לאחר שסיים אליהו את חלקו השני של נאומו (כ-2כד), שבו נתבשר אחאב על הכרתתו המוחלטת של ביתו, מגיב אחאב בשנית. אולם הפעם אין זו תגובה מילולית אלא רק 'התנהגותית':

כז	וַיְהִי כִשְׁמעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרו וַיָּצום וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט.

מה מביעה התנהגות זו? האם תשובה אמיתית ושלֵמה, וחרטה מעומק הלב על כל דרך חייו, או שמא רק שברון לב מחמת העונש הנורא שנודע לו עתה מפי נביא ה'? הֵעדרה של תגובה מילולית מקשה עלינו את השיפוט.
אמנם אין ספק, שיש בהתנהגותו של אחאב משום הרכנת ראש וכניעה לפני ה', שהרי ה' הוא המעיד עליו בדברו אל אליהו:

כט	הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?! יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנו אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתו.

אולם אף כניעה זו צריכה ביאור: האם היא כניעה 'מפני גודלו ורוממותו' יתברך, או 'מפני יראת העונש' (כספק שהעלה מלבי"ם)?

נחלקו הפרשנים בשאלה זו. לדעת ר"י אברבנאל:

לא שב מפחד העונש כי אם מגדולת האדון ה' צבאות.

והוא תומך יתדותיו הן בדברי ה' המעיד על אחאב, שהובאו למעלה, והן מהדחייה בפועל של גזר הדין לימי בנו של אחאב.

אולם מאותו מקום עצמו, מדברי ה' בפסוק כט, מסיק מלבי"ם מסקנה הפוכה. מלבי"ם עומד על השינוי שבדברי ה' בין אמרו "כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי", לבין אמרו בהמשך "כִּי נִכְנַע מִפָּנַי":

יש הבדל בין "מִלְּפָנָי" ובין "מִפָּנַי". ש"מִלְּפָנָי" - הוא מפני גודלו ורוממותו, ו"מִפָּנַי" הוא מפני יראת העונש.¹ הנכנע מלפניו - ישתדל להתקרב אל ה' ולעבדו, וייכנע מרוממותו. והנכנע מפניו - יתחבא ויברח מפניו להינצל מעונשו. רוצה לומר: הגם שידמה לך שנכנע מִלְּפָנָי (- "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?") אינו כן, כי רק נכנע מִפָּנַי מיראת העונש (- "יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי...") ולכן: על ידי שנכנע מפני - לא אביא הרעה בימיו, ועל ידי שלא נכנע מלפני - אביא הרעה בימי בנו ולא תבוטל הגזרה בהחלט.

והנה, אף כי ביאורו של מלבי"ם לחילוף זה בפסוקנו אינו נראה כפשוטו של מקרא, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי ביאורו למשמעות שאלת ה' "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי..." - שאינה באה לשבח על פי דבריו, אלא לגנות; בכל זאת יש לשקול את עיקר טענתו.

ראשית, הרי הוא מוכיח את דבריו מסופו של פסוק כט - גזר הדין הרי לא בוטל בהחלט, אלא רק נדחה דחייה לא גדולה. יתר על כך: רק גזר הדין של הכרתת ביתו נדחה לימי בנו, "אבל גזירת ילקו הכלבים את דמו - אי אפשר לבוא בימי בנו אלא בימיו", כדברי רש"י.²

שנית, חסרונה של תגובה מילולית בפסוק כז, אינו דבר של מה בכך, שהרי וידויו של החוטא הוא מעיקרו של תהליך התשובה, וכפי שלמדנו בהלכות תשובה לרמב"ם (פ"ב ה"ב): "וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". ועוד למדנו שם (ה"ד): "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים...". התנהגותו האילמת של אחאב אינה מעידה אפוא על תשובה מעולה.³

שלישית, נראה כי השימוש בשורש כנ"ע ביחס לאחאב, מעיד על רמה נמוכה של תשובה. שורש זה מופיע אמנם במקרא פעמים אחדות במשמעות של חזרה בתשובה (בעיקר בספר דה"י), אולם כאשר מדובר בתשובה אמיתית ועמוקה, מתלווים אליו בדרך כלל פעלים משורשים נוספים המבטאים עלייה ברמת התשובה:

דה"ב ז, יד	וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׂוּ פָנַי וְיָשֻׂבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע...
דה"ב ל"ג, יב-יג	[מנשה:] וּכְהָצֵר לו חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱלהָיו וַיִּכָּנַע מְאד מִלִּפְנֵי אֱלהֵי אֲבתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לו וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתו...
דה"ב ל"ד, כז4	[יאשיהו:] יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע... וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתֵּבְךְּ לְפָנָי וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי...

ועוד: אופייני לפסוקים שהבאנו, כי היענות ה' לשבים אליו מובעת בפועל משורש שמ"ע, ואילו אצלנו נאמר: "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב", שכן בתשובת אחאב יש רק ראיית עין.

הערכת תשובתו של אחאב העסיקה את חז"ל במדרשיהם, אולם לא תמיד הם ניסחו את דעתם בצורה ישירה. מדרש אחד בכל זאת מנסח את הערכתו לאחאב בצורה ישירה וחד משמעית (פרקי דרבי אליעזר, פרק מג):

תדע לך כוח הצדקה והתשובה. בוא וראה מאחאב מלך ישראל שעשה תשובה גדולה [!] שגזל וחמס ורצח, שנאמר: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ", ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה, והיה [יהושפט] נותן לו מלקות ארבעים בכל יום שלוש פעמים, ובצום ובתפילה היה משכים ומעריב לפני הקב"ה, והיה עוסק בתורה כל ימיו [!] ולא חזר למעשיו הרעים עוד [!] ונרצית תשובתו. שנאמר: "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי...".⁵

אולם דעה זו איננה הרווחת במדרשי חז"ל. מרוב המקורות משתמע שתפסו את תשובת אחאב כבלתי שלֵמה, וכבר הביא חלק ממדרשים אלו ר' דוד לוריא בפירושו לפרקי דר' אליעזר שם (ורשא תרי"ב). אנו נוסיף רק זאת על דבריו: במשנה בראש פרק 'חלק' בסנהדרין (פ"י מ"ב) נאמר:

שלושה מלכים... אין להם חלק לעולם הבא... ירבעם אחאב ומנשה. ר' יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר (דה"ב ל"ג, יג): "ויתפלל אליו וישמע תחנתו".⁶

והנה יש לשאול: מדוע לא חלק ר' יהודה אף על הכללת אחאב בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, מחמת הפסוקים שבפרקנו המתארים את כניעתו? ודאי משום שסבור היה, כי אין להשוות את תשובת מנשה ואת קבלתה, המתוארות בספר דה"י (ראה את הפסוק השני שהובא למעלה ברשימת הפסוקים) לתשובת אחאב וקבלתה המתוארת בפרקנו!⁷

אף מתוך המשך תיאורו של אחאב בסיפור הבא (בפרק כ"ב), שהוא סיפור אחרון המעשים שהיה מעורב בהם, קשה לקבל את תיאורו של אחאב כבעל תשובה גמור וכשונה במהותו ממה שהכרנוהו עד עתה. כוונתנו לפרשת מיכיהו בן ימלא. אחאב עצמו מעיד על יחסו לנביא זה:

כ"ב, ח

וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לא יִתְנַבֵּא עָלַי טוב כִּי אִם רָע.

ובהמשך הסיפור, לפני צאתו למלחמתו האחרונה, שאליה יצא בניגוד למשתמע מדברי הנביא מיכיהו, הוא מְצַוֶּה:

כ"ב, כז

שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִילֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בּאִי בְשָׁלום.

האם הולמים דיבורים אלו ואופטימיות זו של אחאב כי יחזור בשלום משדה הקרב, את דרכו של בעל תשובה אמיתי?

בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענווים ביותר... שכל זמן שהם בושים במעשיהם שעברו ונכלמים מהן, זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. (רמב"ם, הלכות תשובה פ"ז ה"ח)

כמה רחוקה דמותו של אחאב מתיאור זה של 'דרכן של בעלי תשובה'!

אמור מעתה: אין לקבל את תיאורו של אחאב בפרקי דרבי אליעזר כפשוטו של מקרא. אחאב בכניעתו גילה אמנם שהוא מאמין לדברי אליהו וירא מהם, ואף נוהג לפי שעה כאבל מחמת רוב צערו, אולם לא יותר מכך. אמנם, אף הרכנת ראש זו ראויה להתחשבות מה, ואכן מייד נענה הקב"ה, ומידת הרחמים נשמעת בהקבלה ניגודית למידת הדין שנשמעה בתחילה: