ניסיון כפול
בראשית יב-יג

תוכן המאמר: א. הסיפור כיחידה בסיסית במקרא והצורך בקביעת גבולותיו ב. הירידה למצרים והשיבה ממנה (י"ב, י - י"ג, ד) ג. תיאור פרדת לוט מעל אברם (י"ג, ה-יח): האם הוא סיפור עצמאי? ד. פרדת לוט מעל אברם על רקע המפגש עם מצרים ה. מבנה הסיפור השלם ו. הניסיון הראשון ז. הניסיון השני מילות מפתח: הסיפור במקרא, ירידה למצרים, לוט

א. הסיפור כיחידה בסיסית במקרא והצורך בקביעת גבולותיו

ספר בראשית, כמו ספרים אחרים במקרא, אינו כתוב כרצף סיפורי אחד, אלא הוא בנוי סיפורים סיפורים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. הסיפורים אמנם מתקשרים זה עם זה בדרכים שונות, וההתקדמות מסיפור לסיפור נעשית, בדרך כלל, על ציר הזמן במה שנוגע לתיאור קורותיה של האישיות העומדת במרכזם. אף על פי כן, מהווה הסיפור הבודד יחידה ספרותית עצמאית: יש לו בדרך כלל התחלה וסיום ניכרים, והוא נושא אופי משלו הן בעלילתו, הן בדמויות המאכלסות אותו והן באופיו הסגנוני המיוחד¹.

לעובדות אלה נודעת חשיבות רבה עבור המעיין במקרא, שכן הסיפור הבודד הוא היחידה הבסיסית הנושאת מסר במקרא. כדי להגיע אל המסר הזה ולא לאבדו יש לרכז את מרב המאמצים בלימודו של הסיפור הבודד, וכך יש לעשות סיפור אחר סיפור. המְרכז את עיקר מאמציו בפרשנותו של הפסוק הבודד (או בפרשנותם של הרבה פסוקים בודדים), כמו גם זה המרחיב את מבטו על פרשת שבוע שלמה (המכילה בדרך כלל כמה וכמה סיפורים), עלולים שניהם לאבד את המסרים העיקריים שבאה התורה ללמדנו בסיפורים המובחנים זה מזה².

הדבר הראשון שיש לעשות לשם לימודו של הסיפור הבודד הוא להגדיר את תחומיו: היכן הוא נפתח והיכן הוא מסתיים. רק אז ניתן לעסוק בשאלות הנוגעות למבנה הסיפור, לתכונותיו הסגנוניות, לעיצוב עלילתו, להתפתחות הדמויות שבו וכדומה. כלומר, תיחום הסיפור הוא תנאי לניתוחו הספרותי המלא. אף בשורתו של הסיפור - המסר שלו - לא תוכר ולא תופנם בשלמות עד להגדרת תחומיו של הסיפור השלם על כל חלקיו ועד להבחנתו מן הסיפורים הסמוכים לו מלפניו ומאחריו.

פעמים שמשימה זו של תיחום הסיפור במקרא אינה פשוטה, שכן במקרים רבים הסיפור המקראי אינו מציין את תחילתו של סיפור חדש בציון פורמלי. קושי זה, המיוחד לעוסק בסיפור המקראי, מתעצם בספר בראשית, שסיפוריו השונים נשזרים סביב דמות אחת ומלווים אותה, בדרך כלל תוך התקדמות כרונולוגית. אף על פי כן, סימנים שונים עשויים ללמד את הקורא על גבולותיו של הסיפור.

להלן נציע שבע דרכים העשויות לסייע בתיחומו של הסיפור במקרא ונבאר כל אחת מהן בקיצור.

1. נוסחת פתיחה אופיינית או סיום פורמלי. יש במקרא נוסחאות מקובלות להודעה על פתיחתו של סיפור חדש, אך השימוש בהן אינו תדיר. בספר בראשית מקובלות פתיחות כגון "ואלה תולדות..."; "(ויהי) אחר הדברים האלה"; "ויהי בעת ההיא"; וכדומה³.

הדרכים להודעה על סיומו של סיפור מגוונות יותר, ונזכיר כמה מהן.

"פיזור דמויות" - 'וילך פלוני למקומו וגם אלמוני הלך למקומו', ובספרי הנביאים העם מתפזר "איש לאוהליו".
ציון שיבת הדמות הראשית אל המקום שממנו יצאה בתחילת הסיפור⁴.
סיום שהוא כעין הפתיחה⁵.
קביעה כי המסופר התמיד פרק זמן ממושך: "ימים רבים" או "עד היום הזה".
קריאת שם המקום שבו התרחש הסיפור על שם המאורע.
ציון הזמן של מה שסופר⁶.

כל הסיומים הללו נושאים אופי ברור: סיכום או סיום של מה שקדם להם. נוסחאות פתיחה או סיום מעין אלו הן האמצעים המועילים ביותר לתיחומו של סיפור, והן מסייעות לא רק בתיחומו של הסיפור שבו הן מצויות אלא גם בתיחום שכניו שאין בהם נוסחאות מעין אלה.

2. אחדות העלילה. המעשים המתוארים בסיפור בונים עלילה אחת רצופה, הנבדלת מעלילות הסיפורים הסמוכים.

3. אחדות הדמויות. הדמויות הראשיות, או לפחות אחת מהן, מופיעות בסיפור מראשו ועד סופו.

4. אחדות או רציפות בממד המקום ובממד הזמן של המסופר. בדרך כלל ניתן לעקוב במהלך הסיפור הבודד אחר תנועת האישים ואחר ההתקדמות בזמן.

יש להסתייג ולומר כי שלוש ה'אחדויות' הנידונות לאחרונה אינן קני מידה חד-משמעיים, שכן ייתכן כי בסיפור אחד יצורפו, מסיבה כל שהיא, שתי עלילות המתרחשות במקומות שונים או בזמנים שונים תחת קורת גג אחת, וייתכן גם ההפך: עלילה מתמשכת ומורכבת שיש בה רציפות של זמן ושל מקום ואחדות של הדמויות העומדות במרכזה, ובכל זאת היא מורכבת מסיפורים אחדים. אולם בדרך כלל מאפיינות את הסיפור במקרא שלוש 'האחדויות' הללו.

5. ייחוד סגנוני. במסגרת האופי הסגנוני הכללי האחיד שבו טבועים רוב רובם של הסיפורים במקרא, מצטיין הסיפור הבודד בייחוד משלו: במילים ובצירופים החוזרים לאורכו במידה רבה (לעתים כ'מילים מנחות') ואינם מצויים בסיפורים אחרים או בתכונות סגנוניות בולטות אחרות.

6. מבנה. הסיפור המקראי בנוי בשיטה קבועה⁷ שיש בה כמה דגמים. כאשר המבנה שלו מתבלט בנקל, ניתן להסיק ממנו על גבולות הסיפור.

7. מסר. כאשר הוא גלוי וניכר, עשוי אף המסר לשמש כאמצעי להבחנה בין הסיפור הנידון לבין שכניו.

מובן כי שלושת המאפיינים האחרונים תלויים, בדרך כלל, בתיחומו של הסיפור. התיחום הוא שמאפשר באופן רגיל לחשוף את מבנה הסיפור, למיין תופעות סגנוניות שונות בתוכו ולעמוד על המסר שלו. עם זאת, לעתים ניתן לפעול בסדר הפוך, שכן תיחום הסיפור והניתוח הספרותי שלו הן פעולות שיש ביניהן זיקת גומלין, וצבת בצבת עשויה.

אחר כל זאת צריך להודות כי תיחום הסיפור במקרא אינו מדע מדויק, ולעתים אנו ניצבים לפני ספקות ולפני סתירות פנימיות בין השיקולים השונים. פעמים שתיחום שנדמה בעיון ראשון כברור ופשוט, מתגלה בעיון שני כמסופק ואפילו כמוטעה.

ב. הירידה למצרים והשיבה ממנה (י"ב, י - י"ג, ד)

הבה נתבונן עתה בראש פרשתנו. תשעת הפסוקים הראשונים שלה (י"ב, א-ט) מהווים סיפור קצר המספר על הליכתו של אברם מחרן לארץ כנען במצוַת ה' ועל מסעיו הראשונים בה לאורכה מצפון לדרום.

הפסוק (י"ב, י) "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה..." מתחיל בבירור סיפור חדש. נושאו של סיפור זה הפוך משל קודמו: יציאתו של אברם מן הארץ מחמת אילוץ הרעב⁸. שני הסיפורים נבדלים מאוד זה מזה בעלילתם, ודבר זה בא לידי ביטוי בדמות הראשית העומדת אל מול אברם בכל אחד מהם. בסיפור הראשון ה' הוא שעומד בזיקה מתמדת אל אברם, הן בהיותו בחרן והן בבואו אל ארץ כנען. בראשיתו של הסיפור השני, לעומת זאת, נעדר שמו של ה' ונעדרת כל פעילות שלו, ואף כשאלו נזכרים בקיצור (בפסוק יז), אין בכך כדי לשנות את העובדה שה' איננו 'דמות מרכזית' בסיפור זה. הדמות הראשית העומדת אל מול אברם בראשיתו של סיפור זה היא שרי (אף שהיא אינה מוציאה מפיה מילה לכל אורך הסיפור), ובהמשכו - פרעה מלך מצרים⁹.

היכן מסתיים אפוא סיפור ירידתו של אברם למצרים? נראה שהוא מסתיים בשובו לארץ כנען, והרי כבר כתבנו כי אחת הדרכים שבהן מציין המקרא את סיומו של סיפור היא ציון שיבת הדמות הראשית אל המקום שממנו יצאה בתחילתו. אברם יצא מן הנגב, שאליו הגיע בסוף הסיפור הקודם (פסוק ט). שובו לאותו המקום נזכר בְ-י"ג, א: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּו וְכָל אֲשֶׁר לו וְלוט עִמּו הַנֶּגְבָּה", ועל כך מעיר קאסוטו¹⁰:

במילה "הנגבה" הסמוכה לסוף הפרשה יש הקבלה לסיום הפרשה הקודמת (י"ב, ט). אמנם שם מדובר על נסיעה כלפי הנגב מן הצפון, וכאן מדובר על נסיעה כלפי הנגב מן הדרום, אבל המילה "הנגבה" שווה בשני הפסוקים.

אף על פי כן קאסוטו אינו רואה בפסוק י"ג, א את סיום סיפורנו אלא בְ-י"ג, ד, כפי שהוא כותב בהקדמה לפירושו לסיפורנו (עמ' 228):

ברור הדבר שהפסוקים א-ד של פרק י"ג אינם אלא המשך וסיום של הסיפור המתחיל בפסוק י של פרק י"ב. חלוקת הפרקים, שנקבעה בימי הביניים, אינה מתאימה לחלוקה המקורית של הפרשיות.

אל חלוקת הפרקים התמוהה במקום זה עוד נשוב בהמשך, אך לפני כן נראה מה היו טעמיו של קאסוטו בקביעתו כי סיפורנו מגיע עד י"ג, ד. מתוך פירושו עולים טעמים אחדים לכך. על י"ג, ב "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאד בַּמִּקְנֶה..." הוא כותב:

המילה "כבד" מקבילה הקבלה ניגודית למה שכתוב בתחילת הפרשה י"ב, י "כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ". אז היה אברם סובל משום שהיה הרעב כבד; עכשיו הוא כבד מאוד ברכושו¹¹.

על י"ג, ג: "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל", הוא כותב:

גם במילים הללו יש הקבלה לסוף הפרשה הקודמת¹² (י"ב, ט) "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוךְ וְנָסועַ הַנֶּגְבָּה".

על י"ג, ד: "אֶל מְקום הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה' ", כותב קאסוטו:

אברם הגיע ממש אל מקום המזבח אשר בנה בעלותו מחרן, אל המקום החביב על לבו במיוחד, משום שעליו היה עומד אותו המזבח... מיד כשחזר, לאחר ההפסקה של ירידתו למצרים, שב אברם לפעולתו... ומכריז שם אצל המזבח על שם ה' אלוהיו¹³. חזרתו אל ארץ כנען אינה הגירה פשוטה של נודד ממקום למקום; היא החזרה של איש שהקדיש את עצמו ואת זרעו לאמונה חדשה, אל הארץ הנועדה לתפקידו ולתפקיד צאצאיו. ולפיכך, מיד כשהוא חוזר בלי פגע אחר המבחן הקשה שהוטל עליו במצרים, מחדש הוא את פעולתו לשם מילוי תפקידו... ההקבלה לסוף הפרשה הקודמת איננה רק הקבלה בצורה, אלא גם הקבלה בתוכן העניינים. והסיום הוא סיום חגיגי מבחינה עניינית ונאה מבחינה ספרותית.

הסיפור איננו מסתיים אפוא בשיבתו של אברם אל קצה ארץ כנען, אל הנגב שבגבולה הדרומי. מעיקרי כוונתו של הסיפור הוא לציין כי אברם שב ממצרים לבית אל דווקא. רק בהגיעו אל לב הארץ, אל המקום המסמל את ייעודו - המזבח שבנה בבית אל ושבו קרא לראשונה בשם ה' - נשלמה שיבתו של אברם אל הארץ.

שמא ניתן להוסיף נופך לדברי קאסוטו הללו. בתפיסת המקרא נחשבת שיבת אדם על עקבותיו עד לנקודה שממנה יצא לביטול סמלי של הליכתו הראשונה ושל מה שאירע בה. על כן כאשר ההליכה למקום מסויים הביאה לאדם טובה וברכה, הוא יימנע מלשוב על עקבותיו אל נקודת המוצא, כדי שלא יפסיד את מה שהשיג באותה הליכה¹⁴, ואילו כאשר ההליכה למקום מסויים הביאה לאדם צער, הפסד ועגמת נפש, הוא דווקא 'יהדר' לשוב על עקבותיו כדי למחוק באופן סמלי את אלו¹⁵. נראה כי זהו טעמו של איסור התורה (דברים י"ז, טז) "וְלא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַימָה... וַה' אָמַר לָכֶם: לא תסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוד". השיבה למצרים בדרך שבה יצאנו ממנה, משמעה ביטול סמלי של יציאת מצרים מעבדות לחירות עולם, ועל כן אסרה אותה התורה¹⁶.

בתיאור עלייתו של אברם ממצרים מאריכה התורה בפירוט המסלול שעבר בו בהקבלה ניגודית מדויקת למסלול הליכתו בסיפורים הקודמים. פירוט זה נועד להדגיש את שיבתו של אברם על עקבותיו באותה דרך עצמה שבה ירד קודם לכן. שיבתו ארצה באותה דרך היא תמונת ראי של איסור התורה לשוב מארץ כנען לארץ מצרים בדרך שבה יצאנו, ואף טעמו של דבר הפוך בתכלית. אברם חפץ במחיקה סמלית של פרשת ירידתו למצרים, על כל הסבל והחרפה שהיו בה מנת חלקו, וזאת הוא עושה בשיבה מדוייקת לבית אל "עַד הַמָּקום אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי, אֶל מְקום הַמִּזְבֵּחַ...".¹⁷

בין כך ובין כך, נראה שצדק קאסוטו בתחמו את סיפור הירידה של אברם למצרים והשיבה ממנה בְ-י"ג, ד¹⁸.

ג. תיאור פרדת לוט מעל אברם (י"ג, ה-יח): האם הוא סיפור עצמאי?

הגענו ליחידה הספרותית הבאה בפרשתנו: סיפור פרדת לוט מעל אברם. עלילתו של סיפור זה נבדלת בעליל מעלילת הסיפור הקודם; מקום ההתרחשות הוא ארץ כנען, והארץ עצמה משמשת נושא הדיון בין אברם לבין לוט, ואחר כך בין ה' לבין אברם. לוט הוא הדמות הראשית הניצבת אל מול אברם בחלקו הראשון של הסיפור, ואילו בחלקו השני ה' מתגלה לאברם ונושא דברים הקשורים בבירור לפרדה מלוט.

גבולותיו של סיפור זה הם אפוא י"ג, ה-יח. אף סיומו של סיפור זה הוא סיום חגיגי, המזכיר את סיום הסיפור הקודם: "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרון וַיִּבֶן שָׂם מִזְבֵּחַ לַה' ". המילים 'אוהל' ו'מזבח' ושם ה' מצויים אף בסיומו של הסיפור הקודם¹⁹.

דומה כי תיחומם של שלושת הסיפורים הראשונים בפרשתנו התנהל למישרים, וכי המבוא שהקדמנו לעיון זה, בדבר קשיי התיחום העומדים לעתים בפני המעיין בסיפורי המקרא, לא נועד לפרשתנו.

אולם בסקירתנו עד כה התעלמנו משאלה חמורה הנוגעת לפתיחתו של סיפור הפרדה מלוט:

י"ג, ה

וְגַם לְלוט הַהלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צאן וּבָקָר וְאהָלִים.

דבריו של קאסוטו על פסוק זה הם המילים האחרונות שיצאו מקולמוסו של הפרשן הדגול בטרם הִניחו לעולמים, ואף אותם לא הספיק להשלים. נביא כאן אפוא את דבריו, שהם הם זיכרונו²⁰:

"וגם ללוט" - המילה 'וגם' קושרת פרשה זו אל הפרשה הקודמת, ובמיוחד אל פסוק ב ('ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב'), ששימש כאמור מעין הכנה לסיפור הניתן בפרשה זו²¹.

"ההולך את אברם" - לא לחינם נכתבו כאן מילים אלו. באות הן להזכיר מה שנכתב למעלה (י"ב, ...)²².

קאסוטו עמד אפוא על התלות של י"ג, ה בסיפור הקודם, אך לא התקשה בכך שדבר זה עומד בניגוד לעיקרון הספרותי כי סיפור מקראי מהווה יחידה העומדת בפני עצמה, ועל כן לא יפתח במשפט המשועבד סגנונית ותוכנית למה שלפניו²³. לוּ נאמר 'ויהי ללוט ההולך את אברם צאן ובקר...', היה פסוק זה יכול להיחשב לפתיחתו של סיפור חדש ללא קושי. אולם התיבה "וגם" כאילו נועדה לסכל אפשרות זו, שכן עתה לא ניתן להבין את פסוק הפתיחה הזה מתוך עצמו. נמצא אפוא כי סיפור הפותח בפסוק זה אינו יכול להיחשב יחידה ספרותית עצמאית.

מי שכנראה נתקשה בדבר זה היה מחלק הפרקים. הוא חש בצדק שאינו יכול לפתוח פרק חדש (ולדידנו סיפור חדש) בתיבה "וגם", ועל כן החליט לכלול בסיפור המתחיל בפרק י"ג את המשפט שאליו רומזת תיבה זו. לכאורה די היה לוּ פתח בְ-י"ג, ב "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאד...", שהוא הפסוק הנרמז בתיבה "וגם". מדוע אפוא התחיל בְ-י"ג, א? התשובה היא שבפסוק זה נזכר לוט לראשונה מאז י"ב, ה, ללא סיבה נראית לעין: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם, הוּא וְאִשְׁתּו וְכָל אֲשֶׁר לו וְלוט עִמּו, הַנֶּגְבָּה". וכבר היטיב קאסוטו לבאר את הזכרת לוט בפסוק זה כהכנה לסיפור הפרדה. על כן הסיק מחלק הפרקים כי כאן, בהזכרתו הראשונה של לוט העולה עם אברם ממצרים, מתחיל כנראה סיפור פרדתם.

דברי הביקורת של קאסוטו כנגד מחלק הפרקים, שהבאנום בסעיף הקודם, נראים עתה פחות חד-משמעיים. מאידך, כבר נוכחנו בצדקתו הספרותית והעניינית של התיחום שתוחם קאסוטו את הסיפור הקודם, ואם כן אנו במבוכה ביחס לסיפור הפרדה של אברם מלוט: האם הוא אכן סיפור עצמאי? ואם כן, היכן ראשיתו העצמאית?

לאחרונה נידון בדברינו שיקול נוסף הרומז לאי-עצמאותו של סיפור הפרדה מלוט: הזכרת לוט, לכאורה שלא לצורך, בסיפור הקודם, בתיאור עלייתו של אברם ממצרים. קאסוטו ראה בכך רמז טכני מוקדם "להכין מעכשיו את הסיפור על פרדתו מן אברם". אולם הכנה זו, מה צורך יש בה? וכי איננו יודעים זה מכבר כי לוט כלול במשפחת אברם?

נחמה ליבוביץ ע"ה²⁴ היטיבה לפרש את כוונת הזכרתו של לוט בפסוק י"ג, א:

לוט עזב את ארצו והלך עם אברהם... (י"ב, ה) "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּו וְאֶת לוט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן"... לוט, שהיה בן אחיו של אברהם, הלך אתו ונתגלגל עמו כמה גלגולים. עבר את כנען, ירד עם אברהם מצרימה, עלה עמו ממצרים. אך לא כהליכתו מחרן לארץ, כן חזירתו ממצרים לארץ. נקרא ונשווה את שני הפסוקים:

בצאתו מחרן (י"ב, ה):	וַיִּקַּח אַבְרָם
	אֶת שָׂרַי אִשְׁתּו	וְאֶת לוט בֶּן אָחִיו	וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם
בעלותו ממצרים (י"ג, א):	וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם
	הוּא וְאִשְׁתּו	וְכָל אֲשֶׁר לו	וְלוט עִמּו הַנֶּגְבָּה

אין סדר המילים בפסוק דבר שבמקרה... בצאתם מחרן היה לוט חלק מן המשפחה, והרכוש היה כנראה משותף לכולם. בשובם ממצרים, הרי לפנינו שתי משפחות. עכשיו אין לוט מוזכר בפרק מיד לאחר שרה, אלא כמי שנצטרף לחבורה והולך עמה, אבל הולך כאדם עצמאי, וראיה לכך (י"ג, ה) "וְגַם לְלוט הַהלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צאן וּבָקָר וְאהָלִים". זרות זו בין לוט לאברהם המסומלת בפסוק (י"ג, א) בהפרדה בין שמו של אברהם ואשתו לבין שמו של לוט על ידי הרכוש, היא אותה זרות אשר בתחילת הפרק נאמרה רק ברמז ובהמשך הפרק תיאמר במפורש, ומגיעה עד לריב ועד לפירוד (י"ג, ו): "וְלא נָשָׂא אתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו, כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו".

נמצא על פי דברים נכוחים אלו כי פרדתו של לוט מאברם החלה מסיבה כל שהיא (הקשורה בשאלת הרכוש) כבר בעלייתם ממצרים²⁵, עוד בטרם ניתן היה לנמקה בכך שהארץ לא נשאה אותם לשבת יחדיו ובמריבות שבין רועי אברם לרועי לוט. דבר זה כמעט מביא אותנו להסכים לתיחום העולה מחלוקת הפרקים, אולם חזקה עלינו ההבחנה הספרותית הרואה בפסוקים א-ד שבפרק י"ג סיום חגיגי ומתאים לסיפור הירידה למצרים והשיבה ממנה.

לא נותר לנו אפוא אלא לבחון את האפשרות שלפנינו סיפור אחד המורכב משתי מחציות הנבדלות זו מזו בעלילתן. אפשרות זו נתמכת גם על ידי חלוקת הפרשיות של המסורה, חלוקה התואמת, בדרך כלל, בפרשת לך-לך את ההבחנה בין הסיפורים השונים שבה: תיאור הירידה למצרים והשיבה ממנה כלול בפרשת מסורה אחת ארוכה, ביחד עם תיאור הפרדה מלוט (י"ב, י - י"ג, יח).

ד. פרדת לוט מעל אברם על רקע המפגש עם מצרים

נוכחנו כי תיאור פרדתו של לוט מאברם נעוץ בתיאור עלייתם ממצרים (י"ג, א), שאז הפך לוט לבעל רכוש עצמאי. האם ניתן להצביע אף על תופעה הפוכה, דהיינו על השפעת סיפור הירידה למצרים על תיאור הפרדה מלוט? ונוסיף ונשאל: מדוע דווקא בעלייתם ממצרים הפך לוט לגורם עצמאי מבחינה כלכלית והחל בכך את פרדתו מאברם?

חיפוש התשובה לשתי השאלות הללו מוביל אותנו לפסוק (י"ג, י):

וַיִּשָּׂא לוט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׂקֶה
לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדם וְאֶת עֲמרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בּאֲכָה צעַר.

פסוק מפליא זה הוא היפוכו של תיאור הארץ בדברים י"א, י-יא:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם
אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׂקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.
וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעת
לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.

עובדתית אין כאן סתירה: רובה של הארץ ניזון ממטר השמיים, אולם כיכר הירדן - מקום מושבן של סדום ושל עמורה לפני השחתתן - הייתה "כולה משקה", דהיינו אזור רווי מים, שניתן להשקות באמצעותם את הקרקע כפי שמשקים "גן". ואם כן דומה כיכר הירדן לארץ מצרים, הנהנית אף היא משפע מי היאור ומושקה על ידם "כגן הירק".

הסתירה שבין הפסוקים היא ערכית: בספר דברים נראה שארץ ישראל השותה מי גשמים עדיפה על מצרים המושקית כגן הירק²⁶, בעוד שמהפסוק שבפרשתנו נראה כי שבח הוא לארץ המושקית בדרך זו וכי כיכר הירדן, מיטב הארץ היא, עד כדי כך שמשווים אותה ל"גן ה' ", הוא גן עדן (ב', ח-י), ואת גן ה' עצמו - לארץ מצרים!

הפתרון לסתירה זו הוא שפסוק י שבפרקנו אינו משקף את דעתה של התורה אלא את הערכתו של לוט: כיכר הירדן מתוארת מנקודת מבטו הוא, כפי שנאמר "וַיִּשָּׂא לוט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן...", ואם כך, הרי נרמז לנו כאן כי לוט מחפש את מצרים ואת הדומה לה גם בהיותו בארץ כנען.

עתה עלינו לנסות לשחזר, באמצעות הרמזים השונים שעלו בדברינו מתוך העיון בפסוקים, את ההתרחשות בשלמותה. בלכת אברם אל ארץ כנען "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' " נאמר (י"ב, ד): "וַיֵּלֶךְ אִתּו לוט". כיוון ש"שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (י"א, ט) ולוט הוא בן אחי אברם, יכול לוט להיחשב בנו ויורשו של אברם. הבטחת ה' לאברם (י"ב, ז) "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזּאת" עוררה תקוות גדולות לעתיד הן אצל אברם והן אצל לוט.

אלא שהאכזבה לא איחרה לבוא: הארץ מיושבת עתה על ידי הכנעני (י"ב, ו; י"ג, ז), ולפיכך יכולים אברם ולוט להתקיים בה רק באמצעות רעיית עדרי צאנם בשטחי המרעה הבלתי-מיושבים שבדרומה. רעיית צאן באזורים אלו תלויה במצב הגשמים עוד יותר מן החקלאות. עד מהרה פגשו אברם ולוט את תלותה המתמדת של הארץ בגשמים - "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ". הרעב הכבד מאיים על קיומם של עדרי הצאן ועל פרנסתם של אברם ושל כל התלויים בו - "הנפש אשר עשו בחרן" - ואין מנוס: כדי להציל את הנפשות יש לרדת למצרים, שאינה תלויה כלל בגשמים²⁷.

במצרים השׂבעה והעשירה, בעלת התרבות המעודנת ועתיקת היומין, 'התפכח' לוט מחלום ארץ כנען. שם הבין כי אין תכלית בהמשך נדודיו עם דודו בארץ לא לו, כשהוא רועה את עדרי הצאן המשפחתיים, שבוי באקלים הארץ הבלתי-יציב. לוּ יכול, ודאי היה נשאר במצרים ומנסה להתערות בה, אלא שהמצרים היו רגישים מאוד לרועי הצאן שנהגו להתארח בארצם בעתות רעב והקפידו לדאוג שהללו לא יישארו בה. בעל כורחו מגורש לוט עם דודו בחזרה אל ארץ כנען, אולם בלבו כבר החליט: בהזדמנות הראשונה ייטול את רכושו ויפרוש ממחנהו של אברם, במגמה להתיישב התיישבות של קבע במקום ראוי. זהו הרקע לכך שלוט, המתכונן לאפשרות זו, מפרק את שותפותו עם דודו ובונה לעצמו רכוש משלו כבר בעלותם ממצרים. הריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט ותיאור הארץ שאינה נושאת אותם לשבת יחדיו הם סימנים חיצוניים לקרע עמוק בין האחיין לבין דודו, שאברם עדיין אינו משער את חומרתו.

אברם תופס את המריבה כסכסוך רועים שגרתי על שטחי מרעה וכיוצא בכך, והוא מציע את ההצעה המתבקשת (י"ג, ט): "הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ... אִם הַשְּׂמאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" - הארץ פרושה לאורך מצפון לדרום, ומסתבר אפוא שאף חלוקתה בין בעלי עדרים גדולים תהא בין צפון (שמאל) לדרום (ימין)²⁸. אולם לוט אינו חפץ לא במרחבי הצפון ולא במרחבי הדרום. הוא מאס באורח החיים הנוודי כרועה צאן, ואינו חפץ להמתין לנסיבות היסטוריות שאולי יפילו את הארץ בחלקו של זרעו בעוד כמה דורות. 'החוויה המצרית' מביאה אותו לשאת את עיניו ולחפש: היש חלקת ארץ הדומה למצרים שבה יוכל להתיישב? והוא מוצא חלקת ארץ כזאת לא בצפון ולא בדרום אלא במזרח. כיכר הירדן אשר כולה משקה נראית לו ללוט כגן עדן, כארץ מצרים שבתוך ארץ כנען²⁹ - "פּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּיתִיהָּ". ואף היות אנשי סדום "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאד" אינו מרתיע אותו מבחירתו³⁰.

הפרדה של לוט מעל אברם מבטאת קרע רוחני עמוק שאינו ניתן לאיחוי. זהו הנתק שבין רדיפת ה'עכשיו' קצרת הרוח והנחפזת לבין הסבלנות השלווה הצופה פני עתיד רחוק; בין בדידותו של הקורא בשם ה' מקדם לבית אל לבין ההתחברות לאנשי סדום; בין הישיבה באוהלים וההליכה אחר הצאן לבין בניית הבית וההשתעבדות לשדה. לא בכדי פירשו-דרשו חז"ל בבראשית רבה (מ"א, ז) את המילים הקשות בפסוק יא "וַיִּסַּע לוט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" - "הסיע עצמו מקדמונו של עולם: אי אפשי (=איני רוצה) לא באברהם ולא באלוהו"³¹.

פרֵדת לוט מאברם - פרדת נצח היא. אף שאברם יפעל למען לוט בהמשך, לא נמצא אותם עוד יחדיו אפילו פעם אחת. לוט עתיד להיווכח כי העדפת ה'עכשיו' לא הביאה לו את הרווחים שלהם ציפה: על העתיד - הרי וויתר, אך גם את ההווה יפסיד.

נתברר לנו אפוא כי אף ששתי עלילות לפנינו, תלויה השנייה בראשונה: במצרים נזרעו זרעי הפירוד שבין לוט לאברם; בעלייה ממנה נראו ניצני הפירוד הזה; ובשובם לארץ כנען הפך הפירוד ביניהם לעובדה מוגמרת. או אז נתברר שלוט נשאר ברוחו במצרים ואותה הוא מחפש גם בארץ כנען. 'החוויה המצרית' היא התשתית לאירועים שבהמשך, בארץ כנען. דבר זה נרמז הן בסיפור העלייה ממצרים (י"ג, א-ב) והן בפתיחת הסיפור על לוט (י"ג, ה-ו), ובייחוד בתיאור בחירתו בכיכר הירדן (י"ג, י).

ה. מבנה הסיפור השלם

העלינו עד עתה שיקולים אחדים מדוע יש לראות בסיפור הירידה למצרים והשיבה ממנה ובסיפור הפרדה מלוט שתי מחציותיו של סיפור אחד. בסעיף זה נוסיף עליהם כמה שיקולים ספרותיים הקשורים במבנה ובסגנון של שתי היחידות.

כפי שהראינו לא אחת בעיונינו, נחלק הסיפור במקרא לשתי מחציות שוות או כמעט שוות, שהקבלתן זו לזו מלמדת על הקומפוזיציה (חיבור החלקים) של הסיפור השלם ועל הזיקות הפנימיות שבין חלקיו ולעתים אף חושפת את משמעותו של הסיפור כולו³². האם ניתן להצביע על מבנה מעין זה בסיפור השלם שלפנינו?

1. שוויון המחציות. אין כל קושי לזהות את נקודת התפנית שבה נפתחת המחצית השנייה של הסיפור (י"ג, ה): "וְגַם לְלוט הַהלֵךְ אֶת אַבְרָם...". ההבחנה בין המחציות במקרה זה היא פשוטה: לכל מחצית עלילה משלה. המחצית הראשונה, כפי שתחמנו אותה לעיל בסעיף ב (אז כסיפור עצמאי), היא אפוא בת חמישה עשר פסוקים, ואילו המחצית השנייה - בת ארבעה עשר פסוקים.

2. דמיון בין הפתיחות של שתי המחציות: כל אחת מן המחציות נפתחת בפסוק בעל מבנה של "סיים במה שפתח":