נותר עתה לבאר את סיבת השינוי בתגובותיו של אחאב: מתגובתו לחלקו הראשון של נאום אליהו - "הַמְצָאתַנִי איְבִי?!" - לתגובת כניעתו מלפני ה' כששמע את חלקו השני של הנאום.

אמנם תשובה חלקית לשאלה זו ניתנה ממילא, על פי מה שביררנו בעיונינו הקודמים, שכן המעבר בין שתי התגובות אינו חריף כל כך כמו שעשוי להיראות במבט ראשון: תגובתו הראשונה של אחאב אינה בגדר התחמקות מאחריות, אלא מהווה הכרה מובלעת בחטאו (ראה עיון ה), ובכך היא מהווה תשתית נאותה לתגובתו השנייה. כמו כן, התגובה השנייה אינה תשובה גמורה, אלא רק כניעה מפני ה' אל מול איום העונש הנורא (ראה עיון ו). המעבר הפסיכולוגי בין שתי התגובות הוא הדרגתי ומתקבל על הדעת, וכך ניטל עוקצה של שאלתנו.

ובכל זאת, ההבדל בין שתי התגובות בעינו עומד, והוא שהופך את אחאב מפושע גמור לבעל תשובה חלקי, הזוכה לחנינה חלקית. מה גרם להתפתחות זו? האם זהו האפקט המצטבר של דברי אליהו, אשר דבריו הראשונים (פסוק יט) לא הספיקו לשבור את לבו של אחאב, ואילו דבריו הבאים (פסוקים כא-כד) השיגו מטרה זו?

ייתכן שזוהי התשובה. אולם נראה לנו, שההבחנה שעליה עמדנו לעיל, בין תוכנו של דבר אליהו הראשון לתוכנו של דברו השני (ראה עיון ד3), עשויה לתת בידינו הסבר מעמיק יותר לשינוי שחל באחאב.

הנבואה הראשונה בפיו של אליהו מתייחסת לעונשו האישי של אחאב, מידה כנגד מידה על רצח נבות. הנבואה השנייה, לעומת זאת, מתייחסת לבית מלכותו של אחאב - למשפחתו ולשושלת שהעמיד. דווקא בחלק זה, לא נידון אחאב באופן אישי (מה שאין כן איזבל). והנה, באופן רגיל משפיעה על האדם דווקא פורענות אישית שתפגע בגופו (וכזה הוא עונשו של אחאב, המתבשר על מוות לא טבעי, וביזוי שיבוא אחריו), ופחות משפיעה עליו פורענות הפוגעת בסביבתו, ואף במשפחתו. הלוא זאת היא טענת השטן באיוב ב', ד-ה, לאחר עמידתו של איוב בניסיון הראשון שבו כלה רכושו ומתו כל בניו:

... עור בְּעַד עור וְכל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁו.
אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמו וְאֶל בְּשָׁרו אִם לא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ.

ואילו תגובותיו של אחאב הפוכות מן הצפוי! הלוא דבר הוא!

כדי לבאר דבר זה, נרחיב לרגע את מבטנו, כדי לסקור את מלכות אחאב על רקע מה שקדם לה. כשאנו בוחנים את תולדות ממלכת ישראל מאז ייסודה על ידי ירבעם בן נבט ועד לעליית בית עמרי, בולטת לפנינו ההידרדרות החמורה ביציבות הפוליטית של הממלכה ושל בתי המלוכה שעמדו בראשה בתקופה זו. בעוד שביהודה נמשכה מלכות בית דוד ללא עוררין, ומספר המלכים שמלכו בתקופה זו היה שלושה בלבד (רחבעם, אבים ואסא), הרי בישראל התחלפו בתי המלוכה בזה אחר זה, לאחר שרשרת של מעשי רצח פוליטיים שבהן סילק כל מלך חדש את קודמו ואת שושלתו. אחאב היה המלך השביעי שמלך על ישראל, והיה בן לשושלת השלישית שעלתה למלוכה, לאחר שאירעו לפניו ארבעה מעשי רצח של מלכים או טוענים למלוכה, וכל זאת בתקופה של קצת יותר משישים שנה! ¹

מי שהביא ליציבות פוליטית ולאומית בממלכת ישראל הגועשת, היה בית עמרי, ואחאב במיוחד.² מבחינה מדינית, צבאית ויישובית, אין להשוות כלל את בית עמרי ובמיוחד את אחאב, לכל המלכים שקדמו להם. ובעניין זה ניתן ללמוד מפשוטם של המקראות, ממדרשי חז"ל ומן הממצא הארכיאולוגי אותם דברים עצמם.

ודאי הוא, שהחזרת היציבות הלאומית בכל התחומים, תוך העמדת בית מלוכה יציב לדורות רבים, על מנת למנוע זעזועים כמו אלו שהתרחשו קודם לכן, הייתה משאת נפשם של עמרי ואחאב, ולכך מכוונים רבים ממעשיהם.

דבר זה אכן נזקף לזכותם של עמרי ואחאב, הן במקרא עצמו במקומות אחדים (עיין להלן) והן בדברי חז"ל, שהסבירו בכך, מדוע זכה בית זה להעמיד ארבעה מלכים שמלכו כחמישים שנה, כפליים מכל אחד מבתי המלוכה שהיו לפניהם.³

והנה עתה מופיע אליהו בכרם נבות, ומשתמש בלשונם של שני נביאים קודמים, אחיה השילוני (שניבא על חורבן בית ירבעם) ויהוא בן חנני (שניבא על חורבן בית בעשא). אליהו מצרף כאן את קולו לקולם לשם פסילתו של בית אחאב ולשם בשורת כיליונו, ממש באותן מילים שהללו פסלו את שתי השושלות שקדמו לבית עמרי! ולא עוד, אלא ששני בתי המלוכה הללו, מופיעים בדבריו כתקדים וכהשוואה למה שעתיד להיות חלקו של בית אחאב (פסוק כב).
הבה נשווה את שלושת הנאומים: