הפתרון במחצית השנייה אינו בא לבטל את הפתרון של המחצית הראשונה אלא לצרף אליו תנאי, סעיף הגבלה, אשר יבטל את הבעיה שהציגו ראשי האבות למשפחת בני גלעד.
20
4. המילה המנחה החורזת את שני חלקי הסיפור היא, כמובן, 'נחלה', ועל כן מכנים חז"ל בכל מקום את סיפור בנות צלפחד 'פרשת נחלות'. במחצית הראשונה מופיעה מילה זו בגיוון מסויים: בטענתן משתמשות הבנות במילה אחרת - (ה) "תְּנָה לָּנוּ
אֲחֻזָּה..." - ורק בתשובת ה' חל המעבר בין שני המונחים הנרדפים: (ז) "נָתן תִּתֵּן לָהֶם
אֲחֻזַּת נַחֲלָה..."; אחר כך מופיעה המילה 'נחלה' לבדה עוד חמש פעמים בדברי ה' למשה.
במחצית השנייה של הסיפור, בפרק ל"ו, מופיעה המילה 'נחלה' עשר פעמים בטענת ראשי האבות, ועוד שבע פעמים נוספות בדבר ה' שבהמשך ובתיאור קיומו על ידי בנות צלפחד (המילה 'אֲחֻזָּה' אינה מופיעה במחצית זו).
כפי שכבר נאמר בראש סעיף זה, יש מילים נוספות ושמות פרטיים רבים המשותפים לשני חלקי הסיפור.
לפנינו אפוא 'סיפור מפוצל'. על קיומה של תופעה זו במקרא ועל סיבותיה עמדנו בהרחבה בנספח לעיוננו לפרשת חיי-שרה. באותו המקום גם עמדנו על החשיבות שיש בהכרת תופעה זו: ראִייתו של הסיפור המפוצל כסיפור אחד היא שמאפשרת לעמוד על מבנהו ועל ייחודו הסגנוני, ואף לעמוד על מלוא משמעותו. הבאנו שם (בהערה 18) שלוש דוגמאות לסיפורים מפוצלים מנביאים וכתובים, שלושה סיפורים שלכל אחד מהם טעם אחר לפיצולו. כמו כן הרחבנו שם את הדיבור על כך שגם סיפור קבורתה של שרה הוא סיפור מפוצל, והפסקה המשלימה סיפור זה מצויה בסוף אותה פרשה - בתיאור קבורת אברהם במערת המכפלה לצדה של שרה אשתו (כ"ה, ז-י). על ידי צירוף פסקה זו אל ראשיתו של הסיפור נחשף מבנה הסיפור השלם, נשלם מספר הופעותיהן של המילים המנחות שבו ל14- כל אחת, והעיקר: נשלם רעיונו של הסיפור כולו (ראה עמ' 101 שם). בעיוננו לפרשת וזאת הברכה ניווכח שאף סיפור מותו של משה - הסיפור החותם את התורה - הוא סיפור מפוצל.
אף במקומנו מתאפשרת תפיסת מבנהו של הסיפור כסיפור הבנוי משתי מחציות בעלות אורך דומה
המקבילות זו לזו הקבלה ישרה על ידי ראייתו כ'סיפור מפוצל' - סיפור שמחציותיו הופרדו זו מזו. מבנה זה שנחשף לנו קשור גם ברעיונו של הסיפור השלם, כפי שיתברר בסעיף האחרון של עיוננו.
מהי הסיבה לפיצולו של סיפורנו לשני חלקים והפרדתם זה מזה?
21
בכמה סיפורים מפוצלים הסיבה היא פער הזמן הקיים בין חלקי הסיפור. שיבוצו של סיפור כזה בתוך ספר המתאר רצף של מאורעות המסודרים בסדר כרונולוגי מחייב להפריד בין חלקיו של הסיפור ולשבץ כל חלק במקום הראוי לו לפי זמן התרחשותו ברצף הזה
22. נראה שזוהי גם הסיבה לפיצול הסיפור שאנו עוסקים בו. אף במקומנו קיים פער זמן מסויים בין שני חלקיו של הסיפור, דבר שרמוז בשינוי שיש ברשימת היושבים עם משה בעת שמיעת הטענות: במחצית השנייה חסר משום מה אלעזר הכהן, וישנם הבדלים נוספים. ואפשר שהבדלים אלו נובעים מנסיבות הזמן שנשתנו. על כל פנים אין מדובר בפער זמן גדול, שכן כל האירועים שמסופר עליהם בסוף ספר במדבר אירעו בפרק זמן קצר, חודשים ספורים אורכו.
אולם אם כך, עדיין יש לשאול שתי שאלות: א. ממה נובע פער זמן זה? מדוע לא ניגשו ראשי האבות של שבט מנשה אל משה מייד וטענו את טענתם? ב. מדוע מחייב פער הזמן הקטן הזה להפריד את שני חלקיו של הסיפור זה מזה? האם הבאת הסיפור כאחד הייתה משבשת את סדר האירועים בסוף ספר במדבר?
התשובה לשאלות אלו כרוכה בהבנת ההקשר שבו מצוי כל חלק מחלקי הסיפור. ההקשרים השונים הללו מבארים היטב את פיצול הסיפור לשניים.
מדוע קרבו בנות צלפחד אל משה לשטוח את טענתן דווקא עתה? הן פונות אל משה עם סיומו של המפקד (המתואר בפרק כ"ו), משום שהמפקד הזה הוא ששימש זרז לפנייתן.
המפקד בשנה הארבעים נועד להכין את חלוקת הארץ לכל
הגברים שנפקדו בו, כנאמר בסיומו:
כ"ו, נב-נג
|
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:
לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמות.
|
בנות צלפחד, שאביהן מת במדבר, כמובן אינן בין הנפקדים "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה ... כָּל יצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (כ"ו, ב), משמע: זכות אביהן, שהיה מיוצאי מצרים ועל כן היה זכאי לנחלה בארץ - לא תמומש. דבר זה מביא אותן לטעון:
|
כ"ז, ד
|
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוךְ מִשְׁפַּחְתּו כִּי אֵין לו בֵּן...
|
הקשר הזה בין טענתן של בנות צלפחד לבין המפקד של נוחלי הארץ נרמז כבר במפקד עצמו. בפירוט משפחות בני מנשה נאמר:
כ"ו, לג
|
וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לא הָיוּ לו בָּנִים כִּי אִם בָּנות
וְשֵׁם בְּנות צְלָפְחָד מַחְלָה וְנעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.
|
מה מקום להזכרת שמותיהן של בנות אלה במפקד של גברים? זהו רמז למה שיקרה בהמשך: מייד עם סיום המפקד תבואנה חמש אלה לטעון על קיפוחו של אביהן, וטענתן תתקבל, ולפיכך מוצדק למנותן בין הנוחלים את הארץ הנמנים במפקד זה
23.
לאחר המפקד והאירוע שנספח לו - פרשת בנות צלפחד - נצטווה משה בכמה עניינים אחרים ונתרחשו כמה אירועים, המתוארים כולם בפרקים כ"ח-ל"ב. החל מסופו של פרק ל"ג חוזרת התורה לדון בהכנות לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה: ניתן הציווי (ל"ג, נג-נד) "וְהורַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּה...ּ וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגורָל...", משורטטים גבולות הארץ שאותה יש לנחול (ל"ד, א-טו) ונזכרים שמות נשיאי השבטים "אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ" (שם טז-כט). אגב כך נזכרו ערי המקלט וערי הלויים, שאותן יש לתת מנחלות השבטים (פרק ל"ה).
המכנה המשותף לכל הציוויים הללו הוא שהם מתייחסים
לירושת הארץ כאל תהליך המתבצע במסגרת השבטית. הווה אומר: יחידה זו, מסוף פרק ל"ג ועד סיום פרק ל"ה, עוסקת בחלוקת הארץ לשבטים. בנחלת הארץ יזכה אמנם כל יחיד ויחיד, אולם הוא יזכה בה במסגרת הנחלה השבטית.
לא רק היחיד הוא אפוא בר-זכות בארץ, אלא אף המטה כולו.
מצוות אלו והכנות אלו לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה לשבטים הן שהביאו את ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר לבוא לפני משה ולתבוע את זכות שבטם, שעלולה להתקפח מפני ירושת בנות צלפחד
24. טענתם היא אפוא שזכות הנחלה של
היחיד (צלפחד באמצעות בנותיו) עלולה לסתור במקרה של ירושת בנות את זכות הנחלה של
השבט - טענה שיש לה, כמובן, מקום רק לאחר שהוגדרה שיטת ההתנחלות בארץ כחלוקה לנחלות של שבטים הנעשית באמצעות נשיאיהם. סתירה זו,
המתבלטת רק בשלב זה של ספר במדבר, מנוסחת בדבריהם בבהירות (בפסוק ב):
וַיּאמְרוּ:
אֶת אֲדנִי
וַאדנִי
|
צִוָּה ה'
צֻוָּה בַה'
|
לָתֵת
לָתֵת
|
אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגורָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (- בחלוקה לשבטים),
אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנתָיו...
|
נסכם אפוא ונאמר: לאחר המפקד, המכין את ירושת הארץ של
היחידים25,
באות נציגות
היחיד המקופח בירושת הארץ ותובעות את תיקון קיפוחו: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ..."; לאחר נתינת המצוות המכינות את חלוקת הארץ וירושתה על ידי
השבטים ונשיאיהם, באים נציגי
השבט החושש מקיפוחו בירושת הארץ ותובעים את תיקון חששם: "וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבתֵינוּ - יִגָּרַע נַחֲלָתָן". תיקון קיפוחו של היחיד - טוענים ראשי האבות למנשה - עשוי להביא לידי קיפוחו של השבט כולו.
בסעיף ג לעיל עמדנו על אחדותו של הסיפור המפוצל בין פרשת פינחס לפרשתנו, וערכנו לשם כך טבלת השוואה בין שתי מחציותיו של הסיפור האחד. טבלת השוואה זו מעמידה אותנו בעצם על מבנהו של סיפורנו - על הקבלת מחציותיו זו לזו בהקבלה ישרה: בכל מחצית חוזר אותו סדר דברים בן ארבעה שלבים, ובין השלבים המקבילים ניכרת קִרבה לשונית ברורה ומכוונת.
מבנה זה של הסיפור מעורר שאלה: האם זהו המבנה המתאים לסיפורנו? בין שתי מחציותיו של הסיפור קיים לכאורה מתח ואפילו ניגוד: הרי הפתרון שניתן לבעיית בנות צלפחד במחצית הראשונה הוא המהווה בעיה במחצית השנייה, וראשי האבות הטוענים בה את טענתם הם דמויות הנגד של בנות צלפחד. האם ליחסים מתוחים אלו בין שתי מחציות הסיפור מתאים מבנה שבו הן מקבילות זו לזו הקבלה ישרה, כפי שהדבר במקומנו? הלוא מבנה כזה, שיש בו הקבלות לשוניות בולטות בין האברים המקבילים, יוצר
דמיון בין הטענות השונות בכל מחצית ובין הטוענים אותן, בעוד שבפועל יש מתח וניגוד בין הטוענים הללו ובין טענותיהם!
התשובה על שאלה זו תעמידנו על עיקר כוונתו של הסיפור השלם, ותמחיש אגב כך את החשיבות שיש בזיהוי הסיפור המפוצל במקרא ואת הערך שיש ללימודו כסיפור שלם ומאוחד.
אף שבמישור המשפטי קיימת לכאורה סתירה בין טענתן של בנות צלפחד לבין טענת ראשי האבות משבט מנשה, סתירה זו ניתנת ליישוב, כפי שיתברר מדברי ה' בהמשך הסיפור. חשוב יותר לשים לב דווקא למניעים הדומים של שתי הקבוצות הטוענות: לשתי הקבוצות הללו יקרה מאוד זכות ירושת הארץ. הן בנות צלפחד והן ראשי האבות משבט מנשה אינם באים בטענתם מחמת סיבות ממוניות
26. הזכות לנחול בארץ היא זכות ליחיד ולציבור, והן היחיד והן הציבור חפצים בכל מאודם במימושה של זכות זו וחרדים מפני קיפוח אפשרי שלה. שוויון המניעים הזה הוא המובע בהקבלות הישרות שבין שני חלקי הסיפור.
ספר במדבר מסתיים בפתרון שלם של בעיות ירושת הארץ: הן פתרון בעייתם של היחידים שאין להם בנים, שבנותיהם הן שיירשו אותם, והן פתרון בעייתם של השבטים - שנחלתם השבטית עלולה להתקפח בשל כך.
שני הגורמים שטענו את טענותיהם לפני משה טענו אותן בטוב טעם ודעת, בדרך ארץ רבה וללא כל איבה ביניהם. אין הם דנים על קרקע שלפניהם אלא על נחלה שעתידה להינתן, והם עושים זאת מתוך חיבה גדולה לארץ היעודה.
מפני כל זאת זכו שתי הקבוצות הללו בהסכמה אלוהית לטענותיהן ובהוראה המאפשרת לשתיהן לזכות בנחלת הארץ:
"כֵּן בְּנות צְלָפְחָד דּבְרת" - "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוסֵף דּבְרִים".
הערות:
1. פסוק יג בפרק זה - "אֵלֶּה הַמִּצְות וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבת מואָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחו" - אינו חלק מסיפורנו, אלא הוא נועד לחתום את ספר במדבר או לפחות את חלקו האחרון, המכיל פרשות הלכתיות אחדות שנאמרו למשה "בְּעַרְבת מואָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחו" (ל"ג, נ). והַשְׁווה פסוק זה לפסוק המסיים את ספר ויקרא.
2. א. סיפורים רבים במקרא משמשים מקור לחוקים הנובעים מן ההתרחשות המתוארת בהם. יש שהחוק ניתן בגוף הסיפור עצמו (כגון מצוַת גיד הנשה, הבאה בתוך סיפור המפגש בין יעקב לעשו - בראשית ל"ב, לג); יש שהוא נתון לצד הסיפור (כגון מצוות הכהנים הבאות לאחר סיפור קרח, שערער על הכהונה - במדבר י"ח); ויש שהחוק בא במרחק רב מן הסיפור (כגון מצוַת מחיית עמלק - דברים כ"ה, יז-יט - השייכת לסיפור המלחמה בעם זה בשמות י"ז, ח-טז). בכל המקרים הללו אין מדובר ב'סיפור משפטי', שכן בהם הסיפור הוא הוא העיקר, והחוק הוא תולדה של הסיפור. בסיפור המשפטי מתהפכים היוצרות, כאמור למעלה.
ב. ישנם בתורה גם סיפורים המתארים התרחשות שיש לה ערך רב כשלעצמה, ובכל זאת משקלן של המצוות הנובעות מאותה התרחשות והכתובות בסיפור עצמו הוא כה רב, עד שניתן להגדיר אף סיפורים אלה כ'סיפורים מעין משפטיים'. דוגמה לדבר: סיפור מלחמת מדין (פרק ל"א). לתיאורה של מלחמה זו יש אמנם חשיבות בהיותו השלמת הסיפור על חטא בעל פעור (פרק כ"ה). אולם חלקו של הסיפור הנוגע לנקמה במדין מסתיים בפסוק יח, והחל מפסוק יט ועד פסוק מז נידונים חוקים שונים שניתנו באירוע הזה לדורות, ומתואר יישומם של חוקי השלל במלחמה מסויימת זו. הפער בין התיאור הקצר וחסר הפירוט של המלחמה לבין הדיון המפורט בחוקים שנלמדו מאותה מלחמה רומז לכך שאף סיפור זה הוא 'סיפור משפטי' בעיקרו.
3. בשניהם מדובר באדם שעבר עברה חמורה ויש ספק כיצד להענישו; בשניהם מניחים את העבריין במשמר עד לבירור הספק; בשניהם מורה ה' שיש לרגום אותו באבנים, וכך אכן נעשה.
4. בשניהם מדובר בקבוצת אנשים הקרֵבה לפני משה ושותפיו בהנהגת העם בעקבות אירוע שתואר קודם לכן (הציווי על ישראל לעשות הפסח; מפקד הנוחלים את הארץ) ולאחר שנתברר להם כי מפני מצבם המיוחד יקופח חלקם בדבר שאליו מתייחס אותו אירוע; על כן הם טוענים "לָמָה נִגָּרַע" (או: "לָמָה יִגָּרַע..."), וה' מסכים עמם ונותן למשה חוק שימנע את קיפוחם.
5. אירוע זה יכול להתרחש באופן טבעי, כגון מציאתו של איש מקושש ביום השבת, אך הוא יכול גם להיות פרי התעוררותם של אנשים המציגים את הספק הנוגע אליהם ודורשים פתרון משפטי, כגון הטמאים לנפש אדם המבקשים שלא יימנע מהם קרבן הפסח.
6. דבר זה אמנם חסר בפרשת פסח שני, אולם ההוראה (במדבר ט', י) "אִישׂ אִישׂ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׂ..." רומזת ממילא לאירוע המסויים (שם ו) "וַיְהִי אֲנָשִׂים אֲשֶׂר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׂ אָדָם".
7. דבר זה חסר בפרשת המקושש.
8. תיאור זה חסר בפרשת פסח שני ובפרשת בנות צלפחד שבפרשת פינחס. בפרשה האחרונה נובע החיסרון מכך שעדיין לא הגיע זמן הקיום, אך בהגיע זמן זה יושלם החיסרון (יהושע י"ז, ד-ו); וראה גם את דברינו בסוף הערה 19.
9. סיפור בנות צלפחד נידון בעיוננו לפרשת פינחס, סדרה ראשונה. הרקע המשפטי לטענתן נידון בנספח לאותו עיון (עמ' 259-258): "באי הארץ זוכים בנחלה בה מכוח ירושת אבותיהם יוצאי מצרים".
10. כך אכן ביאר רמב"ן כפילות זו בפירושו לפסוק ז, סוף ד"ה ולא תסב נחלה: "והזהיר מתחילה בבנות צלפחד, ואחרי כן בכל בת יורשת נחלה - ואמר בכל ישראל שלא תיסוב נחלה ממטה אל מטה". אולם ראב"ע ביאר כפילות זו בדרך אחרת: "וטעם 'ולא תסב נחלה' (- שבפסוק ז) - מהיום, קודם נחלת הארץ (- כלומר: האיסור על בנות יורשות להינשא לגברים משבטים אחרים מתחיל כבר מעתה)"; "וכל בת יורשת נחלה - אחרי ניחול הארץ, על כן אמר הכתוב (- בפסוק ט) 'ולא תסב נחלה' פעם שנית". אם כוונתו בדבריו האחרונים, שהדין שבפרשתנו תקף אף לדורות, הרי שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם דברי חז"ל שיידונו בסעיף הבא.
11. בכמה מקומות משמשת אמירה מעין זאת כחתימה פורמלית של סיפור או של פרשה הלכתית. ראה לדוגמה בסיום פרשת המקלל (ויקרא כ"ד, כג) ובסיום פרשת מטה אהרן (במדבר י"ז, כו), וכן במקומות רבים נוספים.
12. היחס בין פסוק החתימה (י) לשני הפסוקים הבאים אחריו (יא-יב) יידון ביתר הרחבה בראש הערה 19.
13. מקבילה לדברים אלה נמצאת במסכת בבא בתרא קכא ע"א. בדף הקודם שם (קכ ע"א) מובאת ברייתא: "יש (- מצוות) באבות מה שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות. באבות הוא אומר 'וכל בת יורשת נחלה'...", ומבארת הגמרא את כוונת הברייתא: "אמר מר: באבות הוא אומר 'וכל בת יורשת נחלה'... באבות - אִין (- כן), בבנים - לא. מאי משמע (- כיצד משמע בפסוק דבר זה, שדין 'כל בת יורשת נחלה' נאמר רק באבות)? אמר רבא: אמר קרא 'זה הדבר' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה". הגמרא מבינה שזו דרשה כללית - שכל מקום שנאמר בו 'זה הדבר' משמע שזהו דין לשעתו - ועל כך היא מקשה משתי מצוות שבהן כתוב 'זה הדבר' והן לדורות: מאיסור שחוטי חוץ (ויקרא י"ז, ב) ומדיני נדרים (במדבר ל', ב), ומתרצת מה שמתרצת מדוע שני הדינים הללו, אף שנאמר בהם 'זה הדבר', הם בכל זאת מצוות לדורות. על כך כותב המלבי"ם בביאורו לספרא, פרשת אחרי מות סימן פח:
והם אמת ודבריהם אמת, כי לא נמצא בתורה שום מקום שיתפוס לשון 'זה הדבר', רק על דבר שהיה רק בשעתו... ועל מצווה הנוהגת לדורות לא בא לשון זה בשום מקום רק גבי שחוטי חוץ וראשי המטות (- שאותם הסבירה הגמרא).
ואלו מראי המקומות שהביא המלבי"ם למצוות שנאמר בהן 'זה הדבר' והן לשעתן: שמות ט"ז, טז; שם שם, לב; שם כ"ט, א; שם ל"ה, ד; ויקרא ח', ה; שם ט', ו; במדבר ל"ו, ו.
14. אף הטעם השני המובא בגמרא לעשיית חמישה עשר באב יום טוב, בשם רב נחמן - "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" - מסתמך על זיהוי זה, אף שבשני הטעמים לא הוזכר הדבר בפירוש.
15. משטר חברתי שבו הנישואין החוץ-שבטיים מהווים חובה מכונה על ידי האנתרופולוגים 'אקסוגמיה'. משטר חברתי כזה לא היה קיים כמובן בישראל - וכך גם הפכו הנפוץ יותר, ה'אנדוגמיה'. האפשרות של נישואין בין-שבטיים הייתה קיימת, וחשוב היה שלא לפגוע בה, אף שקשה לנו לשער באיזו מידה ובאיזה היקף היא התממשה בפועל.
16. על פי דברי חז"ל שהובאו בסעיף זה ועל פי הסברם בדברי רמב"ן שהבאנו, המצוה שבפרשתנו "וְכָל בַּת ירֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה... ׳וְלא תִסּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר" היא מצוה שניתנה לאותו דור בלבד ואינה נוהגת לדורות, ועל כן אין למנותה במניין המצוות. ואכן, הרמב"ם והנמשכים אחריו (כגון בעל ספר החינוך) לא מנו כל מצוה שמקורה בסיפורנו (ל"ו, א-יב). אך אצל מוני המצוות הקדמונים מתקופת הגאונים הדבר מצריך בירור.
במניין המצוות המקדים את ספר הלכות גדולות מופיע במניין הפרשיות (מהדורת הילדסהיימר ירושלים, כרך ג עמ' 106-105, פרשה לט): "פרשת נחלות ובת יורשת נחלות". ובדומה לכך במניין המצוות של רס"ג (סידור רס"ג עמ' קפא; ספר המצוות לרס"ג עם פירוש ר"י פערלא כרך ג עמ' 321): "ופרשת נחלות, נחלות וכל בת יורשת" ("שיעור המאמר כאילו אמר: 'וכל בת יורשת נחלות', ושינה סדר המילים מפני שזקוק הוא לאות נו"ן בראש החרוז" - הביאור בסידור רס"ג). במניין המצוות האחר של רס"ג, המיוסד על חלוקת המצוות לפי עשרת הדיברות, הוא כותב בדיבֶּר 'כַּבֵּד' (סידור רס"ג עמ' רה): "סדר נחלות פי שניים, וכל בת יורשת בל תהי לשריד".
הצירוף "[וכל] בת יורשת נחלה" אמנם לקוח מפרשתנו, אולם נראה שכוונתם של שני הגאונים הללו בהשתמשם בלשון הפסוק איננה למצוה שבהמשכו ("לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה...") כי אם לפסוק ח בפרשת הנחלות שבפרשת פינחס (כ"ז, ו-יא): "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לו וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתו לְבִתּו", כלומר, כוונתם לומר שבפרשת נחלות כלולה גם האפשרות של 'בת יורשת נחלות'. זוהי גם כוונת דברי רס"ג "וכל בת יורשת - בל תהי לשריד": בכל מקום שיש בת יורשת, אל תהי הנחלה ל'שריד', לקרוב המשפחה הרחוק של אביה שמת, שהוא מן 'השרידים' שנותרו במשפחה זו; והרי זהו בדיוק הדין שנתחדש בפרשת פינחס, והעברת הירושה לקרובים הרחוקים - 'שרידים' של צלפחד - היא הדבר שניסו בנותיו למנוע.
אמנם רבי ירוחם פערלא, בביאורו למניין המצוות של רס"ג (שם) הבין כי הגאונים הללו אכן התכוונו למנות את מצוַת "לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה... ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר". ודבר זה הביאו לתמוה: "הרי להדיא מבואר בספרא... ובגמרא... דמצווה זו לא נאמרה אלא לאותו הדור בלבד, דהיינו דור של נוחלי הארץ, ולא לדורות עולם, ואם כן הרי היא מצווה שאינה נוהגת לדורות, דלכולי עלמא אינה נמנית במניין המצוות!".
על אף קושיה חמורה זו, לא חזר בו ר"י פערלא מהבנתו הקודמת את דברי הגאונים. יישובו לקושייתו מעורר קושיות רבות הן מפשט המקרא, הן מפשוטן של כמה סוגיות בתלמוד והן מפשט דבריהם של בה"ג ורס"ג, ולא נוכל לפרט כל זאת במסגרת המצומצמת הזו.
17. פרופסור י' מילגרום ('עולם התנ"ך' לספר במדבר עמ' 207) סובר שפרק ל"ו הוא תוספת מאוחרת לספר במדבר, ואינו שייך באופן מקורי לסיפור בנות צלפחד שבפרק כ"ז. במקומות רבים מגלה הגישה הביקורתית חוסר רגישות ספרותית, ותולה עצמה בדקדוקי עניות ובטענות קלושות.
18. הטיעון כי סדר הדברים חוזר על עצמו בשני המקומות ומוכיח בכך את אחדות הסיפור מאבד את עוצמתו לאור הדברים שכתבנו בסעיף א אודות מבנם הקבוע פחות או יותר של כל 'הסיפורים המשפטיים' בתורה. אולם במקומנו אין מדובר רק בחזרה כללית של אותם שלבים, אלא בחזרה מילולית מכוונת שלהם, המעידה על אחדות גמורה והמנחה את המעיין להציב אירוע מול אירוע, ולהקבילם שלב אחר שלב.
19. נראה כי חתימת המחצית השנייה של הסיפור היא בפסוק י "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנות צְלָפְחָד" - ראה הערה 11. שני הפסוקים הבאים (יא-יב) משמשים חתימה לסיפור כולו, על שתי מחציותיו. בחתימה זו חוזרים שמותיהן של חמש הבנות, והרי החתימה כעין הפתיחה. אך מלבד זאת נאמר בחתימה זו כי הן הדין האמור במחצית הראשונה של הסיפור והן הדין האמור במחציתו השנייה - שניהם נתקיימו בבנות צלפחד. קיום הדין שנאמר במחצית השנייה מתואר בפרוטרוט: "וַתִּהְיֶינָה... בְּנות צְלָפְחָד לִבְנֵי דדֵיהֶן לְנָשִׁים, מִמִּשְׁפְּחת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוסֵף הָיוּ לְנָשִׁים"; וקיום הדין שנאמר במחצית הראשונה נרמז בלבד, שכן עדיין לא הגיע זמנו: "וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן", משמע אפוא שניתנה להן נחלת אביהן.
20. הבעייתיות של פתרון בעיית המחצית הראשונה נרמזת כבר בו עצמו. בלשון "וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (ושוב בפסוק ח) מוצא רש"י משמעות זו: "על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שבנה ובעלה יורשין אותה... בכולן הוא אומר 'ונתתם' (- שלוש פעמים בפסוקים ט-י), ובבת הוא אומר (בפסוק ח) 'והעברתם' ".
21. ד"ר מ' קוכמן כותב ('עולם התנ"ך' לספר במדבר עמ' 164): "מדוע פוצל הדיון בין שני הפרקים - לא ברור". אף פרופ' י' מילגרום כותב (שם עמ' 207) כי מקומו ההגיוני של פרק ל"ו הוא מייד לאחר פרק כ"ז.
22. שתי דוגמאות לכך הבאנו בנספח לעיוננו לפרשת חיי שרה (עמ' 98-97): א. סיפור קבורת שרה עצמו, שהפִסקה המשלימה אותו חייבת הייתה להידחות מפני פעילותו של אברהם המתוארת בהמשך, שבגללה אי אפשר היה לספר בו במקום גם על מותו וקבורתו. ב. הסיפור במל"א י"ג נשלם במל"ב כ"ג, טו-כ. פער של למעלה משלוש מאות שנה מבדיל בין שני חלקי הסיפור האחד. שיבוצו של הסיפור במהלך הכרונולוגי של ספר מלכים הכריח אפוא את הפרדת חלקיו זה מזה. בעיוננו לפרשת וזאת הברכה נימקנו אף את פיצול סיפור מיתתו של משה בכך שבין צו ה' על משה לעלות להר נבו לבין קיומו על ידי משה ברך משה את בני ישראל.
23. ראה ביתר הרחבה מה שכתבנו על כך בעיוננו לפרשת במדבר, סעיף ה.
24. ראב"ע, ובעקבותיו חזקוני, פירשו בדרך דומה את סמיכות ראשיתו של הסיפור החותם את ספרנו (ל"ו, א) אל מה שלפניו. הנה לשון חזקוני (על פסוק זה): "נסמכה פרשה זו לכאן, על ידי שציווה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללויים". כוונתו: מציווי הנתינה של ערים ללויים משמע שאין לגרוע עוד מנחלת השבטים מעבר לכך, ועל כן באו ראשי האבות של מנשה לטעון את טענתם.
25. אמנם במהלך המפקד נמנו המשפחות שבכל שבט ושבט, אך בסיכומו נאמר (כ"ו, נג) "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמות" - והכוונה לפי פירוש רש"י לאותם "שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאות וּשְׁלשִׁים" יחידים שנמנו בו (שם, נא). אמנם, בסוף המפקד נזכרה גם החלוקה של הארץ לשבטים (כ"ו, נד-נו): "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתו וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתו, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתו. אַךְ בְּגורָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמות מַטּות אֲבתָם יִנְחָלוּ...". על פירושם של פסוקים אלו ועל היחס בינם לבין פסוק נג - "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמות" - נחלקו רש"י ורמב"ן, ואין כאן המקום להיכנס למחלוקתם. אולם הדבר ברור שרק בפרקים ל"ד-ל"ה נתבררה החשיבות הרבה של חלוקת הארץ לשבטים.
26. את טענת בנות צלפחד הסברנו בהרחבה בעיון לפרשת פינחס, סדרה ראשונה, סעיף ב.
