ראשי פרקים: א. הבעיות העיקריות בהבנת פרשת האתון ב. שני חלקיו של הסיפור והקבלתם זה לזה ג. התבנית הספרותית 'שלושה וארבעה' ד. טעמו של השימוש הכפול בתבנית זו בסיפורנו ה. פשר ההקבלה ו. מלאך ה' מתקן את אופי הליכתו של בלעם אל בלק ז. פשר מעשה האתון ח. נספח: ההקבלות וההתפתחויות בכל אחת מהופעות התבנית     1. פרשת האתון     2. פרשת ברכותיו של בלעם

א. הבעיות העיקריות בהבנת פרשת האתון סצינת בלעם ואתונו תופסת ארבעה עשר פסוקים בלבד (כ"ב, כב-לה) בתוך הסיפור הגדול על בלק ובלעם, המשתרע על פני תשעים וחמישה פסוקים (פרקים כ"ב-כ"ד). אף על פי כן משכה אליה סצינה זו את תשומת לבם של המעיינים ושל הפרשנים במשך הדורות באופן יוצא דופן. הטעמים לכך ברורים: בסצינה זו מתוארים כמה וכמה דברים המעוררים פליאה, ובמהלכה מתעוררות בלב הקורא כמה קושיות. הדבר בולט ביותר בפירושו של ר"י אברבנאל. דרכו של מפרש זה לפתוח את פירושו ליחידה המתפרשת על ידו בסדרת קושיות, שעליהן הוא עונה במהלך הפירוש. לסיפור בלק ובלעם כולו הוא מקדים עשרים וארבע שאלות, ואחת עשרה מתוכן מתייחסות לסצינת האתון. ניתן לחלק את השאלות הנוגעות לסצינה זו לשני סוגים: הסוג האחד כולל שאלות על היחס של סצינת האתון אל הסובב אותה מלפניה ומלאחריה, והסוג האחר כולל שאלות על המתואר בה עצמה. נציג כאן את השאלות העיקריות שבכל סוג, ונתחיל בבירור ההקשר שבו מצויה פרשת האתון בתוך הסיפור השלם. 1. את התייצבות מלאך ה' בדרך לשטן לבלעם (פסוק כב) מקדימות המילים "ויחר אף ה' כי הולך הוא". על כך שואל ר"י אברבנאל:

אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת, ואמר לו (פסוק כ) "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אִתם", איך אחרי שהלך נאמר: "ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו" - והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו.

2. התייצבותו של מלאך ה' לשטן בדרכו של בלעם מעלה על הדעת שכוונת הדבר היא למנוע את בלעם מלהמשיך בדרכו. כך אכן מבין זאת בלעם, והוא אומר (בפסוק לד): "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי". אולם המלאך אינו מקבל את נכונותו זו של בלעם לשוב לביתו, אלא אומר לו (פסוק כה): "לך עם האנשים, ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר", ומיד בהמשך נאמר: "וילך בלעם עם שרי בלק". דברי המלאך הללו חוזרים במילים שונות במקצת על דברי ה' שנאמרו לבלעם בלילה לפני צאתו (פסוק כ): "... קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה", והליכתו עם שרי בלק בשנית דומה להליכתו הראשונה )פסוק כא( "ויקם בלעם... וילך עם שרי מואב". על כך שואל ר"י אברבנאל:

על מה יצא מלאך ה' לבלעם בדרך? כי הנה הוא לא אמר לו אלא דוגמת מה שאמר לו יתברך, כי הוא אמר לו "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה", והמלאך כזה בעצמו אמר לו "לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר", והייתה אם כן ביאתו (- של המלאך) לבטלה!

במילים אחרות: פרשת האתון אינה מקדמת כלל את העלילה: בסיומה של פרשת האתון אנו נמצאים באותה נקודה שבה היינו לפני היכנסה אל הסיפור1. נעבור עתה לשאלות הנוגעות לגופה של פרשת האתון: 1. נראה כי תכלית האירוע הזה הוא המפגש שבין בלעם למלאך ה'. מדוע אפוא אין המלאך מתגלה לבלעם מיד? מדוע הוא עוצר את אתונו של בלעם שלוש פעמים עד אשר יתגלה אליו? ומדוע מאריכה התורה בסיפור על שלוש העצירות הללו של האתון? 2. מהי תכליתו של נס פתיחת פי האתון? נס כה מיוחד מעורר בקורא ציפייה לדברים יוצאי דופן שיישמעו מפיה. אולם דבריה לבלעם, הן בשאלתה (פסוק כח) "מה עשיתי לך כי הִכיתני זה שלש רגלים" והן בתגובתה לדברי בלעם (פסוק ל) "הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?", הם דברים שגרתיים שאין כדאי לשנות בעבורם סדרי בראשית. לכך יש להוסיף שהתגלות המלאך לבלעם לאחר מכן אינה מותנית בעשייתו של נס זה. ישנן עוד כמה וכמה שאלות הנוגעות לפרשת האתון, אך נסתפק בשאלות אלו שהן לדעתנו השאלות העיקריות. הזכרנו בפתח דברינו את שאלותיו של ר"י אברבנאל, ונסיים סעיף זה בדברים שהקדים לפירושו את פרשת האתון:

ראיתי מפרשים בעניין הזה - איש לדרכו פנו. מהם פירשו עניין האתון והמלאך ובלעם כמשמעות הפסוקים, וחשבו להתיר הספקות המתחייבים... ומהם חשבו שהיה כל העניין הזה במראה הנבואה, ושבאותו הלילה שלנו (- השליחים) בביתו נראה לו כל זה...2. ומהם כתבו שבהיותו הולך עמהם בדרך מתנמנם, ורעיונותיו על משכבו סליקו (- עלו), כי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו3. ואחרים באו לעשות צורה בעניין האתון, שרומזת אל החומר, והמלאך אל הצורה4. והם כולם בעיניי דרכים מעוקלים, מכחישים עדות הפסוקים. ואני לפרש הפרשה כפי פשוטה באתי...

אל רשימת מעקלי הדרכים הפרשניות יש להוסיף אף את הפרשנים הביקורתיים (ראה הערה 1), שאותם לא יכול היה ר"י אברבנאל להכיר. אף אנו לפרש הפרשה לפי פשוטה באנו, אם כי לא על פי דרכו של רי"א. ב. שני חלקיו של הסיפור והקבלתם זה לזה סיפור בלק ובלעם נחלק, מבחינת מהלך העלילה, לשניים: בחלקו הראשון מתנהל משא ומתן עם בלעם על הליכתו למואב על ידי שני גורמים: על ידי בלק, אשר שלח אליו שתי משלחות, ועל ידי ה' או מלאכו. התפנית במהלך הסיפור מתחילה ב-כ"ב, לו, עם תיאור מפגשם של בלק ובלעם. מנקודה זו והלאה מקום ההתרחשות של הסיפור הוא בארץ מואב. תיאור יחסיהם ההדדיים של בלק ובלעם ממלא את חלקו השני של הסיפור, עד לפסוק האחרון, המסיים את הסיפור כולו ב'פיזור דמויות' )כ"ד, כה(: "ויקם בלעם וילך וישב למקמו, וגם בלק הלך לדרכו". ההבחנה בין חלקי הסיפור היא אפוא הן הבחנה גיאוגרפית והן על פי טיב הקשר בין שני "גיבוריו" - בלק ובלעם: בחלק הראשון זהו קשר עקיף באמצעות שלוחים, ואילו בחלק השני הקשר ביניהם הוא ישיר5. בפסוקים הפותחים את חלקו השני של הסיפור (כ"ב, לו-מ) מתרחש המפגש הראשוני בין שני האישים. מפגש זה כולל קבלת פנים של בלק לבלעם והחלפת דברים ראשונה ביניהם (לו-לז), וכן כיבוד הבאים מן הדרך במנות בשר הנשלחות אליהם מאת בלק (לט-מ). רק למחרת המפגש הזה, בפסוק מא - "ויהי בבקר..." - מתחילה הפעילות של שני האישים לקראת מילויה של מטרת המפגש, מתחילות ההכנות לקלל את ישראל. מפגש ראשון זה, המתואר בפסוקים לו-מ מממש בעצם קיומו את המאמץ הכפול (שתי משלחות) שהשקיע בלק כדי להביא את בלעם אליו. ואם כן הרי הוא מקביל לעשרים הפסוקים הראשונים של סיפורנו (כ"ב, ב-כא), שבהם מתואר אותו מאמץ כפול. קשר זה בא לידי ביטוי מפורש בדבריו הראשונים של בלק אל בלעם, שבהם הוא מזכיר את מאמציו הקודמים ומתרעם על סרבנותו של בלעם להיענות למשלחת הראשונה:

דברי בלק לבלעם במפגשם		תיאור המשא ומתן בראש הסיפור
לז	הֲלא שָׂלחַ שָׂלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרא לָךְ לָמָּה לא הָלַכְתָּ אֵלָי? הַאֻמְנָם לא אוּכַל כַּבְּדֶךָ?6	ה יד טז-יז	וַיִּשְׂלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם... לִקְרא לו מֵאֵן בִּלְעָם הֲלךְ עִמָּנוּ אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלךְ אֵלָי כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאד

אם אכן מקביל תיאור המפגש הזה שבין בלק לבלעם בראש החלק השני של סיפורנו לעשרים הפסוקים הבאים בראש חלקו הראשון, המתארים את מאמציו של בלק לקיים מפגש זה שביניהם, אפשר שהדבר רומז לטיב ההקבלה שישנה בין שני חלקי הסיפור, שהיא הקבלה פשוטה, ולא כיאסטית. המשכו של החלק השני של סיפורנו הוא בתיאור ברכותיו ונבואתו של בלעם. תיאור זה הוא עיקרו של הסיפור הן מבחינה כמותית והן מבחינת הנושא הנידון בו, והוא כולל חמישים ושישה פסוקים, מחציתם פרוזה ומחציתם שירה. מה נותר אפוא במחצית הראשונה של הסיפור כדי להקבילו לתיאור ברכותיו של בלעם? הווה אומר: סיפור האתון. אולם נדמה כי אין כל הקבלה או דמיון בין שני חלקיו אלו של הסיפור: בסיפור האתון לא נזכרו כלל בלק או שלוחיו7, ורק האתון ומלאך ה' הם שעומדים מול דמותו של בלעם. לעומת זאת, בתיאור ברכותיו של בלעם ניצבים זה מול זה בלק ובלעם, ואילו האתון ומלאך ה' אינם נזכרים. ועוד: בסיפור האתון נידון העיכוב שנתעכב בלעם בדרכו למואב מפני שמלאך ה' עצר את אתונו מלילך פעם אחר פעם, ואילו בתיאור הברכות נידון עניין אחר לגמרי: כיצד בירך בלעם את ישראל פעם אחר פעם למורת רוחו של בלק. ובכן, מה הקשר בין שני התיאורים הללו ואיזו הקבלה ניתן לערוך ביניהם? ג. התבנית הספרותית 'שלושה וארבעה' המכנה המשותף הבולט והניכר לעין בין סיפור האתון לסיפור ברכותיו של בלעם הוא ששניהם בנויים באותה תבנית ספרותית של 'שלושה וארבעה'. פרופסור יאיר זקוביץ הקדיש להופעתה של תבנית ספרותית זו במקרא את הדיסרטציה שלו (תשל"ח)8, שבה הוא קיבץ וניתח את רוב רובם של המקומות במקרא שתבנית זו מופיעה בהם. כך הוא כותב בפתח דבר לעבודתו:

עניינו של חיבור זה בדגם הספרותי שלושה-ארבעה במקרא, היינו ביחידות ספרותיות הבנויות ארבעה נדבכים: שלושת הראשונים חוזרים זה על זה ואין בהם, בדרך כלל, שינוי או התקדמות של ממש מאבר לאבר, ואילו באבר הרביעי חל המפנה החריף, השינוי שהוא עיקרה ושיאה של היחידה הספרותית. הדגם הספרותי הזה... נפוץ עד מאוד במקרא; הוא מופיע בסוגים ספרותיים שונים ומשמש בעיצובם של נושאים רבים ומגוונים... אין אנו מסתפקים בזיהויו של הדגם ובהטעמת הקווים המשותפים להופעותיו השונות; נהפוך הוא: אנו מבקשים לציין במה תורם הדגם לביטוי כוונתה של היחידה הספרותית... ומהו ייחודה של כל אחת ואחת מהופעות הדגם.9

הבה נבחן את הופעת הדגם הזה בכל אחת משתי היחידות הכלולות בסיפור בלק ובלעם שאנו משווים אותן זו לזו. שלוש פעמים ניצב מלאך ה' בדרכו של בלעם, ובשלושתן מזהה אותו האתון ומגיבה בסטייה מן הדרך. בכל שלוש הפעמים הללו אין בלעם מזהה את מלאך ה', ורק בשיאה של היחידה, לאחר שה' גילה את עיניו, מזהה אותו בלעם ומנהל עמו דו-שיח. שלושת האברים הראשונים (אבר א: פסוקים כב-כג; אבר ב: כד-כה; אבר ג: כו-ל) מכילים ארבעה מרכיבים החוזרים בהם באותו הסדר בדרך סטריאוטיפית או בדרך של התפתחות מאבר לאבר:

מרכיב א: התייצבות המלאך כמפריע בדרכה של האתון. מרכיב ב: זיהוי האתון את מלאך ה'. מרכיב ג: תגובת האתון. מרכיב ד: הכאת האתון בידי בלעם.

האבר השלישי מכין את הדיאלוג המופיע בשיאה של היחידה, באבר הרביעי שלה, זה שבין בלעם למלאך ה', בהקדימו לכך דיאלוג בין בלעם לאתונו. ובשניהם ישנה פתיחה דומה לדיאלוג: (כח) "ויפתח ה' את פי האתון", (לא) "ויגל ה' את עיני בלעם". בנספח לעיון זה נפרט את ההקבלות ואת ההתפתחויות שישנם בין המרכיבים של האברים השונים. נעבור עתה לתיאור ברכותיו של בלעם )כ"ב, מא - כ"ד, כה(: שלוש פעמים מנסים בלק ובלעם להביא לכך שבלעם יקלל את ישראל, ובשלושתן מה שיוצא מפיו בפועל הוא ברכה, שהולכת וגוברת מפעם לפעם. בשיאה של היחידה, באבר הרביעי שלה, כבר אין בלעם עורך הכנות לקלל את ישראל, אלא מודיע לבלק בעל כורחו של זה (כ"ד, יד): "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים", ולאחר הנבואה הזו, הצופה את ניצחונם של ישראל על מואב ושכניו (פסוקים טו-יט), באות עוד שלוש נבואות קצרות. שלושת האברים הראשונים (אבר א: כ"ב, מא - כ"ג, יב; אבר ב: כ"ג, יג-כו; אבר ג: כ"ג, כז - כ"ד, יג) מכילים שמונה מרכיבים, החוזרים באותו הסדר, ואף כאן לעתים חזרתם סטריאוטיפית, לעתים היא מכילה שינויים קלים ולעתים היא מביעה התפתחות של ממש, בייחוד באבר השלישי: מרכיב א: ההליכה אל המקום שממנו ראוי לקלל את ישראל. מרכיב ב: הכנת המזבחות והקרבנות כפיתוי בידי בלק על פי הוראותיו של בלעם.

מרכיב ג: הליכת בלעם לבדו כדי לזכות בדבר מאת ה'. מרכיב ד: מפגשו של בלעם עם ה'. מרכיב ה: שובו של בלק אל בלעם לשאת את משלו. מרכיב ו: שלושת המשלים ובהם ברכה לישראל. מרכיב ז: תגובת הכעס של בלק למשמע הברכה. מרכיב ח: תשובת בלעם לבלק.

פירוט חלקי של ההקבלות ושל ההתפתחויות שבין המרכיבים של האברים השונים יבוא בחלקו השני של הנספח לעיון זה. ד. טעמו של השימוש הכפול בתבנית זו בסיפורנו בכל מקום במקרא שבו נעשה שימוש בתבנית הספרותית שלושה וארבעה יש מקום לשאול לאיזו מטרה נעשה בה שימוש. במקומות שונים ניתן להצביע על מטרות מגוונות לכך. מה מטרת השימוש בתבנית ספרותית זו פעמיים בסיפורנו? היש מטרה דומה לשתי הופעותיה בסיפורנו, או שמא בכל מקום ישנה מטרה שונה? אחת המטרות העיקריות של השימוש בתבנית זו בסיפור המקראי היא לתאר כיצד תופעה מסויימת יוצאת מחזקת מקרה החוזר על עצמו והופכת לתופעה ודאית שסיבתה מתבררת לכול10. נדמה שמטרה זו לשימוש בתבנית שלושה וארבעה היא שחוזרת בסיפורנו בשתי הופעות התבנית בו. רק לאחר שהאתון סטתה מן הדרך שבה היא מוליכה את בלעם שלוש פעמים אמורה להבשיל בו ההכרה שאין זה מקרה בעלמא החוזר פעם אחר פעם, אלא שיש כאן "שיטה": ישנה סיבה אחת לכל נטיותיה של האתון. דבר זה נרמז לבלעם עוד בדברי האתון באבר השלישי, אולם רק בהתגלות מלאך ה' אל בלעם הוא מברר לו ברר היטב את הסיבה לכל העצירות הללו. כיוצא בדבר, רק לאחר שבלעם בירך את ישראל שלוש פעמים אמורה להבשיל בו עצמו, וכן בבלק, ההכרה שאין זה מקרה בעלמא אלא שיש כאן "שיטה": ה' חפץ למנוע מישראל את הקללה ולהעניק להם את ברכותיו באמצעות בלעם. על כן לאחר הברכה השלישית אין בלק חפץ בהמשך הקשר עם בלעם:

כ"ד, י-יא     לָקב איְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׂלשׂ פְּעָמִים. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקומֶךָ.11

או אז מנבא בלעם את נבואתו ברביעית, הפעם ללא הזמנה מצד בלק, ובה מתברר כי יחסו של ה' לישראל משקף את חיבתם לפניו לא רק בשעה זו אלא גם בעתיד הרחוק (כ"ד, יז): "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב". הנה נתגלה לפנינו קשר רחב בין פרשת האתון לבין פרשת הברכות שבירך בלעם את ישראל, אלא שיש עוד להעמיקו ולחשוף את טעמו.

הערות: 1. שתי הטענות האלו הביאו מבקרים אחדים לראות בפרשת האתון אינטרפולציה - תוספת שהוכנסה לסיפור בלק ובלעם, ושהכנסתה היא שיצרה סתירה בראשיתה וכפילות בסיומה. וכרגיל, הפיתרון הביקורתי הזה, המוכן מראש, מנע מהם דיון ענייני בשאלות שנשאלו, דיון העשוי לגלות משמעות חדשה בסיפור. 2. זו דעתו של הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ב פרק מב. לאחרונה תמך בפרשנות זו (מטעמים שונים מאלו של הרמב"ם) פרופ' יצחק לוין מאוניברסיטת בר-אילן, בדף שבועי לפרשת השבוע היוצא על ידי אוניברסיטה זו, פרשת בלק תשנ"ח. 3. זהו פירושו של ר' יוסף אבן כספי לפסוק כב: "ויתיצב מלאך ה' - היה זה בתנומה, כי התנמנם בלעם עת מה ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם, כל שכן בעבור שהשכים בבוקר. והכה לבו אותו על מהלכו... עד כי נשקע ישן או מתנמנם בזה העניין, והגיע לו כל הדמיון הנזכר". בדורנו הרחיב אברהם קריב ז"ל כיוון פרשני-פסיכולוגיסטי זה בספרו 'שבעת עמודי התנ"ך', בפרק 'נופל וגלוי עיניים' עמ' 51-50, בלא שהכיר את פירוש ר"י כספי ובהבדלים אחדים ממנו. 4. איני יודע לאיזה פירוש רומז כאן רי"א. אלגוריזציה מסוג כזה של פרשות שונות בתורה, המוצאת בהן מאבק בין 'חומר' ו'צורה' - מונחים השאולים מן הפילוסופיה היוונית - אופיינית לעתים לפרשנות הנוצרית המושפעת מפילון. 5. הקורא האמון על תפיסתנו את מבנהו הסכמטי של הסיפור המקראי, תפיסה שחזרנו עליה פעמים אחדות בעיונינו, מבין שאנו רומזים כאן לשתי מחציותיו של הסיפור, האמורות להיות דומות באורכן ולהקביל זו לזו בהקבלה פשוטה (א-ב ׀ א-ב) או כיאסטית (א-ב ׀ ב-א). אלא שהחלוקה המוצעת למעלה נראית בלתי-מתאימה לחלוטין לסכמה זו: החלק הראשון של הסיפור - "בלעם במו"מ כפול על הליכתו למואב" - מונה 34 פסוקים (כ"ב, ב-לה), ואילו חלקו השני - "בלעם עם בלק במואב" - מונה 61 פסוקים (כ"ב, לו - כ"ד, כה), כמעט כפליים! כבר הערנו בעיון לפרשת שלח (בהערה 4) כי בכל מקום שישנו הפרש משמעותי באורך בין שתי מחציותיו של הסיפור המקראי יש לנסות ולמצוא לכך הסבר. ההסבר במקומנו נוגע לא רק לסיפור בלק ובלעם אלא לכל הסיפורים המכילים בתוכם חלק - או חלקים - של שירה: השירה המעורבת לעתים בתוכו של הסיפור המקראי (כגון שירת חנה בשמ"א א'; קינת דוד בשמ"ב א'; תפילת יונה ביונה ב'; ועוד כמה דוגמאות, ואין הכוונה כאן לשירות העומדות באופן עצמאי לצדם של סיפורים, כמו שירת הים או שירת דבורה) לעולם אינה חלק אינטגרלי של הסיפור שבו היא נתונה לעניין ניתוח המבנה של הסיפור ולעניינים נוספים הקשורים בניתוח הספרותי שלו. על כל החפץ בתפיסת הקומפוזיציה של הסיפור במקרים אלו מוטל להתעלם מן השירה המצויה בתוכו, שאם לא כן לא יוכר לעיניו מבנה הסיפור. דבר זה אינו קשור לשאלה שהרבו לעסוק בה הפרשנים הביקורתיים באותם הסיפורים (וגם בסיפור בלק ובלעם) אם השירה שבהם נוצרה יחד עם הסיפור או שיש לה קיום עצמאי ונוספה מאוחר יותר בידו של עורך. ההפרדה שאנו טוענים לה היא הפרדה על בסיס ספרותי-לשוני בלבד: קיימת במקרא הבחנה ברורה בין שני הסוגים הספרותיים הללו, פרוזה ושירה. הם כתובים על פי חוקים שונים של סגנון ותחביר ועל סמך אוצר מילים שונה. ערבובם לעתים נדירות נעשה מתוך צרכים שונים, אך אין בכך כדי לטשטש באותם המקומות את ייחודו של כל סוג ספרותי. ועל כן יש לייחד לכל סוג ספרותי כזה את כלי הניתוח המתאימים לו. הכרת העיקרון הספרותי הזה מבטלת חלק מטענות המבקרים ביחס לאותם הסיפורים המכילים שירה במה שנוגע למקוריות הקשר בין הפרוזה לשירה. נשוב עתה אל סיפורנו: במחציתו השנייה, ורק בה, מצויים כמה קטעי שירה, הם נבואותיו של בלעם. ואלו הן:

1. כ"ג, ז-י 4 פסוקים 2. יח-כד 7 פסוקים 3. כ"ד, ג-ט 7 פסוקים 4. טו- כד 10 פסוקים

בסך הכול מונים חלקי השירה במחצית זו 28 פסוקים מתוך 61 פסוקי המחצית הזו. נמצא שפסוקי הפרוזה במחצית זו הם 33 - כמניין פסוקי המחצית הראשונה של הסיפור (= 34 פסוקים). 6. דבריו אלו של בלק משמשים בסיפור גם כרמז מטרים לכישלון המאמצים המשותפים לשניהם, כדברי מדרש תנחומא על דבריו אלו: "נתנבא שסופו לצאת ממנו בקלון". והשווה ל-כ"ד, יא. 7. מלבד בפסוק האחרון של פרשת האתון (כ"ב, לה) "...לך עם האנשים... וילך בלעם עם שרי בלק". היעדרותם של שרי בלק מסיפור פרשת האתון עוררה את שאלתו הי"ז של ר"י אברבנאל : "איך לא ראו את המלאך שרי מואב שהיו הולכים עם בלעם, וגם שני נעריו שהיו עמו (- ראה פסוק כב)?". התעלמותו של הסיפור מנוכחותם של אלו בפרשת האתון היא אופיינית לסיפור המקראי, המתמקד אך באותן דמויות שהעלילה תלויה בהן ו"מזניח" את דמויותיו המשניות כאשר אין הן נחוצות לעיקר העלילה. על עצם השאלה ששאל ר"י אברבנאל ניתן לענות תשובות אחדות. על יחסו של הסיפור המקראי לדמויות המשניות שבו ראה: אוריאל סימון, 'קריאה ספרותית במקרא', ירושלים ור"ג תשנ"ז, בנספח: הדמויות המשניות בסיפור המקראי, עמ' 324-317. 8. היא נדפסה בשני כרכים (הוצאת מקור תשל"ט) בשם "על שלושה... ועל ארבעה". 9. את הופעת הדגם בפרשת האתון ניתח זקוביץ בעמ' 109-100 בספרו, וטבלת המבנה של סיפור האתון, המציגה את ארבעת אברי הדגם בהקבלה זה לזה, נמצאת שם בעמ' 104. את הופעת הדגם בפרשת ברכותיו של בלעם ניתח בעמ' 129-123 בספרו, וטבלת המבנה מצויה שם בעמ' 125-124. לתפיסתו את הופעת הדגם בפרשת הברכות אין אנו מסכימים, וכן לא להנחות היסוד הביקורתיות שהנחו את עבודתו במה שנוגע לפרשת האתון. 10. מעין ההלכה בשור הנוגח, שבשלוש נגיחותיו הראשונות הוא בחזקת תם ובעליו משלמים חצי נזק, ורק לאחר הנגיחה השלישית מתברר שהוא מועד לנגוח, ועל כן בנגיחה הרביעית בעליו משלמים נזק שלם. הלכה מעין זו, שדבר החוזר שלוש פעמים יוצר 'חזקה', ועל כן בפעם הרביעית משתנה דינו ביחס לשלוש הפעמים הראשונות, קיימת בעוד כמה תחומים, ראה יבמות סד ע"ב - סה ע"א. 11. כבר בשני משליו הראשונים רומז בלעם למסקנה שאליה מגיעים בלק ובלעם רק לאחר המשל השלישי מחמת ה'חזקה' שבחזרה המשולשת הזו. כבר במשל הראשון אמר בלעם (כ"ג, ח) "מה אקב לא קבה אל...", ובמשל השני נאמרים דברים יותר מפורשים כי הברכות הן עקביות ולא יתבטלו (כ"ג, יט-כ): "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם... הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה". ואכן, לאחר דברים אלה אומר בלק לבלעם (פסוק כה) "גם קב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו". ואף על פי כן גובר בשניהם הספק, שמקורו בתפיסה הרווחת בקרב בני אדם, שמה שאירע פעמיים בלבד עדיין יכול להתהפך בפעם השלישית. ה"יצר הרע" הזה שלהם מביא אותם להמר על ניסיון שלישי. מסקנתו של ניסיון זה היא שאין להמשיך עוד בכך, לא רק מפני ששלוש פעמים יוצרות 'חזקה', אלא גם מפני שמילותיו האחרונות של בלעם במשלו השלישי מונעות כל אפשרות להמשך הניסיונות הללו (כ"ד, ט): "מברכיך ברוך וארריך ארור".