|
|
|
|
תוכן המאמר: א. מבוא: היכן באות אזהרות על עבודה זרה בספר דברים "זו אחר זו" ב. נאום המצוות הראשון בפרשתנו (פרק י"ב) - דיני העבודה "בַּמָּקום אֲשֶׁר יִבְחַר" והסתעפותם מאיסור עבודה זרה ג. נאום המצוות השני בפרשתנו (פרק י"ג) - דיני נביא המדיח לעבודה זרה, מסית ועיר הנדחת 1. פסוקים בפרק י"ג האוסרים לעבוד עבודה זרה 2. שלוש הפרשיות המרכיבות את הנאום שבפרק י"ג - הדמיון ביניהן והטעם לסדרן ד. נספח: עיר הנידחת 1. המחלוקת על הריגתם של קטני עיר הנידחת 2. פירוש פסוק טז כמקור לדעות החלוקות 3. שתי תפיסות בהסבר דינה של עיר הנידחת מילות מפתח: עיר נידחת, נביא שקר, מסית. |
כמו שיבואו בספר הזה בענייני עבודה זרה אזהרות מרובות, זו אחר זו, ותוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העברות.ניכר מדבריו כי הוא ראה באלו את אחד הנושאים המרכזיים של ספר דברים. והדבר מובן: ספר "שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל" (לשון הרמב"ן שם), אך טבעי הוא שידגיש את איסורי עבודה זרה יותר מכל שאר המצוות. ושני טעמים לדבר: ראשית, חומרתם של איסורי עבודה זרה הופכת אותם למבחנם העיקרי של ישראל בארץ ולקובעי עתידם בה - אם יאריכו ימים עליה או חלילה יגלו ממנה; שנית, עצם הכניסה לארץ על ידי כיבושה תפגיש את ישראל עם תרבותם האלילית של הכנענים ושל שכני ישראל, וספר דברים מכין דרכי התמודדות לקראת מפגש זה.1
|
י"ב, ב
ג |
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקמות
אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּויִם אֲשֶׁר אַתֶּם ירְשִׁים אתָם אֶת אֱלהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעות וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקום הַהוּא. |
|
י"ב, ב
ד ה ו |
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקמות אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּויִם... אֶת
אֱלהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעות וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן... לא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלהֵיכֶם. כִּי אִם אֶל הַמָּקום אֲשֶׂר יִבְחַר ה' אֱלהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמו שָׁם, לְשִׁכְנו תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עלתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם... |
"לא תעשון כן" - להקטיר לשמים בכל מקום (- כשם שעושים הגויים לאלוהיהם), כי אם במקום אשר יבחר.11לפירוש זה הסכימו רשב"ם, ראב"ע, חזקוני וספורנו במקומנו, ואף רמב"ן ביאר כן "על דרך הפשט" בפירושו לפסוקים ל-לא בפרקנו, סוף ד"ה השמר לך.12
|
י"ב, כט
ל לא י"ג, א |
כִּי יַכְרִית ה' אֱלהֶיךָ אֶת הַגּויִם
אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אותָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלהֵיהֶם לֵאמר: אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּויִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. לא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלהֶיךָ כִּי כָל תּועֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלהֵיהֶם. אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, אתו תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂות לא תסֵף עָלָיו וְלא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.14 |
"אחרי השמדם מפניך" - אחר שתראה שאשמידם מפניך, יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו: מפני מעשים מקולקלים שבידיהם. אף אתה לא תעשה כן, שלא יבואו אחרים וישמידוך.אולם מפרשי הפשט חלקו על פירושו של רש"י (שהוא גם פירושם של חז"ל בספרי ובתלמוד). הרחיב בעניין זה רמב"ן בפירושו לפסוקים ל-לא ד"ה השמר לך. אחרי הביאו את פירוש רש"י, כי "יהיה זה אזהרה והתראה מלעבוד עבודה זרה", אומר על כך רמב"ן:
"איכה יעבדו" - לפי שלא ענש על עבודה זרה אלא על זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה... דברים הנעשים לגבוה, בא ולימדך כאן שאם דרכה של עבודה זרה לעבדה בדבר אחר... זו היא עבודתו וחייב (על פי סנהדרין ס ע"ב ואילך).
וזה איננו נכון, כי הכתוב אומר "לא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלהֶיךָ", אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלוהיהם, רק שלא לעבוד ה' הנכבד בעבודתם, כאשר נתן הטעם [בפסוק לא] "כִּי כָל תּועֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלהֵיהֶם" וגו'.בהמשך דבריו מסביר רמב"ן מדוע פוסלת התורה את דרכי הפולחן האלילי:
כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלוהיהם, ולא אסרם... רק מפני הכוונה שהייתה בהם לעבוד אלוהות, [אלא] "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלהֵיהֶם" שהוא דבר מתועב לפני ה' לשפוך דם נקי, ואף כי (=כל שכן) להיות אכזרי על פרי בטן לא ירחמו.כלומר, דרכי הפולחן האלילי פסולות לא רק מפני השימוש שנעשה בהן - לעבוד אלוהים אחרים - אלא גם מפני שהן עצמן טבועות בחותם של שחיתות מוסרית, ועל כן אין לאמצן בשום אופן לעבודת ה'.
ועל כן אמר (י"ג, א) "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם [אתו תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂות, לא תסֵף עָלָיו וְלא תִגְרַע מִמֶּנּוּ]" - על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש - שלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו (- מפני שרק הן העבודות הרצויות לה'). וזה עניין הפרשה הזאת באמת.15בהמשך דבריו מציין רמב"ן את הקשר בין הנדון בראש הנאום לבין הנדון בסופו, ואנו נביא את דבריו בדרך שתבליט את הדמיון ואת השוני שבין שני המקומות:
|
הזהיר בראש הסדר
(ד) "לא תַעֲשׁוּן כֵּן לַה' אֱלהֵיכֶם" - לעבדו כאלוהי העמים על ההרים הרמים בקרבנותיו. |
ועתה בפרשה הזאת הזהיר
(לא) "לא תַעֲשֶׁה כֵן לַה' אֱלהֶיךָ" - לעבדו במקדשו בעבודות שלהם. |
|
ד
|
לא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא או אֶל חולֵם הַחֲלום הַהוּא
כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אהֲבִים אֶת ה'... |
העולה מדברי רבותינו (סנהדרין צ ע"א) כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר: 'ה' הנכבד שלחני שתעבדו לפעור... שהוא גדול מכל האלוהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו'. והם ז"ל הזכירו (שם) כי אפילו יאמר שיעבדו לעבודה זרה אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמר: 'עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני, כי כן הרצון לפני ה' הנכבד' - הוא חייב מיתה. וגם זה הוא בפשוטו של מקרא17.את האיסור לשמוע אל דברי הנביא הזה יש להבין על רקע החובה לשמוע אל דברי נביא אמת המנבא בשם ה':
והנה ציווה הכתוב שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה.
|
י"ח, טו
יט כא כב |
נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׂמָעוּן...
וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּו. וְכִי תאמַר בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לא דִבְּרו ה'? אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלא יָבוא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לא דִבְּרו ה' בְּזָדון דִּבְּרו הַנָּבִיא, לא תָגוּר מִמֶּנּוּ. |
לא תִשְׂמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא... וְהַנָּבִיא הַהוּא... יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה'...תוכן נבואתו הוא הקובע, ועליך לדעת מראש כי לא זה הנביא שעליו תצטווה בהמשך "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". וכדברי רבי יוחנן במסכת סנהדרין צ ע"א:
בכול אם יאמר לך נביא 'עבור על דברי תורה' (רש"י: לפי תקנת השעה), שמע לו, חוץ מעבודה זרה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו!הווה אומר: לא מחמת יצר עבודה זרה עלול האדם שאליו פונה התורה בפרשתנו לשמוע בקול הנביא, אלא מחמת עצמתו של האיש, המופיע לפניו כנביא ה' והנותן אותות ומופתים המתקיימים. הניצב בפני נביא כזה עלול לטעות ולחשוב כי חובתו לשמוע בקול הנביא הזה, ומתוך כך לעבוד עבודה זרה.
|
ז
ט |
כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ או בִנְךָ או בִתְּךָ או אֵשֶׁת חֵיקֶךָ
או רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלהִים אֲחֵרִים... לא תאבֶה לו וְלא תִשְׁמַע אֵלָיו... |
והנה "לא תאבֶה לו" - בלב (- "כי אב"ה - לשון רצון" - לשון רמב"ן קודם לכן), "וְלא תִשְׁמַע אֵלָיו" - שתודה לו לומר: כן אעשה, אלך ואעבוד עבודה זרה שאמרת.אף כאן ניתן לומר, כי לא מחמת יצר עבודה זרה עלול האדם להתפתות למסית זה, אלא מחמת הקושי הנפשי-חברתי בסיטואציה שבה הוא עומד. המסית אותו אינו אדם זר אלא הקרוב לו ביותר - בן המעגל המשפחתי הקרוב או 'רעו כנפשו'. אדם עלול להישמע לדברי ההסתה הללו מחמת רצונו לשמור על יחסים תקינים עם קרובו או כדי לרצותו, ולא מחמת רצונו העצמי לעבוד עבודה זרה.
"לא תאבה לו" - לא תהא תאב לו, לא תאהבנו.אף הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ה הלכה ד אימץ את ביאור הספרי לפסוק:
לפי שנאמר (ויקרא י"ט, יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ" - את זה לא תאהב.
"ולא תשמע אליו" - בהתחננו על נפשו למחול לו.
ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר "לא תאבֶה לו".18רמב"ן הקשה על פירושו של רש"י (והספרי) קושיה לשונית: "כי אב"ה - לשון רצון", והוא מביא פסוקים אחדים לחיזוק טענתו. אמנם אפשר שהספרי פירש את התיבה 'תאבה' בסיכול אותיות - 'תאהב', ואפשר גם שיש קשר בין השורשים אה"ב ואב"ה. אולם צודק רמב"ן בטענתו כי לא מצאנו בשום מקום במקרא שימוש כזה בשורש אב"ה. אכן, לולי דברי הספרי ניתן היה לפרש מילים אלו בדומה לפירושו של רש"י למילים "וְלא תִשְׁמַע אֵלָיו": 'לא תאבה לו בבקשו ממך סליחה', כעניין (דברים כ"ט, יט) "לא יאבֶה ה' סְלחַ לו".
|
ט
י |
(1) לא תאבֶה לו (2) וְלא תִשְׁמַע אֵלָיו (3) וְלא תָחוס עֵינְךָ עָלָיו
(4) וְלא תַחְמל (5) וְלא תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרג תַּהַרְגֶנּוּ... |
| נביא | מסית | עיר הנידחת | |||
|
תיאור ההסתה
| |||||
|
(ב)
(ג) |
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ
נָבִיא... וּבָא הָאות וְהַמּופֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלהִים אֲחֵרִים אֲשֶׂר לא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. |
(ז)
|
כִּי יְסִיתְךָ
אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ... בַּסֵּתֶר לֵאמר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלהִים אֲחֵרִים אֲשֶׂר לא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבתֶיךָ. |
(יג)
(יד) |
כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ...
יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלהִים אֲחֵרִים אֲשֶׂר לא יְדַעְתֶּם. |
| תיאור העונש | |||||
|
(ו)
|
וְהַנָּבִיא הַהוּא... יוּמָת
כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלהֵיכֶם הַמּוצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ... וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ |
(יא)
(יב) |
וּסְקַלְתּו בָאֲבָנִים וָמֵת
כִּי בִקֵּשׂ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱלהֶיךָ הַמּוצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלא יוסִפוּ לַעֲשׂות כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. |
(טז)
|
הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי
הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב |
| ד | לא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא... כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלהֵיכֶם אֶתְכֶם...23 |
|
ט
י |
לא תאבֶה לו וְלא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלא תָחוס עֵינְךָ עָלָיו
וְלא תַחְמל וְלא תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרג תַּהַרְגֶנּוּ, יָדְךָ תִּהְיֶה בּו בָרִאשׁונָה לַהֲמִיתו...25 |
|
טז
יז |
הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב
הַחֲרֵם אתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבּץ... וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עולָם, לא תִבָּנֶה עוד. |
|
יח
|
... לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרון אַפּו
וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ. |
"למען ישוב ה' מחרון אפו" - ולא ישחיתך בעון העיר.והדברים מזכירים את האמור בראש פרשת פינחס (במדבר כ"ה, יא):
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׂיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׁרָאֵלב. "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" - שכר זה נראה תמוה בהקשר שבו הוא מצוי: לאחר הריגת עיר שלמה. וכך פירשו הנצי"ב בפירושו העמק דבר כאן:
בְּקַנְאו אֶת קִנְאָתִי בְּתוכָם, וְלא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
מעשה עיר הנידחת גורם שלוש רעות בישראל:ג. "וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׂר נִשְׂבַּע לַאֲבתֶיךָ" - הרעה השלישית שיש במעשה עיר הנידחת ושעליה עמד הנצי"ב היא "שנעשה קרחה ומיעוט בישראל", ועל זה באה ההבטחה שישראל לא יתמעטו בשל כך, אלא ה' ירבה אותם כפי שנשבע לאבות.
אחת - שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בבית דין - כבר נבחר לזה שלוחי בית דין. אבל עיר שלמה, בעל כורחנו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזריים... על זה הבטיח הכתוב, שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים" - מידת הרחמים.27
שנית - שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת, ומתגברת השנאה בישראל, על זה הבטיח הכתוב "וְרִחַמְךָ" - שיהיו אוהבים אותך28...
הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶבוכך מתואר דינה של עיר הנידחת בדברי הרמב"ם בפרק ד מהלכות עבודה זרה (הלכה ו), פרק המוקדש כולו לדיניה של עיר זו:
הַחֲרֵם אתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׂר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.
והיאך דין עיר הנידחת? בזמן שתהא ראויה ליעשות עיר הנידחת (- כלומר: שמתקיימים בה כל התנאים לכך, המפורטים קודם בהלכות ב-ה), בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודה זרה.דברי הרמב"ם האחרונים, על הריגת הנשים והטף, עוררו פולמוס והידיינות בין רבי מאיר הלוי אבולעפיה לבין חכמי לוניל בשנת ד'תתק"ס - חמש שנים לפני פטירתו של הרמב"ם. רבי מאיר הלוי שלח מטולדו אל חכמי העיר לוניל שבפרובנס איגרת מלאה השגות על דברי הרמב"ם במשנה תורה. רבי אהרן ב"ר משולם מלוניל השיב לו על טענותיו, וחילופי האיגרות הללו כלולים בחיבורו של רבי מאיר הלוי 'כתאב אלרסאיל' - ספר האיגרות - שנדפס לראשונה בפריס בשנת תרל"א על ידי יחיאל ברי"ל (אף שחלקים שונים ממנו מצוטטים בדברי הראשונים). בעמ' יז מובאות קושיותיו של הרמ"ה על דברי הרמב"ם הללו (הן מובאות כאן באופן חלקי ובתרגום מארמית לעברית):
אחר כך שולחין להם שני תלמידי חכמים להזהיר אותם ולהחזירם. אם חזרו ועשו תשובה - מוטב; ואם עמדו באיוולתם, בית דין מצַוין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא, והם צרין עליהם ועורכין עמהם מלחמה עד שתיבקע העיר.
כשתיבקע - מיד מרבין להן בתי דינין ודנין אותם. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר שהתרו בו - מפרישין אותו. אם נמצאו כל העובדים מיעוטה, סוקלין אותם (- כדין יחידים שעבדו), ושאר העיר ניצל. נמצאו רובה - מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם, והורגים כל אלו שעבדו בסיף.
ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה, מכין את כל הטף והנשים של עובדים לפי חרב.
תמוה לי מה שהוא אומר: מכין את כל הטף ואת כל הנשים לפי חרב. אלו הנשים כיצד? אם עבדו עבודה זרה - היינו אנשי עיר הנידחת גופם; ואם לא עבדו עבודה זרה - מדוע נהרגות? 'טוביה חטא וזיגוד מִנְגַד'?!29...רמ"ה מקשה על הרמב"ם מסברה ומדיוקים שונים בסוגיות התלמוד. אולם במחלוקת בדבר דינם של הטף נחלקו כבר התנאים, כפי שענה לרמ"ה רבי אהרן ב"ר משולם מלוניל באיגרת תשובתו (עמ' מה-מו באותו ספר).30 בספרי (צד) מובאת מחלוקת זו:
ועוד, מה שהוא אומר: מכין את כל הטף, ו"חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַע" (איוב ל"ד, י)! וכי היכן מצינו קטן חייב - שזה חייב?... ועוד, שהרי במקום שרוצים (- בתלמוד) להביא חומרא של עיר הנידחת יותר משל יחידים (- שעבדו עבודה זרה) אין מביאין אלא דממונם (- של אנשי עיר הנידחת) אבד. ואם צודק הרמב"ם, נשים וטף היה לו (- לתלמוד) להביא, שזה עדיף.
ואם משום שכתוב "הַחֲרֵם אתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּה"', [אין לפרש שהכוונה לקטנים, משום טענת הגמרא בסנהדרין סח ע"ב שאין צורך ללמוד מפסוק מיוחד שבן סורר ומורה אינו נהרג כשהוא קטן, שכן לגבי קטן באופן כללי] 'היכא אשכחן (= היכן מצאנו) דענש הכתוב... '.
"אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא" - מיכן אמרו: אין מקיימים את הטפלים (- טפליא = קטנים). אבא חנן אומר: "לא יוּמְתוּ אָבות עַל בָּנִים" (דברים כ"ד, טז) - בעיר הנידחת הכתוב מדבר.31בתוספתא סנהדרין פי"ד ה"ג (עמ' 436 במהדורת צוקרמנדל) נחלקו בדבר זה תנאים אחרים:31
קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה אין נהרגין.
רבי אליעזר אומר: נהרגין.
אמר לו רבי עקיבא: ומה אני מקיים "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים"... אלו קטנים שבתוכה32.
רבי אליעזר אומר... מה אני מקיים "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים"... כך אמר המקום: הריני נותן אותם (- את הדיינין שדנו את העיר) לרחמים ומטיל אהבתי בלבם (- של קרובי הנהרגין), כלומר, שאין בלבנו עליכם, שדין אמת דנתם.
|
כלל:
פרטיו: |
הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא
הַחֲרֵם: (1) אתָהּ (2) וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ (3) וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ |
לְפִי חָרֶב:
לְפִי חָרֶב. |
הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶבהחזרה על המילים "לְפִי חָרֶב" ביחס לבהמות נובעת, לפי פירוש זה, ממה שהפסיק באמצע, בין יושבי העיר לבין הבהמות; והסיבה להפסק זה היא שהבהמות, אף שהן נהרגות "לפי חרב" כמו בני האדם, סוף סוף אינן מ"יושבי העיר" אלא הן חלק מרכושם שאותו יש להחרים. לפי פירוש זה, אין בפסוק טז מקור להריגת הקטנים.33
הַחֲרֵם אתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּה (- את בתי העיר ואת שללה)
וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ [תכה] לְפִי חָרֶב.
העושה ביד רמה הוא המזיד המתחצף ומתפרץ, ועובר בפרהסיה... מפני שהוא מתנגד לתורה ומתקומם נגדה, ולפיכך אמר עליו "אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף", והוא נהרג בלי ספק.34נראה שכוונת הרמב"ם לדמות דין 'הריגת כפירה' לדין מורד במלכות, שנהרג על ידי המלך שלא על פי ההליך המשפטי הרגיל ונכסיו למלך (הלכות מלכים פרק ג הלכה ח ופרק ד הלכה ט). העושה (או העושים) ביד רמה מתכוון למרוד בה', ועל כן הוא נהרג כמורד, ולא בעונש הרגיל של בית הדין. בדין מורד במלכות מצאנו כי "אין למלך רשות להרוג [את המורדים בו] אלא בסיף בלבד", ואף כאן נהרגים אנשי עיר הנידחת בסייף. שְׂרֵפת שלל העיר היא "כָּלִיל לַה' אֱלהֶיךָ", והרי זה כדין ש"כל הרוגי המלך ממונן למלך".
ודבר זה לא יעשנו עושהו אלא מתוך השקפה שנתגבשה לו להתקומם בה נגד התורה, ומשום כך בא הפירוש המקובל (כריתות ז ע"ב): 'בעבודה זרה הכתוב מדבר' - לפי שהיא ההשקפה הנוגדת את יסוד התורה... ונהרג (- המתקומם כנגד מצוות התורה מתוך ביזויה וזלזול בה) כהריגת כופר - לא הריגת עונש - כאנשי עיר הנידחת, שנהרגים הריגת כפירה לא הריגת עונש, ולפיכך ממונם נשרף, ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין.
וכך אני אומר גם על ציבור מישראל שהסכימו לעבור על איזו מצווה שתהיה ועשו ביד רמה, הרי אלו נהרגים כולם, נלמד את זה מפרשת בני ראובן ובני גד, אשר נאמר בהם (על פי יהושע כ"ב, יב) ויאמרו כל העדה לעלות עליהם לצבא.35
אין שום מקום לשאלה מפני מה נתחייבו הקטנים מיתה. כלל ישראל מייצג במקרה זה את הקדוש ברוך הוא. העיר נתחייבה להיאבד מן העולם כמו סדום ועמורה. ישראל, שהם עם ה', נצטוו להוציא לפועל את פסק הדין. כדוגמת המבול והפיכת סדום ועמורה, שנאבד שם הכול, ואפילו הקטנים, כן הוא הדבר גם בעיר הנידחת.הדגש בדבריו הוא שעונשה של עיר הנידחת הוא מעין פורענות הבאה בידי שמיים, ותפקידם של ישראל בעשיית העונש אינו אלא לשמש כשלוחי ה' להבאת הפורענות. ממילא מובנת חריגתו של דין עיר הנידחת מן המגבלות הרגילות בעונשי בית דין - שהרי המגבלות הללו אינן חלות על עונשי שמיים.
ואשר הגדלת להפליא על דברי רבנו הרב, שהוא אומר מכין את הטף לפי חרב, והשתוממו מחשבותיך, ונבהלו רעיוניך, ונפלא הדבר בעיניך באמרך: " 'חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַע', וכי היכן מצינו קטן חייב - שזה חייב?" למה תשומם ותשתאה, פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם חיים שאולה (במדבר ט"ז, לא-לג); והתבונן באנשי יבש גלעד, שבשביל האנשים שחטאו, אשר לא באו אל המצפה, הכו הטף והנשים (שופטים כ"א, ה-י). ואם אנשים חטאו [שלא באו למלחמה], טף ונשים מה חטאו?התקדים הראשון שמביא רבי אהרן הוא עונש בידי שמיים - כדעתו של הרב הופמן; התקדים השני שהוא מביא הוא הריגת עיר מתמרדת, אשר לא השתתפה במלחמתם של ישראל ועברה על "הַשְּׁבוּעָה הַגְּדולָה" שהשביעו בני ישראל את כל ערי ישראל לעלות למלחמה בבני בנימין - דבר שקרוב להסברו של הרמב"ם.
הַחֲרֵם אתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ.דינה של עיר הנידחת אינו אלא מלחמת חרם. מלחמת החרם הדומה ביותר לזו של עיר הנידחת היא, למרבה ההפתעה, המלחמה שנצטווינו עליה ביחס לעמלק.36 עמד על כך ר"ע ספורנו בביאורו לפסוק טז:
"ואת בהמתה לפי חרב" - למחות זכרם על צד נקמת האל יתברך, כמו העניין בעמלק, כאמרו (דברים כ"ה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וכן ביאר הנביא באמרו (שמ"א ט"ו, ג) "וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעלֵל וְעַד יונֵק, מִשּׁור וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמור".הרישא של הפסוק שהביא ספורנו מספר שמואל היא:
לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו וְלא תַחְמל עָלָיו...ושוב באותו הפרק בפסוק יח:
לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בו עַד כַּלּותָם אתָם.מלחמת חרם נערכה תמיד ממניעים דתיים, ובמלחמת חרם גמורה היה האויב נהרג כולו ולא היה נלקח שלל. נטילת שלל במלחמה כזו נחשבה לעברה חמורה ביותר, כפי שמתברר במלחמת החרם על יריחו - ממעשה עכן, ובמלחמת החרם כנגד עמלק - ממעשה שאול; וכנאמר בעיר הנידחת:
| יח | וְלא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרון אַפּו... |
| י"א, לא |
י"ב, כט
|
כִּי אַתֶּם עבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן
| לָבא לָרֶשֶׂת אֶת הָאָרֶץ... וִירִשְׂתֶּם אתָהּ וִישַׂבְתֶּם בָּהּ.
כִּי יַכְרִית ה' אֱלהֶיךָ אֶת הַגּויִם
| אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׂת אותָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׂתָּ אתָם וְיָשַׂבְתָּ בְּאַרְצָם. |
