ראשי פרקים: א. תחומי הסיפור ובעיית רציפותו ב. הקבלת המחציות: התמיהה המתעוררת ג. הפתרון     1. "שרו של עשו"     2. מאפלה לאורה     3. מפגש שאופיו ידוע מראש     4. קשרים סגנוניים בין סצינת המאבק לסובב אותה ד. הנחיצות בהופעת המלאך

א. תחומי הסיפור ובעיית רציפותו ראשיתו של סיפור המפגש בין יעקב לעשו היא בראש פרשת וישלח:

ל"ב, ד     וַיִּשְׁלַח יַעֲקב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו...1

וסיומו נראה שהוא בסוף פרק ל"ג, בפסוק כ:

וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לו אֵל אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל2.

קריאת הסיפור כולו מעוררת קושי: באמצע הסיפור, בחלקו האחרון של פרק ל"ב, בפסוקים כה-לג, מתואר מאבק מסתורי בין יעקב לבין "איש" המופיע פתאום למולו. מתוך הפסוקים הללו מתברר בלא ספק כי "איש" זה הוא מלאך3. סצינה זו, בת תשעה פסוקים, נראית כסיפור העומד בפני עצמו, משום שלא ניכר קשר גלוי בין המסופר בה לבין העלילה הסובבת אותה, העוסקת כולה במפגש בין יעקב לעשו. אם כך הדבר, יש לפנינו סיפור בתוך סיפור. זו תופעה נדירה במקרא4, ובכל מקום שהיא נמצאת יש לתת לכך טעם. למרות הנושא השונה של סצינה זו - המאבק עם "האיש" ותוצאותיו השונות - היא משולבת בסיפור המקיף אותה בשני ממדים - בממד הזמן ובממד המקום: יעקב ומחנהו מצויים בתנועה רצופה ממחנים (הנזכרת בסוף הסיפור הקודם) אל מעבר יבוק בו מתנהל המאבק עם "האיש", ומשם לפנואל ועד לסוכות. כל השמות הללו מוכרים לנו מן המקרא כשמות ערים סמוכות במרכז עבר הירדן5. ציר הזמן של הסיפור הוא כזה: ההכנות למפגש עם עשו, המתוארות בחלקו הראשון של הסיפור, נעשו בלילה. דבר זה נאמר בשלושה פסוקים בחלק זה:

יד    וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא. כב    וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. כג    וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו... וַיַּעֲבר אֵת מַעֲבַר יַבּק.

למרות התכונה הרבה הכרוכה בהכנות השונות למפגש, הספיק יעקב ללון מעט באותו הלילה במחנהו, אך הוא קם בעוד לילה כדי להעביר את משפחתו ואת כל אשר לו במעבר יבוק. זאת עשה כדי שכשיאיר היום יהיה מוכן לקראת בוא עשו, ולא ייתפס במצב של חולשה - כשהוא באמצע מעבר הנחל. בסופו של אותו לילה התרחש המאבק עם "האיש", והוא נמשך "עד עלות השחר" (כה). כשיצא יעקב מן המאבק, מבורך על ידי המלאך וצולע על ירכו, היה זה עם זריחת השמש (לב). מובן אפוא כי המפגש עם עשו, שעליו יסופר להלן, התרחש ביום. ואכן, המילים הפותחות את המשך סיפור המפגש הן (ל"ג, א): "וישא יעקב עיניו וירא...", משמע: אור יום שלט במקום. נמצא כי הסצינה שאנו מתלבטים ביחס למקומה בסיפור, מגשרת בין המקום והזמן שבהם נתרחש חלקו הראשון של הסיפור לבין מקומו וזמנו של החלק השני שלו. האם הדבר מעיד גם על קשר מהותי יותר בינה לבין הסובב אותה? ב. הקבלת המחציות: התמיהה המתעוררת הבה נתעלם לרגע מסצינת "המאבק עם האיש" והבעיה שהיא יוצרת ברצף הסיפורי, ונתבונן בסיפור המפגש עם עשו עצמו. שני חלקים לסיפור זה:

מחצית א (ל"ב, ד-כד) מחצית ב (ל"ג, א-כ)

21 פסוקים עד לסצינת "המאבק" - ההכנות לקראת המפגש עם עשו. 20 פסוקים מאחרי אותה סצינה - מימוש ההכנות, המפגש עצמו ותוצאותיו.

חלקו הראשון של הסיפור יוצר מתח עצום בלב הקורא, וזאת במקביל למתיחותו העילאית של יעקב עצמו. המתיחות מתחילה מיד בפסוק הראשון: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו...". בסיפור שבפרשת ויצא לא נזכר שמו של עשו כלל, והנה עתה עולה שמו לפתע, ועמו עולה בבת אחת כל המתיחות של פרשת לקיחת הברכה, ועשרים שנות הגלות של יעקב בחרן כאילו נמחקו. תשובת המלאכים בפסוק ז: "באנו אל אחיך אל עשו, וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו", מגבירה מאוד את המתח - לשם מה מתקדם עשו באופן כה מאיים לקראת אחיו? ארבע מאות איש נחשבים במקרא לגדוד לוחמים6 - לשם מה הם מלווים את עשו? תגובת יעקב בפסוק הבא "ויירא יעקב מאד, ויצר לו" הולמת את חומרת הסכנה שחשנו בה. פעולתו של יעקב בהמשך - חציית משפחתו ורכושו לשני מחנות - ממחישה את גודל הסכנה: גורל יעקב וכל אשר לו מצוי על כף המאזניים: סכנת כיליון רובצת על הכל, כמבואר בדברי יעקב המלווים את פעולתו (פסוק ט): "ויאמר: אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה". תפילתו הנרגשת לה' בהמשך מביעה את גודל החרדה ביתר שאת:

יב    הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו        כִּי יָרֵא אָנכִי אתו פֶּן יָבוא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים7.

ליל חרדות הוא הלילה הזה, מלא פעילות נמרצת לקדם את פני הסכנה, "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון לתפילה ולמלחמה" (רש"י לפסוק ח). הרכוש שנצבר בשנות עמל מפרכות איבד את ערכו אל מול סכנת הנפשות, ועדרים עדרים נשלחים באותו לילה בידי יעקב אל עשו אחיו כדי לרצותו. בסופן של ההכנות הללו עוד הספיק יעקב ללון לינה חטופה במחנה8, אך הקיץ בעוד לילה כדי להעביר את אשר לו במעבר היבוק, בטרם יאיר היום. עלטה מעובה של סוף הלילה אופפת את יעקב ומשפחתו (ואותנו הקוראים יחד עמם) בשעה שהם מצויים בעומק נחל יבוק כדי לחצותו: "ממעמקים קראתיך ה'... נפשי לה' משמרים לבקר שמרים לבקר" (תהילים ק"ל). לאחר מעבר היבוק ולאחר שהאיר היום (ל"ב, לב) מגיע רגע האמת: הנה מגיע עשו ועמו ארבע מאות האיש (ל"ג, א). לאחר המתיחות שכה גאתה בחלקו הראשון של הסיפור, אמור רגע המפגש להיות שיא הדרמה, אך להפתעתנו אנו קוראים:

ל"ג, ד    וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתו וַיְחַבְּקֵהוּ,               וַיִּפּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ,               וַיִּבְכּוּ.

האם לקראת מפגש לבבי זה, האופייני לשני אחים שלא התראו עשרים שנה, התכונן יעקב אחוז החרדה (כמונו הקוראים) בחלקו הראשון של הסיפור? נראה כאילו היה חששו של יעקב מפני עשו מופרז ביותר, ממש חשש שווא, וכל ההכנות שעשה - הן חציית המשפחה והן תפילתו הנרגשת של יעקב "פן יבוא והכני אם על בנים" - הוכחו כמיותרות: נראה כי לעשו לא הייתה כל כוונה רעה כזו. אף המנחה, נראה שלא מילאה את תפקידה המקורי, גם משום שלא היה בה צורך על פי מטרתה המקורית, וגם משום שעשו סירב בתחילה לקבלה וניאות לכך רק בדוחק. אחת הדעות בבראשית רבה כאן (ע"ח, ט) מתארת את המפגש בין האחים תיאור דרמטי ביותר, שהוא דווקא מתאים לציפייה המתוחה שלנו, שנבנתה מראשית הסיפור:

לא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צווארו של אבינו יעקב של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר 'ויבכו'? אלא זה בוכה על צווארו, וזה בוכה על שיניו9.

ובכן, בצדק ציפינו להתקפה מצד עשו לפי מדרש זה, וריצתו לקראת יעקב הייתה על מנת להרע לו, אלא שנעשה נס באותה שעה, ויעקב ניצל מנשיכתו. לעתים מדרשו של מקרא מבליט את מה שהיה הקורא מצפה בפשוטו, וכך נמצא המדרש מחזק את הקושיה שאנו חשים בפשט10. חוסר המתח הדרמטי המאפיין את המחצית השנייה של הסיפור (והיוצר תסכול לאחר התגברות המתח במחצית הראשונה) מתבטא אף במבנה הסיפור: בהקבלת המחציות זו לזו11. אם היה זה סיפור הבנוי על פי ציפיותינו, כיצד היה בנוי? במרכז הסיפור היה נמצא האירוע הדרמטי - המפגש בין האחים. לאחר שבמפגש זה היה מסתמן הפתרון של בעיית הסיפור (נניח, ברוח המדרש שהבאנו: נס היה מציל את יעקב מפני פגיעתו של עשו) היה המתח יורד מנקודת האמצע והלאה, לאורך המחצית השנייה של הסיפור, בהקבלה הפוכה להתגברותו במחצית הראשונה12. אולם בפועל מקבילות המחציות זו לזו הקבלה ישרה: בכל אחת מהן חמישה שלבים המופיעים בסדר דומה. הנה טבלת ההקבלות:

	מחצית א (ל"ב, ד-כד) ההכנות (לילה)	מחצית ב (ל"ג, א-כ) המימוש (יום)
א האיום	(ד-ז) וַיִּשְׁלַח יַעֲקב מַלְאָכִים...         בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׁו וְגַם הלֵךְ לִקְרָאתְךָ         וְאַרְבַּע מֵאות אִישׂ עִמּו.	(א1) וַיִּשָּׂא יַעֲקב עֵינָיו וַיַּרְא         וְהִנֵּה עֵשָׁו בָּא         וְעִמּו אַרְבַּע מֵאות אִישׂ.
ב החצייה	(ח-ט) וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לו           וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּו... לִשְׁנֵי מַחֲנות. וַיּאמֶר: אִם יָבוא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ...	(א-2ב) ---------           וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים           עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל...            ---------
ג	(י-יג) תפילה לה' להינצל מעשו.	(ג-ז) תיאור המפגש הלבבי         עם עשו.
ד המנחה	(יד-כב) שילוח המנחה לעשו ביד עבדיו. (כא) כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהלֶכֶת לְפָנָי         וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו    אוּלַי     יִשָּׂא     פָנָי	(ח-יא) המו"מ בעניין המנחה           והתרצות עשו לקחתה. (י) כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ     כִּרְאת פְּנֵי אֱלהִים וַתִּרְצֵנִי
ה תנועותיה של משפחת יעקב	(כג-כד) העברת המשפחה והרכוש את מעבר יבוק - (ההכנה לקראת מגע).	(יב-יז) הפרידה בין עשו           ליעקב (ניתוק מגע). (יח-כ) הכניסה לארץ כנען -           בסמוך לשכם.

הקבלה זו מבליטה כמה תופעות מעניינות: א. המפגש בין האחים אינו נמצא כלל בקו התפר שבין שתי המחציות - במרכז הסיפור - אלא בעומק המחצית השנייה (והוא המרכיב השלישי בהקבלה, אל מול תפילת יעקב במחצית א). ב. הקבלה מדוקדקת של מרכיבים א-ב בשתי מחציות הסיפור תגלה כי המחצית השנייה של הסיפור נטולה כל מתח מתחילתה, עוד לפני שנתברר ליעקב ולנו כי פני עשו לשלום ולאחווה. כאשר שבו המלאכים ששלח יעקב במחצית א וסיפרו לו על הליכת עשו לקראתו עם ארבע מאות איש, הוא הגיב ב"ויירא יעקב מאד ויצר לו". אולם ראייתו במו עיניו את עשו וארבע מאות אנשיו מגיעים אליו בפועל במחצית ב אינה מעוררת אצלו כל יראה, ועל כל פנים אין זו מתוארת בכתוב. חצייתו את העם אשר אתו ואת הצאן והבקר במחצית א לוותה באמירה הנוראה "אם יבוא עשו... והיה המחנה הנשאר לפליטה", ואחריה יעקב התפלל. החצייה של נשיו וילדיו במחצית ב אינה כוללת את חציית הרכוש ואינה מלווה בכל אמירה או תפילה. בכלל נראה כי מטרת החצייה עתה שונה: אין זו הכנה למלחמה (המילה "מחנה" - "מחנות" חוזרת ארבע פעמים בקשר לחצייה במחצית א, ונעדרת לגמרי במחצית ב) אלא פעולה טקסית של הכנת קבלת פנים לעשו, כדי שהלה יוכל לסקור בנוחות את משפחתו של יעקב. לפיכך לא חצה יעקב עתה את רכושו (עיין היטב בפסוקים ה-ז ותיווכח בצדקת הדבר). והנה הבדלים אלו בין שתי מחציות הסיפור, עוד בטרם נתבררו כוונות עשו, הם דבר פלא. מה גרם להרפיית המתח בשלב מוקדם זה של הסיפור13? נסיים סעיף זה בתמיהה נוספת על המחצית השנייה של סיפורנו: אין בה כל הסבר מסודר להתפוגגות המתח שנוצר במחצית הראשונה. קשה לומר שכל פחדו של יעקב במחצית הראשונה יסודו היה בטעות, שכן מה טעם הולך עשו לקראת יעקב אחיו, מהלך של עשרות קילומטרים, ועוד בליווי גדוד חיילים? ומדוע אין בפי מלאכי יעקב שנשלחו אל עשו בתחילה כל תגובה חיובית בחזרתם, אלא רק דברים מאיימים? אם לא הייתה טעות בהערכתו של יעקב, ולעשו אכן היו כוונות תוקפניות, מדוע והיכן נשתנו כוונותיו? ברור כי לא המנחה העצומה ששלח יעקב אל אחיו היא ששינתה את כוונותיו של עשו, שהרי הוא לא היה מודע כלל למטרתה (פסוק ח). נראה גם כי לא חל כל שינוי של "הרגע האחרון" בעשו, שנתעוררו רחמיו באותה שעה בראותו את הנשים והילדים הרבים של אחיו, או בראותו את השתחוויותיו שבע פעמים: בשעה שיעקב היה עסוק באלו, רץ עשו לקראתו כדי לחבקו (פסוק ד), ורק אחר כך הוא נושא עיניו ורואה את הנשים והילדים ושואל עליהם "מי אלה לך" (פסוק ה). ובכן, אם התחולל שינוי בעשו, מתי התחולל, ומהו הדבר שגרם לשינוי זה? על כל זאת אין המחצית השנייה של הסיפור נותנת תשובה. ג. הפתרון 1. "שרו של עשו" פתרון אחד מתבקש לכל הבעיות שהעלינו בשני הסעיפים הקודמים: הסבר למקומה של סצינת "המאבק" במרכזו של סיפור המפגש עם עשו כחלק אינטגרלי מעלילתו. ניתוח מבנה סיפורנו בסעיף הקודם של עיון זה - הגדרת שתי מחציותיו והקבלתן זו לזו - מבליט את מקומה של סצינת "המאבק" במרכזו המדויק של הסיפור, בין מחציתו הראשונה לזו השנייה. בעיוננו לפרשת ויצא (סעיף ב) הערנו כי ישנם סיפורים שבמרכזם חוליה בת פסוק או כמה פסוקים, אשר בה מתרחשת התפנית הדרמטית של הסיפור, אך חוליה זו נושאת אופי עצמאי: היא אינה שייכת למחצית הראשונה של הסיפור וגם לא למחציתו השנייה. זהו "הציר המרכזי" של הסיפור, אשר שתי מחציותיו סובבות סביבו - הראשונה מכינה את הרקע אליו, ואילו השנייה נובעת ממנו - וחשיבותו להבנת הסיפור רבה ביותר. נראה אפוא כי סצינת "המאבק" היא הציר המרכזי של סיפורנו. זהו ציר מרכזי רחב מן הרגיל (תשעה פסוקים), ואף מידת "עצמאותו" ביחס לשתי מחציות הסיפור רבה מן הרגיל. אם צודקים אנו בתפיסת מבנה הסיפור, מסתבר שבסצינת "המאבק" נמצא המפתח להבנת כל ההתרחשות בסיפורנו. כבר אמרנו כי ברור ש"האיש" הניצב לפתע מול יעקב בחשכת הלילה אינו אלא מלאך (ראה הערה 3). התגלויות של מלאכים אל אישי המקרא אינן דבר נדיר בו, ודאי כשמדובר ביעקב. מלאכים נשלחים למטרות שונות ומגוונות. אולם שליחות כמו זו של המלאך בסיפורנו - לא מצאנו עוד במקרא: המלאך נאבק עם יעקב מאבק אמיתי: הוא משתמש בתחבולות כדי לפגוע ביריבו, הוא גורם לו נזק גופני ממשי, ולבסוף הוא אף תלוי בחסדו של יעקב שיסכים להרפות מאחיזתו בו ולשלחו. לשם איזו מטרה נשלח מלאך זה? התשובה לשאלה זו ידועה לכול מדברי רש"י לפסוק כה:

ויאבק איש - פירשו רז"ל שהוא שרו של עשו,

והיא דעת ר' חמא בר חנינא בבראשית רבה ע"ז, ג:

שרו של עשו היה, הוא דהווה אמר לֵהּ (ל"ג, י) "כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני".

מה פירוש הדבר? המונח "שר של אומה" המופיע בדברי חז"ל בכמה מקומות, מקורו בספר דניאל: בחזון דניאל בפרק י' מתגלים אליו מלאכים שונים, וביניהם "שר מלכות פרס" (פסוק יג) ו"שר יון" (פסוק כ). הקיום הארצי הריאלי של אומה אינו אלא השתקפות של כוחה הרוחני המגולם במלאך, והוא "שר" של אותה אומה. גורלה של אומה על הארץ וכוח עמידתה, נקבעים על ידי כוח עמידתו של "השר" שלה - מלאכה בשמים. מלאך שהוא "שרו של עשו" פירושו אפוא ההתגלמות הרוחנית של עשו. ופשיטא שלא עשו אחי יעקב, האיש הפרטי, הוא שזוכה למלאך בן דמותו - "שר" שלו, אלא עשו אבי אומה עתידית שתעמוד מול אומה אחרת, מול בניו של יעקב, כפי שכבר נאמר בנבואה לאם יעקב ועשו (כ"ה, כג). הפתרון הזה לבעיית "האיש" הנאבק עם יעקב, הנראה במבט ראשון כדרש (ואשר על כן "ברחו" מפניו פשטנים כרשב"ם ורד"ק), הוא עומק פשוטו של מקרא, והוא הפתרון היחיד העונה על כל התמיהות שעוררנו ביחס לסיפורנו. 2. מאפלה לאורה כבר הבחנו (בסעיף א) בשילובה של סצינת "המאבק" בממד הזמן של הסיפור כמגשרת בין הלילה, שהוא זמנה של המחצית הראשונה, לבין היום, שהוא זמן המפגש במחצית השנייה. הדגשת ממד הזמן בסיפור המקראי (וכמובן לא רק בו) רומזת תמיד להוויה השוררת בו, הן מבחינת תחושתו הסובייקטיבית של גיבור הסיפור והן מבחינת מצבו האובייקטיבי. ההדגשה המשולשת (ראה לעיל בסוף סעיף א) כי האירועים במחצית הראשונה אירעו בלילה, מעצבת תחושה של אימה-חשכה שבה נתונים יעקב ובני ביתו, ושל צרה וצוקה שבפניהן הם עומדים. בעת שסיים יעקב להעביר את אשר לו במעבר יבוק ונותר לבדו, נמצא יעקב במקום הנמוך ביותר - על שפת הנחל, בשעה החשוכה ביותר - בסוף הלילה, ובבדידות הגדולה ביותר. זהו הרגע הקשה ביותר בסיפור, וכאן באה התפנית הדרמטית. מלאך שהוא "שרו של עשו" - בן דמותו הרוחני - מופיע לפתע ולופת את יעקב. יעקב אינו נבהל ואינו מנסה לברוח, אלא נאבק עמו ומגייס לשם כך את כל כוחו. המאבק נמשך על פני כל שארית אותו הלילה - סיום נאות לאותו ליל בלהות. "וירא כי לא יכל לו" - מלאך הוא זה, שאינו יכול לנצח אדם! והוא נוגע בכף ירך יעקב ונוקע אותה. אך הנה נסתיים הלילה, ואור ראשון מנצנץ ומגרש את החשכה המעובה: "עלה השחר". יעקב עדיין ממשיך להיאבק, כשהוא כואב מחמת נקעו, אך אינו מוותר ואינו נכנע. עקשנותו של יעקב והתמדתו במאבק הן שהביאו אותו אל הרמז הראשון לגאולה - אל עלות השחר:

ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת ארבל בשחר וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר ר' חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בירבי, כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת. (ירושלמי ברכות פ"א ה"א)

אף המלאך - שרו של עשו - מבין כי נסתיימה חשכת הלילה של יעקב, ואור גאולתו הפציע, והוא מוכן לסיים את המאבק ב"תיקו": "שלחני כי עלה השחר". אך יעקב, המעודד מיכולת עמידתו מול המלאך ומֶעלות השחר המבשר את קץ מצוקתו, אינו מוותר ואינו משחרר את יריבו: "ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני". מובן כי יעקב אינו תובע מ"שרו של עשו" ברכה סתמית, אלא את "הברכה" הידועה, שמפני לקיחתה נקלע יעקב לכל המאבק הזה עם אחיו. ואכן רש"י לשיטתו, כי המדובר בשרו של עשו, מפרש זאת כך:

הודה לי על הברכות שבירכני אבי, שעשו (- אתה, המלאך) מערער עליהן.

ערעורו של עשו עולה לא רק מדבריו בסיפור לקיחת הברכות (כ"ז, לו; שם מב), אלא מעצם הליכתו התוקפנית עתה לקראת יעקב אחיו, כשהוא מלווה בארבע מאות איש. מניעי הליכתו זו הם ערעורו על אותה ברכה. אל מול מאבקו הנחוש של יעקב, האובק בידיו את המלאך ואינו מוותר לו ואינו משלחו, מודה שרו של עשו:

וַיּאמֶר: לא יַעֲקב יֵאָמֵר עוד שִׁמְךָ

- כדרשתו הקודמת של עשו את שמו של יעקב (כ"ז, לו): "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים... והנה עתה לקח ברכתי" -

כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

ופירש רש"י את דבריו:

לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמייה, כי אם בשררה ובגילוי פנים14.

המאבק בין יעקב לעשו החל עוד בבטן אמם, אולם כאן הוא מגיע לשיאו ההרואי: מי שהחל את חייו כשידו אוחזת בעקב עשו, ועקב את אחיו עוד פעמיים בהמשך, אובק עתה את אחיו כולו - בגילומו הרוחני כמלאך, ומנהל עמו מאבק גלוי ונחרץ עד לניצחון. שרו של עשו מודה עתה בניצחונו של יעקב:

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

נראה כי רבותינו בבראשית רבה (ע"ח, ג) נתקשו בסדר הזה, שהוא מן הכבד אל הקל, ואיפכא היה לו לומר, וביארו כי זהו סדר ההתמודדויות של יעקב בפועל:

נתגוששת עם העליונים ויכולת להם, ועם התחתונים ויכולת להם. עם העליונים - זה המלאך. ר' חמא בר' חנינא אמר: שרו של עשו היה... עם התחתונים ויכולת להם - זה עשו ואלופיו.

נמצא לפי פירושם, כי בדבריו אלו של המלאך נתבשר יעקב מראש כי מאבקו עם עשו ואנשיו - זה עשו אחיו ההולך לקראתו בשעה זו עצמה, וארבע מאות איש עמו (וגם מאבקם של בניו בבני עשו ובאלופיהם ששמו בראשם - ראה ל"ה, טו ואילך) - הוכתר בניצחונו שלו עוד בטרם נערך המפגש ביניהם. אולם אין זו רק הודעה של המלאך על מה שעתיד להיות: זוהי הודאה שמה שעתיד להיות - כבר היה. ניצחונו של יעקב את שרו של עשו - ניצחון שבו מודה המלאך - כבר קבע את אופי מפגשו עם עשו. מכאן לשון העבר בדברי המלאך: "כי שרית... ועם אנשים". הפסוק הזה (כט), שבו מבשר המלאך על שינוי שמו של יעקב לישראל, ומנמק זאת בניצחונו הכפול של יעקב, נמצא במוקד סצינת המאבק, כ"ציר מרכזי" שלה (ארבעה פסוקים לפניו וארבעה אחריו)15, וממילא הוא גם במוקד הסיפור השלם כולו. ניצחונו של יעקב נקבע בו בכל ממדי הזמן האפשריים: הן לשעבר (- ביטול ערעורו של עשו על הברכות שלקח יעקב), הן בשעה זו עצמה (- "כי שרית עם אלהים"), הן בהמשך היום הזה - בעת שייפגש יעקב בעשו אחיו הממשי, והן לעתיד לבוא - במאבקם של בני יעקב באלופי עשו - הם "האנשים" שעמם שרה יעקב. עם סיום המאבק, ולאחר שהמלאך אף בירכו (פסוק ל) כפי שביקש יעקב (בפסוק כז. ופירש רד"ק: "מלבד שקראו ישראל... עוד בירכו ברכה אחרת שם"), מסתיימת סצינה זו בציון הזמן "ויזרח לו השמש" - אור של ממש, תחילת היום, גאולה כמעט שלמה. כמעט - משום שיעקב נכנס אל היום החדש כשהוא "צולע על ירכו", ובעת שעדיין לא סיים למלא את חובת המפגש עם עשו אחיו. 3. מפגש שאופיו ידוע מראש הנה הגענו אל חלקו האחרון של הסיפור: אין בו כבר כל מתיחות. האופי של המפגש בין האחים ידוע מראש. לא זו בלבד שעשו אינו מסוכן עוד ליעקב, הוא אף צפוי להתגלות כעשו "ידידותי" המביע רגש חיובי כלפי אחיו, כשם שמלאכו בירך את יעקב לפני כן. לפיכך אין יעקב ירא עוד את עשו וארבע מאות האנשים שעמו. הוא נושא עיניו בשלווה ורואה אותם מתקרבים לקראתו. את משפחתו הוא חוצה כמי שמממש את תכניתו הראשונה, אולם באמת אינו חרד עוד ל"אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו...". עתה יש טעם אחר למעשהו: הוא מכין אותם לקראת קבלת הפנים לאחיו (ראה מה שכתבנו על כך לעיל סעיף ב). אמנם יעקב ממשיך במדיניות ההתבטלות כלפי עשו - הוא משתחווה לו שבע פעמים, ומכנה את עשו "אדני" ואת עצמו "עבדך" - אולם זאת במסגרת חובת "ההשתדלות" - הצורך לנהוג בדרך טבעית, כפי שהיא ראויה לסיטואציה האנושית הנוכחית, ובלא להתחשב באירוע המסתורי שקדם לה. אולם הפחד אינו מלווה עוד את יעקב. עשו המתקרב אל אחיו מגלם עתה את מלאכו (כשם שמלאכו אשר הופיע במעבר יבוק כדי להיאבק ביעקב היה התגלמותו של עשו). עתה אין הוא מסוכן עוד, וכל כוונותיו התוקפניות עזבוהו. מתי חל בעשו שינוי זה, ומהו הדבר שגרם לשינוי (שאלנו זאת בסוף סעיף ב)? בסוף הלילה, כשעשו היה הולך בדרך עם אנשיו, חל בו השינוי. בעצמו לא ידע מהו הדבר שעובר עליו ומשנה אותו שינוי פנימי - כיצד נעלמות כוונות התוקפנות, וכעין יראת כבוד והשתאות לאחיו באות במקומן. בעלות השחר כבר היה הולך ונשלם השינוי הפנימי בעשו, ועם זרוח השמש ידע כי פניו אל מפגש אחים לבבי. ריצתו הנרגשת לקראת אחיו, חיבוקו אותו ונשיקתו אותו עד לבכיים המשותף, הם תוצאת פרדתו של יעקב מן המלאך - שרו של עשו - בברכה ובשלום. הדיון בין עשו ליעקב על המנחה שנשלחה קודם לכן, מגלה עד כמה נשתנו הנסיבות בין המחצית הראשונה של הסיפור לבין זו השנייה עקב ניצחונו של יעקב את שרו של עשו. אין המנחה ממלאת את ייעודה המקורי ואין בה צורך אמיתי. בכל זאת יעקב עומד על כך שעשו יקבלנה, אולם הטעם לכך משתנה עתה: אין היא עוד מנחה שנועדה לרצות ולכפר את פני עשו על העבר (ובכך להקדים את הפגישה עמו), אלא מנחה הבאה על ראיית פניו של עשו לאחר שכבר נתראו ולכבודה של הפגישה16. סופו של המפגש הלבבי בפרידה שקטה בין האחים17 ובכניסתו החלקה של יעקב לארץ כנען "שלם עיר שכם", לאחר שהוסר המחסום לכניסתו הודות לניצחונו במעבר יבוק. 4. קשרים סגנוניים בין סצינת המאבק לסובב אותה סצינת "המאבק" משולבת אפוא בסיפור השלם לא רק בממדי הזמן והמקום (שעליהם עמדנו בסעיף א) אלא גם בממד העלילה - סצינה זו היא המפתח להבנת השינוי שחל בין המחצית הראשונה של הסיפור למחציתו השנייה. וכמובן, היא משתלבת בקומפוזיציה של הסיפור, בהיותה "הציר המרכזי" שלו. אל כל אלה יש להוסיף קשרים סגנוניים מגוונים בין סצינה זו לבין שתי מחציות הסיפור הסובבות אותה. בחלקם, מאשרים קשרים אלו באופן ישיר את תפיסתם של ר' חמא בר חנינא ושל רש"י המזהים את המלאך עם "שרו של עשו": א. הפועל החוזר פעמיים בסצינת "המאבק" (ועל פיו קבענו את שמה) "ויאבק איש עמו... בהאבקו עמו", מתקשר למחצית הראשונה של הסיפור כמדרש שם המקום שבו נערך המאבק - "מעבר יבק"18. אולם פועל זה נקשר גם למחצית השנייה, אל תיאור מפגשם של האחים (ל"ג, ד): "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו". רש"י, בפירושו לפסוק כה ד"ה ויאבק איש עמו, קושר בין שני הפעלים הללו, בלא לרמוז לקשר בין שני הפסוקים ולמה שיכול להשתמע ממנו:

לי נראה שהוא לשון ויתקשר... שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו.

הקשר בין הפסוקים ברור: מפני שלא הצליח "שרו של עשו" ב"ויאבק" עמו - מאבק שיש בו אלימות, נאלץ עשו להגיע ל"ויחבקהו" - חיבוק של אהבה, נשיקה ודמעות. ב. פעמיים בסיפור מדבר יעקב על "הצלתו": לראשונה, דרך בקשה, בתפילתו במחצית הראשונה:

ל"ב, יב    הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו.

בשנית, דרך הודיה, בסיומה של סצינת המאבק, בקריאת השם פניאל:

ל"ב, לא    כִּי רָאִיתִי אֱלהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׂי.

תפילתו של יעקב נענתה אפוא לא רק בכך שפגישתו עם עשו אחיו עברה בשלום19, אלא בעיקר בכך שניצח את המלאך - שרו של עשו. הפסוק שהבאנו באחרונה מסצינת המאבק, מתקשר גם למחצית השנייה של הסיפור:

ל"ב, לא    כִּי רָאִיתִי אֱלהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. ל"ג, י        רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאת פְּנֵי אֱלהִים וַתִּרְצֵנִי.

הפסוק האחרון הובא בדברי ר' חמא בר חנינא בבראשית רבה כראיה לכך שהמלאך - שרו של עשו היה. ואכן השוואת שני הפסוקים היא הוכחה מכרעת לכך. רש"י פירש פסוק זה כך:

כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראיית פני המלאך, שראיתי שר שלך... ולמה הזכיר לו ראיית המלאך? כדי שיתיירא הימנו ויאמר: ראה מלאכי20 וניצול - איני יכול לו מעתה.

ג. השם "ישראל" שנתחדש בציר המרכזי של הסיפור (בפסוק המרכזי שבו), חוזר בסוף הסיפור, בקריאת שם המזבח שבנה יעקב בסמוך לשכם. שמותיו של יעקב מעצבים את מסגרת הסיפור: פתיחתו ב"וישלח יעקב..."; מוקדו ומרכזו הוא בהחלפת יעקב בישראל, וסיומו (והיא המילה האחרונה בו) בשם ישראל21. ד. הנחיצות בהופעת המלאך סיפורנו הוא אחד המקומות הבודדים בתנ"ך שבהם מורם המסך, ולעינינו המשתאות מתגלה כי המציאות הריאלית שאנו כה רגילים אליה, ושהיא הממלאה גם את הבמה המקראית בדרך כלל, תלויה במציאות אחרת, עילאית ונסתרת, המצויה בכל זאת בתחום עולמנו זה. יותר מכך: המציאות הנורמלית אינה אלא השתקפות של אותה מציאות אחרת. בתורה אנו מכירים עוד סיפור מובהק כזה: מלחמת ישראל בעמלק (שמות י"ז, ח-טז). אף שם, המציאות בשדה הקרב אינה אלא השתקפות של מה שמתרחש על ראש הגבעה22. וכאן אנו שואלים: מהי סיבת התופעה המיוחדת הזו בסיפורנו? מדוע דווקא כאן נשלח המלאך - "שרו של עשו" - להיאבק ביעקב, ובכך לקבוע את המשך הסיפור - את אופי המפגש הממשי ביניהם? ננסה לענות על כך שתי תשובות בשתי רמות. ברמה האחת נובעת התשובה מההקשר המקומי של סיפורנו עצמו, ואילו ברמה האחרת מהקשרם של כלל הסיפורים אודות יעקב. א. המאבק הפיזי בין יעקב לעשו, שהיה צפוי מבואו של עשו וארבע מאות אנשיו אל יעקב, הוא בלתי אפשרי עתה, ביחסי הכוחות הקיימים. מול גדוד הלוחמים של עשו עומדים יעקב וקומץ אנשיו, כשהוא מטופל בנשים וילדים. מבחינת ההשתלשלות הטבעית הצפויה צודק יעקב בחששו "פן יבוא והכני אם על בנים". לפיכך מתערב ה' בחסדו כדי לקבוע כללי מאבק אחרים בין עשו ליעקב, כאלו שיאפשרו מאבק "אחד מול אחד", ומאבק זה יקבע את תוצאות המציאות הטבעית לאחר מכן23. במאבק כזה, אף שאל מול יעקב יתייצב מלאך, יוכל יעקב לנצח. ושמא תשאל: אם שליחתו של המלאך - "שרו של עשו" - לא נעשתה אלא בחסד ה' עם יעקב, כדי שיוכל להינצל מיד עשו כפי שביקש, מדוע לא יחולל ה' נס הצלה אחר, בלא להצריך מעורבותו של מלאך? הכי קצרה יד ה' להושיע את יעקב בנסים גלויים בתוך המהלך הטבעי של האירועים? תשובתך: אין זה כבודו של אבינו יעקב להינצל מעשו בנסים כאלו. כבודו של יעקב מחייב שיינצל מתוך מאבק, וישיג את הכרת עשו בו כי שרה עם אלהים ועם אנשים ויוכל. ב. הופעת המלאך אל מול יעקב בסיפורנו אינה הפעם הראשונה. מראשית יציאתו לחרן בראש פרשת ויצא הוא נפגש עם מלאכים: בבית אל בחלומו (כ"ח, יב-טו); בחרן בחלומו (ל"א, י-יג); במחנים (ל"ב, ב-ג) ועתה בפנואל. היותו של המלאך הנאבק עם יעקב בפנואל "שרו של עשו", מעלה על הדעת, שישנם מלאך או מלאכים, המייצגים את יעקב. נראה שאלו הם המלאכים שנתגלו לו במחנים. מלאכים אלו הם ההתגלמות הרוחנית של מחנהו: כפי שמחנה יעקב עומד להיחצות לשניים - "ועתה הייתי לשני מחנות" - אף המלאכים המייצגים אותו מקדימים ומופיעים לפניו כשני מחנות - "מחניים"24. ואם אכן המלאכים בסיפורים אודות יעקב הם מייצגים של כוחות אנושיים, אפשר כי אף בחלום הסולם של יעקב כך. ואכן, מדרשי חז"ל אחדים פתרו את חלום יעקב בכך שהמלאכים הם שרי האומות הפועלות בהיסטוריה האנושית, שתחילה הם עולים בסולם ההיסטוריה, ולבסוף הם יורדים. ומה טעם הראו חזון היסטורי זה ליעקב בשעה שיצא לחרן? נתבונן בדברי מדרש חכמים המצוי הן בפסיקתא דרב כהנא (כ"ג) והן בתנחומא ראש ויצא (ובעוד מקבילות):

"ויחלום... והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" - אלו שרי אומות העולם... מלמד שהראה לו הקב"ה ליעקב אבינו שרו של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יוון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר לו הקב"ה ליעקב: יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה? אמר לו הקב"ה: אם אתה עולה, אין לך ירידה. לא האמין ולא עלה... אמר לו הקב"ה: אילו האמנת ועלית, לא הייתה לך ירידה, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ארבע מלכויות בעולם הזה...

אף לאחר שנטל את הברכות, ואף לאחר שיצא לחרן לשאת אישה ולהקים משפחה, אין יעקב מוכן להיכנס להיסטוריה האנושית, כמייסד אומה גדולה שתעלה בסולם ההיסטוריה שלא על מנת לרדת. הקורות את יעקב בבית לבן ועמידתו עתה אל מול אחיו ימשיכו להכשיר את יעקב לתפקידו זה. המאבק שנכפה על יעקב עם שרו של עשו הוא צעד נוסף להבשלת יעקב לשם כניסה להיסטוריה והתמודדות על מקומו בה כאבי האומה. לא יהא זה מאבק פרטי בין שני אחים שריב ישן מפריד ביניהם, אלא מאבק הרואי בין יעקב - אבי אומה עתידית - לבין 'שרו של עשו' - שהוא הרבה מעבר לדמותו העכשווית של עשו: הוא מגלם את הקיום העתידי ההיסטורי של אומה שכנה וקרובה. כך "מכפר" יעקב על אי-עלייתו בסולם בבית אל.

הערות: 1. הגעתו של יעקב למחנים (ל"ב, ג) הנעשית לאחר "פיזור הדמויות" בסיפור העימות בין יעקב ללבן, שייכת בכל זאת לסיפור הקודם, ומשמשת לו חתימה: סיפור גלותו של יעקב (- כל פרשת ויצא) פותח בתיאור התגלותם של מלאכים ליעקב, ומסיים גם כן בדבר זה (על הקשר הענייני והלשוני הזה בין הפתיחה לסיום עמדנו בעיון לפרשת ויצא). אף מבחינת הרצף הסגנוני ברור שהליכתו של יעקב לדרכו מקבילה להליכתו של לבן למקומו. על אף האמור כאן, משמשת מחנים גם נקודת מוצא לסיפורנו, וזאת לא רק מן ההיבט הגיאוגרפי: א. במחנים נאמר על יעקב (ב): "ויפגעו בו מלאכי אלהים", ומיד אחר כך בראש פרשת וישלח (ד): "וישלח יעקב מלאכים". רש"י בפירושו לפסוק האחרון הזה נקט באחת הדעות במדרש רבה כאן, שהמדובר ב"מלאכים ממש" (נושאי המנחה לעשו בהמשך מכונים "עבדי יעקב"). ב. המילה "מחנה", המופיעה בפי יעקב בפסוק ג - "מחנה אלהים זה", היא 'מילה מנחה' בסיפור המפגש עם עשו, והיא חוזרת בו כשם עצם שש פעמים ועוד פעם אחת כפועל. ג. המפרשים הראשונים התלבטו מדוע מחנה המלאכים מכונה בפי יעקב "מחנים" (ראה רש"י וראב"ע). נראה כי התשובה נמצאת בפרשת וישלח (ל"ב, ח): "ויחץ את העם אשר אתו... לשני מחנות"; (שם יא): "ועתה הייתי לשני מחנות". התפצלות המלאכים לשני מחנות היא רמז מטרים למה שיקרה במחנה יעקב עצמו בהמשך. למרות כל זאת שייכים פסוקים אלו (ל"ב, ב-ג) לסיפור שבפרשת ויצא, כפי שמורה סגנונם וכפי שנראה מחלוקת פרשות המסורה והחלוקה לפרשות השבוע, ולא כפי שסבר המחלק לפרקים. 2. נראה כי שלושת הפסוקים האחרונים בפרק ל"ג אינם עומדים בפני עצמם כסיפור עצמאי, ויש להכריע האם הם שייכים למה שלפניהם או למה שאחריהם. אמנם יש בפסוקים אלו פרטים אחדים המתקשרים לסיפור דינה שבהמשך (המיקום "שלם עיר שכם", והאישים שמהם קנה יעקב את חלקת השדה - בני חמור אבי שכם). אולם דבר זה אין בו כדי להכריע: הרי גם בואו של יעקב למחנים בסוף פרשת ויצא קשור לסיפור המפגש עם עשו (ראה הערה קודמת). נראה כי פסוקים אלו מהווים חתימה חגיגית לסיפור המפגש עם עשו (ואף לסיפור הבריחה מלבן שלפניו, כאמור בפסוק יח: "בבאו מפדן ארם"). לקביעה זו ישנם טעמים ענייניים וסגנוניים: א. רק בפסוקים אלו נשלמת כניסתו של יעקב לעבר הירדן המערבי - תכלית מסעו. כניסה זו הייתה חסומה קודם לכן, מפני הצורך להיפגש עם עשו ולהתפייס עמו. ב. בפסוק יח "ויחן את פני העיר" מצויות שתי מילים - "ויחן" ו"פני" - המשמשות כמילים מנחות בסיפור המפגש עם עשו (השורש חנ"ה ביחס למחנה יעקב מופיע כאן בפעם השביעית, לאחר שש הופעות שם העצם 'מחנה'). ג. אף שלפי הפשט נראה כי "שלם עיר שכם" הוא שם המקום שאליו הגיע יעקב (כפי שהכירו בכמה תרגומים עתיקים, וכפי שפירשו רשב"ם ופרשנים נוספים, ראשונים ואחרונים), יש כאן רמז למצבו של יעקב באותה עת, כפי שנדרש בדברי חז"ל ובפירוש רש"י: יעקב יצא מכל העימותים הקודמים (עם לבן ועם עשו) "שלם". ד. הצבת המזבח במקום חנייתו של יעקב נראית כפעולת הודיה לה', שהצילו מיד לבן ומיד עשו והשיבו בשלום אל ארץ מולדתו (רשב"ם, ראב"ע ועוד פרשנים). ה. קריאת השם "... ישראל" בהקשר להצבת המזבח קשורה בשינוי שמו של יעקב לישראל לעיל (ל"ב, כט), והיא השימוש הראשון שעושה יעקב בשמו החדש. 3. כך נראה (א) מעצם הופעתו הפתאומית בלילה; (ב) מבקשת יעקב שיברכהו; (ג) מהשינוי שהוא משנה את שמו של יעקב לישראל, שינוי שעתיד להיעשות ע"י ה' בבית אל (ל"ה, י); (ד) מתגובתו על שאלת יעקב "למה זה תשאל לשמי", שכדוגמתה מצאנו בתשובת המלאך למנוח (שופטים י"ג, יח); (ה) מדברי יעקב "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (ראה שופטים י"ג, כא-כג). 4. הנה שלוש דוגמאות: א. סיפור גילוי עכן ועונשו בספר יהושע (ז', י-כו) מצוי בין שני הניסיונות לכיבוש העי (ז', ב-ט; ח', א-כט) ובזיקה גלויה אליהם. ב. סיפור דוד ובת שבע (שמ"ב י"א, ב - י"ב, כה) מצוי באמצע סיפור המלחמה בבני עמון וכיבושה של רבת בני עמון (י', א - י"א, א; י"ב, כו-לא). ג. סיפור ניסיון המרד של אדוניהו בשלמה (- בקשתו את אבישג השונמית לאישה, מלכ"א ב', יג ואילך) מצוי בין צוואת דוד (ב', א-יב) לבין תיאור קיומה בסוף פרק ב'. 5. ערים אלה מצויות מצפון ומדרום לנחל יבוק, שהוא מיובליו הגדולים של הירדן, ומשמש חיץ בין הגלעד הצפוני לגלעד הדרומי. מחנים היא עיר מלכותו של איש בושת בן שאול (שמ"ב ב'), ומקום ישיבתו של דוד בעת מרד אבשלום (שמ"ב י"ז). סוכות ופנואל נזכרו יחדיו בתיאור מסעו של גדעון בעקבות זבח וצלמונע (שופטים ח'). 6. ראה שמ"א, כ"ב ב; שם ל', י; שם, שם יז. 7. הצירוף "אם על בנים" מופיע עוד פעמיים במקרא ומביע את הטוטאליות של מעשה השמדה ואת אכזריותו הרבה: דברים כ"ב, ו: "לא תקח האם על הבנים..."; הושע י', יד: "... ביום מלחמה, אם על בנים רטשה". 8. הלינה המתוארת בסוף פעולת החצייה ונשיאת התפילה בפסוק יד: "וילן שם בלילה ההוא" היא אותה לינה המתוארת בסוף שילוח הדורון לעשו בפסוק כב: "והוא לן בלילה ההוא במחנה". ההכנות השונות הללו נעשו באותו לילה במקביל, ורק מפני אופיין השונה הפריד הכתוב את תיאורן, וסיים כל תיאור כזה בציון לינתו של יעקב לאחר תום ההכנות. אפשר שלכך רומז העבר המוקדם בפסוק כב "והוא לן...", כאומר: זו לינה ראשונה שכבר נכתבה. 9. תיאור דומה, ואף דרמטי יותר, נמצא בתנחומא וישלח ד ובפרקי דר' אליעזר פרק לז. המדרשים הללו הובאו בעיונים בספר בראשית מאת נחמה ליבוביץ עמ' 261-260. 10. עלינו להבהיר את קושייתנו: אין הקושיה על יעקב עצמו, מדוע חשש והתכונן כפי שהתכונן, שהרי הוא לא ידע מה עומד להתרחש, והתכונן לקראת הגרוע מכול, וכדין עשה. הקושיה היא על העיצוב הספרותי של האירוע: הסיפור מפתח בנו ציפייה מתוחה מאוד לקראת מפגש דרמטי העומד להתרחש, ולבסוף מתברר כי לשווא הייתה ציפייתנו: המפגש היה שגרתי, והמתח שבו היינו שרויים - מיותר. 11. על חציית הסיפור המקראי לשם הקבלת מחציותיו זו לזו ראה בעיון לפרשת ויצא סעיף ב והלאה. 12. מבנה כזה מכונה לעתים בכינוי הלא-מדוייק "מבנה כיאסטי". 13. ניתן לטעון שהיראה והתפילה יפים לשלב ההכנות, ואילו כשהאירוע המאיים מגיע בפועל אין מקום לביטויי פחד ותפילה, אלא אז הוא זמן ההתגברות והביטחון בה'. בזאת אולי ביארנו את התנהגות יעקב, אולם הסיפור עצמו יכול להגביר את המתח בקורא באמצעים שונים, ומה שנעשה בפועל הוא ההפך מכך. 14. בפרק ל"ה פסוק י, בעת שה' מחליף את שמו של יעקב בבית אל, לא פירש רש"י את החלפת השם בזיקה לברכות, אלא רק במקומנו, משום שכאן "שרו של עשו" הוא העומד מול יעקב. 15. הסצינה עצמה בנויה סביבו במבנה "כיאסטי" מובהק, מבנה המתאים כל כך לאירוע שבו מפגש לשם מאבק - ניצחון - פרֵדה לשלום. 16. השינוי הזה מובלט בטבלת ההשוואה בין שתי המחציות שהובאה בסעיף ב לעיל. במרכיב ד באותה טבלה הובאו שני הפסוקים הנידונים זה לעומת זה. שינוי הדומה עקרונית לנידון כאן קיים גם בין חציית כל אשר ליעקב במחצית א כהכנה למלחמה לבין חציית הנשים והילדים במחצית ב כהכנה לקבלת הפנים. 17. עשו מגלה רצון טוב, שאינו מעורר כל חשד, ללוות את אחיו עם אנשיו, אולם יעקב מעוניין בניתוק מידי של הקשר. 18. שים לב לכך שכל שמות המקומות הקשורים בסיפורנו נדרשים בו: מחנים - "ועתה הייתי לשני מחנות"; מעבר יבוק - "ויאבק איש עמו"; פנואל - "ראיתי אלהים פנים אל פנים"; סוכות - "ולמקנהו עשה סכת"; שלם עיר שכם - רמז להצלת יעקב מכל הסכנות (ובהמשך נדרש השם בפי חמור ושכם "האנשים האלה שלמים הם אתנו"). 19. הקשר בין התפילה לבין המפגש שעבר בשלום בא לידי ביטוי בטבלת הקבלת המחציות במרכיב ג שבה. 20. כך היא הגרסה ברש"י דפוס ראשון, והיא המתקבלת על הדעת (בדפוסים מאוחרים הגרסה היא "ראה מלאך וניצול..."), שהרי לעיל כתב רש"י (בשמו של יעקב) "ראיתי שר שלך". מובן כי כל ההתדיינות הפנימית הזאת שרש"י מייחס ליעקב אינה בתחום הפשט, משום שאין כל ראיה לכך שעשו מודע לקיומו של מלאכו (ואפשר כי לכן שינו בדפוסים המאוחרים ל"ראה מלאך וניצול"). ובכל זאת צודקים דברי רש"י גם על פי הפשט, בכך שסגנון דבריו של יעקב מעיד על תודעתו הפנימית: אף אם עשו אינו מבין זאת, יעקב מתכוון לדברים מעין אלו שברש"י. אגב, השוואת שני הפסוקים שלמעלה מלמדת כי "ותנצל נפשי" = "ותרצני". 21. נעמוד על קשר סגנוני נוסף בין סצינת המאבק לבין המחצית השנייה של הסיפור: פעמיים מופיע השורש "ברך" בציר המרכזי של הסיפור: (כז) "לא אשלחך כי אם ברכתני"; (ל) "ויברך אתו שם". והנה להפתעתנו, מכנה יעקב את מנחתו לעשו במחצית השנייה בשם "ברכה": (ל"ג, יא) "קח נא את ברכתי". ויתור זה של יעקב על "ברכתו" לטובת עשו עלול להיראות תמוה לאור פירושו של רש"י כי המלאך - שרו של עשו הוא, ותביעת יעקב ממנו "... כי אם ברכתני" פירושה תביעה להודאת עשו כי יעקב זכאי לברכות אביו. תמיהה זו תתיישב יפה לאור פירוש רש"י בתחילת הפרשה (ל"ב, ו) ד"ה ויהי לי שור וחמור - "אבא אמר לי: מטל השמים ומשמני הארץ. זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ". ברכת ההווה - "שור וחמור" - ניתנת לעשו בתמורה לברכת העתיד - ברכת יצחק ואברהם. 22. אלא ששם שתי ההתרחשויות הן בו-זמניות, ועל כן הסיפור הוא סינכרוני, ואילו במקומנו המאבק עם המלאך קדם למפגש בפועל עם עשו, ומה שאירע במפגש היה תוצאה מאוחרת של מה שאירע בציר המרכזי של הסיפור. הבדל עקרוני זה בין שני הסיפורים קובע את אופיים השונה, והוא נובע מסיבות אחדות. אחת הסיבות הללו היא שבסיפורנו יעקב הוא הדמות המרכזית היחידה, ולא ניתן לפצל אותו לשתי מערכות שונות בו-זמנית, כמו שתיים אלו שבהן השתתפו משה ויהושע. 23. מעין קרב הביניים שהוצע על ידי הפלשתים במלחמת גלית, שבו יקבע המנצח בין השנים את גורל המערכה כולה. 24. בדומה לכך פירש רמב"ן (ל"ב, ב ד"ה ויפגעו בו): "הייתה המראה הזאת ליעקב כאשר בא בגבול אויביו להודיעו כי 'רבים אשר אתו מאשר אתם' (- על פי מלכ"ב ו', טז, עיין שם)... ונקרא שם המקום מחנים... מחנהו ומחנה העליונים, לומר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים - כולם מחנות אלהים...".