המעפילים
במדבר י"ד, לט-מה

תוכן המאמר: א. מבוא: מעשה המעפילים כחותם הסיפור הגדול על חטא התרים את הארץ ב. לפרשנותו של מעשה המעפילים     1. הרקע למעשה והכרזת המעפילים (לט-מ)     2. נאומו של משה (מא-מג): שתי סיבות לכישלונם הצפוי של המעפילים     3. מעשה המעפילים ותוצאותיו (מד-מה): מה פירוש 'וַיַּעְפִּלוּ' ג. הערכת מעשה המעפילים ומניעיו במהלך הדורות     1. שיר המעפילים     2. המעפילים - בין תשובה מעולה לבין המראת פי ה'     3. צלפחד - מן המעפילים היה     4. ממעפילי המדבר למעפילי זמננו מילות מפתח: מעפילים, צלפחד,

א. מבוא: מעשה המעפילים כחותם הסיפור הגדול על חטא התרים את הארץ

בסיומו של הסיפור הגדול על חטא התרים את הארץ מצויה פסקה, שבעה פסוקים אורכה, העוסקת בחטאם של המעפילים:

י"ד, לט מ מא מב מג מד מה

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאד. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל ראשׁ הָהָר לֵאמר: הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקום אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ. וַיּאמֶר משֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי איְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלות אֶל ראשׁ הָהָר וַאֲרון בְּרִית ה' וּמשֶׁה לא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

כפי שכתבנו בעיוננו לפרשת שלח מן הסדרה הראשונה¹, אין כל ספק בדבר שייכותה של פסקה זו לסיפור הגדול שהיא באה בסופו. סיפור התרים את הארץ נחלק לשתי מחציות: במחצית הראשונה (י"ג, א - י"ד, י) מתואר חטא התרים את הארץ וחטא העם עד הגיעו לנקודת השפל החמורה ביותר שלו, ואילו המחצית השנייה (י"ד, יא-מה) עוסקת בעונשים שהושתו על העם ועל התרים את הארץ. חטא המעפילים ועונשם שייכים לנושאה של המחצית השנייה: בפסקה זו הומחש שהעונש שבו נענש העם (י"ד, כג) - "אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבתָם" - אינו בר-ביטול, ואין ניתן לעקפו בשום דרך. בנפילתם של המעפילים לפני העמלקי והכנעני התקיים במקצת עונשו של אותו דור (י"ד, כט) "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם...", והמסקנה מן האירוע היא אפוא שאין עצה ואין תבונה אלא לקיים את דבר ה' (כה) "מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף".

הפִסקה שאנו דנים בה בעיון זה אף משתלבת במבנה של הסיפור הגדול שאותו היא חותמת, כפי שהראינו בעיוננו הנזכר. חלקי הסיפור הגדול מקבילים זה לזה בדרך היוצרת מבנה כיאסטי², והפסקה החותמת - מעשה המעפילים - מקבילה לשתי הפסקאות הפותחות את הסיפור: לתיאור הטלת השליחות על הנשיאים (י"ג, א-כ) ולתיאור מסעם בארץ עד לשובם אל המחנה (שם, כא-כה).

בשני הצדדים המקבילים, המשמשים מסגרת לסיפור הגדול, מתוארת 'עליית' אנשים מישראל אל הארץ המיועדת לישראל, ובכל צד בהקבלה מופיע השורש על"ה ביחס לארץ ארבע פעמים³. העלייה הראשונה, עלייתם של שנים עשר הנשיאים, נעשתה על פי מצוַת ה' כביטוי לרצונו להיטיב עם ישראל ולשתפם בבחירת הארץ בטרם ייכנסו אליה⁴. עלייה זו נסתיימה כמובן בשלום, ומסע הנשיאים - בטרם חטאו - הוכתר בהצלחה. בעלייה האחרת, לעומת זאת, היו העולים 'עוברים את פי ה' ' ועל כן 'היא לא תצלח', והיא הסתיימה במפלה ובאסון. ההסבר לשינוי הגדול ביחסו של ה' אל שתי 'העליות' הללו אל הארץ (שעל האחת הוא ציוָה ואת האחרת אסר) מצוי בסיפור שבין העלייה הפותחת לזו המסיימת: התרים את הארץ והעם שנסחף אחריהם חטאו חטא כבד, בעטו במתנתו של ה' ובחסדו המורעף עליהם ועמדו על סף מרד בה' ובשלוחיו משה ואהרן - "נִתְּנָה ראשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (י"ד, ד). מחמת כן הפך חסד העלייה לארץ על פי מצוַת ה' שבראש הסיפור לעלייה של מרד ושל אסון ומפלה בסופו, וכך הומחש השינוי המכריע בכוונותיו של ה' ביחס לישראל באותו הדור.

למרות כל האמור עד כאן מהווה מעשה המעפילים יחידה מיוחדת ועצמאית במידת מה הבאה בסיום הסיפור הגדול⁵, ושני נימוקים לקביעה זו.

ראשית, השתלשלות המאורעות בסיפור התרים את הארץ למן תחילת ההידרדרות אל תהומות החטא (י"ג, כו ואילך) מהווה רצף של סיבות ותוצאות - של חטאים ועונשים מתאימים. דבר זה אינו ניתן להיאמר על מעשה המעפילים: המפלה המתוארת בפסקה זו אינה תוצאה צפויה של מה שאירע לפני כן אלא של מה שאירע בה עצמה. מבחינה זו מהווה הפִסקה הזאת סיפור עצמאי של 'חטא ועונשו' בזעיר אנפין.⁶

שנית, האירוע המתואר בפסקה - יזמת העלייה לארץ - מהווה הפתעה גדולה, שכן מעוצב בו מהלך הפוך מזה שתואר בסיפור הגדול שקדם לו. את מקומם של מאיסת הארץ ושל הפחד מן המלחמה הכרוכה בכניסה אליה תופסים עתה אומץ לב ודבקות בארץ - "הַמָּקום אֲשֶׁר אָמַר ה' " (י"ד, מ). ואף שמידות טובות אלו אינן מופיעות בזמן הנכון ולא במקום הנכון, ועל כן הן מובילות למפלה כואבת, בכל זאת מהווה מעשה המעפילים מעין 'תמונת ראי' מפתיעה של מעשה התרים את הארץ.⁷

מועטים הם דברי חז"ל והמפרשים על פסוקים אלו - אולי מפני שמאפיל עליהם צלו של המעשה הגדול המתואר קודם לכן, המושך את כל תשומת לבם של המדרשים ושל המפרשים, ואולי מפני שאין בפסוקים הללו קשיים פרשניים מיוחדים. בחלקו הראשון של עיוננו (סעיף ב שלהלן) נעיר הערות פרשניות אחדות על פסוקי מעשה המעפילים. ואת חלקו השני של עיוננו (סעיף ג) נקדיש להערכת המעשה של המעפילים ולהערכת מניעיהם, על פי העולה מפסוקי התורה ועל פי דברים שנאמרו בקשר לכך במהלך הדורות.

ב. לפרשנותו של מעשה המעפילים

שלושה חלקים ברורים במעשה המעפילים (והבלטנו זאת בהצגת המעשה בראש עיוננו):

פסוקים לט-מ הרקע למעשה והכרזת המעפילים
פסוקים מא-מג ניסיונו של משה להניאם מלעלות אל הארץ
פסוקים מד-מה המעשה ותוצאותיו
את הערותינו הפרשניות שבסעיף זה נחלק על פי חלוקה זו.

1. הרקע למעשה והכרזת המעפילים (לט-מ)

א. שייכותו של פסוק לט למעשה המעפילים

לט	וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאד.

במבט ראשון נראה שפסוק לט אינו שייך למעשה המעפילים, אלא הוא חותם את הפִסקה שבה כלול דבר ה' למשה בפסוקים כו-לה: אל דבר ה' הזה רומזות המילים "הדברים האלה", ושמיעת דבר ה' הזה היא שהביאה את העם להתאבל מאוד. אלא שאם כך הדבר, מתעוררת השאלה מדוע אין פסוק לט צמוד בכתוב לדבר ה' הזה אלא מפרידים ביניהם פסוקים לו-לח, העוסקים בעונשם של התרים את הארץ (מלבד יהושע וכלב), שמתו במגפה מייד.⁸

נראה שהתשובה על כך היא שפסוק לט נועד להקדים את מעשה המעפילים ולתת לו רקע דתי ופסיכולוגי: כששמע העם מפי משה את עונשו החמור התאבל על כך מאוד⁹, ואבלות זו היא שהצמיחה את הנכונות של חלק ממנו לעשות מעשה. לפי זאת, יש לצרף את סוף פסוק לט עם ראש פסוק מ:

וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאד - וַיַּשְׁכִּמוּ בַבּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל ראשׁ הָהָר...

ואכן, בפסוק מ לא נזכר מי הוא הנושא של כל הפעולות המתוארות בו: "וַיַּשְׁכִּמוּ... וַיַּעֲלוּ"; וברור שנושא זה הוא "הָעָם" המהווה נושאו של המשפט הקודם - "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאד".

ב. "ויעלו אל ראש ההר לאמר..." (מ) - האמנם?

ראשו של פסוק מ - "וַיַּעֲלוּ אֶל ראשׁ הָהָר..." - מעורר תמיהה: והלוא הן מהמשכו של אותו פסוק - "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ...", הן מדברי משה בפסוק הבא - "אַל תַּעֲלוּ" - והן מתיאור המעשה הבא לאחר דברי משה (מד) - "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלות..." - מכל אלה ברור שבפסוק מ עדיין לא עלו!

נראה שבמילים "וַיַּעֲלוּ אֶל ראשׁ הָהָר לֵאמר..." מתכוון הכתוב לתאר את הנחרצות של החלטתם לעשות כן, ואולי אף את ההכנות או את תחילת התנועה לשם כך.

ג. "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (מ)

דברי העולים אל ראש ההר מצריכים השלמה:

הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקום אֲשֶׁר אָמַר ה' [...] כִּי חָטָאנוּ.

ובכן, מה אמר ה'? בפירוש רש"י מופיעה השלמה זו:

"הננו ועלינו אל המקום" - לארץ ישראל;
"אשר אמר ה' " - לתתה לנו, שם נעלה;
"כי חטאנו" - על אשר אמרנו (י"ד, ג) "הלוא טוב לנו שוב מצרימה".¹⁰

לפי פירוש זה, "אָמַר ה' " פירושו 'הבטיח ה' '.

רשב"ם מפרש זאת בדרך שונה:

"אל המקום אשר אמר ה' " - וציוונו ללכת שם לירש את הארץ;
"כי חטאנו" - כאשר האמנו לעצת המרגלים.

הצד השווה בשני הפירושים, שעל פי שניהם עומדות המילים "כי חטאנו" בפני עצמן, כווידוי של העם על חטאם הקודם. כך אכן נראה מן הטעמים, וכך גם נראה מן המקבילה בספר דברים (א', מא), שם דבריהם מובאים בסדר שונה:

חָטָאנוּ לַה', אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלהֵינוּ¹¹...

ההבדל בין שני הפירושים הוא במהות החטא העיקרי שאותו הם חפצים לתקן בעלייתם: מפירוש רש"י עולה שהם מבקשים לתקן את מאיסתם בארץ¹², ואילו מפירוש רשב"ם נראה שהם חפצים לתקן את אי-נכונותם להילחם בעמי הארץ כפי שנצטוו לעשות. מהדגשתם כי הם עולים אל "המקום" ומכך שאין הם מזכירים כלל את העמים שאליהם הם עולים להילחם נראה יותר הפירוש הראשון¹³.

2. נאומו של משה (מא-מג): שתי סיבות לכישלונם הצפוי של המעפילים

מא	וַיּאמֶר משֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לא תִצְלָח.

לאיזה דבר ה' שעליו עומדים המעפילים לעבור רומז משה?

לדעת ר"י בכור שור דבר ה' הזה הוא: "שגזר שלא תיכנסו לארץ, ואתם רוצים ליכנס", ואילו לדעת חזקוני: "שאמר (- בפסוק כה) 'מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף' ". שניהם לדבר אחד נתכוונו: לעונש שהעניש ה' את ישראל על חטאם החמור. אלא שלעונש זה יש שני צדדים המתחייבים זה מזה: הגזרה שדור זה לא ייכנס לארץ מחייבת את הופעת צו ה' לישראל לפנות חזרה אל המדבר להמשך המסע הארוך, שיימשך עד תום כל הדור הזה.

ברם, מנאומו של משה בספר דברים עולה תשובה אחרת לשאלתנו:

א', מב-מג

וַיּאמֶר ה' אֵלַי: אֱמר לָהֶם: לא תַעֲלוּ וְלא תִלָּחֲמוּ, כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי איְבֵיכֶם. וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלא שְׁמַעְתֶּם.

לדברו של משה אל המעפילים קדם, אם כן, דבר ה' אליו שאסר עליהם את העלייה ואת המלחמה. ועל פי זאת פירש רמב"ן במקומנו:

יאמר: למה אתם עוברים את פי ה', כי הוא ציווה אליי שלא תעלו כלל ולא תינגפו לפני אויביכם, וכן אמר במשנה תורה "וַתָּהִינוּ לַעֲלת הָהָרָה, וַיּאמֶר ה' אֵלַי אֱמר לָהֶם לא תַעֲלוּ...".

הבעיה המרכזית בהמשך נאומו של משה היא החזרות שבו: פעמיים הוא מזהיר את המעפילים מפני ניצחון האויבים עליהם (בפסוק מב ובפסוק מג), ופעמיים הוא אומר להם (באותם שני פסוקים) כי ה' אינו בקרבם או שלא יהיה עמהם. סדרן של שתי האמירות הללו בשני הפסוקים הוא הפוך, והוא יוצר מבנה כיאסטי כדלהלן:

מב מג

אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי איְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם.

נראה שאין כאן 'כפל עניין במילים שונות' אלא שמשה אכן מתכוון לשתי סיבות למפלתם הצפויה של המעפילים: האחת מוחשית יותר, והאחרת דתית-מוסרית, ועל כן מוחשית פחות. הסיבה המוחשית היא זו שתתואר בהמשך, בפסוק מד:

וַאֲרון בְּרִית ה' וּמשֶׁה לא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.

היוצאים למלחמה שלא הורשו לצאת אליה - ותהא הסיבה לכך אשר תהא - אינם זוכים בליווי הארון במלחמתם, ובכך מתבטא 'כי אין ה' בקרבם'. על כן הם חשופים למקרי הזמן, ועלולים בדרך הטבע 'להינגף לפני אויביהם'. זוהי הסיבה המוחשית המבוארת בפסוק מב.

אולם במקרה זה אין מדובר במלחמה רגילה שלא ניתנה רשות לצאת אליה. כאן מדובר במלחמה כנגד העמלקי והכנעני השוכנים בפתחה הדרומי של הארץ, שמפניהם כה חששו בני אותו הדור. לוּ זכו לשמוע בקולם של יהושע וכלב (י"ד, ט) "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל תִּירָאֻם!", באמת היה ה' עמהם והם היו מנצחים את עם הארץ. אולם משמרדו בה' ונענשו שלא להיכנס לארץ, הפכו העמלקי והכנעני לאויב שאין בכוחם לנצחו. דבר זה הוא חלק מן העונש שנענש בו אותו הדור (י"ד, כח): "כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי - כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם". דבר זה נרמז להם כבר בדבר ה' שבפסוק כה:

וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יושֵׂב בָּעֵמֶק, מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.

וביאר זאת רש"י (ד"ה והעמלקי וגו'): "אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר שאיני עמכם"¹⁴.

משה מפרט ומפרש רמז זה בדבריו למעפילים בפסוק מג:

כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב.

כפי שבכיתם באותו הלילה (י"ד, ג):

וְלָמָה ה' מֵבִיא אתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזּאת לִנְפּל בַּחֶרֶב.

ובכן, מהי הסיבה לנפילתם הצפויה בחרב אויביהם? חטאם הקודם הוא הסיבה:

כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה'

לפיכך מידה כנגד מידה: "וְלא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם" - ה' לא יסייע בידכם במלחמתכם בהם.

מן ההיבט הזה לא העדרו של הארון הוא הקובע, אלא החטא הוא הוא הגורם לכך שה' יזנחם במלחמתם וייתנם ביד אויביהם, מידה כנגד מידה על שסירבו לעמוד מולם במלחמה כפי שנצטוו. זאת הסיבה הדתית-מוסרית הכלולה בפסוק מג.

הסבר זה לכפילות בדבריו של משה - שהוא נותן שני טעמים לכך שהמעפילים יִכָּשלו במלחמתם - מחזירנו אל הדעות השונות שהובאו בראש תת-סעיף זה ביחס לשאלה לאיזה דבר ה' רמז משה באמרו "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עבְרִים אֶת פִּי ה' ". כזכור, רמב"ן פירש כי הכוונה לציווי האוסר לצאת למלחמה, ציווי הנזכר במפורש בספר דברים. איסור מפורש זה - לא נזכר טעמו, אך תוצאתו ברורה: הם לא יזכו בליווי הארון לכשיצאו בניגוד למה שנאסרו בו, לפיכך הם צפויים להינגף לפני אויביהם. פירוש זה מתאים לחלק הראשון בדברי משה, ואכן הפסוק בספר דברים, שבו מבואר דבר ה' האוסר עליהם את העלייה, מתאים מילולית לחלק זה בדבריו: