|
|
|
|
ו. העלייה לרגל של מביאי הביכורים מצוות הבאת הביכורים למקדש - "ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם" (פסוק ב) - אף היא מצוותו של כל איכר יחידי. אלא שלקיומה של מצווה זו אין תאריך אחד: "מעצרת (- שבועות) ועד החג (- סוכות) מביא וקורא" (משנה ביכורים פ"א מ"ו). אם כן, כל איכר יכול היה להביא את ביכוריו בתאריך המתאים לו ולגידולי אדמתו. אולם ראה זה פלא: התיאור היחיד של עלייה לרגל לירושלים בימי בית שני שנשתמר לנו בספרות חז"ל - במשנה, בתוספתא ובירושלמי - אינו של עלייה לרגל בימי שלושת הרגלים אלא דווקא של עלייתם לירושלים של מביאי הביכורים. ומתיאור זה במסכת ביכורים מתברר כי מביאי הביכורים של מחוז שלם - "מעמד" - היו מתכנסים לשם הבאת הביכורים בעם רב: |
כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר... ולמשכים היה הממונה אומר (ירמיהו ל"א, ה): "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלהינו".
הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים - שלחו לפניהם (- להודיע על בואם), ועיטרו את ביכוריהם. הפחות והסגנים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם, ושואלין בשלומם: אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום. החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו, ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודיברו הלוויים בשיר (תהילים ל', ב) "ארומִמך ה' כי דִּליתַני ולא שִׂמחת איְבַי לי". |
| (ביכורים פ"ג משניות ב-ד) |
|
מהו פשר הדבר שמצווה המוטלת על היחיד הפכה למצווה המתקיימת ברוב עם? נדמה שטעמה המיוחד של המצווה שעמדנו עליו בעיון זה מסביר את הדבר היטב: טעמה של המצווה הוא אכן לאומי - הודיה על מתנת הארץ לעם ישראל כולו. הפרט משמש פֶּה לא רק לעצמו אלא גם ובעיקר לעם כולו. זאת אף כשהוא מדבר בגוף ראשון יחיד: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ..." (וראה דבריו של בובר בסעיף ג לעיל), וקל וחומר בשעה שהוא קורא את מקרא הביכורים ומדבר בשם העם כולו בגוף ראשון רבים. הודאה על מתנת הארץ לישראל, ראוי לה אפוא שתיעשה על ידי המון עולי רגל, ולא על ידי איכרים בודדים21.
ובכל זאת, שלא כמו ברגלים, לא הייתה עלייתם של מביאי הביכורים בו-זמנית מכל הארץ, אלא כל מחוז ומחוז עלה לירושלים בזמן אחר22. במה היה תלוי תאריך העלייה? באופיו האקלימי והחקלאי של כל אזור מאזורי הארץ. ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות, המשמשים בתי גידול לפירות שונים. עמקיה מגדלים תמרים, והריה - פירות אחרים משבעת המינים. יש הרים מגדלים גפנים, ויש מגדלים זיתים. האקלים השונה באזורי הארץ השונים גורם לכך שאף ההבשלה של אותם פירות עצמם אינה חלה באותו מועד. נמצא שכל אזור בעל נתונים גיאוגרפיים-אקלימיים משלו ובעל אופי חקלאי משלו קבע את מועד הבאת הביכורים בתאריך ההבשלה המתאים לאקלימו ולגידוליו המיוחדים23. כך הייתה ירושלים חוגגת בעת עונת הקיץ, לאחר חג השבועות, את הבאת הביכורים עם איכריו של כל אזור בנפרד, בעת שהללו עלו אליה לרגל24. וכך היה כל אזור בארץ ישראל, על אנשיו המיוחדים לו ועל פירותיו האופייניים, מטביע את חותמו ליום אחד על ירושלים ועל המקדש. והייתה עונת הביכורים בירושלים מעין 'סימפוניה' של שמחה והודיה על ארץ ישראל רבת הגוונים. ז. מצוות ביכורים ושלושת הרגלים קשר נוסף בין מצוות הביכורים לשלושת הרגלים הוא במצוות השמחה. בסופה של פרשת הביכורים שבמקומנו נאמר: |
כ"ו, יא וְשָׁמַחְתָּ בְכָל הַטּוב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'...
|
| ומכאן למדו בתלמוד הירושלמי מקור לדברי המשנה (ביכורים פ"ב מ"ד) כי הביכורים "טעונים קרבן (- שלמים) ושיר (- של הלוויים26)... ולינה (- בירושלים)". וכך אמרו בירושלמי על חיוב הקרבן הנזכר במשנה זו: |
'וטעונים קרבן' - נאמר כאן (- בביכורים) 'שמחה' ונאמר להלן (- ברגלים) 'שמחה' (- 'ושמחת בחגך'), מה שמחה שנאמר להלן שלמים, אף כאן - שלמים.
|
|
שלושת הדברים הללו המלווים את הבאת הביכורים - שלמי שמחה, שיר מיוחד בפי הלוויים ולינה של עולי הרגל בירושלים - הם ממאפייני מצוות העלייה לרגל בשלושת הרגלים.
דמיון זה בין העלייה לרגל בשלושת הרגלים לזו של מביאי הביכורים אינו דמיון חיצוני גרידא, אלא הוא קשור במהותה של מצוות הביכורים ובטעמה שעליו עמדנו בעיון זה. ראשית נדון בהיבט החקלאי של מצוות ביכורים. חג הפסח הוא חג 'האביב', שפירושו ראשית הבשלת התבואה, ואת האביב מלווה מנחת העומר, "מנחת ביכורים" מן השעורים. לאחר שבעה שבועות הקציר מגיע חג השבועות - חג הקציר, ובו מובאת מנחת שתי הלחם "בכורי קציר חטים". כהמשך לשתי תקופות אלו בלוח השנה החקלאי, מגיע על פי טבע העונות זמן ההבשלה של פירות הקיץ וראשית לקיטתם - ועמו מנחת הביכורים משבעת המינים27. בסוף שרשרת העונות החקלאיות המתחלפות מגיעה עונת האסיף בחג הסוכות "בצאת השנה". עונת הביכורים היא אפוא החוליה המקשרת בלוח השנה החקלאי בין עונת הקציר לעונת האסיף, ולפיכך "אלו מביאין וקורין - מן העצרת ועד החג" - מחג הקציר ועד לחג האסיף. עתה נבחן את מערכת הרגלים מצד משמעותם כמועדי זיכרון היסטוריים: שלושתם קשורים ביציאת מצרים על שלביה השונים: עצם היציאה ממצרים (- פסח); מתן תורה (- שבועות, כפי שנתנו בו חכמים טעם, אף שאינו מפורש בתורה28); ההליכה במדבר (- סוכות, ויקרא כ"ג, מג). שלושת השלבים הללו ביציאת מצרים מציינים את החסד ההיסטורי החד-פעמי שעשה עמנו ה' בעבר. הבאת הביכורים קשורה במעשה ההיסטורי המשלים את תהליך יציאת מצרים ומביאו עד תכליתו - חסד ה' עמנו שהביאנו אל הארץ ונתנה לנו. מעשה זה, אין להגדירו בזמן מסויים, שהרי הוא הולך ונמשך עד להווה, ועל כן גם להבאת הביכורים ולמקרא הביכורים אין תאריך מסויים29, אלא הם קשורים בזמן השמחה ששמח החקלאי על מתנת האדמה והארץ30. לאחר בחינה כפולה זו של היחס בין מצוות ביכורים לבין שלושת הרגלים, הבה נצרף את שני ההיבטים גם יחד: עצם החיבור בין שמחה חקלאית לבין זיכרון היסטורי וההודיה לה' על חסדו הכפול עם ישראל הם ממאפייניה של מערכת הרגלים. חיבור זה והודיה כפולה זו מאפיינים אף את מצוות הביכורים (שכאמור, יש בה השלמה כפולה לתכנים של הרגלים). אולם בביכורים השילוב בין שתי ההודיות הללו הוא פשוט וטבעי: אין אלו הודאות על תחומים נפרדים, אלא שתיהן משתלבות במעשה אחד, בסמל אחד - בטנא הביכורים. מ' בובר (במאמרו הנזכר לעיל) עמד על חשיבות זו של מצוות ביכורים (אף שלא קישר זאת למערכת הרגלים): |
פעמיים כפול שבע נמצא בפרק הקצר שאנו עוסקים בו שם הוויה, ומהן שלוש כפול שלוש בהוספת מילת 'אלוהיך'. מערכת מספרים כזו... יסודה בכוונת הוראה. אם מכונה כאן ה' בשם 'אלוהיך' בכל פעולה חלקית ובכל דיבור חשוב... הרי מובעת בזה הודיית-אמונה שנודע לה ערך מכריע... כנגד השפעתה [- של התפיסה האלילית] הייתה שאלה גורלית לאמונת ישראל מימי כיבוש הארץ... להשריש בלב כל חֶבֶר העם את הוודאות הישירה והניצחת כי האל, הנותן לו את פרי הארץ 'הדגן התירוש והיצהר' (הושע ב'), הוא אותו האל שנתן לישראל את הארץ. אלוהות ההיסטוריה ואלוהות הטבע אסור להפרידן זו מזו, ואות אחדותן הוא הארץ. האל שהעלה את ישראל לארץ זו הוא הוא שעיניו בה 'מראשית השנה ועד אחרית שנה' (דברים י"א, יב). תקופות השנה החוזרות בקביעות עם ברכותיהן, קשורות הן באותו המעשה ההיסטורי החד-פעמי, בו הביא האל את העם, אשר עמו כרת את הברית, אל הארץ שהבטיח לו. הבריאה עצמה מעידה על ההתגלות, עדותה היא הארץ.
|
|
ח. מצוות ביכורים וחטא המרגלים |
איתא בשם האר"י ז"ל דמצוות הבאת הביכורים היא תיקון לחטא המרגלים. דהרי המרגלים הוציאו דיבה על הארץ, ומצוות ביכורים ניתנה משום חיבת הארץ. והוסיף על זה הגאון ר' מנחם זצ"ל דיש רמז לזה במשנה ביכורים פ"ג מ"א, דאיתא שם: "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר - קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים". הנה מוזכרים כאן השלושה מינים המוזכרים גם אצל המרגלים (במדבר י"ג, כג: "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד... ומן הרמונים ומן התאנים") שאותם הם הביאו מארץ ישראל. והרמז - לקשר שביניהם. עכ"ל.
|
|
עלה על דעתנו להוסיף על דברים אלו:
זמן שליחת המרגלים הרי מפורש: "והימים ימי בכורי ענבים" (במדבר י"ג, כ). גם הציווי שנצטוו המרגלים ודבריהם בשובם מתור את הארץ, מקבילים הם לציווי שנצטווינו בפרשתנו על הבאת הביכורים ולמילותיו של מקרא הביכורים: |
| דברים כ"ו - כי-תבוא | במדבר י"ג - שלח | ||
|---|---|---|---|
| הציווי | (כ) וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ
וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים |
הציווי | (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׂית כָּל פְּרִי
הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ |
|
נאום
המרגלים | (כז) בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׂ הִוא וְזֶה פִּרְיָה |
מקרא
ביכורים |
(ג) ... בָאתִי אֶל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵינוּ לָתֶת לָנוּ (ט) וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׂ (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה... |
| המפגש הראשון של עם ישראל עם ביכורי פירותיה של ארצו היעודה היה במעשה המרגלים. אלא שאז הפירות הוצאו אל מחוץ לארץ, ומגמת המרגלים בהוצאתם שלילית הייתה, להוציא דיבת הארץ32 ולהחזיר את הגלגל ההיסטורי אחורה - "נתנה ראש ונשובה מצרימה" - ובכך לבטל את כניסתם של ישראל לארץ. ואילו במצוות הביכורים מובאים פירות הארץ מקצות הארץ פנימה, לבית המקדש, לבה של ארץ ישראל, ובהבאתם מתרבה חיבת הארץ אצל כל הקשור במצווה זו. במקרא הביכורים משחזר מביא הביכורים את התהליך ההיסטורי של הבאתנו לארץ, שבו התבדו דברי המרגלים הן על טיבה של הארץ והן על אפשרות כניסתנו אליה. בהודאה על תהליך היסטורי זה ובראיית מביא הביכורים את עצמו כשותף לו בכל דור ודור, ישנו אכן תיקון לחטא המרגלים. |
הערות: 21. בובר, בסוף מאמרו הנזכר, אכן מקשר את תיאור העלייה לרגל המופיע במשנה עם התפיסה הכוללת של מצוות ביכורים: בעזרה דיברו הלוויים בשיר "ארוממך ה' כי דליתני". בקשר עם המעשה, בקשר עם התפילה שיאמרוה עתה, התפילה המפארת את יציאת מצרים, מקבל הפסוק את המשמעות: ישראל מודה לאל, שדלה אותו מבאר מצרים אל אורה וחירותה של הארץ. מהו שנגלה לעינינו בסיפור המשנה? האחדות החיה - העולה מן האיכרים הזעירים (- מביאי הביכורים) והאומנים (- תושבי ירושלים) עד למלך - של עם, המרגיש את ברכת הטבע כברכת היסטוריה, ומהלל אותה בבחינה זו. בזה מתגלה לנו כליל טעמו של פרק הביכורים, תעודה זו המיוחדת במינה על יחס מיוחד במינו בין עם לארץ. 22. בתלמוד הירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ב) מובאת ברייתא המשלימה את תיאור העלייה לרגל שבמשנה: "בדרך היו אומרים (תהילים קכ"ב, א) 'שמחתי באמרים לי בית ה' נלך'. בירושלים היו אומרים (שם פסוק ב) 'עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם' ". מזמור קכ"ב הוא אכן מזמורם של עולי רגל לירושלים. אולם רק אלו העולים לשם הבאת ביכורים יכולים לומר "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך". העולים בשלושת הרגלים לא היו זקוקים, כמובן, לאמירה זו, שכן הם ידעו מעצמם מתי עליהם לצאת לדרך. 23. כך שנינו (ביכורים פ"א מ"ג): "אין מביאין בכורים... לא מתמרים שבהרים (- שאינן גדלים יפה בהרים), ולא מפירות שבעמקים (- מפרות שאינם גדלים יפה בעמקים)... שאינן מן המובחר". איכריו של כל אזור הביאו אפוא את הפירות שבהם הצטיין אזורם. 24. כבוד גדול עשו אנשי ירושלים למביאי הביכורים, לא רק בקבלת הפנים של "הפחות והסגנים היוצאים לקראתם" אל מחוץ לעיר, אלא בעיקר בכך ש"כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם" - ברחובות ירושלים עצמה. הפסקה זו של בעלי אומניות ממלאכתם, חידוש יש בה, שהרי הלכה היא כי "אין בעלי אומניות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתם" (חולין נד ע"ב). וכבר דנו בכך בירושלמי ביכורים על המשנה הנידונה (פ"ג מ"ג) ובבבלי חולין שם וקידושין לג ע"א. 25. אמנם בהבאת הביכורים לירושלים אין חובת 'ראייה' כמו בשלושת הרגלים, ועל כן ניתן להעלותם על ידי שליח (רמב"ם הלכות ביכורים ב, כא, על פי הירושלמי פ"א ה"ו). 26. הכוונה לאמור במשנה (פ"ג מ"ד) שבהגיע מביא הביכורים לעזרה "דיברו הלוויים בשיר: 'ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת איבי לי' ". 27. בניגוד לשתי קודמותיה, מנחת הביכורים השלישית הזו היא חובה על כל יחיד. מדוע? התשובה על כך נעוצה בטעמה של מצוות ביכורים שעמדנו עליו בסעיף ג. בשתי קודמותיה מודה עם ישראל על חסד ה' המתגלה בעונות השנה - בהבשלת התבואה ובעלות הקציר בעתו - נושאים הנוגעים לחיי העם כולו, אולם טעמה של הבאת הביכורים משבעת המינים הרי הוא להודות לה' על מתנת הארץ, וכאן רוצה התורה שכל יחיד ויחיד יראה עצמו כחייב להודות לה' כאילו הוא הובא לארץ. 28. עיוננו לפרשת אמור עסק בשאלת מועדו ותוכנו של חג השבועות. 29. אמנם גם ההליכה במדבר נמשכה ארבעים שנה ואילו הישיבה בסוכות נקבעה בתאריך מוגדר. ואין זה המקום לדון בכך. 30. כפי שמלמדת הגמרא בפסחים לו ע"א (בתרגום לעברית): "שמחה כתובה בהם (- בביכורים), דכתיב (כ"ו, א) 'ושמחת בכל הטוב' - לזמן שמחה בא הפסוק, הוא ששנינו 'מעצרת ועד החג מביא וקורא' (רש"י: זמן שמחה - בזמן קצירה ולקיטה, שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח, הצריכו הכתוב קריית דארמי אובד אבי)". 31. והם שרידים מחידושיו "אשר נלקטו מספרי שו"ת וחידושים, מאספים קבצים וירחונים שונים", בני ברק תש"מ. הגאון ר' מנחם זעמבא היה מגדולי התורה בפולין בדור השואה, ונהרג על קידוש השם בגטו ורשה. 32. "כל עצמם (- של המרגלים שהביאו את פירות הארץ) להוציא דיבה נתכוונו: כשם שפרייה משונה כך עמה משונה" (רש"י לבמדבר י"ג, כג). |
|