ראשי פרקים: א. פרשה אחת, סיפור אחד ב. חציית הסיפור המקראי והקבלת מחציותיו זו לזו ג. שתי מחציותיו של סיפורנו: ההפתעה הגדולה ד. היחס הניגודי בין המחציות: בניין המשפחה לעומת עשיית הרכוש ה. הערכת מעשי האבות בספר בראשית ו. נספח: הקבלה מפורטת בין מחציות הסיפור

א. פרשה אחת, סיפור אחד מיוחדת היא פרשת ויצא שכולה פרשת מסורה אחת ובה 148 פסוקים הכתובים ברצף, ללא כל הפסקה של פרשה סתומה או פתוחה ביניהם (בתורה עוד פרשה אחת כזאת - מקץ - ומספר פסוקיה 146)1. האם ישנה משמעות לדבר זה? את חלוקת הפרשות (לפתוחות וסתומות) על פי המסורה ניתן לנמק בשיקולים מגוונים, ולא תמיד הם מובנים לנו2. לעתים, אך לא תמיד, זהה חלוקת הפרשות במסורה להבחנה שאנו עושים כדי לתחום גבולותיו של סיפור על פי שיקולים ספרותיים. נדמה שכך הדבר גם בפרשת ויצא: פרשת ויצא כולה היא סיפור אחד ארוך. מהי משמעות הדבר שפרשת ויצא כולה סיפור אחד? מה לי אם נגדירנה כסיפור אחד או כשרשרת של כמה סיפורים? אם לפנינו סיפור אחד עלינו לשאול: מה בא הסיפור כשלמות אחת ללמדנו? הלקח שבא סיפור ללמד, או המגמה של הסיפור, אינם נאמרים בו במפורש בדרך כלל, אלא נרמזים בו בדרכים שונות המחייבות קריאה רגישה, וגם הכרת עקרונות מסוימים ודרכי הבעה האופייניים לסיפור המקראי. אין זהות בין 'נושא הסיפור' ברמת העלילה שבו (במקרה שלנו: 'מאורעותיו של יעקב בגלות') לבין אותו לקח נסתר שאנו מדברים עליו כעת. העלילה משמשת כמצע להבעת הלקח והמשמעות הפנימית של הסיפור. אחדותו של הסיפור שלפנינו ניכרת בכמה ממדים: א. רציפות - ניתן לעקוב אחר יעקב שהוא הדמות המרכזית בסיפור המופיעה לכל אורכו, ברצף של זמן ומקום. כל אירוע בפרשה מצויין הן במקום התרחשותו והן במשך הזמן שלו3. ב. העלילה קולחת ברצף, כל חוליה בה נובעת מקודמתה ומכינה את הבאה אחריה. ג. נושא אחד לסיפור כולו: מאורעותיו של יעקב בגלות, מיציאתו אליה ועד שובו ממנה. ד. הדמויות - הסיפור שבפרשת ויצא נבדל הן מן הסיפור שלפניו, בסוף פרשת תולדות, והן מן הסיפור שאחריו, בראש פרשת וישלח. בשני הסיפורים ההם הדמות העומדת מול יעקב היא דמותו של עשו, והם קשורים בלקיחת הברכות ממנו. אף שסיפורנו נעוץ בסיומה של פרשת תולדות - בציוויו של יצחק על יעקב ללכת אל לבן ולשאת אישה מבנותיו - הוא נבדל ממנו בדבר יסודי: אין שמו של עשו נזכר בפרשת ויצא כלל, ורושמו של אירוע לקיחת הברכות אף הוא נעדר ממנה4. בפרשת ויצא הדמות העומדת מול יעקב היא זו של לבן. כדי להדגיש את ייחודו של הסיפור המתחיל בפרשת ויצא, שהוא סיפור נבדל מקודמו, נפתחת הפרשה בציון עובדה שכבר סופר עליה בסוף פרשת תולדות. שם נאמר (כ"ח, ה): "וישלח יצחק את יעקב, וילך פדנה ארם אל לבן...", והדבר נאמר שוב בראש פרשת ויצא (כ"ח, י): "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". ה. מסגרת - הסיפור נתון במסגרת ברורה של סיום כעין הפתיחה: מלאכים מתגלים ליעקב בצאתו מן הארץ, ומקבלים את פניו בשובו אליה5. הקשר בין הפתיחה לסיום הוא גם ברובד הלשוני:

כ"ח, יא-יב ל"ב, ב כ"ח, יז-יט ל"ב, ג

וַיִּפְגַּע בַּמָּקום... וַיַּחֲלם... וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלהִים... וַיִּפְגְּעוּ בו מַלְאֲכֵי אֱלהִים. וַיּאמַר... אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלהִים... וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקום הַהוּא בֵּית אֵל. וַיּאמֶר יַעֲקב...       מַחֲנֵה אֱלהִים זֶה וַיִּקְרָא     שֵׁם הַמָּקום הַהוּא מַחֲנָיִם.

הסיפור הארוך הזה מחולק כמובן לכמה וכמה סצינות, הנבדלות זו מזו בפרטים שונים. יש מן הסצינות הללו שאף נושאות סממנים שונים של סיפור מקראי העומד בפני עצמו. ואף על פי כן אין בכך כדי להפקיע את אחדותו של הסיפור השלם, המאגד בתוכו את כל אותן סצינות. משמעותו של הסיפור כאחדות אחת, כאורגניזם מסועף וגדול, שונה כמובן ממשמעותה של כל סצינה שבו בפני עצמה, ואת המשמעות הזו אנו מבקשים בעיוננו. ב. חציית הסיפור המקראי והקבלת מחציותיו זו לזו כפי שאמרנו, נחוצה קריאה דייקנית ורגישה והכרת כללי עבודה מסוימים כדי לחשוף את משמעו הפנימי של סיפור מקראי. נעמוד עתה על כללי המבנה של הסיפור המקראי כדי שהללו יסייעו בידנו בהשגת המטרה. ניסיוננו לימדנו כי הסיפור המקראי נחלק בדרך כלל לשתי מחציות שהן שוות זו לזו באורכן, או קרובות להיות שוות. קל לאתר את נקודת המעבר ממחצית למחצית: זוהי נקודת תפנית דרמטית בעלילה, והיא משנה את מהלכו של הסיפור. אם בסיפור מעוצבת "בעיה ופתרונה" (וכך הדבר בסיפורים רבים), נקודת האמצע יכולה להיות השלב הקשה ביותר של המשבר, או להפך: שלב הארתו של הפתרון העקרוני, בהבזק דרמטי. על כל פנים, משהו מפתיע ודרמטי מתרחש באמצע הסיפור, ומקל את ההבחנה בין שתי מחציותיו. לעתים נמצאת במרכזו של הסיפור חוליה בת פסוק אחד או כמה פסוקים, שבה אכן מתרחשת התפנית הדרמטית, אך חוליה זו נושאת אופי עצמאי: היא אינה שייכת למחצית הראשונה של הסיפור, וגם לא למחציתו השנייה. אנו מכנים חוליה כזו בשם "ציר מרכזי" של הסיפור. במקרה כזה, חשיבותו של הציר המרכזי להבנת הסיפור רבה ביותר, ושתי מחציותיו סובבות סביב הציר המרכזי: הראשונה מכינה את הרקע לאותו ציר מרכזי, והשנייה נובעת ממנו6. אך על פי רוב המעבר ממחצית למחצית הוא ישיר, שלא ב"תיווכו" של ציר מרכזי. מה משמעו של דבר זה, אשר נחשף לפנינו בסיפורים רבים מאוד במקרא? במה הוא תורם להבנה מעמיקה יותר של הסיפור? הבה נשאל שאלה אחרת: אם צודקת הבחנתנו בעניין 'שיטת החצייה' של הסיפור המקראי, מדוע 'הכניס' עצמו הסיפור הזה לאילוץ טכני כה מוזר, שאין אנו מכירים כמותו בסיפור הקצר המערבי? התשובה על כך חשובה: אחד העקרונות הספרותיים החשובים ביותר במקרא, ולא רק בפרוזה המקראית, הוא עקרון ההקבלה. האמירה המקראית אינה נשלמת במילים ובמשפטים המפורשים והגלויים, אלא רק כאשר מקבילים ומשווים את חלקי הנאמר זה עם זה. בהקבלה זו מתגלה רובד של משמעות נסתרת, שאינה מתקבלת מסך כל חלקי האמירה הגלויה. בשירה המקראית בא עקרון ההקבלה לידי ביטוי אפילו ברמת הפסוק הבודד, הבנוי בדרך של תקבולת (שהיא פשוטה או כיאסטית בצורתה; ישרה או ניגודית בתוכנה), אך גם במבנהו של השיר השלם, שאף בו פועל לעתים קרובות עקרון החצייה לשתי מחציות. בפרוזה המקראית בא עקרון ההקבלה לידי ביטוי בקומפוזיציה של הסיפור השלם, בחלוקתו הברורה לשתי מחציות: הדבר נועד להוביל את המעיין להקבלת שתי מחציותיו זו לזו. אמירתו הנסתרת של הסיפור, מגמתו והלקח שלו, מצויים פעמים רבות באותה הקבלת מחציות. לשם כך רומז הסיפור לנקודת החציה שלו בתפנית המפתיעה במישור העלילה (כפי שהוסבר לעיל), ולשם כך קיימת הקפדה ששתי המחציות יהיו שוות זו לזו באורכן - כדי להקל על הקורא את מציאת נקודת החצייה של הסיפור. ג. שתי מחציותיו של סיפורנו: ההפתעה הגדולה בסיפור שעלילתו היא תיאור יציאת הגיבור לגלות ומאורעותיו בה עד לשיבתו ממנה חזרה לארצו, מה תהא נקודת התפנית הצפויה? מסתבר שנקודה זו תהא בתחילת השיבה חזרה לארץ המולדת. או אז תעצב המחצית הראשונה של הסיפור את היציאה לגלות ואת השהות בה, ואילו המחצית השנייה תעצב את ההכרעה לשוב מן הגלות ואת מימושה עד לחזרה בפועל. ובכן, היכן חלה תחילת השיבה של יעקב? לכאורה בפרק ל', כה-כו:

כה כו

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוסֵף, וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל לָבָן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקומִי וּלְאַרְצִי. תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי... וְאֵלֵכָה...

פסוקים אלו אכן נמצאים קרוב למרכז הסיפור: פסוק כו הוא הפסוק ה- 74 בסיפורנו, שהוא בן 148 פסוקים. האם בפסוקים אלו נפתחת המחצית השנייה של הסיפור? לא ולא, משום שפסוקים אלו אינם מציינים כלל את תחילת השיבה לארץ, ולא אירעה כל תזוזה בעקבותיהם. זאת משום שבהמשכם של פסוקים אלו מתרחש דבר מפתיע ומפליא ביותר: יעקב נענה ללא כל ויכוח או התנגדות לבקשתו של לבן שיישאר אצלו, וזאת הוא עושה כדי "לעשות [רכוש] לביתו" שלו. התפנית הדרמטית בסיפור אינה אפוא בהודעת יעקב על עזיבתו - הודעה שאינה מתממשת. זו סוגרת דווקא את המחצית הראשונה של הסיפור. לדעתנו, התפנית חלה בבקשת לבן בפסוקים כז-כח ובהיענותו החיובית של יעקב בפסוקים כט-ל. תפנית מפתיעה זו חלה בדיוק באמצע הסיפור, והיא פותחת את מחציתו השנייה בחלקה אותו לשתי מחציות בנות 74 פסוקים כל אחת. מדוע יש כאן תפנית מפתיעה בסיפור? בפרשה הקודמת ישב יעקב בבית אביו כשהוא רווק מבוגר, בעוד אחיו התאום כבר נשא שתי נשים מבנות הארץ. מדוע התאחר יעקב בנישואיו? נדמה שהתשובה לכך היא שיעקב ידע כי בנות הארץ פסולות לנישואין, ומאידך הוא סבר שאינו רשאי לצאת לחוץ לארץ כדי לשאת אישה, כפי שגם אביו נמנע מלעשות זאת מתוך הקפדה יתרה של אברהם אבי אביו (כ"ג, ה-ח). לפיכך נוקט יעקב בדרך "שב ואל תעשה עדיף". כך הוא נוהג עד שלחץ משותף של אמו7 ושל אביו הודף אותו אל גלות חרן לקחת משם אישה ראויה, כדי שברכת הזרע שנתברך בה אברהם יהא לה על מה לחול. פתיחתה של פרשת ויצא - תיאור אירועיו של יעקב בבית אל - מעצבת בבהירות את היסוסיו של יעקב ואת חרדתו מפני היציאה לגלות. בנוסף להוריו הדוחפים אותו ליציאה זו, מצטרף באירוע זה הקב"ה בכבודו ובעצמו. התגלות ה' ליעקב בבית אל ומה שבא בעקבותיה אינם רק דחיפה ליעקב לצאת לגלותו מתוך בטחון ותקווה, אלא הם גם עוגן המבטיח את שיבתו במהרה לארצו (כ"ח, יג-טו): "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך... והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת". יעקב נענה להתגלות ה' אליו ונודר נדר, שכאשר יקיים לו ה' את דברו, "ושבתי בשלום אל בית אבי", או אז "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים...". ועתה, בהרגשת הקלה, נושא יעקב את רגליו ללכת חרנה ולמלא את חובתו להקים משפחה, על מנת לשוב במהרה לארץ הייעוד שלו, לבית הוריו, ולקיום נדרו בבית אל. בהגיעו ללבן הוא יושב בביתו תחילה חודש ימים ללא מטרה מוגדרת (כ"ט, יד), ואחר כך הוא עובד ברחל שבע שנים. בכל זאת עדיין אנו בתחום דבריה של רבקה "וישבת עמו ימים אחדים", שהרי לשם נישואין אלו הלך לחרן ומוהר אין בידו, ורחל צעירה ויש לחכות לה. ובאמת על אותן שבע שנים נאמר (בפסוק כ) "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה". הדברים נתגלגלו כך ש"ויהי בבקר והנה הִוא לאה", ויעקב נאלץ לעבוד עוד שבע שנים כדי לקבל גם את רחל אהובת לבו. בתוך אותן שנים נולדו במשפחתו המורחבת של יעקב שנים עשר ילדים. תכלית הליכתו לחרן נתמלאה מעל ומעבר למצופה, וגם שהייתו שם נתארכה מעל ומעבר למתוכנן. עם תום התחייבויותיו של יעקב לחותנו - עבודה במשך ארבע עשרה שנים - אנו מצפים לשיבתו המהירה של יעקב (שממילא כבר נתאחרה הרבה מאוד) לארצו ולקיום נדרו, ולהוריו המצפים לו בכיליון עיניים. ואכן, עם סיום המחצית הראשונה של הסיפור אנו שומעים מפי יעקב את הצפוי כל כך, את המובן מאליו: "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. תנה את נשי ואת ילדי... ואלכה". ואנו מצפים שהמשך הסיפור - במחציתו השנייה - יתאר את דרך שובו של יעקב ארצה, כשהוא עומד בראש משפחה גדולה ומסועפת. אך בראש המחצית השנייה, כאמור, הפתעה גדולה: יעקב מוכן להישאר בגלותו ללא כל הבעת התנגדות או עמידה על רצונו הקודם8, וללא כל הקצבת זמן לכך. המטרה להמשך הישארותו בה היא (ל', ל): "מתי אעשה גם אנכי לביתי". ובהמשך מתבאר ש'עשייה' זו פירושה צבירת רכוש של עדרי צאן. לכמה זמן החליט יעקב להישאר בחרן? לשנה? לשנתיים? כמה זמן לוקח לאדם "לעשות לביתו", וכיצד יתברר הדבר שהרכוש שנצבר מספיק לקיומה של מטרה זו? הבה נסכם עתה את דברינו בעניין חציית סיפורנו לשתי מחציות: המחצית הראשונה, בת 74 פסוקים, מראש פרשת ויצא - יציאתו של יעקב לחרן (כ"ח, י) - ועד להודעת השיבה של יעקב שלא נתממשה (ל', כו). המחצית השנייה, אף היא בת 74 פסוקים, פותחת בהמשך שהייתו של יעקב בחרן, שהפעם היא "גלות מרצון" (ל', כז), ומסיימת בשיבתו של יעקב בפועל אל שערי הארץ בסוף הפרשה (ל"ב, ג). ד. היחס הניגודי בין המחציות: בניין המשפחה לעומת עשיית הרכוש עתה אנו שואלים: מהו היחס הכללי בין שתי המחציות הללו של הסיפור: במה הן נבדלות זו מזו? למרות שזהו סיפור של יציאה מן הארץ ושיבה אליה, לא הציר הגיאוגרפי ולא ממד התנועה הם שקובעים את ההבחנה בין שתי המחציות. דבר זה בולט אם משווים את פתיחת הסיפור לסיומו: אין יעקב שב בסיום הפרשה אל המקום שממנו יצא (לא לבאר שבע ולא לבית אל), ואם כן לא נסגר מעגל גיאוגרפי: יעקב יצא מלבה של ארץ ישראל המערבית, אך שב אל שערה של הארץ בעבר הירדן המזרחי (ויעבור עוד זמן רב עד שיגיע לאביו, אל באר שבע, בסופה של פרשת וישלח). ועוד: תנועתו של יעקב לחרן כמעט ואינה מתוארת (כ"ט, א): "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם". לעומת זאת, תנועתו חזרה מתוארת בפירוט גיאוגרפי ניכר (ל"א, כא- כה; ל"ב, א- ג). האם ניתן לראות בחציית הסיפור לשניים שיקוף של ממד הזמן בסיפור? גם דבר זה אינו מסתבר: המחצית הראשונה של הסיפור נמשכת ארבע עשרה שנה, ואילו המחצית השנייה שש שנים, פחות ממחצית הזמן של הראשונה. נראה כי המחציות מתייחסות זו לזו בממד שונה לגמרי של הסיפור: ממד השיפוט הערכי של מעשי יעקב. המחצית הראשונה מתארת עיכוב הכרחי ומוצדק של יעקב בגלות חרן, ואילו המחצית השנייה מתארת עיכוב מיותר ובלתי מוצדק שלו. ואם כך הדבר, ניצבות המחציות זו לעומת זו בהקבלה ניגודית.9 נשיאת אישה הייתה מטרת הליכתו של יעקב לחרן, וההשגחה גלגלה את הדבר שלא אישה אחת נשא אלא שתיים שהן ארבע, וכך נוסד 'שבט' שהוא הבסיס לתחילתו של עם. לשם כך, בנסיבות הקיימות, היה על יעקב לעבוד ארבע עשרה שנים. אולם העיכוב מסיבות כלכליות במחצית השנייה אינו מוצדק: לא לשם עשיית רכוש הלך יעקב, ואין עשייתו מצדיקה איחור בשיבה למולדתו, בקיום הנדר ובכיבוד אביו ואמו. עשיית רכוש לביתו של יעקב היא כשלעצמה מטרה ראויה, אולם זאת ניתן לעשות גם בארץ כנען! ובמיוחד חמור הדבר שיעקב לא נתן כל קצבה לעיכוב זה, ורק האירועים החיצוניים ודבר ה' אליו שבא בעקבותיהם קיצרו את שהותו שם לשש שנים. הבה נתבונן בהמשכה של המחצית השנייה של סיפורנו, ונראה מה היו תוצאותיו של העיכוב הזה: ראשית נראה מה לא קרה בהמשך: שום בן נוסף לא נולד ליעקב במהלך אותן שש שנים. נראה כאילו כל ארבע נשותיו של יעקב עצרו מלדת בבת אחת. נרמז כאן, כי התפקיד הבלעדי של שהיית יעקב בחרן - בניין המשפחה - נתמלא, והעיכוב המיותר לא יוסיף לבניינה. אמנם יעקב רכש עושר רב בשנים הללו, אולם מתברר כי היה זה "עשר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה', יב). עושר זה עורר עליו את קנאתם של בני לבן ושל לבן עצמו, וגרם ליעקב בסופו של דבר להימלט מבית חותנו כגנב10. עושר זה הוא שסיבך את יעקב בהמשך הסיפור במרדף של לבן אחריו, שבסופו נתקיים עימות לא נעים ביניהם. לכך היו תוצאות נלוות קשות: בבריחתם מבית לבן, גנבה רחל את התרפים בלא ידיעתו של יעקב. דבר זה הביא לכך שיעקב קילל את אשתו האהובה בלא יודעין, והציג עמדה מוסרית מפוקפקת בוויכוחו עם לבן, כשהוא מכחיש מכול וכול את האשמת הגנבה והופכה לנשק נגד לבן, בעוד שאנו יודעים כי לבן צדק בחשדו. לא זו בלבד שעושרו של יעקב גרם לו לסיבוכים, אלא אף שחלק נכבד ממנו לא נתקיים בידו שכן הוא ניתן בידי עשו, כדי לרצותו וכדי שלא לעורר את קנאתו ביעקב. אמנם נכון הדבר שגם המחצית הראשונה של הסיפור אינה נעדרת הסתבכויות בחייו של יעקב, אולם אין הן דומות לאלו שבמחצית השנייה: ראשית, היו אלה חבלי יצירה ובניין של המשפחה - "ייסורים של אהבה"; שנית, הללו לא עיכבו את שובו ארצה: אף אם היה נושא את לאה ראשונה מלכתחילה, ובכך חוסך את רמאות לבן, ולאחריה היה נושא את רחל, גם אז היה חייב לעבוד ארבע עשרה שנה (אלא שהיה נמנע אז מתח גדול בחייו של יעקב ובחיי משפחתו)11. כל ההסתבכויות במחצית השנייה אינן נעימות ואינן הכרחיות, ומה שחשוב יותר: אינן תורמות דבר לבניין ביתו של יעקב. אם היה יעקב מממש את תכניתו הראשונה ליציאה מבית לבן בסוף המחצית הראשונה של הסיפור, אף שהיה הדבר מצער את לבן, שעובדו המסור והרווחי עוזב אותו (ל', כז), היה נאלץ להסכים עם זאת, ואולי היה מקיים את מה שאמר שלא בכנות לאחר המרדף (ל"א, כז): "למה... לא הגדת לי, ואשלחך בשמחה ובשִׁרִים בתף ובְכִנר". פרדה מכובדת הייתה מסיימת תקופה ארוכה של ארבע עשרה שנה במחיצת חותנו, ויעקב היה שב לארצו עני וחסר רכוש, אך במצפון נקי על כך שלא נתעכב מעבר לזמן הראוי בגלות. בארץ כנען היה יעקב מתחיל בבניית רכושו, והיה זה אז רכוש של קיימא. מה שדחף את יעקב לצאת מן הגלות הייתה התחושה ש"הקרקע בוערת תחת רגליו". התמונה כל כך מוכרת מן ההיסטוריה היהודית עד שהיא הופכת לסמל נצחי:

ל"א, א-ב

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמר: לָקַח יַעֲקב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּו כִּתְמול שִׁלְשׁום.

משחש יעקב את "בעיטת" הגלות בו, מתגלה אליו ה' לכבודו, ומזכיר לו את הסיבות החיוביות שמחמתן היה עליו לחזור למולדתו זה מכבר:

שם, ג ולהלן יג

וַיּאמֶר ה' אֶל יַעֲקב: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבותֶיךָ וּלְמולַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. אָנכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר. עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מולַדְתֶּךָ.

ביקורת זו על השתהותו של יעקב בחרן לשם עשיית רכוש נרמזת כבר בדברי המדרש. על דברי ה' ליעקב בפסוק ג (אשר הובא למעלה) דרשו רבותינו בבראשית רבה (ראש פרשה ע"ד):

אמר לו הקב"ה: "שוב אל ארץ אבותיך     ולמולדתך     ואהיה עמך" - אביך מצפה לך,     אמך מצפה לך,     אני בעצמי מצפה לך! ר' אמי בשם ריש לקיש אמר: נכסי חוצה לארץ אין בהם ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך - אהיה עמך.

נראה כי הרקע למדרש זה הוא הסתירה הנראית בין הבטחת ה' ליעקב בבית אל

כ"ח, טו     וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ

לבין דברי ה' ליעקב עתה, שמהם משתמע כי רק ב"ארץ אבותיך" "אהיה עמך". תשובתו הראשונה של המדרש היא כי בשעה שנאמרו דברי ה' האחרונים ליעקב לא הייתה סיבה צודקת לישיבתו בגלות. הבטחת ה' בבית אל הייתה להיות עם יעקב בגלות בשעה שזו הכרחית, אולם עתה, אביו ואמו והקב"ה - כולם מצפים לשובו ארצה. ר' אמי בשם ריש לקיש עונה, שכוונת ה' בדבריו האחרונים ליעקב "ואהיה עמך" היא רק ל"היותו עמו" בשמירת הנכסים של יעקב. ועל כך לא הייתה מעולם הבטחה אלוהית ליעקב - לשמור את נכסיו שיעשה בחוצה לארץ, שכן הללו אינם מתברכים, ולא לשם עשייתם יצא יעקב לגלות. הבטחת ה' ליעקב בבית אל "להיות עמו" נגעה רק לבניין המשפחה, שלשמו יצא אל הגלות. אולם במה שנוגע לנכסים, רק כשישוב לארץ אבותיו יהיה ה' עמו גם בשמירת הנכסים שיעשה שם12. ה. הערכת מעשי האבות בספר בראשית בכמה עיונים קודמים (לפרשות לך-לך, וירא ותולדות) יצאנו להגן על כמה ממעשי האבות והאמהות שנתפרשו על ידי פרשנים שונים כמסופרים לגנותם. ניסינו להראות באותם עיונים, כי בחינת המעשים על רקע מקומם וזמנם, ובעיקר מתוך התחשבות ברקע המקראי שלהם, כמעשים המספרים על אבות האומה החדורים בהכרת ייעודם האלוהי, מביאה להבנה אחרת של אותם המעשים ולשיפוט חיובי שלהם. והנה בפרשה זו אנו טוענים כי הסיפור שאנו עוסקים בו עתה, בעיצובו ובדרך בניינו, שופט את יעקב לחומרה, ודווקא כאן אנו מתקשים למצוא סמך בדברי המפרשים. האם כבר ניתן לנסות להכליל, ולהצביע על קנה מידה קבוע בשאלת הערכת מעשי-האבות בספר בראשית על סמך מעט הדוגמאות שעסקנו בהן? ננסה לנסח קנה מידה כזה בזהירות המתבקשת: המכנה המשותף לשלוש הפרשות שעסקנו בהן בעבר הוא שהבעיות המוסריות הן בעיות של מוסר אנושי כללי - בין אדם לחברו. הזולת הנפגע בסיפורים ההם היה שפחה מצרית ובנה, או אב זקן ועיוור, או האח הבכור. בכל המקומות הללו נטענה הטענה שהפגיעה הייתה הכרחית בנסיבות הסיפורים ההם, משום שמה שעמד על הפרק אל מול הפגיעה הזאת היה ויתור על הייעוד הרחוק של האישים הפוגעים או על חלק ממנו: התעלמות של שרי מהתנהגותה של הגר המקלה ראש בגברתה פירושה הסכמה עם היות הגר גברת הבית ושותפתו של אברם לייעוד האלוהי; השארת הנער ישמעאל ואמו בבית אברהם פירושה הכרה בזכות ירושתו של הלה את ברכת אברהם, וממילא פגיעה בייעודו של יצחק כנושא הברית עם ה'; הנחת האפשרות ליצחק לברך את עשו כפי שתכנן פירושה פגיעה בייעוד האלוהי של יעקב כנושא הברית. נמצא כי תודעת הייעוד של האבות הביאה אותם לעתים במבחנים קשים שחייבו אותם בקרבנות מוסריים - בהתנהגות מוסרית קשה כלפי הזולת. שהיו אלה "קרבנות" אתה למד מתיאורי מעשי האבות במקומות אחרים שבהם הם מתגלים כאנשי מופת ביחסם לזולת. מהי הביקורת על יעקב בסיפור שבפרשת ויצא? דווקא זו אינה ביקורת מוסרית: אין כל פגם מוסרי ברצונו של אדם "לעשות לביתו". אולם ליעקב כאיש הייעוד, הקשור לחזון הסולם בבית אל ולנדר שנדר שם, המעגן אותו אל אדמת הארץ ששכב עליה, נחשבת דחייה של כמה שנים בשיבה אל ארץ ייעודו כמעשה בלתי ראוי, דווקא מפני היותו בחיר אלוהים. נמצא אפוא כי הנאמנות לייעודם היא קנה המידה שבו נבחנים האבות בספר בראשית. מעשים הנעשים בהתאמה לכך - מסופרים לשבחם אף (ואולי דווקא) כאשר יש בהם התנגשות עם ערכי מוסר אנושי רגילים; שכחת ייעודם ושקיעה בחיים אנושיים נורמליים - ייחשבו לחובתם של האבות, אף במקום שהעין הרגילה אינה מבחינה בשום פגם מוסרי בהתנהגותם. ו. נספח: הקבלה מפורטת בין מחציות הסיפור 1. תנועה לעומת שהייה במקום בכל מחצית בכל אחת מן המחציות נמצא תיאור של מאורעות יעקב בשני מצבים שונים: בהליכתו בדרך ובשהייתו המתמשכת בבית לבן. הסדר של תיאורי שני המצבים הללו מתהפך כמובן ממחצית למחצית, וכך נוצר לסיפורנו מבנה כיאסטי. במחצית הראשונה מתארות שתי סצינות את דרכו של יעקב לחרן: א. יעקב בבית אל (כ"ח, י-כב); ב. יעקב על הבאר (כ"ט, א-יד). אורך שתיהן ביחד הוא 27 פסוקים. שלוש הסצינות הבאות במחצית זו מתארות את שהייתו של יעקב בבית לבן: ג. עבודת יעקב 14 שנה בשתי נשיו (כ"ט, טו-ל); ד. לידת הבנים (כ"ט, לא- ל', כד); ה. הודעת יעקב על לכתו לארצו (ל', כה-כו). אורך שלוש הסצינות הללו ביחד הוא 47 פסוקים. במחצית השנייה מתהפך, כאמור, הסדר: שתי הסצינות הראשונות במחצית זו מתארות את המשך שהייתו של יעקב בבית לבן: ו. הסכם השכר החדש בין לבן ליעקב (ל', כז-לו)13; ז. התעשרותו של יעקב ברעיית צאן לבן (לז-מג). אורך שתיהן ביחד הוא 17 פסוקים. שתי הסצינות הבאות מתארות את ההכנות לבריחת יעקב ומשפחתו ואת הבריחה עצמה: ח. החלטת יעקב ונשיו לשוב ארצה (ל"א, א-טז)14; ט. הבריחה, המרדף, הוויכוח והברית (ל"א, יז- ל"ב, ג)15. אורך שתיהן ביחד הוא 57 פסוקים. הנה טבלה הממחישה את המבנה הסכמטי של סיפורנו:

	יעקב בדרך לחרן	27 פסוקים	כ"ח, ח - כ"ט, יד
	יעקב בבית לבן	47 פסוקים	כ"ט, טו - ל, כו
	יעקב בבית לבן	17 פסוקים	ל, כז-מג
	יעקב בדרך לכנען	57 פסוקים	ל"א, א - ל"ב, ג

כבר בסקירה זו מתבלט לא רק שינוי הסדר בהרכבן של שתי המחציות (שינוי היוצר הקבלה כיאסטית ביניהן) אלא גם ההיפוך הכמותי באורכם של המרכיבים הדומים בכל אחת מהן: במחצית הראשונה זוכה תיאור השהות של יעקב בבית לבן ל- 47 פסוקים, לעומת 17 במחצית השנייה16; במחצית הראשונה מוקדשים 27 פסוקים לתיאור הליכתו של יעקב בדרך, לעומת 57 פסוקים במחצית השנייה. דבר זה מבליט מהו העיקר בכל מחצית: בעוד שבמחצית הראשונה העיקר הוא השהייה בבית לבן ומה שהושג בה, ואילו ההליכה לשם אינה אלא הכנה והכשרה לכך, הרי שבמחצית השנייה העיקר הוא התוצאה מהמשך השהייה של יעקב בבית לבן. השהייה עצמה ומה שהושג בה אינם דברים שיש בהם חשיבות רבה, אך הבריחה, המרדף וכל מה שנשתלשל מאותה שהייה הם דברים הראויים לתיאור מפורט על פני 57 פסוקים. 2. השוואת מעשיו של יעקב בבית לבן בכל אחת מן המחציות נערוך עתה הקבלה בין חלקי הסיפור בשתי המחציות המתארים את שהיותיו של יעקב בבית לבן. מעשיו של יעקב מתוארים במסגרת הסכם עבודה בינו לבין לבן. הסדר הכללי של שני התיאורים דומה מאוד: כל אחד מהם בנוי משישה מרכיבים:

	מחצית א	מחצית ב
1. הצעת לבן להסכם     עבודה עם יעקב	(כ"ט, טו) הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְכֻּרְתֶּךָ	(ל', כח) נָקְבָה שְכָרְךָ עָלַי             וְאֶתֵּנָה
2. יעקב מציג     את תנאיו	(יח) אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל...	(לב) אֶעֱבר בְּכָל צאנְךָ הַיּום,        הָסֵר מִשָּׁם... וְהָיָה שְכָרִי
3. לבן מסכים	(יט) טוב תִּתִּי אתָהּ לָךְ...	(לד) הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ
4. רמאות ביישום     ההסכם	(כג) וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּו       וַיָּבֵא אתָהּ אֵלָיו (כה) וַיְהִי בַבּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה	(לז) וַיִּקַּח לו יַעֲקב מַקַּל לִבְנֶה        לַח וְלוּז וְעַרְמון... (לט) וַיֶּחֱמוּ הַצּאן אֶל        הַמַּקְלות וַתֵּלַדְןָ הַצּאן        עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים
5. תוצאות ההסכם     מבחינת יעקב	לידת שנים עשר ילדים	(מג) וַיְהִי לו צאן רַבּות        וּשְׁפָחות וַעֲבָדִים        וּגְמַלִּים וַחֲמרִים
6. המסקנה שיש     לשוב ארצה	(ל', כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף             וַיּאמֶר... שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה             אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי	(ל"א, א-ג) וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמר... וַיַּרְא יַעֲקב אֶת פְּנֵי לָבָן... וַיּאמֶר ה' אֶל יַעֲקב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבותֶיךָ...

הדמיון בסעיפים 1 ו- 3 בולט ביותר. סעיפים 2 ו- 5, אף שאינם זהים יש ביניהם דמיון: יעקב מוציא מלבן את מה שאינו מתאים להיות ביד הלה: את בנותיו, ואת הצאן שאינו לבן - את הנקוד והטלוא17. בעקבות זאת מתברך יעקב בבנים רבים, ולהבדיל, גם בבני צאן רבים. בשני הסעיפים הנותרים חל היפוך: בסעיף 4 ההיפוך הוא בשאלה מי מרמה את מי. רמאותו של יעקב במחצית השנייה עתידה להתברר בהמשך כהתגוננות מפני רמאותו החמורה של לבן ביישום ההסכם עמו (ל"א, ז; שם יב; שם מא). אולם בשלב הזה אין הקורא יודע על כך, ומעשיו של יעקב נותרים חסרי צידוק. מומחש לנו כאן כיצד המשך שהייתו של יעקב בבית לבן סיבך אותו במרמה: המרומה הפך למרמה מפני איחורו לשוב לארצו. בולט עוד יותר ההיפוך בסעיף 6: במחצית הראשונה מגיע יעקב למסקנה שעליו לשוב ארצה, מפני שתכלית יציאתו לחרן נתמלאה. זוהי הכרעה אוטונומית שלו. אולם במחצית השנייה נדחף יעקב לצאת מחרן בעל כורחו: הן מפני שהקרקע בוערת מתחת לרגליו, והן מפני שה' מצווהו על כך. נמצא כי שהייתו השנייה של יעקב בבית לבן, כל כמה שיש בה קווי דמיון לזו הראשונה, נבדלת ממנה בשתיים: באופי פעולתו של יעקב במהלכה, ובמניעים להפסקתה ולשיבה ארצה. את שני ההבדלים הללו ניתן להגדיר כשליליים. 3. הקבלת תנועותיו של יעקב אל לבן (במחצית א) וממנו (במחצית ב) נעבור להקבלת שני תיאורי "הדרך" בסיפורנו, המצויים במעטפת הסיפור. טיבה של היציאה לגלות שהיא מדכאה את היוצא ומשפילה את רוחו, ואילו השיבה למולדת מרוממת את רוחו ומשמחתו. לא כך עלה בגורלו של יעקב אלא ההפך. וזאת למרות ההבדל הגדול בין יציאתו לבדו ("במקלי עברתי את הירדן") לבין שובו בראש מחנה גדול. בצאתו בודד זכה להתגלות ה' אליו בחלום, שהוא מחלומות הנבואה הנשגבים ביותר בתנ"ך, ודברי ה' אליו מלאים עידוד והבטחות עד שיציאתו הופכת לאירוע מרומם. אולם בשובו, הוא נס על נפשו בראש מחנה מסורבל. הבה נשווה:

היציאה	השיבה
(כ"ח, י) וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה	(ל"א, יז) וַיָּקָם יַעֲקב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. (יח) וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁו אֲשֶׁר רָכָשׁ, מִקְנֵה קִנְיָנו אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן

שים לב כי מה שזוכה להדגשה יתרה בתיאור השיבה אינה משפחתו של יעקב, אלא דווקא כובד הרכוש. תיאורו בפסוק יח מסורבל ביותר (3 פעמים השורש קנ"ה ו3- פעמים השורש רכ"ש בפסוק אחד), והדבר משקף בוודאי את סרבול התנועה של המחנה הבורח בריחה שאינה יעילה. בצאתו מארץ כנען בראש הפרשה מופיע השורש הל"ך ארבע פעמים, ואף לא פעם אחת השורש בר"ח (וזאת על אף הרקע שבסוף פרשת תולדות, שם ציוותה עליו אמו "קום ברח"). אולם בדרך חזרה חוזר דווקא השורש בר"ח ארבע פעמים. מוטיבים אחדים חוזרים בשני תיאורי הדרך הללו, וכמעט כולם בהקשרים מנוגדים. נדגים זאת בכמה צמדי ניגודים הבנויים סביב מוטיב משותף18: א. הן ביציאתו והן במבוא לחזרתו מסופר על חלום של יעקב, ובו מתגלים אליו מלאך או מלאכים. שים לב מה בין שני החלומות:

כ"ח, יב	"וַיַּחֲלם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשׁו מַגִּיעַ הַשָּמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלהִים עלִים וְירְדִים בּו".
ל"א, י-יא	"וָאֵרֶא בַּחֲלום וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעלִים עַל הַצּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. וַיּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלהִים...".

ב. בשני המקומות מדובר גם על אבנים וגם על אבן מצבה שבהם עוסק יעקב. בבית אל אבני המקום אשר שם מראשותיו הופכות לאבן מצבה שיעקב יוצק שמן על ראשה. בגלעד (ל"א, מה-מו): "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים, ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל". בבית אל היו האבנים סמל לקשר בין יעקב לה', ואילו בגלעד סימלו הללו את הברית החשדנית בין יעקב ללבן. ג. בדרכו לחרן, בסמוך לבאר, מצא יעקב את אשתו האהובה, במפגש שכולו תום ואהבה. לאחר אותו מפגש עם הבת, רץ לבן לקראת יעקב כדי להקביל את פניו. בדרכו חזרה רדף לבן אחר יעקב הבורח מביתו, ובעקבות הוויכוח ביניהם קילל יעקב את רחל בלא יודעין, ובכך איבד אותה לנצח. באמצעות כל מערכות הניגודים הללו בין שתי מחציותיו של הסיפור (ובאמצעות מערכות ניגודים נוספות שלא ציינו) מביע הסיפור את עמדתו ביחס לשהייתו המיותרת של יעקב בבית לבן ושיבתו המאוחרת ממנו. מערכות היחסים של יעקב עם כמה וכמה גורמים19 נפגעו מפני אותה השתהות, ובכל זאת, אף באותה תקופה זכה יעקב להגנת ה' עליו, הן בהיותו בבית לבן והן בבריחתו ממנו: "כי מלאכיו יצוה לך, לשמרך בכל דרכיך".

הערות: 1. בפירוש בעלי התוספות ובפירושים הקרובים אליו כמו "מושב זקנים", פירושי התורה לר' חיים פלטיאל ועוד, נאמר על פרשתנו כי היא 'סתומה' ונתנו לכך כמה טעמים. מן הטעמים הללו מתברר שהם סברו שפרשת ויצא מחוברת לסוף פרשת תולדות ללא כל הפסקה, כמו שפרשת ויחי מחוברת לסוף פרשת ויגש (מה שהביא את חז"ל במדרש (בראשית רבה צ"ו, א) ואת רש"י לדון ביחס לפרשת ויחי בשאלה "למה פרשה זו סתומה?"). אולם באמת בין סוף תולדות לתחילת ויצא קיים הפסק של פרשה סתומה, ואין כל עדות להבדלים בין כתבי היד בעניין זה, וגם חז"ל במדרשיהם לא שאלו כזאת. ראה על כך בהגהות מיימוניות לרשימת הפרשות הפתוחות והסתומות שברמב"ם פרק ח מהלכות ספר תורה אות ג. אפשר שבמקור הדברים כינו את פרשת ויצא פרשה "סתומה" על שום היותה פרשת מסורה רצופה ללא כל הפסק, כפי שהציע לבאר את כינויה זה של פרשתנו בעל מנחת שי בראש הפרשה (אף שהפרשנים שהזכרנו לא הבינו כך, כפי העולה מטעמיהם להיותה פרשה "סתומה", וראה בייחוד את דברי החזקוני המציין גם את היותה פרשה סתומה וגם את היותה פרשה אחת). 2. טעם כללי ביותר, שאין בו כדי לבאר את הסיבות המדוייקות לאבחנת הפרשות, ניתן בתורת כוהנים פרשה א: "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין". 3. כ"ט, יד: "וישב עמו חדש ימים"; שם כ: "ויעבד יעקב ברחל שבע שנים"; שם ל: "ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות"; ל"א, מא: "זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך". 4. מלבד ברמז ב-כ"ט, יג: "ויספר ללבן את כל הדברים האלה", ופירש רש"י: "שלא בא אלא מתוך אונס אחיו", וכן פירשו רד"ק וספורנו. 5. מסגרת זו שבה נתון הסיפור, מחזקת את פירושו של רש"י בדבר תפקידם של המלאכים בשני המקומות: בכ"ח, יב בד"ה עולים ויורדים כתב: "מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו", וב-ל"ב, ב בד"ה ויפגעו בו מלאכי אלהים כתב: "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ". ולהלן בד"ה מחניים כתב: "שתי מחנות: של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו". מקורם של דברי רש"י בראש הפרשה הוא באחת הדעות בבראשית רבה ס"ח, יב, ובתנחומא בובר וישלח ג. המקור האחרון הוא גם מקור דבריו שבסוף הפרשה. 6. שני סיפורים שעסקנו בהם בעיונינו הקודמים הם כאלה: סיפור הולדת יצחק ושילוח הגר וישמעאל, וסיפור השליחות של עבד אברהם למצוא אישה ליצחק. עמדנו על כך בקיצור באותם עיונים. 7. בקושי מוכן יעקב לצאת מארצו ומבית אביו לשם כך, ואמו משתמשת בכמה תחבולות כדי להשיג את יציאתו זו. נראה כי אחת מהן היא הגדלת הסכנה הצפויה ליעקב מעשו, והאחרת, הקטנת התקופה שבה ייאלץ להיפרד מארצו ומהוריו (כ"ז, מג-מה): "ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך... ושלחתי ולקחתיך משם". 8. ושמא יטען הטוען כי יעקב נאלץ להישאר כדי לצבור מעט רכוש, משום שלא יכול היה לחזור בעירום ובחוסר כל. אם כך, כיצד הודיע ללבן קודם לכן על הליכתו למקומו ולארצו? ואכן, ר' עובדיה ספורנו, בפירושו לדברי יעקב הללו, בפסוק כה ד"ה שלחני ואלכה, דוחה רעיון זה משלושה טעמים: "שאף על פי שלא היה אז בידו מקנה, כי במקלו עבר, אמנם היה בידו די לחיות עם נשיו ובניו, לפחות די לקנות לחם ושמלה ומזון לדרך. (א) כי באופן אחר לא היה ראוי לצדיק וחכם שיחפוץ ללכת למות ולהמית ברעב. (ב) ולא יעלה על לב שיסכים על ידו לבן, שהיה עשיר ונשוא פנים בעירו, וישלחהו עם בנותיו ובני בנותיו להמית את כל הקהל ברעב ובצמא ובעירום ובדרך רחוקה. (ג) והנה לבן התחנן לו שישב עמו לתועלתו...". 9. בהמשך סעיף זה, נדון ביחס שבין המחציות באופן כללי בלבד, ואילו את ההקבלה המפורטת ביניהן נערוך בנספח לעיון זה, הבא בסופו. אגב כך יתברר שם אף מבנה סיפורנו. 10. השורש גנ"ב מופיע (במשמעויות שונות ומנוגדות) שבע פעמים בסצינת הבריחה והוויכוח בין לבן ליעקב (ל"א, יז - ל"ב, א). 11. מובן שלולי רימהו לבן והיה נושא רק את רחל, היה מקדים את שובו לאחר שבע שנים בלבד, ושב עם אישה אחת בלבד. דבר זה כמובן אינו עולה על דעתנו, קוראי הסיפור היודעים כי יעקב אמור להעמיד י"ב שבטים מרחל ולאה "אשר בנו שתיהם את בית ישראל", אף שעלה על דעתו של יעקב. 12. התביעה העולה מן המחצית השנייה של סיפורנו כלפי יעקב היא כה גלויה, והסיפור הופך להיות כה ביקורתי, שאנו מוצאים עצמנו חייבים לחפש סנגוריה על אבינו הזקן: אפשר שהסבר עיכובו חסר הקצבה של יעקב הוא פחדו מפני עשו, ורצונו לדחות את המפגש עמו ככל האפשר. הסבר זה הוא בתחום הפסיכולוגי (הפחות מודע). אבל אפשר שיש כאן דחייה רציונאלית של המפגש הזה למשך שנים אחדות, מתוך מחשבה שבינתיים יצבור יעקב רכוש שישמש אותו במפגש עם עשו כ'דורון' לרצות ולפייס את אחיו (אף כי אפשר שההפך הוא הנכון: יעקב ללא רכוש לא היה מעורר אצל עשו קנאה, אלא רק רחמים). בינתיים גם יגדלו בניו הראשונים של יעקב ויוכלו לסייע בידו לעמוד מול עשו מבחינה פיזית (הכנה ל'מלחמה'). כל הצידוקים הללו הם השערות בלבד. העובדה שהתורה אינה מזכירה דבר מכל אלו מלמדת שאין לראות בהם צידוקים תקפים, אף אם עלו בדעתו של יעקב. למרות חששו מפני עשו, היה על יעקב להתאזר בגבורה ובביטחון בה', שהבטיחו בשמירתו ובהשבתו בשלום לבית אביו, כפי שעשה יעקב ממילא לבסוף. 13. מבחינת ההבחנה בין הסצינות אמנם מהווה זו המשך של קודמתה, משום שיש בה המשך הדו-שיח בין יעקב ללבן שהחל שם. אולם מפאת השינוי הגדול בנושא הנידון בין שני חלקי הדו-שיח, שינוי שהוא העומד ביסוד הבחנת מחציותיו של הסיפור כולו, ציינו זאת כסצינה עצמאית. 14. סצינה זו היא סצינת מעבר: מבחינת ממד המקום היא עדיין מתארת את שהיית יעקב בבית לבן, אולם כל המתואר בה הוא בבחינת הכנה - מנטלית ומעשית - לקראת הבריחה. ודבר זה הוא המכריע בשיוכה. 15. פסוקים ב-ג בפרק ל"ב חורגים מעניינה של סצינה זו. 16. אמנם, דבר זה תואם גם את יחס הזמנים ביניהן. 17. יש לציין שהשם רחל, וכנראה גם השם לאה, הם שמות הקשורים בצאן ובקר. רחל היא כבשה בוגרת, ואחת מארבע ההופעות במקרא של השם במשמעות זו נמצאת בסיפורנו (ל"א, לח) "רחליך ועזיך לא שכלו". אף את השם לאה יש מציעים לפרש על פי הערבית והאכדית במשמעות "פרה" (ואז מתפרשים השמות בהתאמה: "שם הגדולה לאה" - פרה; "ושם הקטנה רחל" - כבשה), אך לשם זה ישנן גם הצעות פירוש אחרות. 18. דוגמה אחת כזו כבר הובאה בסוף סעיף ד לעיל: ביציאתו מארצו הובטח יעקב (כ"ח, טו) "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", ואילו בעת שנצטווה לשוב לארצו נאמר לו (ל"א, ג) "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". 19. כוונתנו למערכות היחסים הבאות: יעקב-לבן; יעקב-רחל; יעקב-הקב"ה; יעקב-יצחק ורבקה.