פרשת מקץ / אלחנן סמט

א. המבנה הכללי של סיפור יוסף ואחיו
סיפור יוסף ואחיו משתרע מראש פרשת וישב ועד סיום החומש. הסיפור משתרע על פני ארבעה עשר פרקים (ל"ז-נ') המכילים 449 פסוקים¹. מהו הנושא של סיפור זה ומהי מגמתו? לצורך הדיון בשאלה זו עלינו להתבונן במבנה הסכמתי של הסיפור הארוך הזה, כך שניתן יהיה לראות את חלקיו הגדולים ואת יחסם ההדדי בסקירת עין. נקדים לכך כמה נתונים.

נקודת התצפית של הסיפור, המשתנה מעת לעת, מחלקת אותו באופן ברור לארבע 'חטיבות' ראשיות על פי הדמויות שבהן היא מתמקדת: המשפחה המאוחדת כולה, יוסף לבדו או האחים.

חטיבה ראשונה: פרק ל"ז - יחידה סיפורית אחת בת 35 פסוקים². המיקום - ארץ כנען, והתיאור מתייחס למשפחה בשלמותה. נושא החטיבה הזו הוא השבר במשפחת יעקב, שתוצאתו הייתה פירוד הרסני בתוך המשפחה.

לאחר חטיבה זו בא בכתוב סיפור יהודה ותמר בפרק ל"ח (ראה הערה 1).

חטיבה שנייה: פרקים ל"ט-מ"א - שלוש יחידות סיפוריות שמספר פסוקיהן הכולל הוא 103³. ההתרחשות בחטיבה זו היא במצרים, ובמרכזה עומד יוסף. אין בחטיבה זו כל תיאור של הקורה במשפחת יעקב. תוכן החטיבה הזו הוא תיאור עליותיו וירידותיו של יוסף כעבד וכאסיר עד הגיעו להיות משנה למלך מצרים.

חטיבה שלישית: מ"ב, א - מ"ו, ז. אף חטיבה זו מורכבת משלוש יחידות סיפוריות המתארות את שלוש הירידות של אחי יוסף למצרים⁴, כשבשתיים הראשונות יוסף מתנכר לאחיו, ואילו השלישית נעשית לאחר שנתוודע אליהם. מייד לאחר תיאור הירידה השלישית מובאת רשימת שבעים הנפש שירדו למצרים (ראה הערה 1). האירועים שבחטיבה זו מתרחשים אפוא בארץ כנען ובארץ מצרים לסירוגין ואף בדרך שביניהן. מספר הפסוקים הכולל בחטיבה זו הוא 141⁵. התמקדות הסיפור בחטיבה זו באחי יוסף ובתנועותיהם אינה מסתירה את יוסף, שמפגשי האחים עמו בנסיבות שונות הם העומדים במרכז הסיפור כאן.

חטיבה רביעית: מ"ו, כח - נ', כו (סיום החומש). חטיבה זו כוללת בתוכה ארבע יחידות סיפוריות, ומספר פסוקיה הכולל הוא 91⁶. המיקום - מצרים, ושוב מתוארת כאן המשפחה המאוחדת. תוכן החטיבה הוא תיאור התאחדות המשפחה על אדמת מצרים בחסותו של יוסף מסביב לדמותו של יעקב אבי המשפחה, הן בחייו והן לאחר מותו.

התבוננות ביחס שבין ארבע חטיבות הסיפור מבחינת תוכנה של כל אחת מהן מגלה שהקשרים ביניהן יוצרים מבנה כיאסטי:

חטיבה א - השבר במשפחת יעקב: המשפחה מצויה יחדיו בארץ כנען
חטיבה ב - דרך הייסורים של יוסף במצרים עד הגיעו להיות משנה למלך
חטיבה ג - דרך הייסורים של האחים בירידותיהם למצרים עד שיוסף מתגלה אליהם
חטיבה ד - הפיוס במשפחת יעקב: המשפחה מצויה שוב יחדיו אך על אדמת מצרים

ב. נושא הסיפור: החטאים ועונשם
האם יש בהכרת מבנה זה של הסיפור כדי לסייע בידינו להגדיר את נושאו? דומה כי התשובה על כך חיובית. בין חטיבה א לבין חטיבה ד - העוסקות שתיהן במשפחה השלמה - קיימת הקבלה ניגודית. ישיבת המשפחה השלמה בארץ כנען בחטיבה א מכילה את זרע הפירוד וההתפוררות של המשפחה, בגלל התנהגותם של כל מרכיביה; ואכן, הפירוד וההתפוררות הללו מתממשים בסוף חטיבה זו. לעומת זאת, בהתאחדות המשפחה על אדמת מצרים בחטיבה ד יש פיוס ושלום בין כל חלקי המשפחה, והתמקדות הסיפור במשפחה השלמה מגלה הפעם את אחדותה המהותית.⁷

ובכן, כיצד הגיעה המשפחה המפוררת לידי אחדות ופיוס לבסוף? על כך עונות שתי החטיבות המרכזיות ב-ג. ההתפוררות היא תולדתם של יחסו המתנשא של יוסף לאחיו מחד ושל הקנאה והשנאה שרחשו האחים כלפי יוסף מאידך, כמתואר בחטיבה א. שני חלקי המשפחה צריכים אפוא להיטהר מחטאיהם ולשנות את יחסם כלפי החלק האחר שלה. בחטיבה ב עובר יוסף את דרך הייסורים שלו: עליותיו וירידותיו בחטיבה זו תואמות את מידת היטהרותו מחטא הגאווה וההתנשאות שדבקו בו בחטיבה א. הגעתו להיות משנה למלך מצרים היא תולדת סיומו של תהליך היטהרותו, ויוסף מוכן עתה למלא את תפקידו בכלכלת המשפחה בעת הרעב ובאיחודה תחת חסותו במצרים.⁸

בחטיבה ג עוברים האחים את דרך הייסורים שלהם, המזכירה להם את חטאם כלפי יוסף אחיהם וכלפי יעקב אביהם ואת הצורך למרק ולכפר את חטאיהם בחרטה ובייסורים ולשנות עד הקצה את יחסם אל אחדות המשפחה סביב אביהם הזקן.⁹

רק לאחר היטהרות כפולה זו, של יוסף ושל אחיו, ולאחר שנצרפו הכול בכור הייסורים והניסיונות ועמדו בהם, מוכנה המשפחה לאיחוד מחדש, בנסיבות שיש בהן שינוי פנימי וחיצוני ביחס למה שהיה בעת ישיבת המשפחה בארץ כנען.

נמצא שסיפור יוסף ואחיו נושא לקח דתי-מוסרי והוא מהווה וריאציה על אחד מן הנושאים המרכזיים במקרא כולו: 'חטא - עונש - תשובה - גאולה'. כל המרכיבים בתהליך המקראי הזה סובבים בסיפורנו סביב הערך של אחדות המשפחה והאחריות להמשך קיומה: כלפי ערך זה הכול חוטאים (בחטיבה א), אל הערך הזה הכול שבים (בחטיבות ב-ג) - והוא שמתממש לבסוף בשלב 'הגאולה' (בחטיבה ד).

ג. נושא הסיפור: הירידה לגלות 'בחבלי אדם'
התיאור של מגמת הסיפור שתיארנו בסעיף הקודם לוקה בחסר, ואת חסרונו ניתן להמחיש בנקל: השימוש במונח 'גאולה' ביחס לחטיבה הרביעית צורם את האוזן. הרי בחטיבה זו מתאחדת המשפחה בגלות, ואנו יודעים כיצד עתידה גלות זו להתפתח בהמשך, כמתואר בראש ספר שמות. לו חזרה המשפחה והתאחדה על אדמת הארץ, ניתן היה להסתפק בתיאור הקודם; לא כן עתה.

ובכן, זהו סיפור על ראשיתה של גלות עם ישראל. האם ניתן לקשור את המשמעות הזאת של הסיפור אל המשמעות שלו שנידונה בסעיף הקודם? מאמר מופלא המובא במסכת שבת י ע"ב משמו של רב משיב על כך בחיוב:

ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף (- משקל האריג של כתונת הפסים שעשה לו) יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.¹⁰

לפי דברי רב הללו, התאחדות המשפחה על אדמת מצרים אינה ה'גאולה', אלא היא עדיין חלק מן העונש. אמנם הסיפור הוא על ראשיתה של הגלות שנגזרה בברית בין הבתרים, אולם זו אינה נתפסת כגזרה שחייבת הייתה להתקיים דווקא בדורם של יעקב ובניו אלא כאפשרות שנתממשה בעקבות חטאים: חטאו של יעקב, שהעדיף את יוסף בגלוי על שאר אחיו ועורר בכך את קנאתם; וחטאם של בניו, שקינאו ביוסף ושנאו אותו ואף פעלו מתוך כך כנגדו.¹¹

אולם הדעה הרווחת בדברי חז"ל רואה בסיפורנו את מימושה של גזרה החלטית, שהייתה חייבת להתקיים דווקא ביעקב.

כך מובא משמו של רבי יוחנן במסכת שבת פט ע"ב:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל (רש"י: כדרך כל הגולים, שהרי על פי גזרת גלות ירד לשם), אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע י"א, ד) "בְּחַבְלֵי אָדָם אֱמְשְׁכֵם, בַּעֲבתות אַהֲבָה..."¹².

בבראשית רבה (פ"ו, ב) המשילו את הדרך שבה גלגלה ההשגחה את ירידת יעקב מצריימה במשל:

לפרה שהיו מושכין אותה למקולין (=לבית מטבחיים) ולא היתה נמשכת. מה עשו לה, משכו את בנה לפניה, והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה. כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, אמר הקב"ה: בני בכורי (- הוא יעקב), ואני מורידו בבזיון?!... אלא הריני מושך את בנו לפניו, והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו.

על פי תפיסה זו אין לראות בירידתם של יעקב וביתו מצריימה עונש אלא אדרבה, 'זכותו של יעקב גרמה לו' לרדת בנסיבות נעימות, שבהן הוא נמשך לראות את בנו האהוב.

מדרשים אלו ודומיהם נראים כמפקיעים את התפיסה המוסרית של סיפורנו, הרואה בו סיפור על חטאים ועונשם. הקנאה והשנאה ואף תוצאתם - השלכת יוסף לבור ומכירתו לעבד במצרים - נועדו לשרת תכלית חיובית: ירידת יוסף למצרים כדי שישמש 'פיתיון' לירידת יעקב עצמו. אלמלי הורד יוסף מצריימה לפני אביו, הייתה גזרת הגלות מחייבת את יעקב לרדת בשלשלאות של ברזל.¹³

אולם באמת גם דעה זו אינה סותרת את התפיסה המוסרית הרואה בסיפורנו סיפור על חטאים ועונשים. הירידה למצרים אמנם נעשתה לבסוף בדרך נעימה - 'בחבלי אדם, בעבתות אהבה' - מפני זכותו של יעקב. אולם כמה ייסורים נתייסרו כל בני המשפחה עד לאותה ירידה נעימה למצרים! עשרים ושתיים שנות אבל על בנו האהוב עברו על יעקב, ומנת הסבל לא פסחה בשנים אלו לא על יוסף ולא על האחים. האם כדי להוריד את יעקב וביתו למצרים היה הכרח במבוא גדוש סבל זה? לא כן, ההשגחה יכולה הייתה לגלגל את ירידת יעקב למצרים אחר יוסף בנו בדרכים רבות שלא היו מצריכות כל סבל שיקדם להן. סבל זה, המתואר במהלך רובו של סיפורנו, הוא הוא נתיב הכפרה והטהרה שבו צריכים היו יוסף ואחיו לעבור כדי שבסופו תוכל גזרת הגלות על יעקב ובניו להתקיים 'בחבלי אדם, בעבתות אהבה', וכדי שבשעת התקיימות הגזרה תהיה המשפחה מאוחדת ומוכנה לגלות העומדת בפתח. נמצא שההיבט המוסרי של הסיפור - השינוי שחל ביוסף ובאחיו ואִפשר את איחודה של המשפחה על אדמת מצרים - משרת את נושאו של הסיפור הנידון כעת: ההתפתחות המוסרית שחלה במהלך הסיפור היא שאִפשרה את הירידה לגלות שנגזרה בברית בין הבתרים, בתנאים הנצרכים לשם כך.

אם נתבונן בארבע החטיבות של הסיפור מפרספקטיבה זו - כתיאור הנסיבות שבהן הפכה משפחתו של יעקב למשפחה גולה במצרים - נוכל לתאר את מבנה הסיפור כמבנה מתפתח, החותר לשיאו בחטיבה הרביעית. בראשית הסיפור - בחטיבה א - יושבת המשפחה בארץ כנען, בלא לחוש בתמורה הגדולה העומדת בפתח; האירועים הפנים-משפחתיים הביאו לכך שאחד מבני המשפחה הקדים את משפחתו, כחלוץ לפני המחנה, וירד למצרים ושם הפך בנסיבות מפתיעות למשנה למלך מצרים - כמתואר בחטיבה ב. בחטיבה ג פועלים הרעב והשבר שניתן לשבור במצרים ככוח משיכה רב-עצמה על משפחת יעקב. אולם מפני התנכרותו של יוסף לאחיו שבים האחים פעם ופעמיים אל אביהם שבארץ כנען. ישנה תחושה של 'הבהוב' ביחס לגורל המשפחה: כביכול אין היא יכולה להתנתק בבת אחת ולעקור למצרים, אלא יש צורך בתהליך הדרגתי שירגיל אותה לכך. התוודעותו של יוסף לאחיו והזמנתו את אביו ואת כל ביתו למצרים מביאה את תהליך הירידה לידי הבשלה, עד שבחטיבה ד נשלם התהליך, ובית יעקב משתקע בגלות זו למשך שנים רבות.

נמצא, שסיפור יוסף ואחיו נושא לקח אמוני-היסטוריוסופי המקשרו אל מה שלפניו (אל ברית בין הבתרים) ואל מה שלאחריו (סיפור הגלות והגאולה שבספר שמות).¹⁴

אך היכן נאמר דבר זה בסיפורנו עצמו? בשום מקום בסיפור לא נאמר במפורש שהאירועים המתוארים בו מהווים תיאור ראשיתה של גלות. אמנם תחושת הגלות הממשמשת ובאה ניכרת בחטיבה האחרונה של הסיפור, ואף בירידת יעקב למצרים, בסוף החטיבה השלישית, ניכרת ביעקב יראה מפני הגלות, ובדבר ה' אליו ישנו אישור נרמז למשמעות זו של הירידה למצרים¹⁵ - אולם דבר זה לא נאמר בסיפורנו במילים מפורשות.

שתי התשובות שנידונו בסעיף זה ובזה שקדם לו אין בהן כדי לתת תשובה מספקת לשאלתנו. אנו תרים אחר הגדרה לנושאו של סיפורנו שניתן יהיה לדלותה ממנו עצמו.

ד. "אלה תלדות יעקב" - פירושו של רשב"ם
הבה ננסה לבחון את שאלת נושא הסיפור על יוסף ואחיו ואת מגמתו מזווית ראייה אחרת. אף שהסיפור הגדול הזה נחלק ליחידות משנה סיפוריות רבות (ראה סעיף א), שלחלק מהן יש פתיחה פורמלית ברורה,¹⁶ נראה שלפסוק ומחצית הפסוק הפותחים את פרק ל"ז - הם הבאים בראש הסיפור הגדול כולו - ישנה חשיבות מיוחדת.

ל"ז, א
ב

וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
אֵלֶּה תּלְדות יַעֲקב...

מה בא פסוק א ללמדנו? וכי היכן ישב יעקב אם לא בארץ כנען?! ומה פשר המילים "אלה תלדות יעקב"?

נתחיל בבירור השאלה השנייה, שחשיבותה נוגעת לא לפסוק זה בלבד, ואף לא לסיפור יוסף ואחיו בכללותו, אלא לחלקים רבים בספר בראשית ואולי אף לכולו. לשאלת המשמעות של הכותרת 'אלה תולדות', החוזרת אחת עשרה פעמים בספר בראשית, הקדשנו את העיון לפרשת בראשית, וכאן נחזור בקיצור על הנחוץ לעניינו של עיון זה.

שורש המילה 'תולדה' הוא יל"ד, ומסתבר אפוא כי 'תולדותיו' של אדם הם צאצאיו. ואכן, רוב הופעותיו של הצירוף 'אלה תולדות פלוני' מצויות בראש רשימה גינאולוגית; באותם מקומות ברור שזו כוונת הכותרת, וגם המפרשים לא נחלקו על כך. אלא שבכמה מקומות בספר בראשית, שהפסוק "אלה תלדות יעקב" הוא האחרון שבהם, אין הפירוש הזה נראה אפשרי, שכן באותם מקומות אין הצירוף 'אלה תולדות' מופיע בראש רשימת צאצאים אלא בראש סיפור¹⁷.

המפרשים הראשונים החלו לדון בבעיה זו לראשונה ב"אֵלֶּה תּולְדת נחַ" (ו', ט)¹⁸ והמשיכו לדון בכך במקומנו, ב"אֵלֶּה תּלְדות יַעֲקב"¹⁹.

בין המפרשים הללו מסתמנות שתי גישות עקרוניות לפתרון הבעיה: הגישה האחת היא זו של ראב"ע, המפרש כי בשני המקומות הללו ("אלה תולדת נח", "אלה תלדות יעקב") משמעות המילה 'תולדות' היא 'הקורות' של אותו אדם המתואר בהמשך הסיפור, והרי זו מטפורה (- קורות האדם הם 'צאצאיו'). אחרי פירוש ראב"ע נמשכו רד"ק וספורנו תוך תיקון קל שעשו לפירושו (וספורנו אף הרחיב פירוש זה למקומות נוספים).

פירוש זה, על כל גווניו, אינו מסתבר: כבר אמרנו כי הצירוף 'אלה תולדות פלוני' מופיע בספר בראשית בראשן של שבע רשימות גינאולוגיות (ובראשן של עוד שתיים מחוץ לספר בראשית), ומסתבר שלצירוף זה ישנה משמעות קבועה בספרנו - 'אלה הצאצאים של פלוני' - ואין היא מתחלפת לפתע בראשם של שני הסיפורים הנידונים ל'אלה קורותיו'.

לפיכך מפרש רמב"ן, כי גם בראשם של שני הסיפורים הללו 'אלה תולדות' פירושו: 'אלה הצאצאים'. כותרת זו אינה משמשת אפוא כותרת לכל הסיפור הבא בהמשך, אלא רק ככותרת לפירוט בניהם של נח ושל יעקב המופיעים בסמוך לה.

אף פירוש זה אינו מסתבר: בשני המקומות אין צורך בהכרזה על תולדותיו-בניו של האדם הנידון בהם (נח, יעקב), שכן בניו כבר נזכרו בסיפור התורה לפני כן (נח - ה', לב; יעקב - ל"ה, כג-כו). יתֵרה מזאת: בסיפורנו כלל לא נתפרטו שמות בניו של יעקב לאחר הכותרת, ואם כן לאיזה צורך נכתבה?

פירוש שלישי, שיש בו מיתרונותיהם של שני הפירושים הקודמים אך אין הוא סובל מחסרונותיהם, כתב רשב"ם בביאורו לראש סיפורנו:

ועתה יראו המשכילים: מה שפירשו הראשונים "אלה תולדות יעקב" - אלה מקראות (=מקרים) ומאורעות שאירעו ליעקב - והנה זה הבל הוא. כי כל 'אלה תולדות' האמור בתורה ובכתובים²⁰, יש מהם שמפרשים בני האדם, ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים, כאשר פירשתי ב'אלה תולדות נח'²¹: למעלה בפרשת בראשית (ה', לב) כתיב "וַיְהִי נחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאות שָׁנָה וַיּולֶד נחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת", ואחרי כן מפרש כי העולם חטאו ונח מצא חן (ו', ה-ח), ואחרי כן מפרש "אֵלֶּה תּולְדת נחַ" - בני בניו היאך, כי שלושה בנים היו לו, וציווה הקב"ה להכניסם בתיבה י"ב חודש, ובצאתם (י', א) "וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל" עד שעולים לשבעים בנים שהיו שבעים אומות, כדכתיב (י', ה) "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ [אִיֵּי הַגּויִם בְּאַרְצתָם אִישׁ לִלְשׁנו]".

וכן בעשו, פרשה ראשונה (ל"ו, א-ה) מפרש בני עשו שנולדו לו במקום אביו, ואחרי כן (ל"ו, ו) "וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקב אָחִיו", וישב לו בהר שעיר (שם ח) וכל הפרשה, וכתיב (שם ט) "וְאֵלֶּה תּלְדות עֵשָׂו אֲבִי אֱדום בְּהַר שֵׂעִיר", וכל פרשה שנייה זאת - בבני עשו (- כלומר: בבנים שנולדו לבני עשו, כמו שכתב רשב"ם בביאורו לפסוק זה: " 'ואלה תולדות עשו' - בני בניו").

וכשם שמצינו בעשו שפירש שבניו נולדו במגורי אביו קודם שהלך אל ארץ מפני יעקב, ובני בניו נולדו בהר שעיר - כן ביעקב: למעלה כתיב (ל"ה, כב) "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקב שְׁנֵים עָשָׂר" וגו' ומפרש לבסוף (שם כו-כז) "אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקב אֲשֶׁר יֻלַּד לו בְּפַדַּן אֲרָם, וַיָּבא יַעֲקב אֶל יִצְחָק אָבִיו" וגו' - הרי פירש בניו של יעקב והיכן נולדו, כאשר עשה בבני עשו. ועתה כותב "אֵלֶּה תּלְדות יַעֲקב" - בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו. כיצד? "יוסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה", ונתקנאו בו אחיו, ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו והיו לו בנים בכזיב ובעדולם - שלה ופרץ וזרח, ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה, ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים, ושלח יוסף בשביל אביו וביתו, עד שהיו שבעים. וכל זה היה צריך משה רבנו לכתוב, שעל זה הוכיחם (דברים י', כב) "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבתֶיךָ [וגו']"...

פירושו של רשב"ם דומה לזה של רמב"ן בשלילה הנמרצת של הפירוש כי 'תולדות' האדם הן קורותיו ומאורעותיו ("הבל הוא"): תולדותיו לעולם הם צאצאיו. אולם רשב"ם נבדל מרמב"ן בכך שאין הוא מפרש את הפסוקים הנידונים "אלה תולדת נח" ו"אלה תלדות יעקב" ביחס לבנים של נח ושל יעקב (שהרי הללו כבר נתפרטו לפני אותם פסוקים) אלא הוא מפרשם על בני הבנים של אותם אישים, שהתורה באה לסַפר כיצד נולדו.

רשב"ם נבדל מרמב"ן בדבר נוסף: הוא מפרש כי הפתיחה 'אלה תולדות' מקדימה בשני הסיפורים הללו את הסיפור כולו, ובכך הוא דומה לראב"ע ולהולכים בעקבותיו; אולם לדעת רשב"ם פתיחה זו מגדירה את נושא הסיפור ואת מגמתו: סיפור שבראשו נאמר 'אלה תולדות פלוני' הוא סיפור על הנסיבות שבהן העמיד אותו אדם צאצאים!²² שני הסיפורים שבהם דן רשב"ם חותרים לדעתו אל רשימה גינאולוגית שהסיפור מוביל אליה: רשימת שבעים אבות האומות מבני נח ורשימת שבעים הנפש יורדי מצרים.

בעיוננו לפרשת בראשית (סעיף ג) עמדנו על כך שכל אחד מן הסיפורים שכותרתם היא 'אלה תולדות' בא לאחר רשימה גינאולוגית מקדימה והוא מהווה לה אנטיתזה. במרכזם של סיפורים אלו מתוארים מאבקיהם של האישים הנבחרים בספר בראשית (נח, יצחק, יעקב) על הקמת הזרע וניצחונם במאבק זה. הבה נחזור על דברינו ששם במה שנוגע לסיפורנו:

יעקב נבחר על פני עשו. 'תולדות עשו' נכתבו בתורה בשני שלבי חיים שלו, וכנגדם נכתבו שני השלבים המקבילים של 'תולדות יעקב'. בעת שהיה יעקב גולה מבית אביו ועוסק במאמצים מרובים בהקמת משפחה מסועפת בגלות חרן, ישב עשו בנוחות בארץ כנען בסמוך לאביו והקים את משפחתו שלו. סיכום 'תולדותיהם' (- בניהם) של שני האחים ניתן בסמיכות: בסוף פרק ל"ה (פסוקים כג-כו) נמנים שנים עשר בניו של יעקב "אֲשֶׁר יֻלַּד לו בְּפַדַּן אֲרָם" בטרם בואו אל יצחק אביו, ומייד אחר כך (ל"ו, א-ה) נמנים בניו של עשו שנולדו בתקופה המקבילה בארץ כנען: "וְאֵלֶּה תּלְדות עֵשָׂו... אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".²³

עם בואם של יעקב ובניו אל יצחק היושב בחברון, לוקח עשו את נשיו ואת בניו ועוזב את הארץ "מִפְּנֵי יַעֲקב אָחִיו" (ל"ו, ו-ח). אז מתחילים "תּלְדות עֵשָׂו... בְּהַר שֵׁעִיר" (ט-יט), ומשפחתו של עשו מתרחבת עם הולדתם של בני בניו. במקביל לשלב זה בחיי עשו מופיע סיפור תולדותיו של יעקב בארץ כנען - התרחבות משפחתו עם הולדתם של בני בניו.

ל"ז, א-ב

וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (- שאותה עזב עשו). אֵלֶּה תּלְדות יַעֲקב...

לאמור: תולדותיו של עשו בשלב השני של חייו - הולדתם של בני בניו ההופכת את המשפחה לעם בראשית דרכו - נולדים בארצו היעודה בהר שעיר; אף תולדותיו של יעקב בשלב השני של חייו - הולדת בני בניו עד להפיכתם לעם בראשית דרכו - נולדים בארצו היעודה, בארץ כנען. זו הסיבה שהסיפור אינו מתחיל ב"אֵלֶּה תּלְדות יַעֲקב" אלא ב"וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". ובכך ניתנת תשובה לשאלה הראשונה שנשאלה בראש סעיף זה.

העמדת תולדותיו של עשו הייתה תהליך פשוט הן בשלב הראשון שלה - בהולדת בנים בארץ כנען - והן בשלב השני שלה - בהעמדת בני בנים בהר שעיר, ועל כן פירוט תולדותיו של עשו בא בשתי רשימות גינאולוגיות קצרות. אולם העמדת תולדותיו של יעקב בשני השלבים המקבילים הייתה כרוכה במאבקים קשים, בייסורים ובניצחונות. לשלב הראשון בתולדות יעקב - הולדת שנים עשר בניו - הוקדש עיקרה של פרשת ויצא ותיאור לידת בנימין ומות אמו בעת לדתה בפרשת וישלח. בבואו אל יצחק אביו חברונה, הגיע יעקב שבע ייסורים, כמי שניצח במאבק על הקמת דור שני, ועתה הוא חפץ בישיבת קבע ממושכת בארץ כנען. עשו מבין את משמעות ניצחונו זה של יעקב, והוא מפנה מרצונו את הארץ היעודה ופונה לו להר שעיר להקים בו את היסוד לעם ולממלכה.

"ביקש יעקב לישב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף" - שנים מעטות ישב יעקב בחברון בשלווה יחסית, עד להתבגרותם של בניו, ואז קפץ עליו המאבק הגדול הבא על הקמת זרע - המאבק על הקמת הדור השלישי, אשר ישמש בסיס לעם. תהליך פנימי של התפוררות וסכנה חיצונית של רעב מאיימים עתה על המשפחה, וסיפור יוסף ואחיו אינו אלא סיפור המאבק והניצחון בהעמדת 'תולדות יעקב' בשלב השני של חייו.

זהו אפוא נושא הסיפור על יוסף ואחיו, כפי שמלמדת כותרתו של סיפור זה וכפי שפירשה רשב"ם.

ה. סיפור יהודה ותמר וסיפור יוסף במצרים כסיפור 'תולדות יעקב'
שלא כבסיפורי התולדה האחרים שבספר בראשית (תולדות נח ותולדות יצחק), בסיפורנו האיום על ההמשכיות אינו רק אובייקטיבי: אין זה מבול, אין זו עקרות של אישה וגם לא סכנה הבאה מקרוב משפחה מאיים. האיום העיקרי על ההמשכיות בסיפור יוסף ואחיו בא מבפנים. המבנה הפנימי הבסיסי של המשפחה, בתוספת שגיאות בניהולה וחטאים שונים של בניה ביחסם זה לזה, הם שהביאו לשבר הגדול המתואר בסוף פרק ל"ז - בסוף החטיבה הראשונה של הסיפור. מפני אופיו זה של האיום על ההמשכיות בסיפורנו, הגדרת נושא הסיפור המוצעת כאן יכולה להשתלב בהגדרה שהוצעה לו בראש עיוננו, כסיפור על חטאים ועונשם.

כתוצאה מאותו שבר שנגרם במשפחה בשל התנהגותם של מרכיביה, נפרדו ממנה שני ענפים עיקריים:

ל"ח, א
ל"ט, א

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו...
- וְיוסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוטִיפַר סְרִיס פַּרְעה...

מסתבר שיש קשר בין שתי 'ירידות' אלו: ירידת יהודה מאת אחיו באה כתוצאה מהורדת יוסף מצריימה, מאבלותו של יעקב על יוסף ומן המריבות שבין האחים²⁴.

מעתה מתרכז הסיפור בשני הענפים הללו שנידחו מבית יעקב, תחילה בענף יהודה וב'תולדותיו' (במשמעות שרשב"ם פירש מונח זה) במשך כעשרים שנה שבהן יהודה נפרד ממשפחתו, ואחרי כן בענף יוסף ובתולדותיו במשך אותן עשרים שנה עצמן, שבהן נפרד אף יוסף ממשפחתו.²⁵ ההתרכזות דווקא בשני ענפים אלה של משפחת יעקב נובעת לא רק מחשיבותם של יהודה ושל יוסף, הן בהווה של המשפחה והן בעתידו של עם ישראל, אלא בעיקר מכך ששני ענפים אלה הם שנידחו מן המשפחה והועמדו בפני סכנה חמורה של אי-המשכיות.²⁶

על סיפור יהודה ותמר, שבו מתוארים האיום על המשכיות הזרע במשפחת יהודה וההתגברות על איום זה על ידי הקמת הזרע בזכותה של תמר, עמדנו בהרחבה בעיוננו לפרשת וישב. עתה עלינו להשלים דיון זה במה שנוגע לחטיבת הסיפורים אודות יוסף בפרקים ל"ט-מ"א (היא החטיבה השנייה בסיפור, שבאמת מתברר עתה שהיא השלישית, אחר סיפור יהודה ותמר).

בתיאור עבדותו של יוסף במצרים וירידתו המחודשת לבור שם, נמשכת עיקר תשומת לבו של הקורא אל גורלו האישי המר של יוסף (וגם אל אבלותו המתמשכת של אביו, העומדת ברקע הסיפור על יוסף). אולם לא זהו העיקר בסיפור שנושאו הוא המאבק על הקמת הזרע במשפחת יעקב. העיקר הוא במה שהקורא המודרני אינו שם לב אליו: כעבד במצרים, מנוע יוסף מהקמת משפחה! ומבחינה זו צודק אבלו של יעקב על יוסף אף שיוסף חי. עבד בעולם העתיק, אף אם היה מעמיד צאצאים משִפחה שניתנה לו על ידי אדוניו, צאצאים אלו לא היו נחשבים לבניו אלא לרכושו של האדון (השְׁווה שמות כ"א, ד).

במרכז הסיפור על יוסף כעבד במצרים (בפרק ל"ט), בציר המרכזי שלו, מתואר כישלונו של הפיתוי האלים והגס שניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף. פיתוי שאישה מפתה גבר, אך מצליחה בכך, נמצא גם בציר המרכזי של הסיפור הקודם, בפרק ל"ח (ראה עיוננו לפרשת וישב סעיפים ד-ה). מה בין שני מעשי הפיתוי הללו? תמר פיתתה את יהודה לבוא אליה כדי להקים זרע במשפחתו, ועל כן מוצדק המעשה שעשתה, וגם על יהודה אין ביקורת, משום תוצאותיו החיוביות של המעשה שעשה. הפיתוי שפיתתה אשת פוטיפר את יוסף, לעומת זאת, מהווה המחשה טרגית של מצבו של יוסף כמי שאינו יכול להקים זרע, שהרי לא לשם הקמת זרע פנתה אליו אשת פוטיפר. ניצול מעמדו כעבד על ידי גבירתו הוא שעומד ביסוד המעשה הזה, שהוא ההפך הגמור מהקמת משפחה והולדת ילדים. שבח הוא ליוסף שלא נתפתה לה, והאמין שיבוא יום שבו יוכל להעמיד זרע כשר.

עם כניסתו של יוסף לבית הסוהר לתקופת זמן בלתי-מוגבלת נראה שנסתם הגולל על הסיכוי להקים זרע בענף זה של משפחת יעקב. אולם השגחת ה' הנסתרת גלגלה את האירועים כך שיוסף מוּצא מן הבור והופך למשנה למלך מצרים. תשומת לבו של הקורא, המתרשמת מן הציפוי החיצוני של האירוע, מופנית עתה אל בגדי השש ואל רביד הזהב, אל מרכבת המשנה ואל העצמה המדינית והכלכלית המרוכזת ביד יוסף. אך לא בזה עניינו של הסיפור. השיא בעלייתו של יוסף לגדולה מתחיל דווקא בפסוק הנחבא אל הכלים:

מ"א, מה

וַיִּתֶּן לו אֶת אָסְנַת בַּת פּוטִי פֶרַע כּהֵן אן לְאִשָּׁה.

ובכן, זכה יוסף לשאת אישה חוקית ולהציב יסוד להקמת משפחה. שיאו הממשי של הסיפור מצוי לקראת סיומו:

נ

נא-נב

וּלְיוסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוא שְׁנַת הָרָעָב
אֲשֶׁר יָלְדָה לּו אָסְנַת בַּת פּוטִי פֶרַע כּהֵן און.
וַיִּקְרָא יוסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכור מְנַשֶּׁה...
וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

סיום זה של חטיבת הסיפורים אודות יוסף מקביל הן מבחינת זמן התרחשותו והן מבחינת משמעותו לסיום הסיפור על יהודה ותמר. בסיומן של אותן עשרים שנה שבהן 'ירדו' יהודה ויוסף ממשפחתם ושבמהלכן נוצר איום ממשי על המשכיות זרעם של השניים הללו, הוקם להם זרע ונולדו לכל אחד מהם שני בנים - ביטוי לפרייה ורבייה, ומורים על כך גם שמותיהם של אפרים ושל פרץ (ראה עיוננו לפרשת וישב הערה 19). פרץ וזרח ומנשה ואפרים היו בני גיל דומה, והם הם הנושאים את בשורת הניצחון במאבק על הקמת תולדות בבית יעקב.

מה שנותר עתה הוא ששני הענפים הנידחים הללו ישובו, על זרעם שנולד להם, אל המשפחה השלמה, שאף היא המשיכה לגדול ולהעמיד זרע, אולם ללא אותם מאבקים וקשיים שאִפיינו את ענף יהודה ואת ענף יוסף. שיבה זו תתרחש בחטיבת הסיפורים הבאה של הסיפור הגדול. בראשיתה של החטיבה (מ"ב, ג-ד) אנו מוצאים את יהודה פועל עם אחיו להצלת המשפחה מרעב, ובסיומה מתוודע יוסף אל אחיו.

ו. סיפור הירידות למצרים בעת הרעב כהמשך 'תולדות יעקב'
הרעב שבא על כל הארץ זמן קצר אחר העמדת התולדות על ידי יהודה ועל ידי יוסף, העמיד את משפחת יעקב כולה בפני איום חדש של הכרתת הקיום, איום שבגללו החלה המשפחה בתהליך של איחוד מחדש. נראה שאיום זה הוא שהביא את יהודה ואת זרעו לשוב אל המשפחה. יעקב פונה אל בניו ומבקש (מ"ב, ב) "הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם. רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלא נָמוּת".

המפגש עם השליט המצרי האכזר - עם יוסף המתנכר לאחיו - מביא על המשפחה איום נוסף, אמנם דמיוני, של הכרתת ענפים ממשפחת יעקב. בשלב מסויים אומר יעקב לבניו (מ"ב, לו): "אתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעון אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ. עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה!".

ראובן המציע בהמשך (לז) "אֶת שְׂנֵי בָנַי תָּמִית אִם לא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" מגלה בדבריו אי-הבנה גמורה למהותו של המאבק כולו. על הולדתם של "שני בנים" ניטשו המאבקים הקודמים, ואף עתה המאבק הוא על הישרדותה של המשפחה כולה - תולדותיו של יעקב. בבראשית רבה (צ"א, ט) שם רבי בפיו של יעקב את התגובה הבאה:

הרי זה בכור שוטה: בניך, לא בניי הם?

ועל כן לא קיבל יעקב את דבריו של ראובן (רש"י).

אולם בעת שגבר הרעב, הכריעו דבריו של יהודה, שתוכנם הפוך מזה של דברי ראובן:

מ"ג, ח

שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה
וְנִחְיֶה וְלא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ.

בעלילת הגביע מגיע איום ההכרתה (הדמיוני) לשיאו, אך לאחריה מתוודע יוסף לאחיו, ואף ענף נידח זה שב אל המשפחה על זרעו שנולד לו במצרים.

בעת שיוסף מתוודע לאחיו הוא מביע בבירור את תפיסת האירועים שעברו על המשפחה בהתאמה לנושא הסיפור שאנו מציעים:

מ"ה, ה-ז

כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם,
כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוד חָמֵשׁ
שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלהִים
לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ...

שוב הוא חוזר על כך בדברים שהוא שולח אל אביו בהזמינו אותו אליו למצרים:

מ"ה, יא

כִּי עוד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב, פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

ושוב חוזר יוסף על תפיסה זו שנים רבות לאחר מכן בדבריו אל אחיו (נ', כ). כלומר, בתפיסת יוסף, המשקפת כנראה גם את זו של אחיו (ואולי אף את זו של יעקב) סיפורנו הוא סיפור הצלה והישרדות של משפחת יעקב.

רשימת שבעים הנפש שירדו למצרים בראשותו של יעקב (הכוללת אף את יוסף ושני בניו), שבה נעסוק בעיוננו לפרשת ויגש, מורכבת ברובה מבני בניו של יעקב, והיא מהווה שירת ניצחון במאבק על העמדת תולדותיו של יעקב בדור השלישי ועל הישרדות משפחתו. בשבתו בארץ כנען הקים יעקב את הבסיס הממשי לעם שייווצר על אדמת מצרים.²⁷

ז. נספח: תפיסת סיפורנו בתהילים ק"ה
מזמור ק"ה בתהילים מוקדש כולו לשבח ולהודיה לה' על כי "זָכַר לְעולָם בְּרִיתו / דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּור, אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם... לֵאמר: לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנַעָן...", דהיינו: על קיומה של ברית בין הבתרים. המזמור מתאר את האירועים שמתקופת האבות ועד לירושת הארץ. סיפור יוסף תופס במזמור זה מקום נכבד - שמונה פסוקים (טז-כג) מתוך ארבעים וחמישה - והוא משמש מעבר מתיאור תקופת האבות (ט-טו) שהיו "מְתֵי מִסְפָּר, כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ" - בארץ כנען, אל תקופת השעבוד של בניהם במצרים ושליחותם של משה ואהרן שעשו אותות ומופתים בארץ חם (כד-לו). וכך נאמר שם:

טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג

וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר.²⁸
שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוסֵף.²⁹
עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלו בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁו.³⁰
עַד עֵת בּא דְבָרו אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ.³¹
שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ משֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ.³²
שָׂמו אָדון לְבֵיתו וּמשֵׁל בְּכָל קִנְיָנו.³³
לֶאְסר שָׂרָיו בְּנַפְשׁו וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם.³⁴
וַיָּבא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקב גָּר בְּאֶרֶץ חָם.³⁵

בהערות שציינו לצד פסוקי המזמור הבאנו את המקבילות מסיפורנו לכל פסוק מפסוקיו. ישנם פרטים אחדים בתיאור שבמזמור שלא נזכרו בסיפור במפורש, ויש לראותם אפוא כהרחבה פיוטית של מה שרק נרמז בסיפור (כך יש לראות את פסוקים יח וְ-כב). אולם ההבדל העיקרי והחשוב שבין המזמור לסיפור הוא דווקא בתפיסה הכללית של האירועים הנרמזת במזמור³⁶ אך אינה מבוארת בסיפור התורה. נפרש את דברינו:

במזמור נאמר (יז) "שָׂלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ...", ואף יוסף אומר (מ"ה, ה-ז) "כִּי לְמִחְיָה שְׂלָחַנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם, כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, וַיִּשְׂלָחֵנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ...". האם המזמור ויוסף מתכוונים לאותה השליחות? נראה שלא כך. הרעב בדברי יוסף ובתודעתו הוא נתון אוניברסלי קבוע וחסר פשר, והשליחות ששלח אותו ה' עוד לפני בוא הרעב נועדה להציל את משפחתו מפניו, וכדבריו לאביו בהמשך (מ"ה, יא) "פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ". במזמור, לעומת זאת, הרעב אינו נתון קבוע כלל, אלא הוא עצמו חלק מן 'הערמה האלוהית' אשר נועדה להוריד את יעקב מצריימה - ועל כן מקדים המזמור את קריאת הרעב על הארץ על ידי ה' לכל שאר האירועים; על פי המזמור, השליחות של יוסף לפני משפחתו אינה אפוא בגדר שליחות של הצלה (כפי שיוסף עצמו תפס אותה) - שכן הסכנה עצמה - הרעב - לא הייתה אלא תחבולה. תכליתה של שליחות יוסף לא הייתה אלא למשוך את המשפחה אחריו למצרים. ואכן, במדרש תהילים ("שוחר טוב") מובא המאמר ממסכת שבת (שהבאנו לעיל בסעיף ג משמו של רבי יוחנן) דווקא על פסוק זה:

אמר רבי יהודה בר נחמני בשם רבי שמעון בן לקיש: ראוי היה יעקב לירד במצרים בשלשלאות של ברזל, ועשה הקב"ה כמה מנגנאות (- ביוונית: תחבולות) כדי להורידו בכבודו, לכך נאמר "וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ", וכל כך למה? "וַיָּבא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם" (פסוק כג).

ממה נובע השינוי הזה שבין המזמור לבין הסיפור? התשובה היא שהדמויות שבסיפור, כגון יוסף ואחיו, שקועות בהוויה של חייהן כפי שזו מובנת להן בשעת התרחשות האירועים, והן אינן מודעות למשמעות העתידית של אירועים אלו. הסיפור מלווה את דמויותיו כפי שהן תופסות את האירועים הללו. המזמור, לעומת זאת, צופה על האירועים מנקודת תצפית גבוהה, הכוללת הן את מה שקדם לסיפורנו (כלומר, מה שנאמר בברית בין הבתרים "יָדעַ תֵּדַע...") והן את מה שבא אחריו (גלות מצרים שבספר שמות והגאולה ממנה).

אף מדרשי חז"ל לא מעטים תפסו את מגמת סיפורנו בדרך זו, ומאותו הטעם עצמו: הם קראו את הסיפור בהקשרו הרחב, וראו בו את ראשית קיומה של ברית בן הבתרים - את המבוא לגלות מצרים ולגאולה ממנה.³⁷

הערות:

1. בתוך המרחב העצום הזה ישנם שלושה 'איים' הנבדלים מסביבתם, כל אחד מהם מסיבותיו שלו:
א. סיפור יהודה ותמר שבפרק ל"ח (30 פסוקים) - עלילתו נבדלת מזו של הסיפור הגדול (הנושא נידון בעיוננו לפרשת וישב, ועוד יידון גם בעיון זה).
ב. רשימת שבעים הנפש יורדי מצרים - מ"ו, ח-כז (20 פסוקים) - זוהי רשימה גינאולוגית, המהווה סוגה ספרותית עצמאית.
ג. ברכות יעקב לבניו שבפרק מ"ט (28 פסוקים) - הברכות אמורות בלשון שירה, שאף היא מהווה סוגה ספרותית עצמאית, ואף מבחינת תוכנן מפליגות הברכות מזמנו של סיפורנו אל מה שקדם לו ואל עתיד רחוק שאחריו.
2. הפסוק האחרון בפרק, פסוק לו, משמש כהודעה מוקדמת על הנושא שבו תיפתח החטיבה הבאה בסיפור (ל"ט, א). לאחר מכן בא סיפור יהודה ותמר שבפרק ל"ח וחוצץ בין החטיבה הראשונה לבין החטיבה השנייה. ראה על כך בעיוננו לפרשת וישב הערה 1.
3. החלוקה ליחידות סיפוריות בחטיבה זו תואמת את החלוקה לפרקים: פרק ל"ט - יוסף בירידתו במצרים - עבדות ומאסר; פרק מ' - יוסף פותר את חלומות השרים בבית הסוהר (שני הסיפורים הללו שווים באורכם - 23 פסוקים כל אחד). פרק מ"א - יוסף עולה להיות משנה למלך מצרים (57 פסוקים). המעבר מפרשת וישב אל פרשת מקץ קוטע חטיבה זו בין הסיפור השני לשלישי.
4. הירידה הראשונה של האחים למצרים ושיבתם ממנה - מ"ב, א - מ"ג, א (39 פסוקים).
הירידה השנייה של האחים למצרים ושיבתם ממנה - מ"ג, ב - מ"ה, כז (94 פסוקים).
ירידת המשפחה כולה למצרים - מ"ה, כח - מ"ו, ז (8 פסוקים).
המעבר מפרשת מקץ לפרשת ויגש קוטע חטיבה זו באמצע הסיפור השני שלה, בשיא המתח, כשהקורא אינו יודע כיצד תסתיים פרשת הגביע - והדבר ודאי לא נעשה במקרה.
5. חטיבה זו היא הארוכה ביותר בסיפור וגם הדרמטית ביותר בו.
6. מ"ו, כח - מ"ז, לא - היאחזות ישראל במצרים והתרוששות העם המצרי (38 פסוקים).
על אחדותה של יחידה זו יש להרחיב את הדיבור, ועוד חזון למועד.
מ"ח, א-כב - ברכותיהם של אפרים ומנשה וקביעת מעמדם בישראל (22 פסוקים).
[מ"ט, א-כח - ברכות יעקב לבניו - ראה הערה 1].
מ"ט, כט - נ', יד - מות יעקב וקבורתו (19 פסוקים).
נ', טו-כו - הפיוס האחרון בין יוסף ואחיו וצוואת יוסף לאחיו (12 פסוקים).
המעבר מפרשת ויגש לפרשת ויחי קוטע חטיבה זו לקראת סופה של היחידה הסיפורית הראשונה שלה ובאמצע פרשת מסורה (וזהו המקרה היחיד בתורה שמחלקי הפרשות עשו כן).
7. בסוף החטיבה הרביעית (נ', טו ואילך), חוזרים האחים ויוסף עמם אל האירוע המכריע שבחטיבה הראשונה - אל השלכתו של יוסף אל הבור, וזאת כארבעים שנה לאחר המעשה. מתגובת יוסף מתברר אמנם כי קיימת אחדות אמת בתוך המשפחה, אולם מן האירוע כולו מתברר כי הצלקות של מה שאירע בארץ כנען לא נעלמו.
8. ראה על כך בסוף עיוננו לפרשת וישב, סדרה ראשונה, "פשרם של חלומות יוסף".
9. דבר זה מתרחש בדברי חרטתם (מ"ב, כא) "אבל אשמים אנחנו..." ובדברים הנשמעים מפיהם בעוד מקומות, ובעיקר במסירת נפשם על בנימין ובנאומו של יהודה בראש פרשת ויגש. יצויין שאין כוונתנו בדברינו אלה לטעון שיוסף נהג כפי שנהג כדי להחזירם בתשובה ולייסרם. תהא כוונת יוסף בהתנכרו אל אחיו אשר תהא, מה שעבר עליהם בפועל הוא כפי שתיארנו.
10. מאמר דומה מובא בבראשית רבה פ"ד, ח: "ריש לקיש בשם ר' אלעזר בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף - 'וַיִּשְׁנְאוּ אתו וְלא יָכְלוּ דַּבְּרו לְשָׂלם' ". ההבדל בסיומם של שני המאמרים הדומים ברור. רק מאמרו של רב המובא בתלמוד מקשר בין שתי משמעויותיו של הסיפור.
11. ביאורנו לדברי רב הללו הוא בעקבות דברי התוספות שם, המקשים על דבריו: "ואף על גב דבלאו הכי נגזר, דכתיב 'ועבדום וענו אותם'? שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך [ממושך] אלא על ידי זה, שהרי ארבע מאות שנה (- של הגזרה) התחילו קודם שנולד יצחק...". דהיינו, ראשיתה של הגלות בפועל במצרים תלויה במעשים: ניתן היה להקדים או לאחר את הירידה למצרים בתוך מרחב הזמן של ארבע מאות השנים שעליהן נגזר מה שנגזר, שהרי חלק ניכר מאותן ארבע מאות שנה נמנה ממילא בעת היות האבות בארץ.
12. ו'אדם' הוא כינוי ליוסף בכמה מקומות במקרא ובדברי חז"ל. ראה מ' זיידל בספרו 'חקרי מקרא' בפרק "אדם - זה יוסף", מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ח, עמ' קנז-קסו.
13. ואכן במקבילה למדרש שהבאנו באחרונה, במדרש תהילים למזמור ק"ה על הפסוק (טז): "וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ" מובא: "משל לפרה... משכו בנה תחילה והיתה רצה אחוריו, כך קודם שבא יעקב למצרים כמה מנגנאות (- תחבולות) נעשו, שיעשו אחי יוסף כל אותן הדברים, כדי שירד יוסף למצרים, ואחרי כן ירד יעקב אחריו למצרים".
14. תפיסה זו של סיפורנו, האופיינית למדרשים רבים, נמצאת כבר במזמור ק"ה שבספר תהילים. ראה בנספח לעיוננו זה.
15. ראה על כך בעיוננו לפרשת ויחי, סדרה ראשונה, בסעיף ב4 "ירידת יעקב למצרים".
16. לדוגמה: מ', א "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה...", ומעין זאת מ"ח, א.
17. לפני מקומנו מופיעה כותרת זו בראש הסיפורים הבאים: 1. בראש סיפור יצירת האדם ואשתו ונתינתם בגן העדן: (ב', ד) "אֵלֶּה תולְדות הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם..."; 2. בראש סיפור המבול: (ו', ט) "אֵלֶּה תּולְדת נחַ, נחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדרתָיו..."; 3. בראש סיפור נישואיו של יצחק ולידת בניו: (כ"ה, יט) "וְאֵלֶּה תּולְדת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם...".
18. את "תולְדות הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (ב', ד) הסכימו הכול לפרש כהשאלה ביחס לנבראים, שחלקם הם "תולדות" השמיים, כגון המטר, וחלקם הם "תולדות" הארץ, כגון הצמחים ועשב השדה.
19. את הפסוק (כ"ה, יט) "וְאֵלֶּה תּולְדת יִצְחָק..." הסכימו הכול, מלבד ספורנו, לפרש על בניו של יצחק, עשו ויעקב, שלידתם מתוארת בהמשך. ואמנם פירוש זה דחוק מכמה סיבות.
20. מלבד אחד עשר המקומות בספר בראשית שבהם מופיע צירוף זה, הוא מופיע רק בעוד שני מקומות במקרא: במדבר ג', א; רות ד', יח.
21. פירוש רשב"ם לפרשת נח לא נשתמר. הביטוי 'אלה תולדות פלוני' מופיע בהתייחסות אל בניו של האדם בלבד בשלושה מקומות בספר בראשית: כ"ה, יב "וְאֵלֶּה תּלְדת יִשְׁמָעֵאל"; כ"ה, יט "וְאֵלֶּה תּולְדת יִצְחָק"; ל"ו, א "וְאֵלֶּה תּלְדות עֵשָׂו הוּא אֱדום"; ופעם נוספת בספר במדבר ג', א "וְאֵלֶּה תּולְדת אַהֲרן...". כל שאר 'אלה תולדות פלוני' מתייחסים לבני בניו של האדם, דהיינו לדורות שהעמיד - עתים לדורות הסמוכים אליו ועתים לדורות המופלגים ממנו הרבה.
22. חידושו של רשב"ם, שבזכותו נפתרת הבעיה הפרשנית שאנו דנים בה, הוא חידוש כפול. ראשית, הוא הדגיש ש'אלה תולדות פלוני' מתייחס גם לצאצאים רחוקים של האדם, ולא רק לבניו הישירים, ושזו הכוונה בשתי הכותרות "אלה תולדת נח" ו"אלה תלדות יעקב". שנית, הוא ביאר כי גם סיפור ארוך ומורכב, יכול להוות סיפור שנושאו הוא העמדת תולדות (בנים או בני בנים), ועל סיפור כזה ראוי שייאמר בראשו 'אלה תולדות'.
23. בראש רשימת בניו של יעקב לא נאמר 'אלה תולדות יעקב' (ואף לא בראש הסיפור המתאר את הקמת משפחתו, החל מראש פרשת ויצא) כשם שנאמר על עשו. אפשר שטעם הדבר הוא שהתורה אינה רוצה לכנות את בניו של יעקב שנולדו בחוצה לארץ 'תולדותיו של יעקב'. תואר זה שמור לבני בניו שעתידים להיוולד בארץ ישראל.
24. וכעין זה בדברי המדרש (תנחומא בובר וישב ח) שהביא רש"י בפירושו לְ-ל"ח, א.
25. על הסינכרוניות של שני סיפורים אלה עמדנו בעיוננו לפרשת וישב סעיף ו.
26. נראה ששני הטעמים שניתנו למעלה להתרכזותו של הסיפור בענף יהודה ובענף יוסף קשורים זה בזה. בעיוננו לפרשת בראשית סעיפים ג-ד הסקנו כי ספר בראשית מעמיד במרכזו את 'סיפור תולדותיהם' של נבחרי המין האנושי - סיפור מאבקם על הקמת זרע ועל ניצחונם בו. רק בקרב אלו שאינם הנבחרים מתנהלים הקיום וההמשכיות למישרין, בלא קשיים ובלא מאבק. העובדה שיהודה ויוסף הם היחידים מבין האחים שמנהלים מאבק ממושך על העמדת זרע, ושהסיפור מלווה את מאבקם זה, היא העדות על היותם נבחרים מבין אחיהם.
27. בכך מתקשר נושא סיפורנו כפי שהגדרנוהו עתה עם נושאו כפי שהוגדר בסעיף ג לעיל, כסיפור ראשיתה של הגלות. נודעת חשיבות יתֵרה לעובדה שיעקב העמיד 'תולדות' - בני בנים רבים - בארץ כנען, ושירד למצרים לא 'במקלו' בלבד אלא בראש שבט בן שבעים נפש: הבסיס להתפתחות עם ישראל במצרים נוצר על אדמת ארצם היעודה, ולארץ מוצאם זו תהיה מגמת פניהם לשוב.
28. מ"א, נה-נו: "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעה לַלָּחֶם... וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ...".
29. א. מ"ה, ה: "כִּי לְמִחְיָה שְׂלָחַנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם".
ב. ל"ז, לו: "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אתו אֶל מִצְרָיִם...".
30. מסתבר שפסוק זה מתאר את תנאי מאסרו של יוסף בבית הסוהר, דבר שאינו כתוב בתורה. חז"ל (בראשית רבה פ"ז, י) דרשו פסוק זה על עינוי שעינתה אשת פוטיפר את יוסף בביתה.
31. פסוק זה מתייחס ללא ספק לאירועים המתוארים בראש פרשתנו החל מפסוקה הראשון "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים...", אולם ניתן לפרשו בדרכים שונות. השאלה הראשונה שיש לבררה היא למי רומז כינוי השייכות במילה "דברו"? ראב"ע פירש: "דבר החלום כאשר פתר" (וראה מ"א, כח: "הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעה..."), כלומר: יוסף ישב במאסר עד עת בוא דברו של יוסף בפתרון האמיתי של חלום פרעה. בהתאם לכך הוא מפרש אף את הצלע השנייה: "וטעם 'אמרת ה' צרפתהו' - שהשם שָׂם בפיו פתרון האמת, על כן יצא פתרונו צרוף בלי סיג. והנה הה"א והוי"ו במילת צרפתהו - שבה אל דבר יוסף". אולם רש"י פירש: "עד עת בא דברו - של הקב"ה, לקיים גזירתו שיתגלגל הדבר וירדו ישראל למצרים". את הצלע השנייה מפרש רש"י לא כתקבולת אלא כהשלמת המשפט: "אמרת ה' צרפתהו - בחנתהו ליוסף שנתנסה... ונצרף בייסורין לתתו אל בית הסוהר". לפי פירוש רש"י מכיל פסוק זה תפיסה כפולה של משמעות הסיפור: סיפורנו מתאר את התגשמות דבר ה' בברית בין הבתרים, אך הדרך להגשמת דבר ה' הזה מחייבת את צריפתו של יוסף בייסורים ובניסיונות - וזאת גם כן בדבר ה'. משמעות כפולה זו של הסיפור הוסברה לעיל בסעיף ג.
32. מיהו הנושא של פסוק זה: האם ה', שהוא הנושא של רוב פסוקי המזמור (ובפרט של פסוקים דומים לפסוקנו [יז] "שָׂלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ..."; [כו] "שָׂלַח משֶׁה עַבְדּו..."; [כח] "שָׂלַח חשֶׁך..."), או שמא "מלך" הוא הנושא, והכוונה שפרעה שלח להתיר את יוסף ממאסרו, ככתוב (מ"א, יד) "וַיִּשְׂלַח פַּרְעה וַיִּקְרָא אֶת יוסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּור"? המפרשים הקדמונים, מלבד ספורנו, פירשו כפירוש השני. אולם על רקע המזמור השלם נראה דווקא פירושו של ספורנו. וראה בסוף הערה 35.
33. מ"א, מ-מא: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי... נָתַתִּי אתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
34. מ"א, מד: "... וּבִלְעָדֶיךָ לא יָרִים אִישׁ אֶת יָדו וְאֶת רַגְלו בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
35. א. מ"ו, ו: "וַיָּבאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקב וְכָל זַרְעו אִתּו".
ב. מ"ז, ד: "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ".
פסוק כג במזמור הוא 'הציר המרכזי' שלו: עשרים ושניים הפסוקים שלפניו - המחצית הראשונה של המזמור - מתארים את תקופת האבות (כולל סיפור יוסף) עד הירידה למצרים, ואילו עשרים ושניים הפסוקים שאחריו - המחצית השנייה של המזמור - מתארים את האירועים שאירעו את העם במצרים עד לחזרתו אל ארץ אבותיו. ההקבלה בין המחציות היא הקבלה כיאסטית.
פסוק כג, הציר המרכזי של המזמור, מתייחד מרוב פסוקי המזמור בכך שנושאו הוא יעקב - "וַיָּבא יִשְׂרָאֵל... וְיַעֲקב גָּר...". ברוב רובם של פסוקי המזמור, ה' הוא הנושא הפועל בהם (בפסוקים הבודדים שאין הדבר כן - יב-יג; כז; לח - יש לכך טעם ניכר לעין). תמוה אפוא שדווקא ירידת יעקב למצרים, שהיא האירוע המרכזי במהלך המתואר במזמור, אינה מיוחסת לה' (תופעה דומה מצויה ביהושע כ"ד, ב-יג ועמד עליה בעל העקידה בשער הל"ו בספרו). הסבר הדבר הוא במדרש שיובא בהמשך דברינו למעלה כי אף שראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, עשה הקב"ה כמה תחבולות כדי להורידו בכבודו. כלומר, שירידתו של יעקב נעשתה מרצונו החפשי - ללא כפייה אלוהית.
36. לפי פירושו של רש"י לפסוק יט (ראה הערה 31), תפיסה זו - שסיפור יוסף נועד לקיים את דברו-גזרתו של ה' - מפורשת בפסוק זה.
37. המדרשים הללו שהבאנו עד עתה מתאפיינים בכך שהם אינם נסמכים על לשון סיפורנו. דבר זה נובע מכך שבסיפור אין מובעת במפורש תפיסה מעין זו שבמדרשים. ואמנם, ישנם מדרשים המביעים את תפיסת סיפורנו הזו בזיקה אל לשונו, אלא שזיקה זו ללשון הסיפור אינה על דרך הפשט. ראה לדוגמה, המדרש שהביא רש"י לפסוק ל"ז, יד "וישלחהו מעמק חברון" (מקורו בבראשית רבה פ"ד, יג ובסוטה יא ע"א).