבש לאשם?
לפי שלא שמר לעצמו מן הטומאה, קנסה אותו התורה, כדי שיקבל נזירות בטהרה.
למה נזיר טהור, מביא שלשה מיני קרבן?
כדי להתיר ג' דברים האסורים לו:
היוצא מן הגפן,
והתגלחת,
והטומאה.
החטאת היה מביא להתיר הטומאה.
והעולה, להתיר התגלחת.
והשלמים, להתיר היוצא מן הגפן.
ולפי שכתובין ב' אזהרות, באכילת היוצא מן הגפן, לכך היה מביא עם השלמים שני מיני לחם, נסכים לעולה ולשלמים, כנגד ב' אזהרות של שתייה, להתירן.
ולמה היה מפריש משלמי נזיר הזרוע?
כדי לחזק זרועו.
למה פרשת נזיר, אחר פרשת סוטה ואחר פרשת נזיר, ברכת כהנים?
לפי שהיו אומרים לסוטה: בתי! הרבה יין עושה, אין דרכה של אשה, אלא להבדל מן היין, כנזיר. מתנים עליה כל האמור בפרשה, אם היתה טהורה, ונקתה ונזרעה זרע, יוצאים הימנה כהנים, מברכים את ישראל.
|
