|
|
|
|
ראשי פרקים: א. מצוות ביכורים כחלק ממצוות ה"ראשית" ב. דינים המייחדים את מצוות ביכורים ג. טעמה של מצוות הבאת הביכורים כפי העולה ממקרא ביכורים ד. הסבר הדינים המייחדים את מצוות ביכורים על פי טעמה ה. מקרא ביכורים: הסקירה ההיסטורית ו. העלייה לרגל של מביאי הביכורים ז. מצוות ביכורים ושלושת הרגלים ח. מצוות ביכורים וחטא המרגלים |
|
א. מצוות ביכורים כחלק ממצוות ה"ראשית" מסקירה זו של השמות יש ללמוד כי מצוות הביכורים שייכת לקבוצת מצוות ה"ראשית", שעמן נמנות גם תרומה ותרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, בכור בהמה ופדיון בכור האדם ועוד. ואכן, שמותיהן של כל מצוות הראשית הללו דומים ומתחלפים ביניהם2. נותני הטעמים למצוות כתבו בטעמי המצוות הללו טעם משותף אחד, ורק ניסחוהו בצורות שונות ומגוונות בהתאמה לכל מצווה. טעם זה הוא כי נתינת ה"ראשית" מכל דבר מהווה הכרה באדנות ה' על כל קנייננו ובכך שהוא מקור הברכות שבהן נתברכנו3. והנה טעמו של ספר החינוך למצוות הביכורים (משפטים מצווה צא): |
משורשי המצווה... נזכור ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם, על כן נצטווינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות. ומתוך הזכירה... נהיה ראויין לברכה ויתברכו פֵּרותינו.
|
| ובעל העקדה כתב בטעם המצווה (פרשת כי-תבוא שער תשעים ושמונה): |
כי באמת הבאת הביכורים וכל מנחות ראשית המובאות יורו על אדנות של האלהות... ולזה בחר בראשית דגן תירוש ויצהר, ראשית עריסה, ראשית פטר רחם באדם ובבהמה, ראשית ביכורי האדמה.
|
|
טעמים אלו ודומיהם שייכים לעולם המחשבה הדתית האוניברסלית.
ב. דינים המייחדים את מצוות ביכורים א. חובת הבאת הביכורים חלה על שבעת המינים (משנה ביכורים פ"א מ"ג)4. בזאת היא שונה מתרומות ומעשרות, שחובתם מן התורה היא רק על דגן תירוש ויצהר, ואילו מדרבנן - על כל גידולי קרקע (כך היא דעת רוב הפוסקים הראשונים). חובת הביכורים לא הורחבה על ידי חז"ל מעבר לשבעת המינים. ואף חיוב הבאת הביכורים משבעת המינים אינו מוחלט (כבתרומות ומעשרות): "אין מביאין ביכורים... לא מתמרים שבהרים, ולא מפֵּרות שבעמקים, לא מזיתי שמן שאינן מן המובחר" (משנה שם), "ואם הביא שלא מן המובחר... לא נתקדשו" (רמב"ם, ביכורים פ"ב ה"ג). ב. למצוות הבאת הביכורים מתלווה בפרשתנו מצווה נוספת (הנמנית כמצוות עשה בפני עצמה) והיא מצוות 'מקרא ביכורים': את הבאת הביכורים אל הכהן יש ללוות באמירת הנוסח הכתוב לפנינו בפרשת הביכורים (פסוק ג ופסוקים ה-י). ולא מצאנו חובת אמירה קבועה בשאר מצוות הראשית5. ג. את הביכורים חובה להביא אל המקדש: הביכורים הם מנחה. דבר זה חוזר בכל הופעותיה של המצווה בתורה (ראה הערה 1), והוא כה מרכזי עד שממנו למדו חז"ל (משנה אחרונה במסכת שקלים): "הביכורים אין נוהגים אלא בפני הבית". בספרי לפרשתנו למדו זאת מפסוק ד: "והניחו לפני מזבח ה' אלהיך - כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורים, וכל זמן שאין לך מזבח - אין לך ביכורים"6. לעומת זאת, שאר מצוות הראשית המוטלות על הפרט אינן תלויות במקדש7. ד. חובת הבאת פירות הביכורים תלויה בבעלות המביא על הקרקע שבה צמחו פירות אלו. ועל כן הקונה אילן אחד בתוך שדה חברו - אינו מביא, לפי שאין לו קרקע (משנה ביכורים פ"א מ"ו), וכן האריסין והחכורות (שם משנה ב). "מאיזה טעם אינו מביא? משום שנאמר 'ראשית בכורי אדמתך' - עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך" (שם). שאר מצוות הראשית הקשורות ביבול האדמה חלות על הפירות שגדלו בארץ, יהיו ביד מי שיהיו. ג. טעמה של מצוות הבאת הביכורים כפי העולה ממקרא ביכורים יפה פירש פרשה זו מ' בובר במאמרו "ביכורים" ('בין עם לארצו' עמ' 15-7; 'דרכו של מקרא' עמ' 87-82), ואנו נביא חלק מדבריו: |
... בין כל התפילות מסוג זה (- שיש בהן הודיה על ברכת האדמה ובקשה לשוב להפרותה) הידועות לי בעולם, אין אלא אחת... [שבה] מהלל המתפלל את אלוהיו על שנתן לו ארץ.
הפתיחה כבר מורה על זה: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה...". אין למצוא נוסח זה אלא עוד פעם אחת: בפסוק שבו מדובר על שימת מלך (י"ז, יד). אך בעוד ששם פונה המצַווה לעם בכללותו במילה 'אתה', הרי כאן דבר זה אינו בא אלא בתחילה, היינו בפסוק הנזכר, ואילו שאר מילות הפנייה של המשפט "ולקחת... ושמת... והלכת... ובאת... ואמרת... וענית ואמרת..." גלוי לעין שאינן ערוכות עוד לכלל העם אלא ליחיד, לכל בעל נחלה בכל דורות ישראל. ההנחה (- תנאי המצווה) היא קיבוצית, ואילו החובה היא אישית10. ועוד: ההנחה היא חד-פעמית - היסטורית, ואילו החובה חוזרת שנה שנה. אולם יחס כפול זה של ה'אתה' אינו בחינת טפל. על כך מעידות המילים הראשונות שעל בעל הנחלה לאמרן לכוהן (ג): "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו". עוד בעתים המאוחרות יותר, אל יאמר האיש המביא את הביכורים למשל: 'אבותיי באו אל הארץ', אלא: "באתי אל הארץ". כאן ממוזגים השניים שהכתוב פונה אליהם, העם והיחיד. "באתי אל הארץ" משמעותו הראשונה אני, עם ישראל, באתי אל הארץ. הדובר מזדהה עם ישראל ומדבר בשמו. פניית המצַווה לישראל "כי תבוא אל הארץ" מקביל לה המאמר "באתי אל הארץ": גם בן דור מאוחר מדבר בשם אותו דור שבא לפנים לכנען, וממילא בשם כל העם כולו לכל דורותיו שבא לכנען בגוף אותו הדור. אבל בזה לא נתמצתה עדיין כל שפעת ה'אני' הזה. הרי האיש אינו אומר סתם "באתי אל הארץ", אלא הוא אומר שהוא 'מגיד' לאלוהים שבא אל הארץ. אין במשמעו של דבר זה אלא: אני מעיד עליי כאיש שבא אל הארץ. בכל שנה כשהוא מביא את ביכורי אדמתו, הוא מעיד מחדש על עצמו כאיש שבא אל הארץ. אילו היה מדבר רק בשם העם, לא היה צריך 'להגיד'. את זה הוא עושה משום שעליו לומר: לא ישראל בלבד, אלא גם האיש העומד בזה בא אל הארץ. אני היחיד מרגיש את עצמי ומעיד על עצמי כאיש שבא אל הארץ, ומדי פעם בפעם, כשמביא אני מראשית פרייה, מכיר אני דבר זה מחדש ומכריז על זה מחדש... כל איכר בכל דור מישראל מודה לאלוהים כשהוא מביא את ביכוריו על הארץ שהוא הביא אותו לתוכה. |
|
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות י"ג, ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' " - כך אומרת המשנה (פסחים פ"י מ"ה), וכך מורה ההגדה של פסח לכל אב המקיים את מצוות ההגדה לבנו בכל דור ודור. כיוצא בכך מורה 'הגדת הביכורים' לכל איכר ישראלי: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא הוא בא אל הארץ.
נמצאנו למדים כי טעמה המיוחד של מצוות הבאת הביכורים הוא לשמש הזדמנות לכל בעל נחלה מישראל להודות לה' על מתנת הארץ - אותו מעשה היסטורי שאירע בעבר והוא מתמשך עד לשעה זו, שבה עומד האיכר הישראלי במקדש וטנא הביכורים בידיו. נשוב אל דבריו של בובר: |
ה'הבאה' הזאת של הביכורים וה'הבאה' ההיא אל הארץ ניתנות בתפילה עצמה בהקבלה מוטעמת (ט-י): "ויבִאֵנו אל המקום הזה... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה...". המובע כאן הוא ההדדיות בין אלוהים לבני עמו. הובאתי על ידו אל ארץ פורייה זו, אומר האיכר, ועתה אני מביא לו מפרייה. דבר זה יש בו יותר מתודה בלבד. כל הארץ מסורה לעם מיד האלוהים; גם היבול שהאדם המובא (- לארץ) מוציא אותו מן האדמה, בא מברכת אלוהים ופעולותיו; אי אפשר ליתן לו משהו מזה; אבל אפשר להביא לו משהו, מבחר הראשית לסמל ולקידוש.
|
| השורש בו"א מופיע שש פעמים בפרשת הביכורים, והללו מתחלקות לשתי קבוצות של שלוש. ההקבלה בין שתי הקבוצות מגלה את שתי התנועות הגדולות בפרשה ואת זיקת הגומלין שביניהן: |
| 'ביאה' אל הארץ | 'הבאת' ביכורים למקדש |
|---|---|
|
1. (א) וְהָיָה כִּי תָבוא אֶל הָאָרֶץ...
|
2. (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... 3. (ג) וּבָאתָ אֶל הַכּהֵן... |
|
4. (ג) וְאָמָרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּום...
כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ... 5. (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקום הַזֶּה... |
6. (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה... |
|
בעוד השורש בו"א משמש לתיאור יחס הדדי בין ה' לאדם, משמש שורש אחר בפרשה לציון פעולתו החד-צדדית של ה' כלפי ישראל - השורש נת"ן. ה', שהביא את ישראל אל הארץ, גם נתנה להם. אולם הבאת הביכורים על ידי האדם לעולם אינה נקראת נתינה. אדרבה: אף "ראשית פרי האדמה" היא מתנת ה' לאדם, כאמור בפסוק י. שבע פעמים מופיע השורש הזה בפרשה, ובכך נרמז לקורא כי תודעת הנתינה האלוהית היא עיקר עניינה של הפרשה ושל המצווה שבה: |
|
1. (א)
2. (ב) 3. (ג) 4. 5. (ט) 6. (י) 7. (יא) |
וְהָיָה כִּי תָבוא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׂית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ הִגַּדְתִּי הַיּום לַה' אֱלהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵינוּ לָתֶת לָנוּ וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׂה וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקום הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזּאת וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׂית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלהֶיךָ. |
|
נשוב עתה אל דברי בובר, המנתח את סדרת ההופעות הזו של השורש נת"ן: |
בשלוש הפעמים הראשונות ובשלוש האחרונות מכוונת המילה למתנת אלוהים לישראל, ואילו בין אלה לאלה נמצא נת"ן מוזר, ודאי לא כדי להשלים את מספר השבע בלבד, אלא קודם כול כדי להמחיש ביותר את הרקע השלילי שמאחורי הנתינה האלוהית; המצרים הם ש'נתנו עלינו עבודה קשה'. מסוג זה היא ה'נתינה' ההיסטורית של עולם הגויים לישראל. נתינת אלוהים משחררת אותו ממנה11.
ומתנתו הגדולה של אלוהים לישראל היא הארץ; דבר זה נחרת במוחנו בחזרה מחומשת. לבסוף (בפסוק יא) מתנסח הדבר בצורה יותר כללית כדי שלא להניח מקום לטעות: 'כל הטוב', ובכן לא הארץ בלבד, אלא גם יבולה השנתי בא במתנה מידי אלוהים12. |
|
ד. הסבר הדינים המייחדים את מצוות ביכורים על פי טעמה א. הביכורים באים דווקא משבעת המינים,13 מפני שהללו הם עיקר שבחה של הארץ14. הדגן, התירוש והיצהר, שמהם באות שאר מתנות הראשית של יבול הארץ, הם "אבות המזון", אולם פירות הארץ שמהם מכינים את התירוש והיצהר - אשכולות הענבים והזיתים15, ביחד עם פירות הארץ האחרים - התאנים, הרימונים והתמרים - הם תפארתה של הארץ המגדלת אותם ותפארתו של האיכר שהוציאם מאדמת הארץ. הפירות המבשילים ראשונה, עוד בטרם נפתחה עונתם החקלאית, הם הם ה"ביכורים", חיבה יתרה נודעת להם מאת החקלאי המצפה להם בכיליון עיניים. |
ישעיהו כ"ח, ד כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָראֶה אותָהּ,
 בְּעודָהּ בְּכַפּו יִבְלָעֶנָּה.
|
| אולם לא כמתואר בדברי ישעיהו ינהג החקלאי הישראלי בפרות הביכורים - משוש לבו, אלא: |
יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר - קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים!
|
| (משנה ביכורים פ"ג מ"א) |
|
פירות הביכורים של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, הבאים מן המובחר, הם אפוא תמצית שבחה ונויה של הארץ, והבאתם אל המקדש מנחה לה' מבטאה בדרך קולעת את הודאתנו לה' על שנתן לנו ארץ חמדה הנושאת לנו פירותיה בעין יפה.
ב. מקרא הביכורים נועד להבהיר את טעמה המיוחד של מצוות הבאת הביכורים, שאינו כטעמן של מצוות הראשית האחרות. מה שמסומל בטנא הביכורים, ובו המובחר בביכורי שבעת המינים, מובהר במילים מפורשות במצווה המתלווה להבאה, במקרא הביכורים. ג. עיקר טעמה של מצוות ביכורים, שהיא ביטוי הודיה לה' על מתנת הארץ, אינו בהיותה אחת מכ"ד מתנות כהונה אלא בהיותה מנחה לה' נותן הארץ. אכילת הכהנים את הביכורים דומה לזכותם באכילת קרבנות ומנחות אחרים המובאים למקדש. מסיבה זו תלויה המצווה בקיומו של המקדש. אך בנוסף לכך יש לבאר תלות זו בכך שכאשר המקדש חרב, משמעות הדבר היא שחל שיבוש (זמני) במתנת ה' לישראל את הארץ. ובעת שחלה הפסקה כזו, אי אפשר לה למצוות ביכורים שתהא נוהגת. ד. אף כאשר ישראל יושבים על אדמתם והמקדש על מכונו חלה חובת הבאת הביכורים רק על מי שביכוריו באים מחלקו בארץ. שכן הבעלות על הפירות איננה סיבה מספקת לחיוב - יש צורך שבעל הפירות יהא שותף בנחלת ישראל את ארצם. זה שפירותיו גדלו על אדמת הארץ שאינה שלו אינו חייב - וגם אינו יכול - להפוך את הפירות הללו לבסיס של הודיה על מתנת הארץ. ה. מקרא ביכורים: הסקירה ההיסטורית תוכנו ומבנהו של הנאום הזה בפסוקים ה-ט מזכירים מאוד את אלו של נאום שעסקנו בו בעיון אחר: נאום ה' בראש פרשת וארא17. הדמיון בין שני הנאומים אינו מקרי: בנאום ההוא התחייב ה' להשלים את הדבר שעליו נשבע לאבות ושעליו כרת עמם ברית - להוציא את בניהם מעבדות מצרים, להביאם אל הארץ ולתתה להם; נאום מביא הביכורים הוא האישור האנושי הבא מצדם של הבנים לכך שה' קיים את שבועתו לאבות - הוא הוציא את בניהם ממצרים, הביאם אל הארץ ונתנה להם. הבה נבחן את מבנה הנאום: |
|
(ה)
(ו) (ז) (ח) (ט) |
אֲרַמִּי אבֵד אָבִי
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוי גָּדול עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה וּבְמרָא גָּדל וּבְאתות וּבְמפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקום הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. |
|
הנאום בנוי משתי מחציות שוות, שביניהן משמש פסוק ז כ'ציר מרכזי'18. כל אחת מן המחציות היא בת שני פסוקים, כשכל פסוק מתאר שלב היסטורי נפרד. אורכן הכולל של שתי המחציות שווה: עשרים ושלוש מילים בראשונה ועשרים וארבע בשנייה. מהו הדבר המאפיין כל מחצית והמבדיל בינה לבין חברתה? התשובה בולטת מאוד: מחצית א מתארת עשייה אנושית: הנושא של פסוק ה הוא "אבי" שהיה ארמי אובד (- נודד)19 ושירד למצרים והפך שם לגוי עצום ורב, והנושא של פסוק ו הוא "המצרִים" שהרעו אותנו. שם ה' לא נזכר במחצית זו. מחצית ב מתארת עשייה אלוהית: הנושא של שני פסוקיה הוא ה', וההבחנה ביניהם היא בזמנה, במקומה ובאופייה של פעולתו ההיסטורית. בפסוק ח מתוארת יציאת מצרים, ואופי פעולתו של ה' הוא קפדני: "ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרָא גדל ובאתות ובמפתים" - "אלו עשר המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים" (הגדה של פסח). בפסוק ט האירוע המתואר הוא הבאת ה' את ישראל "אל המקום הזה" ונתינתו להם במאור פנים - "ארץ זבת חלב ודבש". מהו פשר היעלמות שם ה' מן המחצית הראשונה של הנאום ותיאור האירועים בה כ"עשייה אנושית"? האם מתכוון הנאום לתלות את הירידה למצרים ואת העינוי שבא עלינו בעקבותיה במעשי האבות שנעשו על דעת עצמם ושה' נחלץ להצילנו מהם? והרי תיאור כזה אינו תואם את העובדות המתוארות בספר בראשית! ואכן, בהגדה של פסח ניסו למנוע פירוש מוטעה זה: "וירד מצרימה - אנוס על פי הדיבור". ובאמת, אי אפשר לפרש את פסוק ה כעשייה אנושית שלא על פי הדיבור, שכן הנאמר בו "ויגר שם במתי מעט - ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" נועד לרמוז למהפך הדמוגרפי שבו נתקיימה הבטחת ה' לאבות להרבות את זרעם. במחצית הראשונה מתוארים האירועים ההיסטוריים כאירועים שבהם נוכחותו של ה' ואף פניו נסתרים מישראל. בירידת האבות למצרים ובמה שאירע שם לבניהם (הן לחיוב - ההתרבות המופלאה - והן לשלילה - העבדות והעינוי), התקיימה גזרתו הקדומה של ה' בברית בין הבתרים, אך הוא עצמו לא התגלה לעמו בכל הימים הרבים ההם. בהיות ישראל בשפל החמור ביותר מתרחש המפנה, והנתק הזה מופסק ב'ציר המרכזי' של הנאום: |
"ונצעק אל ה' אלהי אבתינו" - כמה שנאמר (שמות ב', כג) "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו, ותעל שוְעתם אל האלהים מן העבדה".
|
| (הגדה של פסח) |
| בעקבות צעקת בני ישראל אל ה', אף הוא: |
"וישמע ה' את קלנו..." - כמה שנאמר (שמות ב', כד): "וישמע אלהים את נאקתם"... "וירא את ענינו" - ... כמה שנאמר (שם כה): "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים".
|
| (שם) |
|
בציר המרכזי של הנאום נוצר אפוא יחס הדדי בין ה' לישראל - נשבר הסתר הפנים - אך עדיין אין מתוארת בו עשיית הפעולה ההיסטורית הנדרשת. רק במחצית השנייה מתגלה פעולתו ההיסטורית הכבירה של ה', הגואל את עמו ממצרים ומנחילם את הארץ. נמצא כי 'הציר המרכזי' שבפסוק ז, שהוא תולדתו של פסוק ו שבמחצית הראשונה - העינוי והעבודה הקשה - הוא סיבתו של פסוק ח שבמחצית השנייה - פעולתו ההיסטורית של ה': "ויוצִאֵנו ה' ממצרים...".
בין המרכיבים של שתי המחציות קיימת הקבלה ניגודית כיאסטית בולטת: פסוק ה פותח את הנאום בנדודי האבות בארץ כנען ("ארמי אבד אבי" - נודד) ובירידתם למצרים; פסוק ט מסיים את הנאום בהבאת בניהם של האבות ממצרים חזרה לארץ כנען ובסיום הנדודים בנתינה להם ארץ זבת חלב ודבש. פסוק ו מתאר את מעשי המצרים "וירעו אתנו... ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה"; פסוק ח, כנגדו, מתאר את פעולת ה' שבאה לחלצנו מרעת המצרים תוך הבאת פורענות עליהם כגמול על מעשיהם. הרקע לכל הנאום הזה הוא ללא ספק ברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם. קשרי לשון ועניין בולטים מקשרים בין נאום זה לבין האמור באותה ברית. משמעות נאומו של מביא הביכורים היא אפוא הכרה והודיה על כך שה' קיים את בריתו לאברהם אבינו. לפיכך, בבואנו בהגדה של פסח לקיים את ההלכה (משנה פסחים פ"י מ"ד) "ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה", אנו מקדימים לדרשת הפסוקים הללו את הדברים הבאים: |
ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא. שהקב"ה חישב את הקץ לעשות, כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר (בראשית ט"ו, יג): "ויאמר לאברם: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול... [ודור רביעי ישובו הנה20]".
|
הערות: 1. 1-2. פעמיים נזכרה מצוות ביכורים בספר שמות, בסיום פרשיות הרגלים שבו, בפרשת משפטים (כ"ג, יט) ובפרשת כי-תישא (ל"ד, כו): |
|
ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך.
|
| 3.בספר ויקרא נרמזה מנחת הביכורים בקשר לאיסור (ויקרא ב', יא) "כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אִשֶּׁה לה' ". נאמר שם (בפסוק יב) על השאור והדבש כי: |
|
קרבן ראשית תקריבו אתם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח.
|
|
ופירש רש"י מהו 'קרבן ראשית' זה: "מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש? 'קרבן ראשית' - שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור... וביכורים מן הדבש, כמו ביכורי תאנים ותמרים".
4.שוב נזכרו הביכורים בספר במדבר כאחת ממתנות הכהונה (במדבר י"ח, יג): |
|
בִּכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' - לך יהיה, כל טהור בביתך יאכלנו.
|
| 5-6-7. בספר דברים נזכרו הביכורים שלוש פעמים בפרשת ראה בין הדברים שיש להביאם אל המקום אשר יבחר ה' (י"ב, ו): |
|
והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם...
|
|
ופירש רש"י על פי הספרי: "תרומת ידכם - אלו הביכורים, שנאמר בהם (כ"ו, ד) 'ולקח הכהן הטנא מידך...' ".
ושוב בהמשך אותו פרק (י"ב, יא): "והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנכי מצַוֶּה אתכם, עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרֻמת ידכם...". ובפסוקים יז-יח: "לא תוכל לאכל בשעריך... ותרומת ידך. כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה'...". בפרשתנו מופיעה המצווה בפעם האחרונה בתורה ובפירוט הרב ביותר - אחד עשר פסוקים מוקדשים לה: |
|
כ"ו, א והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירִשתה וישבת בה.
ב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך... ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה'...
י ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה... |
|
2. הרמב"ם כלל בהלכות ביכורים אף את שאר מתנות הכהונה שבגבולין: חלה, ראשית הגז, זרוע לחיים וקיבה, פדיון בכור האדם ופדיון פטר חמור.
3. טעם מוסרי כללי נוסף כותב הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג פרק לט): "התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז - ניתנו כל הראשיות לה' כדי להשריש מידת הנדיבות, ותמעט התאוותנות באכילה וברכישה". וטעם זה אינו אלא השתקפות של הטעם הדתי שהבאנו למעלה במישור של 'תורת המידות'. 4. דבר זה נלמד בדרכי דרש שונות בספרי כאן על הפסוק (ב) "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", ובברייתא המובאת בבבלי מנחות פד ע"ב שבה נאמר: "רבן גמליאל בר רבי אומר: נאמר כאן (- בביכורים) 'ארץ' (- בפסוק ב 'אשר תביא מארצך') ונאמר להלן (- דברים ח', ח) 'ארץ' (- חטה ושערה...): מה להלן - שבח ארץ (- שבעת המינים), אף כאן - שבח ארץ". 5. מלבד הווידוי הנאמר בשעת ביעור מעשרות, לאחר שלוש שנים במחזור שנת שמיטה (דברים כ"ו, יב-טו). 6. הרמב"ם כתב בהלכות ביכורים פ"ב ה"א: "ואינם נוהגים אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד, שנאמר: 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך'...". 7. אף מעשר שני ובכור בהמה טהורה מובאים לירושלים או למקדש, אך חיובן של מצוות אלה אינו בטל באין מקדש. 8. בהגדה של פסח דורשים את מקרא ביכורים מפסוק ה עד פסוק ח, כפי שמורה המשנה (פסחים פ"י מ"ד): "ודורש מ'ארמי אבד אבי' עד שיגמור כל הפרשה כולה". 9. הרמב"ם במו"נ (ג, לט) כותב בתשובה על כך טעם מוסרי: "מקרא בכורים יש בו מדת הענוה, כי הוא שלוקח הסל על כתפיו, ויש בו ההכרה בחסדי ה' ונעמו, שידע האדם כי מן העבודה (- עבודת ה') שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, וענין זה מודגש בתורה הרבה...". בעיון זה נלך בדרך שונה. 10. על תופעה דומה בפרשת אשת יפת תואר (כ"א, י-יד) עמדנו בעיוננו לפרשת כי-תצא סעיף ד. 11. סדרה דומה של הופעת מילה מנחה שבע פעמים - המילה 'ארץ' בדברים י"א, ח-יב - בנויה באופן שההופעה הרביעית-האמצעית ביניהן היא "ארץ מצרים", ואילו בשאר שש ההופעות הכוונה לארץ כנען, המתוארת כניגוד לארץ מצרים. ראה על כך בעיוננו לפרשת עקב בסעיף ב. 12. כבר בהופעה שבפסוק י ניתן לפרש כי הנתינה האלוהית היא של 'פרי האדמה', ואילו בפסוק יא ישנה הרחבה של מתנת ה' ל'כל הטוב' - ביטוי הכולל את טובות ה' לישראל בכל תחום שהוא. אמנם בספרי לפסוק י ובמשנה ביכורים פ"א מ"ה למדו שמתנת ה' בפסוק זה היא האדמה, ולא הפרי. 13. מקורות לכך צויינו בהערה 4 לעיל. 14. דיון מפורט על כך נמצא בעיוננו לפרשת עקב סעיף א. 15. האם מי שאינו יכול להביא ביכורים מפירות טריים אלו יכול להביאם כמשקה - יין ושמן (האפשרות לרחוקים מירושלים להביא גרוגרות וצימוקים נזכרה במשנה ביכורים פ"ב מ"ג)? על שאלה זו ראה מה שכתבנו ב'נספח מאת העורך' למאמר 'יוסף הכהן הביא ביכוריו יין ושמן ולא קיבלו ממנו', בספר 'עיונים וביאורים בדברי הרמב"ם', מעלה-אדומים תשנ"ט עמ' 102-96. 16. זאת מלבד בפתיחת הנאום, המהווה גשר בין הדברים האישיים הקודמים לבין הסקירה ההיסטורית שבהמשך. בפתיחה זו אומר מביא הביכורים "ארמי אבד אבי...". 17. ראה עיוננו לפרשה זו סעיף ב. 18. על הביטוי 'ציר מרכזי' ראה בעיוננו לפרשת ויצא סעיף ב. 19. לא נדון בעיון זה בשאלה שבה נחלקו מפרשי הפשט הראשונים, האם הכוונה לאברהם או ליעקב. הפירוש המובא בהגדה של פסח ובתרגום אונקלוס (והוא בהתאמה לטעמים) כי הכוונה ללבן - אינו כפשוטו של מקרא. 20. בהגדה אין מופיעות המילים שבסוגריים, וגם אין דורשים את פסוק ט שבמקרא הביכורים "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת..." (בניגוד למשתמע מן המשנה, שבה נאמר "עד שיגמור כל הפרשה כולה"). סיבת הדבר היא שההגדה מעוניינת להתרכז אך ורק ביציאת מצרים, ואילו ההבאה לארץ ונתינתה לישראל הם עניינים הקובעים 'ברכה' לעצמם (ו'ברכה' זו היא היא ברכתו של מביא הביכורים!). לפיכך עשתה ההגדה במקרא ביכורים שימוש סלקטיבי: היא נטלה אמנם את רובו, אך ויתרה על העיקר והתכלית של מקרא זה. |
|