פרשת עמלק - מבנֶהָ ומשמעותו^*
דברים כ"ה, יז-יט; שמות יז, יד (סעיף ו)

תוכן המאמר: א. מדוע דוחה התורה את זמן קיום המצוה למחות את זכר עמלק ב. המבנה של פרשת עמלק     1. אבחנת המחציות בפרשה     2. מסגרת הפרשה     3. ההקבלות בין מעשה עמלק לגמולו ג. מי "לא יָרֵא אֱלהִים" - עמלק או ישראל? ד. משמעות מבנה הפרשה ומשמעות דחייתו של קיום המצוה ה. נספח ראשון: המצוות השונות בפרשת עמלק והזיקה ביניהן ו. נספח שני: המצוות בפרשת עמלק וזיקתן לסיפור המלחמה שבספר שמות. מילות מפתח: מחיית עמלק, פרשת עמלק

כ"ה, יז יח יט

זָכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלא יָרֵא אֱלהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ מִכָּל איְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לא תִּשְׁכָּח.

א. מדוע דוחה התורה את זמן קיום המצוה למחות את זכר עמלק

זמנה של מצוַת מחיית עמלק מבואר בפסוק יט:

יט	וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ מִכָּל איְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם...

מדוע דוחה התורה את קיום מצוה זו לשלב כה מאוחר? לא זו בלבד שהיא תלויה בישיבת עם ישראל בארצו, אלא שאף אז היא חלה רק "בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב"!

ראב"ע עונה על כך בדבריו הבאים:

"בהניח ה' אלהיך" - הטעם, כי זאת המצווה תלויה אחר שיירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם, אינם חייבים להילחם בעמלק.

אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו. אין הוא תובע מהם תביעות שקשה לעמוד בהן. כל עוד עסוקים ישראל במלחמותיהם שלהם עם אויביהם, אם בשלב כיבוש הארץ ואם בשלב ההתגוננות מפני האויבים המתקיפים אותם לאחר מכן, פטורים הם ממלחמתו של ה' - ממלחמת המצוה כנגד עמלק. רק כשיתפנו מצורכי המלחמות שלהם עצמם, וקיומם בארץ יהא מובטח ונינוח, רק אז חלה עליהם המצוה להיזקק למלחמתו של ה' באויבו הנצחי - בעמלק.

כיוצא בדבר, אף הציווי על הפיכת המקום אשר יבחר ה' למקום עבודה בלעדי להבאת קרבנות תלוי בתנאים דומים:

י"ב, י יא

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל איְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׂבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקום אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֵיכֶם בּו לְשַׁכֵּן שְׁמו שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם...

כל עוד עסוקים ישראל במלחמותיהם ואינם יושבים בטח בארצם, אין הם נתבעים למאמץ הכרוך בהכנת אותו מקום נבחר לעבודה ואינם נדרשים להביא את קרבנותיהם אך ורק אל המקום ההוא.

אלא שתשובה זו אינה התשובה המלאה במה שנוגע למצוַת מחיית עמלק. מבנה הפרשה שאנו עוסקים בה עשוי לרמוז לתשובה נוספת, ספציפית יותר, המכוונת דווקא למצוַת המלחמה בעמלק.

ב. המבנה של פרשת עמלק

האם לפרשה הלכתית כה קצרה - שלושה פסוקים אורכה - יש 'מבנה'? אכן יש לפרשה זו מבנה ברור, המתאים לכללי המבנה הניכרים ביחידות ספרותיות רבות במקרא. הפרשה נחלקת בבירור לשתי מחציות שוות זו לזו באורכן שניכרת ביניהן הקבלה כיאסטית ברורה.¹ מבנה זה רומז למשמעות רבת ערך של הפרשה, שאינה מתגלה בקריאה רצופה שלה, בלא שימת לב למבנֶהָ.

1. אבחנת המחציות בפרשה

פרשתנו נחלקת על פי תוכנה הגלוי לשני חלקים:
א. פסוקים יז-יח מתארים את מעשהו של עמלק (שאותו יש לזכור).
ב. פסוק יט מצַוֶּה על הגמול שצריכים ישראל לגמול לעמלק בעתיד על מעשהו.
המעבר מתיאור מעשה עמלק בעבר לציווי על תגובתם של ישראל למעשהו בעתיד מסומן במילה "וְהָיָה" הפותחת את פסוק יט.

אף שחלוקה זו מפרידה בין חלק בן שני פסוקים (יז-יח) לחלק בן פסוק אחד (יט), באמת זוהי חלוקה בין שתי מחציות שוות. ביחידה ספרותית כה זעירה אין חלוקת הפסוקים נותנת תמונה כמותית נכונה של אורך כל מחצית², וכדי לקבל תמונה כזאת יש לספור את המילים. והנה, בפסוקים יז-יח יש 23 מילים ואילו בפסוק יט לבדו יש 24 מילים. אלו הן אפוא שתי המחציות הדומות באורכן של הפרשה.

2. מסגרת הפרשה

עתה נתבונן במבנה הפרשה.

כבר במבט ראשון ניכרת המסגרת שלה - סיום היחידה כעין מה שפתחה בו: "זָכור... לא תִּשְׁכָּח". לדבר זה ישנה משמעות פרשנית ואף הלכתית. קריאה שאינה שמה לב למסגרת הספרותית של הפרשה עשויה לפרש את האיסור "לא תִּשְׁכָּח" כמוסב על מה שלפניו - "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק": 'לא תִּשְׁכָּח' מלקיים ציווי זה של מחיית עמלק (פירוש זה מסתבר, שהרי זמנו של ציווי המְחִייה הוא לימים רחוקים שיבואו). אולם מדרש ההלכה ומוני המצוות שהלכו בעקבותיו הכירו בקשר שבין הפתיחה לסיום ושייכו את הציווי "לא תִּשְׁכָּח" לתוכנו של הציווי הפותח "זָכור": מושאם של הזכירה ושל איסור השכחה אחד הוא - (יז) "אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". לפיכך דרשו בספרי כאן "זָכור... - בפה; לא תִּשְׁכָּח - בלב". מדרש ההלכה אמנם מבחין, כדרכו, בין שתי המצוות מבחינת אופן קיומן, אך מזהה ביניהן מבחינת התוכן שעליו חלים שני הציוויים, וכדברי הרמב"ם בספר המצוות לא-תעשה נ"ט:

הוזהרנו מלשכוח את אשר עשה לנו זרע עמלק... שזכירת מה שעשה לנו... מצוות עשה, וכן גם הזנחת עניין זה ושכחתו... היא מצוות לא תעשה.

3. ההקבלות בין מעשה עמלק לגמולו

הבה נבחן עתה את ההקבלות בין תיאור מעשה עמלק במחצית הראשונה לבין ציווי התגמול על כך במחצית השנייה.

מה היו נסיבות הזמן והמקום שבהן פעל עמלק? דבר זה נאמר בפרשתנו פעמיים. התקפת עמלק הייתה:

יז-יח

בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ...

ואילו נסיבות הגמול יהיו:

יט	בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.

רק כאשר תושלם תכלית היציאה ממצרים וההליכה בדרך, יגיע זמן הגמול.

זוהי הקבלה ניגודית ברורה בין מצבם של ישראל בעת שבא עמלק להילחם בהם, בנדודיהם בדרך במדבר, זמן קצר לאחר שיצאו ממצרים, לבין מצבם בעת שיגמלו לעמלק - כשישבו בארצם היעודה שניתנה להם על ידי ה'.

הניגוד הזה הולך ונמשך. מה היה מצבם של ישראל ההולכים בדרך באותה שעה שבה בחר עמלק להתנפל עליהם?

יח	וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלא יָרֵא אֱלהִים.3

ואילו שעת הגמול תגיע כשיהיו ישראל במצב הפוך בתכלית:

יט	בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ.

עייפות ומנוחה, או יגיעה ומנוחה, הם הפכים רגילים במקרא ובמציאות:

ישעיהו כ"ח, יב ירמיהו מ"ה, ג

זאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף... יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לא מָצָאתִי.4

הניגוד בין שני המצבים הללו שבהם מצוי עם ישראל הוא ניגוד כפול: עייפותם של ישראל בדרך באותה שעה, נראה שהייתה קשורה לכך ש"לא יָרֵא אֱלהִים"; אולם בשבתו בארצו במנוחה יהיה עם ישראל מודע לכך שמנוחתו - מתנת ה' היא לו: "בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ".

הניגוד האחרון בין שתי המחציות הוא הניגוד בין המעשה שעשה עמלק לבין מעשה התגמול שעליו מצֻוִּים ישראל. עמלק פעל בדרך זו:

יח	וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ.

הייתה זו אמנם פגיעה חלקית, אולם היא הייתה מכוונת דווקא לחלשים - ל'נחשלים אחריך' - שאותם זינב עמלק.

על ישראל, לעומת זאת, מוטלת מצוה להילחם בעמלק מלחמה טוטלית:

יט	תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

- ולא תסתפק בפגיעה בחלשים הנוחים לפגיעה.

נכתוב עתה את פרשת עמלק בדרך שתבליט את ההקבלות בין שתי המחציות ואת המבנה הכולל של הפרשה:

(יז) זָכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלא יָרֵא אֱלהִים. (יט) הָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ מִכָּל איְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׂר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׂתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לא תִּשְׂכָח.5

בין שתי המחציות מתבלט עוד הבדל עקרוני. במחצית הראשונה אין שם ה' נזכר (מלבד במשפט "וְלא יָרֵא אֱלהִים"): מצבם הרעוע של ישראל בדרך בשעה שהתנפל עליהם עמלק קשור בריחוק מה' ובהסתרת פניו מהם. נראה כי זו הסיבה להיותם עייפים ויגעים ולכך שנחשלים מתוכם מזדנבים מאחריהם: חולשה זו בתחום הפיזי מהווה השתקפות של חולשה רוחנית, ושורשה במילים המסיימות מחצית זו - "וְלא יָרֵא אֱלהִים". במחצית השנייה, לעומת זאת, נזכר ה' פעמיים בכינוי השייכות לישראל - "ה' אֱלהֶיךָ" - והוא מאיר פניו לישראל: הוא המניח להם מכל אויביהם מסביב והוא שנתן להם את הארץ נחלה לרשתה.⁶

ג. מי "לא יָרֵא אֱלהִים" - עמלק או ישראל?

בסעיף הקודם הנחנו פעמים אחדות כי הנושא של המשפט "וְלא יָרֵא אֱלהִים" הוא ישראל, ומילים אלו מתארות את מצבם הרוחני בעת שעמלק התנפל עליהם. דבר זה מצריך הבהרה, שהרי הפירוש המקובל על המפרשים הראשונים, רש"י וראב"ע, ועל מפרשים נוספים ההולכים בעקבותיהם, אינו כזה:

רש"י: "ולא ירא" - עמלק. "אלהים" - מלהרע לכם.
ראב"ע: "ולא ירא" - שב אל עמלק, והוא פועַל בעבר.

ואף פיסוק הטעמים מתאים לפירושם.⁷

הטעם לפירושם של ראשונים אלה מצריך רקע לשוני מסויים שאולי נרמז בדברי ראב"ע. הצירוף "וְלא יָרֵא" כולל פועל שלפניו מילת שלילה. אלא שמילת השלילה המשמשת כאן - 'לא' - רגילה לשמש בלשון המקרא ביחס לפעלים בעבר או בעתיד; ביחס לצורות הבינוני (=ההווה) נוהגת בדרך כלל מילת השלילה 'אין'.

המילה 'יָרֵא' כשלעצמה יכולה להתפרש בשני זמנים: כפועל ביחיד בזמן הווה (כמו במשפט 'אתה/הוא ירא מפניי ולכן אתה/הוא מסתתר') וכפועל בנסתר יחיד בזמן עבר (כמו במשפט 'הוא ירא מפני חברו ולכן הסתתר מפניו')⁸. בסעיף הקודם פירשנו את המילה "יָרֵא" במקומנו כאפשרות הראשונה: שהמילה משמשת בזמן הווה, והיא מתארת בלשון נוכח (כדרכה של הפְּנִייה לישראל לאורך הפרשה כולה) את מצבם של ישראל בזמן התקפת עמלק. אלא שפירוש זה נתקל בקושי: אם אכן הפועל הוא בזמן הווה, צריך הוא להישלל על ידי המילה 'אין', והמשפט צריך להיות 'ואתה עיף ויגע ואינך ירא אלהים'. פירושם של רש"י וראב"ע פטור מקושי זה: לפי פירושם, המילה "יָרֵא" מתייחסת לעמלק, שמדובר עליו בפרשה כנסתר, והיא בזמן עבר (ככל הפעלים המתייחסים לעמלק בפרשה) - ובהתאם לכך היא נשללת על ידי המילה 'לא'.

זהו אפוא השיקול העומד מאחרי פיסוק הטעמים ומאחרי פירושיהם של רש"י, ראב"ע ומפרשים נוספים שפירשו את פסוקנו בדרכם.

ובכל זאת, כבר במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דעמלק, פרשה א; עמ' 176 במהדורת הורוביץ-רבין) מצוי הפירוש שנושא המשפט הוא ישראל:

אחרים אומרים: 'וְלא יָרֵא אֱלהִים' - אלו ישראל, שלא היו בידם מצוות.

מבין המפרשים הראשונים החזיק חזקוני בפירוש המכילתא:

"ואתה עיף ויגע" - אל תתמה אם עשה בך כך, שהרי היית עייף ויגע מטורח הדרך, ועוד שהיית "לא יָרֵא אֱלהִים", כדאיתא במכילתא [וכאן הוא מביא את לשון המכילתא בשינויים קלים]... אבל אם הייתם יראי אלוהים, לא היה יכול לך.

כיצד יענה פירוש זה על הטיעון הלשוני, שאין לשלול פועל בהווה באמצעות המילה 'לא'?

בדיקה בקונקורדנציה⁹ מעלה כי בחמישה עשר מקומות במקרא נשלל פועל בהווה באמצעות המילה 'לא'. הנה דוגמאות אחדות:

במדבר ל"ה, כג דברים ד', מב (וכן י"ט, ד) ירמיהו ב', ב תהילים ל"ח, טו

וְהוּא לא אויֵב לו וְלא מְבַקֵּשׂ רָעָתו. וְהוּא לא שׁנֵא לו. לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה. וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לא שׂמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוכָחות.10

אמנם שלילת הבינוני ב'אין' רווחת הרבה יותר - כמאה וחמישים פעם¹¹ - וללא ספק היא הנוהג המקובל. אך חמש עשרה פעמים אינן ממצא מועט כל כך, ועל כן ניתן להוסיף עליהן אף את פסוקנו "וְלא יָרֵא אֱלהִים" במשמעות 'ואינך ירא'.

פירושם של המכילתא וחזקוני אפשרי אפוא מן הבחינה הלשונית. אולם מדוע יש להעדיפו על פני הפירוש האחר - הרווח?

שלוש סיבות לכך. ראשית, תיאורו של ישראל כמי שאינו ירא אלוהים מצטרף לשאר תיאוריו במחצית הראשונה, שמכולם מתברר מצבו השלילי: ישנם 'נֶחֱשָׁלִים' אחריו, והוא 'עָיֵף וְיָגֵעַ'. בתיאור האחרון - "וְלא יָרֵא אֱלהִים" - מתברר שורש מצבו השלילי. תיאור זה מצטרף אפוא אל המילים "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" ברצף אחד ובמשקל דומה (כפי שהרגיש חזקוני). ואכן, בנבואת ישעיהו מ', כז-לא משמע שמי שחש שדרכו נסתרה מה' חש בעייפות רבה וביגיעה, ועל כן קורא הנביא לישראל:

לָמָּה תאמַר יַעֲקב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'...
הֲלוא יָדַעְתָּ אִם לא שָׁמַעְתָּ, אֱלהֵי עולָם ה'... לא יִיעַף וְלא יִיגָע...
נתֵן לַיָּעֵף כּחַ וּלְאֵין אונִים עָצְמָה יַרְבֶּה.
וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ, וּבַחוּרִים כָּשׁול יִכָּשֵׁלוּ.
וְקויֵ ה' יַחֲלִיפוּ כחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים
יָרוּצוּ וְלא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלא יִיעָפוּ.

שנית, פירוש זה מתאים יותר למבנה הפרשה ולהקבלות שבין מחציותיה, כפי שהראינו בסעיף הקודם. ההקבלה הניגודית ל"עָיֵף וְיָגֵעַ וְלא יָרֵא אֱלהִים" היא במילים "בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ", והיא כוללת לא רק מנוחה בניגוד לעייפות אלא גם הכרה בכך שמנוחה זו באה מאת ה', בניגוד לחוסר יִראתו.

שלישית, תיאורם של ישראל כעייפים ויגעים וכמי שאינם יראי אלוהים מתאים להפליא לתיאור מצבם בסיפור שאירע ברפידים קודם למלחמת עמלק. רפידים הייתה אחת התחנות הראשונות של ישראל 'בדרך בצאתם ממצרים'. בהגיעם לשם התברר כי "וְאֵין מַיִם לִשְׁתּת הָעָם" (שמות י"ז, א). תיאור העם בפרשתנו כ'עייף' מתאים אפוא לנאמר שם "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם" (שם פסוק ג), שכן בכמה מקומות במקרא 'עייף' פירושו צמא (או רעב)¹².

אולם עיקר חשיבותו של התיאור של מה שאירע ברפידים לפני בוא עמלק הוא בכך ששם רב העם עִם משה וניסה את ה'. תיאור חטאם באותו מקום ניתן בפסוק האחרון של הסיפור, בהנמקת שמו של המקום:

י"ז, ז

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקום מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסּתָם אֶת ה' לֵאמר: הֲיֵשׂ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

בעיוננו לפרשת בשלח "המלחמה בעמלק" בסעיף ו עמדנו על הקשר בין חטאם של ישראל ברפידים לבין אופייה של המלחמה בעמלק באותו המקום: מלחמה שבה רפו הידיים, ידיו של משה, ועל כן לעתים גבר ישראל ולעתים גבר עמלק.

הסיפור בספר שמות עוסק בתיאור מצבם הדתי המעורער של ישראל בשעה שהתנפל עליהם עמלק, תוך רמיזה לחטאם של ישראל ולעונשם מידה כנגד מידה. ואילו בפרשתנו הנידון הוא חטאו החמור של עמלק. היכן מופיע תיאור מצבם המעורער של ישראל בחשבון הנעשה עם עמלק על מעשהו בפרשתנו? הווה אומר: במילים המתארות את ישראל בעת התנפלותו של עמלק עליהם בשעתם הקשה - "וְלא יָרֵא אֱלהִים".¹³

ד. משמעות מבנה הפרשה ומשמעות דחייתו של קיום המִצוה

בסעיף א שאלנו מדוע דחתה התורה את קיום מצוות מחיית עמלק עד לישיבת ישראל בארצם במנוחה, ואמרנו שמלבד ההסבר הפשוט לכך, העולה מדברי ראב"ע, עולה התשובה המלאה מתוך עיון במבנה הפרשה. ¹³

ואכן, העיון במבנה זה חשף בפנינו כי שני מרכיבי הדחייה בקיום המִצוה - "(א) בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ... (ב) בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ..." - משמשים רכיבים חיוניים בהקבלה הניגודית הכיאסטית בין שתי מחציותיה של הפרשה. הרכיב הראשון - "בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ" - מקביל ניגודית ל"וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ..."; הרכיב השני - "בָּאָרֶץ..." - מקביל ניגודית לתיאור היותם של ישראל "בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".

המבנה של יחידה ספרותית במקרא קשור תמיד ברעיונותיה, וגם במקומנו רומז מבנה הפרשה לעיקר משמעותה. משמעות זו אינה מתגלה בנקל בלא העיון במבנה. גילוי המשמעות הזאת הוא שיענה על שאלתנו בדבר איחור זמנו של קיום המִצוה.

הבה נקדים ונדון במשמעות המעשה שעשה עמלק ובסיבה לעונש החמור שבו נענש:

בעיוננו לפרשת בשלח "המלחמה בעמלק" בסעיף א הבאנו את דבריו של אברהם קריב ז"ל, התמה על עונש חמור זה:¹⁴

בכל המקרא אין זְעוּם אלוהים כעמלק, אין אפוף חרון אף כמוהו. ומאליה קמה השאלה: במה הגדיל עמלק חטאו יותר מכל אויבי ישראל אשר מעולם? אמנם עמלק התנפל על יוצאי מצרים דרך פתיעה, ללא כל הכנה מצדם למלחמה, כמשתמע מלשון הכתוב בספר שמות... וכמפורש בתוספת הרחבה בספר דברים... אך אפילו [מ]מלחמה שפלה זו... לא נוכל בשום פנים להגיע לחומרת הדינין שנמתחו עליו.

בסעיף ד של אותו עיון טענו כי התשובה לתמיהה זו תלויה בהבנת הפסוק הפותח את סיפור המלחמה בעמלק - (י"ז, ח) "וַיָּבא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" - במתן תשובות לשאלות מניין בא עמלק, ומה היו מניעיו לבוא ולהילחם בישראל? לא הסיפור ההוא ולא המִצוה שאנו עוסקים בה בעיון זה נותנים תשובה מפורשת על שאלות אלו, אולם בירורן חשוב מאוד הן להבנת הסיפור המיוחד ההוא¹⁵ והן להבנת הפרשה במקומנו.

כפי שהראֵנו שם, המפתח לשאלה מניין בא עמלק מצוי בסיפור המרגלים בפרשת שלח (במדבר י"ג, כט): "עֲמָלֵק יושֵׂב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב". שמו של עמלק חוזר כמה פעמים בסיפור ההוא, ומתברר אפוא כי באותו דור ישב עמלק בגבולה הדרומי של ארץ כנען, בנגב, ושימש כמחסום הראשון והקשה ביותר בפני בני ישראל. ניסיון החדירה של המעפילים אל הארץ מגבולה הדרומי נהדף בתוקף על ידי העמלקים והכנענים היושבים בהר הנגב.

הידיעה מניין בא עמלק רק מחדדת את השאלה בדבר מניעיו: כדי להגיע לרפידים היה על העמלקים לחצות שטחים נרחבים במדבר המפריד בין מצרים לבין ארץ כנען; ובכן, מדוע עשו זאת? כתשובה לשאלה זו הבאנו שם את השערתו המסתברת של קאסוטו בפירושו לספר שמות (עמ' 142-141):

כתוב כאן "ויבא עמלק", כלומר שלא היה שם (- באזור רפידים) מושבו, ובא ממקום רחוק. הואיל והיה יושב במבואות ארץ כנען מצד דרום, ובוודאי שמע שלשם היו פני ישראל מועדות, רצה להקדים רפואה למכה, ושלח גדוד להתקיף את ישראל בתחילת דרכו.

מלחמת עמלק בישראל היא אפוא מלחמת מנע, אשר נועדה לקטוע את המשך דרכם של ישראל במדבר לכיוון ארץ כנען בנקודת התורפה שלה - בתחילתה. במעשהו זה הפך עצמו עמלק לאויבו המושבע של ה', כפי שיוסבר מייד.

תקופת יציאת מצרים במובנה הרחב, הכולל אף את מתן תורה והקמת אוהל מועד למרגלות הר סיני ואת ההליכה במדבר עד לכניסה לארץ, היא תקופת הכינון והעיצוב של ישראל כעם ה'. בתקופה זו קיים ה' את הברית שכרת עם אבות האומה וכרת ברית עם בניהם - עם העם כולו. תקופה זו מהווה יסוד למקרא כולו, והיא נתפסת בו כתשתית לכל המשך ההיסטוריה של עם ישראל ושל המין האנושי בכלל. ספר בראשית מהווה מבוא לתיאורה של תקופת היסוד הזאת בשאר החומשים, ואילו ספרי הנביאים כולם יונקים את סמכותם, ואף חלק ניכר מתוכניהם, מן ההתרחשויות שאירעו בה.¹⁶ זוהי התקופה שבה מימש ה' את תכניתו הקדומה להקים מזרעם של האבות - אהובי ה' ובחירי המין האנושי - ממלכת כוהנים וגוי קדוש, אשר יעמדו במרכז ההיסטוריה האנושית. אין זו תכנית הנוגעת רק לעם קטן אחד, אלא תכנית הנוגעת למין האנושי כולו ולהיסטוריה האנושית עד אחרית הימים.

מעמדה המכונן הזה של תקופת יציאת מצרים (עד הכניסה לארץ) הפך את האירועים שאירעו בה לקובעי מצוות רבות בתורה. ניתן לכלול ולומר כי יסוד החיוב של כל מצוות התורה באירועיה של תקופת יציאת מצרים¹⁷ אולם אנו מתכוונים עתה לאותן מצוות שנקבעו לדורות על שום אירועים מסויימים שאירעו בתקופה זו.

למעלה משישים מצוות מתוך תרי"ג המנויות קשורות במישרין ביציאת מצרים: כמחצית מן המצוות הללו קשורות לקרבן הפסח ולשבעת ימי חג המצות; ואילו המחצית האחרת כוללת מצוות בעניינים שונים ומגוונים, שאת כולן מנמקת התורה בפירוש בהיותן "זכר ליציאת מצרים".

אמנם לא רק אירועי יציאת מצרים במובנה המצומצם הביאו לקביעתן של מצוות רבות בתורה. אף 'הדרך' שבה הלכו בני ישראל ביציאתם ממצרים אל ארץ כנען - תקופת המדבר - הביאה לקביעתן של מצוות לא מעטות. שכן ההליכה בדרך אף היא חלק מאותה תקופה מכוננת, שרישומיה עיצבו את דמותו של ישראל ואת מצוותיו לדורות עולם. חלק מן המצוות שיסודן ב'דרך' נועדו להזכיר לישראל את חסדי ה' עמם בכל עת לכתם במדבר - כך, למשל, מצוַת הישיבה בסוכה:

ויקרא כ"ג, מב-מג

בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּות הושַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוצִיאִי אותָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

חלק אחר מן המצוות שיסודן באירועי ה'דרך' נועד להנציח בזיכרון העם את לקחם של אירועים מכוננים מסויימים שאירעו בדרכו של העם לאחר צאתו ממצרים - הנה דוגמאות אחדות:

דברים ד', ט-י ו', טז כ"ד, ח-ט

... פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ... וְהודַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יום אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלהֶיךָ בְּחרֵב...18 לא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה. הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת... זָכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

ומצוות אחדות הקשורות לאירועי 'הַדֶּרֶךְ' נועדו לעצב את יחסם של ישראל אל העמים הסובבים אותם. וכלל זה יהא נקוט בידך: יחסם של העמים אל ישראל ההולכים 'בַּדֶּרֶךְ' הזו המעצבת עתידות, הוא שקבע לדורות את יחס ישראל אליהם במצוות ה'. שכן 'דרך' זו אבן בוחן היא, להבחין בין העמים שהתנגדותם לישראל הפכה אותם לאויבי ה' לבין העמים האחרים. בפרשת כי-תצא (כ"ג, ד-ט) מופיעה סדרת מצוות המעצבות את יחסו של עם ישראל לארבעה עמים הקשורים לאירועי יציאת מצרים וההליכה בדרך. ארבעת העמים מסודרים בכתוב מן המאוחר מבחינת מפגשם עם ישראל אל הקדום יותר:

2-1     ד ה ז 3-4     ח ט

לא יָבא עַמּונִי וּמואָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּור עֲשִׂירִי לא יָבא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עולָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעור... לְקַלְלֶךָּ... לא תִדְרשׁ שְׁלמָם וְטבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעולָם. לא תְתַעֵב אֲדמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצו.19 בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּור שְׁלִישִׁי יָבא לָהֶם בִּקְהַל ה'.

כהמשך לסדרת מצוות זו באה בסופה של פרשת כי-תצא פרשת עמלק.

מה בין יחסם של עמון ומואב אל ישראל "בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" לבין יחסו של עמלק אליהם בהיותם באותה דרך? עמון ומואב נאשמים בכך שעל אף שישראל הלכו 'בדרך', הם לא נהגו בם כפי שיש לנהוג בהולכי דרכים ולא קידמו אותם בלחם ובמים; עמלק נאשם בכך שדווקא בשל היותם של ישראל 'בַּדֶּרֶךְ' ובקשייה - "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵע..." - ניסה לנצל את המצב הזה ולהשיג ניצחון פתע עליהם, ובכך לקטוע באבחת חרב את המהלך האלוהי הגדול של הוצאת ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ כנען בנקודת התורפה של מהלך זה. במעשה זה הפך עצמו עמלק לאויב נצח של ה' ושל ישראל עמו, שכן מלחמתו בישראל הייתה ניסיון לסכל את התכנית האלוהית כולה. ²⁰

הבה נשוב עתה אל שאלת הדחייה של מצוַת המלחמה בעמלק אל השלב של "בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ מִכָּל איְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". דחייה זו מהותית היא ביחס למלחמת עמלק, ובה עצמה טמון הניצחון הגדול על עמלק. העם שניסה לשבש את המהלך האלוהי של הכנסת ישראל לארץ, תוך ניצול היותם עייפים ויגעים 'בדרך' ונתונים במשבר רוחני ובהסתר פנים מפני שלא יראו אלוהים ("הֲיֵש ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"), העם הזה יִוָּכַח ראשית לכול שהתכנית האלוהית הוגשמה במלואה: ישראל התגברו על קשיי 'הדרך' וסיימו את הליכתם בה (ואף אם ארכה מאוד), הם נכנסו לארץ שאותה נתן להם ה' וירשו אותה, ואף זכו בה למנוחה מכל אויביהם. יציאת מצרים באה עד תכליתה, והניסיון לקטוע את מהלכה - נכשל. מזימתו של עמלק לנצל את חולשת ישראל 'בדרך בצאתם ממצרים' נהדפה אפוא לא רק במלחמתו המקומית של יהושע, אשר חלש את עמלק לפי חרב, אלא בעיקר בשינוי ההיסטורי הכביר שחל במצבו של עם ישראל: מעם נוודים "עָיֵף וְיָגֵעַ וְלא יָרֵא אֱלהִים" לעם שזכה לרשת את הארץ שניתנה לו על ידי ה' ולשבת בה במנוחה.²¹

זהו אפוא פִּשרה של מערכת ההקבלות הניגודיות בין שתי המחציות של פרשת עמלק. בהקבלות הניגודיות הללו נרמז לנו עד כמה חמורה הייתה מזימתו של עמלק וכנגד מה כוונה מלחמתו, ועד כמה גדול כישלונו אל מול התגשמותה של התכנית האלוהית ביחס לישראל במילואה. ורק משהובהר ניצחונו של המהלך האלוהי בהתממשותו ההיסטורית, נתבעים ישראל לְמַצות את הדין עם מי שהתנגדו למהלך הזה.

ה. נספח ראשון: המצוות השונות בפרשת עמלק והזיקה ביניהן

פרשת כי-תצא כולה מצוות. על פי מניין המצוות של הרמב"ם יש למנות בה שבעים ושתיים מצוות - יותר מבכל פרשה אחרת בתורה. שלוש מצוות שונות מנה הרמב"ם בפרשייה החותמת את פרשת כי-תצא - פרשת עמלק - שתי מצוות עשה ומצוַת לא תעשה אחת (ובעקבותיו הלכו מוני מצוות נוספים²²):

עשה קפ"ח: הציווי שנצטווינו להכרית זרע עמלק... והוא אמרו "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וכבר קדם²³ אמרם (סנהדרין כ ע"ב) "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק". וגם מלחמת עמלק היא מלחמת מצווה...²⁴
עשה קפ"ט: הציווי שנצטווינו לזכור²⁵ את אשר עשה לנו עמלק, שקידם אותנו ברע, ושנאמר את זה בכל זמן וזמן ונעורר את הנפשות בדברים להילחם בו ונקרא את בני אדם לשנאו, כדי שלא ישתכח הדבר ולא תחליש שנאתו ותמעט מן הנפשות במשך הזמן, וזהו אמרו יתעלה "זָכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". ולשון ספרי [כאן] 'זָכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק - בפה; לא תִּשְׁכָּח - בלב'. כלומר: אמור דברים בפיך הגורמים לבני אדם שלא תסור שנאתו מן הלבבות... הלא תראה היאך עשה שמואל הנביא כאשר בא לקיים מצווה זו, שהוא זכר תחילה ואחר כך ציווה להרגם, והוא אמרו (שמ"א ט"ו, ב-ג) "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לו בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלתו מִמִּצְרָיִם. [עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק...]".
לא-תעשה נ"ט: האזהרה שהוזהרנו מלשכוח את אשר עשה לנו זרע עמלק ואשר קידמונו ברע. וכבר ביארנו במצווה התשע ושמונים ומאה ממצוות עשה (= עשה קפט) שזכירת מה שעשה לנו זרע עמלק וחידוש האיבה לו - מצוות עשה, וכן גם הזנחת עניין זה ושכחתו - מוזהרים עליו, והיא מצוות לא-תעשה, והוא אמרו "לא תִּשְׁכָּח". ובספרי: 'זָכור - בפה; לא תִּשְׁכָּח - בלב', כלומר: אל תזניח איבתו ואל תסירנה מלבך.

מדברי הרמב"ם בעשה קפ"ט נראה כי מצוַת "זָכור" (וממילא גם מצוַת "לא תִּשְׁכָּח", שהיא ה'נגטיב' של מצוַת זכור - ראה סעיף ב2 לעיל) נועדה להבטיח את קיום מצוַת "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" ולשמש לה רקע תודעתי:²⁶ "שנצטווינו לזכור... ונעורר את הנפשות בדברים להילחם בו... שמואל הנביא, כאשר בא לקיים מצווה זו... זכר תחילה ואחר כך ציווה להרגם". נראה כי מסיבה זו הקדים הרמב"ם את הציווי להכרית זרע עמלק (עשה קפ"ח) לציווי לזכור את אשר עשה, הֵפֶך הסדר בכתוב וסדר הקיום בפועל, שכן בכך הקדים הרמב"ם את המצוה שהיא העיקר והתכלית למצוה שנועדה להבטיח את קיומה של הראשונה.²⁷

אף רמב"ן בפירושו למקומנו (ד"ה זכור) קושר בדרך דומה בין מצוַת הזכירה ואיסור השכחה לבין מצוַת המחייה, שהיא תכליתם:

בספרי 'זָכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק - בפה'. ולא ידעתי מה היא הזכירה הזאת בפה... והנכון בעיניי שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים. ונספר זה לבנינו ולדורותינו, לומר להם: כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו.

בעל ספר החינוך (מצוה תר"ג - 'לזכור מה שעשה לנו עמלק') מוצא את הקשר בין מצוַת הזכירה למצוַת המחייה כה חזק עד שהוא פוטר מזכירה את מי שפטור ממחייה:

ונוהגת מצוה זו (="זָכור") בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים.²⁸

לא כל מוני המצוות הסכימו למנות בפרשייה זו שלוש מצוות: בעל הלכות גדולות (וההולכים בשיטתו במניין המצוות) ורב סעדיה גאון מנו בה רק את מצוַת המחייה. מהו טעמו של דבר זה? הסביר זאת רבי ירוחם פערלא בביאורו לספר המצוות של רס"ג (כרך א עמ' רסא): "נראה דסברו דזכירה אינה מצווה בפני עצמה, אלא גם היא בכלל עשה דמחייה היא, דעניין הזכירה הוא לזכור החובה למחות את זרעו וכל אשר לו". ברור שעל פי שיטה זו, לא באו ההוראות לזכור את מעשה עמלק ולא לשכוח אותו אלא כדי להבטיח את מְחִייתו, ועל כן אינן אלא סעיפים במצוַת המחייה.

ו. נספח שני: המצוות בפרשת עמלק וזיקתן לסיפור המלחמה שבספר שמות

הספר הזה עניינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל... יזהיר המצוות הנוהגות בהם פעם אחר פעם להוסיף בהן ביאור, ופעמים שלא יזכיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות... ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצוות שלא נזכרו כלל...

בדבריו אלו בהקדמתו לפירושו לספר דברים מציע רמב"ן חלוקה של המצוות הבאות בספרנו לשלושה סוגים:
א. 'מצוות מבוארות' - ציוויים המרחיבים ומבארים מצוות שכבר באו בחומשים הקודמים;
ב. 'מצוות חוזרות' - מצוות שאין בהן חידוש וביאור, והתורה חוזרת ומזהירה בהן את ישראל מפני חומרתן היתֵרה;
ג. 'מצוות מחודשות' - מצוות שלא נזכרו כלל עד עתה, ושדבר קיומן מתגלה רק בנאומו של משה.

כיצד יש להגדיר את המצוות הנידונות בעיוננו - כ'מבוארות' או כ'מחודשות'? מצוות אלה ודאי אינן חידוש גמור הבא לראשונה בספרנו, כאותן דוגמאות שהזכיר רמב"ן בהקדמתו - יבום, גירושי אישה ועדים זוממים - שהרי המצוות בעניין עמלק נסמכות בבירור על סיפור המלחמה בעמלק, המופיע בסוף פרשת בשלח (שמות י"ז, ח-טז).

הסיפור ההוא מסתיים בהכרזה על עונשו של עמלק במהלך הדורות הבאים, אלא ששם העונש בא מידי שמיים. הבה נשווה: