ובכן, האם ידבק הנביא במידת בוראו, ויסכים להשיב ארץ צייה להיות למוצאי מים?

ועם כל זה לא שב מקנאתו, כי גדול קנאת ה'. על כן 'אלהינו מרחם' ציוהו ללכת צרפתה אשר לצידון. וקרוב לשמוע שגם בזה רמז לו שכבר נצרפו ישראל בעניין צידה שחסרה מהם עד כה,⁸ אך עיקר העניין הוא למען יראה במקום ההוא צרת אלמנה ויתום אשר הוא יתברך מרחמם ומזהיר על עינויים (שמות כ"א, כב), שאלמלא הוא, מתו גם שניהם, כדברה אליו "וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ". ומהם יראה כי כמה וכמה כיוצא בהם בכל המון ישראל אשר יתַמו ברעב ללחם, באופן שטוב הוא [כי] יבקש עליהם רחמים ויהי טל ומטר לפי דברו. ושם יראה, כי אף גם הוא, על ידי זכות אשה אלמנה על דרך נס מתפרנס, מה יעשו זולתו? וזהו "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ".

עתה מתברר מהו נושאו של תיאור האירועים בצרפת: יש בו דרך חדשה בוויכוח המתנהל עם אליהו. הפתרון 'הטכני' שנועד למצוא לאליהו מקום ישיבה חדש שבו ימצא את כלכלתו, אינו אלא מסגרת להפגישו בדרך בלתי אמצעית עם מצוקת הרעב של הנחשלים ביותר בחברה: אלמנה ויתום. שמא מפגש זה יְלמד את אליהו על גודל הסבל שהביא על בני עמו, ומן הדוגמה הפרטית ילמד הנביא על המצב הכללי "כי כמה וכמה כיוצא בהם" - אלמנות ויתומים ושאר עניים מרודים "אשר יתמו ברעב ללחם". שמא על ידי מפגש זה יתרכך לבו והוא "יבקש עליהם רחמים ויהי טל ומטר לפי דברו".

השאלה ששאלנו בסוף הסעיף הקודם בעיון זה, בדבר מטרת הסתבכות העלילה בצרפת והתארכותה, עקב הטלת התפקיד לכלכל את אליהו דווקא על אלמנה ענייה שאינה מסוגלת לעשות כן, מצאה עתה את פתרונה הפשוט: הגדרה חדשה של נושא הפסקה כהמשך הוויכוח שמנהל ה' עם אליהו, ויכוח שהחל עוד בנחל כרית, מחייבת את הפגשת אליהו דווקא עם אלמנה ענייה, שהיא ובנה היתום עומדים למות ברעב. דווקא הם נתמנו על ידי ההשגחה לכלכל את אליהו, כדי שייווכח בסבלם, ושיהא סבל זה נוגע ישירות אליו.

נמצא, כי במעבר מנחל כרית לצרפת יש שינוי בדרך הוויכוח שמנהל ה' עם אליהו. בנחל כרית נבחנה עמדתו של אליהו בנוגע לשאלה האם הוא מוכן לפרוש מחברת בני עמו ומן הגורל המר שהביא עליהם. אולם כאשר דרך זו לא הועילה ואליהו לא שב בו משבועתו ומקנאתו לה', ועם התארכות הבצורת וכניסתה לשנה השנייה, כשהיא נותנת את אותותיה תחילה בקרב הנחשלים בחברה, אז משתנה הטקטיקה בוויכוח עם אליהו, ומתהפכת לקצה השני: עתה יחווה אליהו חוויה הפוכה מזו שהייתה לו בנחל כרית. הוא נשלח לחיות בין בני אדם, בקרב עיר שענייהָ מוכי רעב הם. הוא ייאלץ לחיות בביתה של אלמנה המפרנסת בקושי את בנה היתום, ואשר היא ובנה עומדים כל יום למות מרעב. את סעודתם הדלה, סעודה שאינה מספקת לבעליה,⁹ יחלוק אף אליהו מעתה, פעם אחת ביום, ויחד עם השניים הללו, ירעב גם הוא. חייהם של השלושה יימשכו מעתה על סף הרעב והכיליון, ויהיו תלויים יום יום בנס, אשר יותיר להם תמיד כף קמח ומעט שמן, לסעודת העניים היומית הדלה של מחר.¹⁰
לפי האמור, מטרת טלטולו של אליהו לצרפת, אינה רק על מנת להפגישו עם האלמנה, אלא יותר מכך: לשתף אותו עצמו בסבל הרעב. אליהו עצמו חווה את חוויית המחסור בשִבתו בבית האלמנה שנה תמימה. זהו פשר הירידה הדרסטית ב'רמת החיים' שזומנה לאליהו, מנחל כרית על סעודות הלחם והבשר פעמיים ביום, עד לצרפת ולסעודת העניים החד-יומית שאותה צריך אליהו לחלוק עם האלמנה המארחת אותו ועם בנה.

4. בקשתו של אליהו מן האלמנה וסירובה - הבושה והתוכחה

נשרטט עתה את הקווים המדויקים של החוויה הכפולה אשר זומנה לאליהו לראשונה בשערי צרפת: חוויית המחסור האישי שהוא חש בה לראשונה, וחוויית המפגש הבלתי אמצעי עם מחסורם של אלמנה ויתום העומדים למות מפני זלעפות הרעב.

ממראה האלמנה וממעשיה שהתגלו לאליהו מייד בבואו אל פתח העיר, יכול היה אליהו להסיק דווקא כי יש לאלמנה זו דבר מאכל. שאם לא כן, מדוע היא מקוששת עצים להסקה? אין זאת אלא על מנת לאפות באמצעותם את לחמה. בכל זאת, אין הוא מבקש ממנה מייד: "לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ" אלא מקדים ומבקש:

י          קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה.

רק לאחר היענותה לבקשתו זו (וכנראה עוד בטרם קיימה זאת בפועל) הוא תוכף לה את בקשתו הגדולה יותר, לפת לחם. מדוע נהג כך?

נראית תשובת ר"מ אלשיך על כך¹¹:

... בוש אליהו להתחיל בשאלת לחם, כי היה יקר בימים ההם. על כן התחיל במים לשתות, וגם זה מעט ["קחי נא לי מעט מים"], וכאשר "ותלך לקחת" המים "ויקרא אליה ויאמר: לקחי נא לי פת לחם בידך", כלומר: מים בלא לחם תחילה - נסיב ליבא (- מזיק ללב), לכן לקחי נא עתה תחילה פת לחם בידך - קודם שאשתה.¹²

נמצא, לפי דברי ר"מ אלשיך, כי בסדרו את בקשותיו מן האלמנה כפי שסידר, חש אליהו לראשונה את חוויית המחסור ואת הבושה הכרוכה בו. הוא חש את מה שחש כל מי שירד מנכסיו ונאלץ לפשוט יד. אולם גדולה עוד יותר הבושה של מי שנאלץ לבקש מתנה מאלמנה דלה, שספק אם תוכל לתתה לו. על כן, מתוך רתיעה, הוא מתחיל לשאול את מה שבוטח הוא כי יש בידה לתת לו: מעט מים בכלי.

בושתו וזהירותו של אליהו, שלא לבקש מן האלמנה מייד בתחילה מצרך כה יקר כפת לחם, לא הועילו לו. כאשר העז סוף סוף לבטא את בקשתו בפירוש: "לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ", נתקל אליהו בנאום סירוב נרגש של האלמנה, נאום שלכמותו בוודאי לא ציפה:

יב	וַתּאמֶר: חַי ה' אֱלהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוג כִּי אִם מְלא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ.

האלמנה אינה יודעת מי הוא זה העומד לפניה, ואינה מעלה על דעתה כי הוא האיש האחראי לסבלה ולמחסורה האיום. אולם אליהו, המודע לאחריותו לכך, שומע בנאום זה כתב קטרוג חריף כנגדו. תורמת לכך במיוחד, שבועתה של האלמנה בפתח נאומה. הקורא הרגיש נזכר, ללא ספק כמו אליהו עצמו, בשבועתו של אליהו לפני אחאב. הבה נשווה ביניהן:

שבועת האלמנה		שבועת אליהו
יב	חַי ה' אֱלהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוג כִּי אִם מְלא כַף קֶמַח...	א	חַי ה' אֱלהֵי יִשְׁרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי.

כפי שאליהו מדגיש את קרבתו המיוחדת לה' שבשמו הוא נשבע, כך גם האלמנה מדגישה בשבועתה את קרבתו של אליהו אל ה' שבשמו היא נשבעת. זאת עשתה בוודאי, מחמת שהכירה באליהו כי איש אלוהים הוא. אף המשך דברי האלמנה בשבועתה, דומה במבנהו להמשך שבועתו של אליהו. זיקה לשונית זו בין שתי השבועות, נועדה לרמוז לאליהו, ולנו הקוראים, כי שבועתו של אליהו היא שגרמה לשבועתה של האלמנה. דברו של אליהו המונע טל ומטר מן הארץ, הוא שמביא לדברה של האלמנה הרעבה "וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ".
אליהו מצוי עתה בקונפליקט כפול: במישור הגלוי הוא מצוי בקונפליקט עם האלמנה: בקשתו ממנה נתקלה בסירוב מוצדק. חייה וחיי בנה קודמים לחייו של הֵלֶך זר, אף אם גם הלה הִנו עני מרוד הרעב לפת לחם.¹³ את סירובה היא מנמקת בנאום נרגש ותקיף, ובכך היא משמשת מבלי דעת שלוחה של הקב"ה. אולם שליחותה עתה אינה לכלכל את אליהו כפי שהלה הובטח, אלא לרמוז לו בבלי דעת, כי עליו מוטלת האחריות למצבה העגום.

וכאן מצוי הקונפליקט השני, הנסתר, בין אליהו לבין ה': כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הבטחת ה' ששלחו הֵנה: "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ", לבין סירובה המוצדק של אישה אלמנה זו למלא את תפקידה? ניתן לנסח זאת ביתר חומרה: כיצד ליישב את היותה של אלמנה זו ממלאת שליחות כפולה וסותרת: מחד - היא אמורה לכלכל את אליהו (ואינה יודעת זאת), ובכך לאפשר לאליהו להתמיד בעמדתו ביחס לבצורת, ומאידך - היא באה להוכיחו על המשך עמידתו על שבועתו ועל קנאתו לה' (ואף זאת בלא דעת), ולשם כך היא צריכה דווקא להימנע מלכלכלו.

אין זאת, אלא שכוונת ה' להעמיד את אליהו במבחן. הפתרון הפשוט לכל התסבוכת הזאת הוא בהשבת הטל והמטר אל האדמה בדברו של אליהו. אז תיפתר מצוקת האלמנה ובנה, ואליהו לא יזדקק יותר לחסדם של שליחים שונים שיכלכלוהו. אולם לכך עדיין אין אליהו מוכן, והדברים עוד עתידים להימשך זמן רב עד שיגיעו לפתרונם.

5. פתרונו של אליהו בגוזרו על נס מביא להמשך הוויכוח

לעיל בסעיף 3 אמרנו, כי במעברו של אליהו מנחל כרית לצרפת, נשתנתה הטקטיקה בוויכוח שמנהל עמו ה'. בנחל כרית נבחנה פרישתו של אליהו מגורל עמו ומסבל הבצורת, ואילו בצרפת נבחנת דווקא שותפותו בסבל זה. אולם הבחנה זו, על שני מרכיביה, אינה מדויקת, כפי שנראה בהמשך עיון זה. כבר בנחל כרית החל אליהו לחוות את מוראות הבצורת, כאשר לנגד עיניו הלך הנחל והצטמק עד ליבושת המים שבו לחלוטין. תיארנו תהליך מדכא זה בסופו של עיון ד. שם נפגש אליהו עם סבל הבצורת כפי שהוא ניכר בארץ עצמה, בנחליה, בצמחייתה ובחי שבה. דבר זה נוגע לאליהו עצמו, לא רק כמשקיף, אלא מחייב אותו לִגלות ממקומו ולהיטלטל למקום רחוק כדי לשבת במקום שיש בו מים (כפי שפירש רש"י בפסוק ז את התייבשות נחל כרית). אלא שסבל הארץ מחמת הבצורת, וסבלו שלו כמי שנצרך להיטלטל בדרכים מחמתה לא הזיזו את אליהו מעמדתו, ומעתה זומן לו מפגש מזעזע יותר עם סבלות הבצורת, סבלם של בני אדם אומללים, אלמנה ויתום המייצגים רבים כמותם, העומדים למות ברעב. שמא חברתם של הללו תרכך את עמדת הנביא.

הליכתו של אליהו לצרפת ופגישתו עם האלמנה, זו הפגישה הכוללת את בקשתו המבוישת ממנה לקבלת פת לחם ואת סירובה הנחרץ להיענות לו, הופכת את אליהו לרגע לשותף לסבל הרעב, אך רק לרגע. אף בשערי צרפת, וכן במשך כל השנה שישב בעיר זו בבית האלמנה, נבחן עדיין אליהו, כמו בשנת ישיבתו בנחל כרית, ביכולתו לפרוש מגורל עמו, מגורלם של בני האדם הנמקים ברעב,¹⁴ ובכך נמשך הוויכוח שאפיין את השנה שבה ישב אליהו בנחל כרית. במה דברים אמורים? ביכולתו של אליהו, שהיא מיוחדת לו ואך לו, לפתור את הקונפליקט שנקלע אליו, ואשר תואר בסוף הסעיף הקודם, בכך שהוא גוזר על נס:

יד טו טז

כִּי כה אָמַר ה' אֱלהֵי יִשְרָאֵל: כַּד הַקֶּמַח לא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לא תֶחְסָר... וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתּאכַל הוא [הִיא קרי] והיא [וָהוּא קרי] וּבֵיתָהּ יָמִים. כַּד הַקֶּמַח לא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לא חָסֵר...

ובכן: לא בביטול שבועתו ובהשבת הגשם לארץ פתר אליהו את הסתירה שנקלע אליה, אלא בנס מקומי ואישי שנועד לאפשר לאלמנה זו למלא את תפקידה לכלכל את אליהו. לא למען הצלתה והצלת בנה פעל אליהו, כי במה עדיפים אלו על פני אלמנות ויתומים אחרים ברחבי הארץ מוכת הבצורת, הרעבים אף הם? למען קיומו שלו פעל הנביא, שיהא כמובטח לו על ידי ה': "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ". האלמנה אינה אלא מכשיר אשר נועד לספק לאליהו את כלכלתו. אלא שכיוון שדבר זה נתקל בקשיים אובייקטיביים בלתי צפויים, פועל אליהו לפתרונם בדרך הנס.

לעיל (סעיף 2) ראינו שלדעת רד"ק עצם דבר ה' לאליהו שיהיה ניזון מן האלמנה כולל בתוכו הוראה לכך שאם יהיה צורך בכך יחולל אליהו נס בביתה. ואכן, הנס שגזר אליהו מתקיים "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ". אלא שדבר ה' זה עצמו, המודיע לאליהו במשתמע על האפשרות לגזור על נס שיאפשר את קיומו, לא נועד אלא כדי לבחון את נכונותו של אליהו להשתמש בנס זה. האם יבחר הנביא באורח חיים אשר ידגיש הדגשה מתמדת את עדיפותו על פני סביבתו? מבחינה זו דומה דבר ה' הזה לאליהו לדבר ה' שהנחהו אל נחל כרית ואל הקיום המתבדל של אליהו שם, אך ניכר הבדל בין שני דברי ה' הללו. ההבדל ביניהם הוא בכך, שכאן אין דבר ה' מנחהו במפורש לעצב לעצמו מסגרת חיים התלויה בנס שיבדילו מסביבתו, אלא הדבר נתון לבחירתו של אליהו. בבוחרו בפתרון של עשיית נס, מתבלטת במעשיו של אליהו הדאגה לעצמו. דבר זה הבליט ר"מ אלשיך בסוף אותו קטע שהבאנו מפירושו בסעיף 3:

ושם (- בצרפת) יראה כי אף גם הוא, על ידי זכות אשה אלמנה על דרך נס מתפרנס, מה יעשו זולתו?

כלומר: מה יעשו אנשים זולת אליהו, שאין נס מגן על קיומם ברעב, והם מתים בו בעוניים?

היסוד האגוצנטרי בנס שמחולל אליהו לאלמנה הצרפית ניכר בהוראתו לה:

יג	וַיּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ: אַל תִּירְאִי בּאִי עֲשִי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׁי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשׂנָה וְהוצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׁי בָּאַחֲרנָה.

מדוע דרש אליהו להקדים אותו לבעליהם של הקמח והשמן - האלמנה ובנה?¹⁵ מסתברת תשובת רלב"ג:

הנה צוה לה אליהו זה, כי מפני כלכלה אותו יביא השם יתברך הברכה בקמח ההוא ובשמן, ואם תעשה לה ולבנה תחילה, וכלה הקמח והשמן בו.

רוצה לומר: אין האלמנה כשלעצמה ראויה לנס. רק בזכותו של אליהו ניצלו חייה וחיי בנה, והיא זכתה בנס רק על מנת שתוכל לכלכל את הנביא.

נראה כי סדר דברים זה, שבו אליהו מקבל ראשון את מנתו ורק אחר כך ניזונים האלמנה ובנה מן השאר, נהג כל אותה שנה. שהרי, כדברי רלב"ג, בסדר דברים זה מותנה קיומו של הנס, וכיוון שהנס התמיד כל אותה שנה, אף על תנאו היה להתמיד. דבר זה רמוז בכתיב של פסוק טו:

וַתּאכַל הוא [הִיא קרי] והיא [וָהוּא קרי] וּבֵיתָהּ יָמִים.

על כתיב זה של פסוקנו אומר המדרש (שיר השירים רבה ב, טז):

ר' יהודה בר סימון אמר: וכי משלה אכל? והלא היא והוא משלו אכלו, דכתיב "ותאכל היא והוא" - "הוא והיא" כתיב.

אמנם הקרי "ותאכל היא והוא" מקיים התאמה בין הפועל, שהטייתו בנקבה, לבין הכינוי הרומז 'היא' ו"מנהג הלשון הוא כשזוכר זכר ונקבה כאחד, יפול הלשון על הקודם (- הראשון), אם זכר ואם נקבה, והראשון הוא העיקר, לפיכך נזכר בראשונה" (רד"ק כאן, והוא מביא לכך דוגמאות). אך נראה שגם לפי הכתיב ("ותאכל הוא והיא") יש לומר שהטיית הפועל בנקבה כלפי האלמנה דווקא, באה להבליט את שכרה של האלמנה: כיוון שהאמינה בדברי הנביא ועשתה כדבריו ("ותלך ותעשה כדבר אליהו") זכתה היא לאכול כל אותה שנה בנס. רעיון זה מובע בקרי באופן יותר מודגש בכך שהיא הוקדמה לאליהו.¹⁶
בביתה של האלמנה נבחן אליהו ביכולתו לסגל לעצמו פריבילגיה המבדילה אותו לטובה מבין כל האנשים החיים באותה עיר, והמבטיחה לו את קיומו. אף בחוג המצומצם שבו נתונים חייו, בבית האלמנה, מודגשת תדיר פריבילגיה זו: אליהו דורש, וכך גם נעשה הדבר, כי בכל סעודה הנערכת בבית זה מן הקמח והשמן שגזר על נס קיומם המתמיד, תינתן לו מנתו ראשונה, לפני האלמנה ולפני בנה היתום.

היוכל להתמיד ולחיות בדרך כה בעייתית, לראות מסביבו בני אדם הכלים מחמת הרעב, ולהבטיח את קיומו שלו על ידי הדגשה מתמדת של עדיפותו? שנה תמימה נמשך כך הדבר.

6. השפעת המפגש עם האלמנה על אליהו

שני השלבים בוויכוח המתמשך, זה שבנחל כרית וזה שבצרפת, לא הזיזו את אליהו מעמדתו התקיפה. אך האם ניתן לזהות במעשיו ובדיבוריו של אליהו תגובה כל שהיא לניסיונות שהוא עובר? שמא תגובה של התנגדות ל'טיעונים' המופעלים כנגדו והתחזקות בעמדתו שלו, או אולי להיפך, תגובה של היסוס ורתיעה מעמדתו החד- משמעית.

בסופו של עיון ד2, הראינו כי בולט בכתוב חסרון תיאור אכילתו של אליהו מן הלחם והבשר שהביאו לו העורבים פעמיים בכל יום. שיערנו שם, כי משמעות הדבר היא שאליהו אכן הגיב על רמז הביקורת הזה, בסרבו 'לשתף פעולה' עם אורח החיים המוזר שנכפה עליו בשנת הבצורת הראשונה.

ומה בסיפורנו? האם גם בו ניתן להצביע על תגובה של אליהו למערכת הלחצים המורכבת הפועלת כנגדו? אין ספק בתשובת שאלה זו: אליהו מגלה סימנים של התרככות. אמנם אין הוא נסוג משבועתו, אולם הוא גם אינו נותר אדיש אל מול סבלה של האלמנה. דבר זה מתבטא כמה פעמים בדבריו של אליהו:

א. כבר בתחילת מפגשו עמם האלמנה, כשהוא מהסס מלבקש ממנה פת לחם, ומקדים לכך בקשת מעט מים "כי בוש אליהו להתחיל בשאלת לחם כי היה יקר", כדברי ר"מ אלשיך שהבאנו לעיל, ניכר חוסר ביטחון מועט בעמדתו של אליהו, לנוכח מצוקת הרעב שהוא נפגש עמה ואחראי לה.

ב. בתגובתו לדברי האלמנה שבפסוק יב, הבלטנו בסעיף הקודם את דרישתו הקשה של אליהו ממנה, להקדים אותו בסעודה הדלה. דרישה זו אמנם מתחייבת מן הצורך בנס, כהסבר רלב"ג שהבאנו שם, אך אין בכך להקהות את הרושם הקשה שיש בה. מה שבכל זאת מרכך את קשיות דרישתו של אליהו, הם דבריו שלו, שאותם הוא מקדים לדרישתו ממנה:

יג	וַיּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ: אַל תִּירְאִי בּאִי עֲשִי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִי לִי מִשָּׁם...

דברי הרגעה אלו, הבאים אחר נאום הייאוש של האלמנה, מעידים על רגישותו של אליהו למצוקתה של האלמנה, ועל ניסיונו לרכך את דרישתו ממנה. לכך יש להוסיף את צמצום בקשתו - "עגה קטנה" (לעומת הבקשה הראשונה לפת לחם) - המעיד אף הוא על היותו מושפע מנאום האלמנה.

ג. כדי לשכנע את האלמנה לקיים את דרישתו ממנה, מסמיך אליהו הצהרה תקיפה בשם ה':

יד	כִּי כה אָמַר ה' אֱלהֵי יִשְרָאֵל: כַּד הַקֶּמַח לא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לא תֶחְסָר עַד יום תתן [תֵּת קרי] ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

השורה האחרונה בדבריו של אליהו, מפתיעה ביותר: מדוע הוא מזכיר 'תאריך יעד' זה?

תשובת בעל המצודות - "כי אז אין צורך אל הנס" - אינה מבארת מילים אלה כל צורכן. מניין לו לאליהו הוודאות כי ישיבתו בבית האלמנה תימשך עד סיום הבצורת? ומדוע תולה אליהו את ירידת הגשם בנתינתו על ידי ה'? והרי אליהו הוא שמחזיק את 'מפתח הגשמים', ועל פי דברו הם אמורים לשוב: "כי אם לפי דברי".

כמו במקרים רבים במקרא, מגלה לנו הכתיב משמעות חשובה להבנת הסיפור.¹⁷ הכתיב בפסוק שלנו, חושף את המסתתר בנפש הדובר: 'תתן ה' גשם על פני האדמה' - זוהי כמעט בקשה שמבקש אליהו במובלע: 'אנא ה', יהי רצון כי תתן גשם על פני האדמה'. במלים אחרות: 'קח אתה את האחריות לירידת הגשמים, ופטור אותי מהחזקת מפתח הגשמים'.

במשפט זה מביע אליהו לראשונה היסוס בעמדתו. מי שאינו מכיר את אליהו ואת הרקע שקדם לסיפורנו (כמו האלמנה), שומע בדבריו אלו הבעת משאלה ברורה לכך שה' ייתן גשם על פני האדמה בהקדם.

סבלה של האלמנה הצרפית וההכרח שהוכרח אליהו להתחלק עמה בלחמה בדרך שאינה נעימה לו, הביאו את הנביא לראשונה לבטא בשפתיו עמדה חדשה. ואף על פי כן אין אליהו בשל לביטול שבועתו. דברים אלו "עד יום תת(ן) ה' גשם על פני האדמה" - הרי נאמרו בצמוד לגזרתו של אליהו על נס, שכל תכליתו לאפשר את קיומו של אליהו בצרפת על רקע התמשכות הבצורת.

כאשר יבשילו התנאים לביטול גזרת הבצורת, עקב שינוי עמדתו של אליהו (וזאת לאחר האירוע הבא), עתיד הקב"ה להשתמש במילותיו של אליהו כאן, ולהטיל עליו את השליחות:

י"ח, א          לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

כדבר אליהו לאלמנה:

י"ז, טז          ... עַד יום תתן [תֵּת קרי] ה' גֶּשֶׂם¹⁸ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

7. מבנה הפסקה ומשמעותו

כפי שראינו בראשיתו של עיון זה, בנויה הפסקה מבחינה עניינית משני חלקים בלתי שווים: צו ה' לאליהו בפסוקים ח-ט, וקיומו בפסוקים י-טז.¹⁹ אולם מבחינת צורתה הספרותית בנויה פסקה זו כיחידה אחת בת תשעה פסוקים, אשר הפסוק המרכזי שבה, הפסוק החמישי (הוא פסוק יב) משמש בה כציר מרכזי, ושאר חלקיה בנויים בצמדי פסוקים, סביב הציר המרכזי במבנה כיאסטי מתפתח, כדלהלן: