זיקה לשונית זו בין שתי הפסקאות, אינה מילולית גרידא. חששה של האלמנה בפסקה הקודמת המובע במילה "ומתנו" מתממש למחצה בפסקה שלנו. האלמנה חשה שהרעב הכבד יביא למותה ולמות בנה, ומימושו החלקי של תרחיש זה בפסקתנו מלמד על כך שהרעב הוא זה שאכן בסופו של דבר הביא למות הילד, כפי שצפתה אמו בדבריה בפסקה הקודמת. אין מדובר כאן במחלה פתאומית ומקרית שפקדה את הילד, אלא על מוות שאותו צפתה האם מראש מתוך ראייה מפוכחת של המציאות הקשה. הנס שגזר אליהו, אמנם אִפשר את קיומו שלו ואת קיומה של האלמנה, אך לא הציל בסופו של דבר את בנה ממוות.

את המוות הזה, הבא מחמת הבצורת, יש לרפא ולהסיר. העולם זקוק לחיים!

4. הוויכוח התלת-שלבי בין ה' לנביאו - הייתכן שישראל ייפגעו בגללו?

במהלך שלוש הפסקאות המתארות את אליהו בעת הבצורת, דואגת ההשגחה להפגישו עם שלוש תוצאות חמורות שנגרמו לעולם מחמת הבצורת. שלוש אלה, ההולכות ומחמירות, נוגעות אף לאליהו עצמו, באשר הן מחייבות אותו לפעול ולהגיב בדרכים שונות.

מפגשו הראשון של אליהו עם תוצאות הבצורת היה בנחל כרית אשר יבש "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". שם חזה אליהו בגוויעתו האיטית של הנחל עד להתייבשותו הסופית כעבור שנה, ובכך נפגש עם התוצאות ההרסניות של הפסקת הגשמים ביחס לארץ - לנחליה, לצמחייתה ולבעלי החיים שבה. אלא שהתייבשות הנחל הייתה משמעותית אף לאליהו עצמו שהיה תלוי במי הנחל, ולמרות זאת היא לא הביאה אותו לשוב בו משבועתו. על כן הוא נצרך לִגלות למקום אחר שבו יוכל להתקיים. צו ה' משלחו אל צרפת, על מנת ששם ייפגש אליהו עם תוצאות נוספות של הבצורת.

המפגש השני של אליהו עם תוצאות הבצורת היה בשערי צרפת. שם חזה אליהו במשמעות הבצורת ביחס לאדם, ודווקא ביחס לאומללים שבבני האדם: אלמנה ויתום. אולם גם כאן: סבלם של האלמנה והיתום מחמת הרעב והבצורת, אף שהוא נוגע לאליהו עצמו, שהרי בהם תלויה גם כלכלתו שלו, לא הביא אותו לשוב משבועתו. כדי להתגבר על הבעיה שהתגלתה לפניו, הוא גזר על נס שיאפשר לו להמשיך ולהתקיים שנה נוספת בבית האלמנה בצרפת.

המפגש השלישי של אליהו עם תוצאות הבצורת, נעשה כעבור השנה ששהה בביתה של 'האשה בעלת הבית', עם מות בנה. אז נפגש אליהו עם התוצאות החמורות ביותר של הרעב: מותו של ילד יתום ועני, המדגים מותם של רבים כמותו. אף כאן, אין האירוע מנותק מגורלו האישי של אליהו: אמו של הילד המת, מאשימה את אליהו באחריות למותו, ומבקשת ממנו להניחה לנפשה, דהיינו: לעזוב את ביתה.

שלושת מפגשיו אלה של אליהו עם תוצאות הבצורת הם חלק מוויכוח מתמשך שבין ה' לנביאו. ויכוח זה שבין ה' לאליהו מעורר תמיהה: אם "היה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרויין ברעב" (כדברי רש"י לפסוק ז) מדוע הוא לא הפסיק את הרעב באופן חד-צדדי? הרי התמשכות הוויכוח עם הנביא הביאה להמשך הרעב, וגרמה למותם של ילדים רכים שלא חטאו? לעיל ראינו כי בנה של האלמנה שבביתה התארח אליהו מת מחמת הבצורת השוררת בארץ זו השנה השלישית. האם מותו של ילד ראוי לשמש 'טיעון' בויכוח?

שאלה זו מחזירה אותנו לדיון שנעשה במבוא לספר בשאלת מידת עצמאותו של הנביא בקביעת המדיניות שבה הוא פועל בקרב ישראל. אליהו הוא מגדולי הנביאים שהמקרא מספר לנו על פעולתם להשיב את ישראל בתשובה, ובידו הופקדה המשימה להיות נביא הדור הפועל לתקנת דורו על פי שיקול דעתו.

סמכות רחבה זו שהפקיד ה' בידי גדולי נביאיו הופכת את מעשיהם לכאלו הנעשים בדבר ה', אף כאשר לא צֻוּוּ עליהם בפירוש. אולם, כפי שביררנו בסעיף האחרון של המבוא לספר, חופש הפעולה הזה הניתן בידי הנביא, עשוי להביא לכך שהנביא יפעל פעולה שאינה תואמת את הכוונה האלוהית, ואז אין לומר על פעולתו של הנביא שנעשתה בשם ה'.

במקרה קיצוני, שבו פעולתו של הנביא מנוגדת באופן החלטי לרצון ה', יֵאמר לו לנביא בפירוש כי עליו לחזור בו ממעשיו (וראה בדוגמאות שהובאו במבוא לספר). אולם במקרה שבו פעולתו של הנביא אינה מהווה טעות גמורה, ובכל זאת היא אינה רצויה בעיני ה', ייתכן מצב שבו ה' יקיים את דברו של הנביא, אך ינסה להביא את הנביא עצמו לשינוי תפיסתו ומעשיו כך שיהיו תואמים לאלו של משלחו.

לוּ היה אליהו נשבע להביא בצורת על ישראל בשעה שלא חטאו בחטא החמור של עבודה זרה, ובשעה שלא היו ראויים כלל לעונש זה, ודאי היה ה' מורה לו לחזור בו משבועתו, ועל כל פנים לא היה נענה לו בכך.

אולם לא כזה הוא המצב בסיפורנו: הבצורת שהביא אליהו בשבועתו לא הייתה מעשה בלתי צודק. הרי על חטאים של עבודה זרה הזהירה התורה כי ה' יעצור את השמיים ולא ייתן מטר, והאדמה לא תיתן את יבולה, ואליהו בשבועתו אך מימש את אזהרת התורה. כמובן שבשעה שבצורת קשה פוגעת בישראל, כפי המתואר בתורה, אין היא פוגעת רק באלו שחטאו ועבדו עבודה זרה, אלא היא פוגעת בכול, ואף באלמנות ויתומים שלא חטאו.

אליהו בשבועתו מייצג אפוא את מידת הדין שעליה הזהירה התורה את ישראל. ואף על פי כן, מטעמים שאינם מפורשים בסיפורנו, לא כיוון אליהו במעשה זה לרצון ה', שכן "היה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרויין ברעב". וככל שהתמשכה הבצורת יותר, כך היה הדבר קשה יותר בעיני הקב"ה. ניתן להעלות השערות שונות מדוע ריחם ה' על דור חוטא זה, ומדוע היה קשה בעיניו סבלם המתמשך של ישראל מחמת הרעב, אך על כל פנים אין בכך כדי להפוך את דרכו של אליהו לטעות גמורה.

ובכן, יֵאמר הדבר במפורש: הכוח הניתן בידי הנביא לפעול לתקנת דורו, עשוי להביא לכך שמדיניותו של הנביא אכן תביא סבל על בני עמו. ובמקרים שסבל זה אינו בלתי מוצדק, לא ימנע ה' סבל זה, שכן הוא שנתן ביד נביאו את הסמכות לפעול בקרב עמו.

זהו אפוא המצב בסיפור שלפנינו. שבועתו של אליהו על הבאת הבצורת אמנם לא נעשתה בדבר ה', אלא ביזמת הנביא, אך היא נעשתה בצדק, ומתוך שיקול דעתו של אליהו שהבצורת הדרסטית תשיב את ישראל אל ה'. נראה שדבר זה לא התרחש כפי שציפה אליהו, ובעיני הקב"ה היה קשה שישראל שרויין ברעב. אף על פי כן, ה' לא כפה על אליהו לשוב בו משבועתו, עד שהנביא עצמו יסכים לכך - עד שגם בעיניו יקשה הדבר שישראל שרויין ברעב.

5. נאום האלמנה - הוויכוח עם אליהו מגיע לשיאו

מהו פשר האשמתה של האלמנה את אליהו "בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי"? הרי אליהו הציל את חייה ואת חיי בנה ממוות ברעב?¹²

אופי שהייתו של אליהו בביתה משך כל אותה שנה ("עֲשִי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשׂנָה וְהוצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִי בָּאַחֲרנָה") מלמד אותה בבירור, כי לא מחמת רחמים עליה ועל בנה חולל אליהו את נס כד הקמח וצפחת השמן. היא ובנה משמשים לגביו רק מכשירים לכלכלתו, והנס - לא למענם נועד, אלא למען עצמו. נראה כי באינטואיציה חשה אישה זו כי עצמת אישיותו של אליהו, המייצג תביעה חמורה כלפי סביבתו, צופנת בחובה פורענות לסובבים אותו. אין היא מציינת, ואפשר שגם אינה יודעת, מהו 'עוונה' שבגללו מת בנה. אולם היא מרגישה כי מותו קשור בדרך כלשהי באישיותו המכונסת בתוך עצמה של איש האלוהים הזר והמוזר שבביתה.

מסתבר שאין האלמנה יודעת מי הוא איש זה שמתארח בביתה, ומה מידת אחריותו לרעב, שממנו סובלים היא ובנה וכל אנשי עירה. אולם בלא דעת, צדקה בדבריה: אכן אליהו הוא הסיבה למות בנה. שבועתו על הפסקת הגשם מן הארץ, היא שהביאה, במישרין או בעקיפין, לרעב ולמוות. האינטואיציה שלה לא רחקה מן האמת. כיוון שכך, מהווה נאום האישה בפסקתנו, כמו גם נאומה בפסקה הקודמת, נאום קטרוג כלפי אליהו. אלא שבפסקה הקודמת, בשערי צרפת, היה נאומה, בַּהֶקשר הפשוט של הדברים, נאום התנצלות על אי יכולתה למלא את בקשתו של ההלך הזר. רק באוזני אליהו, המודע לאחריותו למצב המשתקף בדבריה (וכן באוזנינו, הקוראים) נשמע נאומה כנאום האשמה. אולם בפסקתנו אכן מתכוונת האישה להשמיע באוזני אליהו נאום קטרוג. ההבדל בין כוונתה שלה לבין מה שאמור אליהו (ואנו עמו) לשמוע בדבריה, הוא רק ההבדל בין מי שמאשים מתוך אינטואיציה מעורפלת, לבין מי שיודע עד כמה צודקת האשמה זו, עוד יותר ממה ששיער המאשים.

נאומה השני של האלמנה דומה לנאומה הקודם בדבר נוסף (מלבד היותו נאום קטרוג) - גם הוא מעמיד את אליהו בפני בעיה מעשית: כיצד יתקיים בביתה של זו?

בבעיית קיום שכזו כבר נתקל אליהו פעמיים בעבר. בעומדו לפני נחל כרית היבש הוא גלה בדבר ה' לצרפת, ובשערי צרפת הוא גזר על נס כד הקמח וצפחת השמן לאור הבנתו את דבר ה' אליו.

והנה ניצב אליהו בפעם השלישית בפני משבר הבצורת, המונע אף ממנו עצמו את המשך קיומו. והפעם, חמור המשבר במיוחד, ונדמה כי אין לאליהו מפלט מפניו, ואין לו דרך לפתור אותו. הפעם אין דבר ה' מנחה אותו למקום חדש שבו ימצא אפשרות להתקיים, כפי שהיה בנחל כרית. הפעם גם אין באפשרותו לגזור על קיומו של נס שיפתור את מצוקתו - כפי שהיה בשערי צרפת. שהרי שם, הובטח לאליהו בדבר ה' כי אישה אלמנה תכלכלהו, ועל כן הסיק אליהו כי על מנת להתגבר על חוסר יכולתה לעשות כן, עליו לגזור על נס שיאפשר זאת. אולם מות בנה של האלמנה אינו עומד בסתירה ישירה לאותו דבר ה', וגם אין להעלות כלל על הדעת שאליהו יגזור מדעתו להחיות את המת, כפי שגזר על המשך קיומם של הקמח והשמן בכלים.

בשלב הזה של הסיפור, עם החמרת הבצורת והרעב בשנה השלישית, מחמיר גם הוויכוח עם אליהו, והטיעון החדש הנטען בו - מותו של ילד יתום מחמת הרעב השורר בארץ - דוחק את אליהו לפינה חסרת מוצא. כיצד ינהג אליהו עתה? הַיְוַתֵּר על שבועתו ויסיים בכך את הוויכוח, או שמא יתמיד בעמדתו אף אל מול הבן המת, ואף אל מול דרישתה של האם כי יעזוב את ביתה? לאן ילך וכיצד יתקיים בעת רעב זו, וה' לא הנחה אותו ולא הבטיחו דבר?

6. תגובת אליהו

יט	וַיּאמֶר אֵלֶיהָ: תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתו.

מפסוק זה ומהמשכו מתבררת תגובתו המפתיעה של אליהו לנוכח משבר מותו של בן האלמנה. אליהו מנסה לתקן את המעוות על ידי נס נוסף, גדול מכל קודמיו, ולהשיב את הילד המת לחיים. מעשה זה, שאין לו תקדים במקרא עד עתה, מפתיע אותנו הקוראים, כפי שהוא בלתי צפוי על ידי האם: לא לשם כך באה אליו זו בתלונתה כשבנה המת בחיקה, ואף לאחר שהוא מורה לה "תְּנִי לִי אֶת בְּנֵך" אין היא משתפת פעולה עמו, ועל כן "וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ". אליהו הוא היוזם ניסיון נועז זה, והוא הפועל את הפעולות הנדרשות בעצמו, בהחלטיות נמרצת: " וַיִּקָּחֵהוּ... וַיַעֲלֵהוּ... וַיַּשְׁכִּבֵהוּ...".

פעלתנות נמרצת זו של אליהו, מגלה כי זהו אינטרס מובהק של הנביא לפתור את הבעיה. אולם מהו אינטרס זה? האם הוא נובע מידיעתו כי צדקה אישה זו בהאשימה אותו באחריות למות בנה, ומתוך נקיפות מצפון הוא חפץ לרצותה? קשה לומר כן. שהרי בן זה, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא על כל דומיו, הנמקים ברעב ואף מתים מחמתו ומחמת המחלות המתלוות אליו. החייאתו של בן זה הרי לא תְרצה את כל אותן אִמהות אומללות, שהאלמנה הצרפית שימשה להן לפה, בהאשימה את אליהו באחריות למות בנה.

ואולי האינטרס של אליהו הוא בהשבת האיזון הקודם - 'הסטטוס קוו' - שיאפשר את שהייתו בבית האלמנה הצרפית? שמא חפץ הוא בנס דומה לנס כד הקמח וצפחת השמן, אשר יאפשר לו לשוב לשלוותו באמצעות 'תיקון טכני' של הבעיה? אם כך הדבר, לא למען האם ובנה פועל אליהו, אלא שוב (כמו בנס כד הקמח) למען עצמו. אך האם סבור אליהו שה' יֵענה לבקשתו לנס כה גדול, אשר יאפשר לו לשוב ולמצוא מפלט מן הבצורת ומן הוויכוח המתמשך על דרכו?

מן העובדה שה' נענה לבסוף לתפילתו של אליהו, והילד הושב חי אל אמו, אין ללמוד תשובה לשאלותינו. שכן דבר זה קרה רק לאחר שאליהו עבר תהליך מורכב בעמידתו לפני ה'. רק בירורו של תהליך זה על שלביו השונים, ייתן בידנו תשובה על שאלת מניעיו של אליהו.

7. מדוע לא נענתה תפילתו הראשונה של אליהו?

כ	וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי! הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?!

על מנת להבין את כוונתו של אליהו בקריאתו זו אל ה', ואולי אף על מנת להבין את חוסר היענות ה' לקריאתו זו, עד אשר קרא אל ה' קריאה אחרת, עלינו לעמוד תחילה על משמעה של מילה קטנה אחת: "הֲגַם...". בדרך כלל מילה זו באה לְרבות (וכך הוא ברוב רובן של הופעותיה במקרא). אם נפרשנה גם כאן במשמעות הרווחת הזו (ואין בפסוקנו כל סיבה לשונית או עניינית להידחק ולפרשה במשמעות נדירה אחרת) הרי כוונת אליהו היא מעין זו: 'על כך שהרעות לפלוני עוד ניתן להבליג (או אולי: להסכים), אולם על כך שהרעות גם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה, להמית את בנה, על זאת איני יכול שלא לתמוה ולמחות'. ומעתה, חובתו של הפרשן להשלים את הנתון החסר, מיהו הפלוני שעל גביו בא אליהו לרבות את אסונה של האלמנה. השלמת דבר זה היא שתקבע את אופיו של המשפט כולו, ועל פיה גם נוכל להבין מדוע לא נענתה תפילתו, כפי שנראה בדברי הפרשנים הבאים:

א. נפנה תחילה לרד"ק:

"הגם על האלמנה" - כלומר: אפילו על האלמנה פקדת העון כמו שאתה פוקד היום עונם לישראל בעצירת הגשמים?
ואפילו על זאת האלמנה פקדת עונה להמית את בנה, לא תחייהו בזכותי, שאני מתגורר עמה?

תשובת רד"ק אפוא: 'הגם על האלמנה' בנוסף לישראל. הן לא בעוונה הפרטי של אמו מת בנה (כפי שסברה היא לתומה), אלא בעוונם של ישראל שנענשו בבצורת. כיוון שהחטא והעונש משותפים לכול, הרי שגם ילדים רכים כבנה של האלמנה נפגעים מהרעב. אלא שכאן, טוען אליהו, צריך הדין להיות שונה. לטענתו, אין הקב"ה מתחשב בו עצמו - באליהו - בהביאו על האלמנה את העונש הכללי. אליהו, לפי רד"ק, ממאן לקבל את עובדת מות הבן בגלל היותה פוגעת בו עצמו. זאת למד רד"ק מן המילים 'הנוספות' בפי אליהו, הבאות לתאר את האלמנה, וכביכול אין בהן צורך שהרי אין הן מוסיפות כל מידע חדש: "הָאַלְמָנָה אֲשֶׂר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ" ומהן הסיק רד"ק את טענת אליהו:

לא תחייהו בזכותי ש'אני מתגורר עמה'?

לטענת אליהו, יש להוציא את האלמנה המעניקה לו מקום מגורים מכלל החשבון הרגיל של שכר ועונש, כפי שהוא נהוג ביחס לכל עם ישראל. זאת בזכותו של אליהו ולמענו: כדי שיהא לו מקום מגורים ואמצעי קיום. ואכן יש לתביעתו תקדים להסתמך עליו: אף נס כד הקמח וצפחת השמן הוציא את האלמנה הזו ואת בנה מכלל עם ישראל ומן העונש הראוי להם בעת הבצורת, לא מחמת צדקתה של האלמנה אלא כדי שיהא מי שיכלכל את אליהו בעת הבצורת. אליהו ממשיך אפוא, ותובע את היחס המועדף כלפיו, ובזכותו גם כלפי מי שאמור לשרתו.¹³
לפי פירוש זה, רומז אליהו לסתירה לכאורה בין הנס שהתרחש לאלמנה זו ולבנה "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ" בכד הקמח וצפחת השמן, לבין מות הבן מחמת הרעב.¹⁴ במה נשתנו הנסיבות עתה מן הנסיבות שהיו אז ובמהלך כל אותה שנה? מדוע אז הציל ה' את האלמנה ואת בנה ממוות ברעב - למענו של אליהו, ועתה אין הוא מתחשב בו עוד?

התשובה לכך היא, כמובן, שהנסיבות השתנו: הבצורת המתמשכת מכבידה יותר ויותר, והעולם כבר אינו יכול לעמוד בכך. לפיכך מתחדש הוויכוח עם אליהו על שבועתו, ואף מחריף. אין עוד מקום לכך שאליהו יֵשב בשלווה בבית האלמנה. הקיום המועדף אשר ניתן לו בשנה זו - תם זמנו, ועל כן גם האלמנה ובנה אינם עדיפים עוד על שאר בני האדם הסובלים מחמת הבצורת. עתה הודפים המאורעות את אליהו, ודברי האישה בעלת הבית דוחפים אותו אל פינה שאין ממנה מוצא. בעל כורחו הופך אליהו לשותף בסבל הבצורת.

אולם תלונתו של אליהו בקוראו אל ה', מעידה (על פי פירוש רד"ק) כי הוא אינו מוכן להכיר בטיעון זה של מות בן האלמנה כהמשך הוויכוח עמו.¹⁵ אליהו 'מפטיר כדאשתקד' ומבקש לעצמו ולסובבים אותו, גם עתה, את הזכות לקיום מועדף. אין תימה אפוא, כי בקשתו מושבת ריקם. קריאתו אל ה' לא נשמעה, ובן האלמנה לא שב לתחייה.

ב. ר' שמואל לניאדו בפירושו 'כלי יקר' מבאר את קריאתו של אליהו כך:

ומה שאמר "הֲגַם" הוא במה שזכרתי, שנחל כרית נכרת כדי לצער את אליהו, ויהיה הוא גם כן בצער עם כל העולם.¹⁶ וזהו שאמר "הֲגַם" - כמו שעשית אל הנחל, שלהיותי שם נתייבש, הגם אל האלמנה, להיות שאני מתגורר עמה, הרעות להמית בנה? זר הוא מעשה כזה, כי אדרבה: היה ראוי להיטיב לכל אשר היו לי אכסניא, כי כן קרבו אלי בברחי מפני אחאב, בלכתי במלאכות ה'.

תפיסתו של פרשן זה את מות בן האלמנה כמקבילה ברורה להתייבשות הנחל, וכשני שלבים באותו ויכוח שמתנהל עם אליהו על דרכו, עולה בקנה אחד עם מה שכתבנו לעיל. אלא שפרשן זה מוצא מקור להקבלה זו בדברי אליהו עצמו: "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות" - כמו שהרעות לנחל אשר בו נתגוררתי?

שתי רעות נעשו לו לאליהו על מנת לצערו "בצער עם כל העולם": על הראשונה, התייבשות נחל כרית, עבר בשתיקה. זאת, הן משום ששום אדם לא שילם את מחיר הוויכוח שמנהל ה' עם אליהו (ורק הנחל הוא שהתייבש), והן משום שדבר ה' הנחה אותו למקום חדש שבו ימצא פתרון להמשך קיומו. אולם על הרעה החדשה שהרע לו ה' - בהמתת בן האלמנה - אין הוא מחשה. הוא קורא אל ה' ותובע שני עלבונות. ראשית את עלבונו שלו: מדוע עליו להצטער בשעה שהוא ממלא את מלאכוּת ה'? אך לא פחות מכן, הוא תובע את עלבונה של האלמנה, אשר שילמה את מחיר הכנסת האורחים שנהגה בו: "להיות שאני מתגורר עמה - הרעות להמית את בנה". ובאמת היא ראויה לשכר על מעשיה: "ראוי להיטיב לכל אשר היו לי אכסניא".

באמת, אין טענתו של אליהו צודקת. נחל כרית לא התייבש מפני היות אליהו שם, אלא, כעדות הכתוב, "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". אף בנה של האלמנה לא מת מפני שאליהו מתגורר עמה. אף הוא מת מפני הבצורת שהביאה חולשה ומחלות לעולם, וממחלה כזו מת הבן. אם כן, אין ה' מֵרֵעַ באופן מיוחד לאליהו, אלא מראה לו מה הן תוצאות הבצורת שהביא לעולם. מובן אפוא מדוע אין ה' נענה לתפילתו זו.

ג. פרשנים אחדים ביארו את הריבוי שבדברי אליהו ("הגם על האלמנה...") בדרך שונה מהדרכים שהובאו לעיל.

רבי משה אלשיך ב'מראות הצובאות'¹⁷:

"ויקרא אל ה' ויאמר, ה' אלהי" - אם על שקנאתי על כבודך נגד ישראל אני גולה ומצטער ממקום למקום, על כי הענשתי את עמך ישראל - "הגם על האלמנה שאני מתגורר עמה" - הגיע מזה - משכינותי, שהרעות לה? הלא גם אם היה ראוי כך (- שתענישני על קנאתי) לא תהיה הדעת [נותנת] שהיא - באגב - יותר מֵהרעתי (- מהרעה הבאה עלי). כי זה הוא - "להמית את בנה" - שהוא הרעה גדולה משלי, עם היות אני העיקר.

לדעתו ה'גם' בא להוסיף על אליהו עצמו, שה' חפץ לצערו על שבועתו. יש להודות כי פירוש זה הוא המסתבר ביותר מבחינה לשונית ועניינית. מבחינה עניינית קרוב פירוש זה לפירושו של בעל 'כלי יקר' שהובא לעיל. לפי שני המפרשים הללו יש בדבריו אלו של אליהו התייחסות כמעט מפורשת מצדו לאירועים שעברו עליו מאז נחל כרית ועד עתה, שהם בבחינת ביטויי הסתייגות של ה' מדרכו ומשבועתו. מה שאנו טורחים להוכיחו מרמזים בכתוב מאז סיפור נחל כרית ועד למקומנו, נאמר כאן בפירוש מפיו של אליהו עצמו, לדעתם של המפרשים הללו.

לעומת פירוש רד"ק הרואה בדברי אליהו תלונה שעיקרה על כך שהוא עצמו נפגע, סבורים שני הפרשנים האחרים שהבאנו שעיקרה של טענת אליהו היא על חוסר הצדק שנעשה לאישה הצרפית. ונראה פירושם מן הטעם הבא: אליהו מכנה את האישה בדבריו "הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ". זו הפעם היחידה בפסקתנו שאישה זו מכונה 'אלמנה' (זאת בניגוד לפסקה הקודמת, שבה זהו כינויה היחיד). דבר זה בולט על רקע כינויה הראשון בפסקתנו: "הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת". בהתאמה לכינוי זה היה אליהו יכול לומר 'הגם על האשה אשר אני מתגורר עמה', ומסתבר שכך היה אומר אילו עיקרה של תלונתו הייתה סובבת על עצמו. בכנותו אותה 'האלמנה', מתכוון אליהו להתלונן על העוול שנעשה לאישה אלמנה שבנה היחיד מת.

מאידך, גם לפי דברי ה'כלי יקר' ו'מראות הצובאות', קיים יסוד אישי תועלתי בתפילתו: אליהו חפץ לנקות את מצפונו מן האחריות לרעת האלמנה. אנו טוענים זאת משום שהבסיס הלשוני והענייני לקריאתו של אליהו אל ה' הוא העימות הקשה בינו לבין האישה, אשר קדם לקריאתו זו. ההקבלה בין דבריה לבין דבריו, הן במבנה הכללי והן במילים, תוכיח זאת:

דבר האלמנה לאליהו	קריאת אליהו אל ה'
יח	... אִישׁ הָאֱלהִים! בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי?!	כ	ה' אֱלהָי! הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?!

מה משמעותה של הקבלה זו? ביסוד קריאתו של אליהו אל ה' עומד הלחץ שנלחץ מן הדברים הקשים שהטיחה בו האלמנה. אליהו 'מגלגל' את טענת האלמנה נגדו, ומפנה אותה אל ה' במילים דומות. בכך הוא מנסה לפרוק את האחריות מעצמו.

מכל מקום ברור שבשלב זה אליהו ממשיך להגן על עמדתו ומתעקש להחזיק בה אף עתה, ועל כן בקשתו המשתמעת, להחיות את בן האלמנה, אינה נענית.

8. "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׂלשׂ פְּעָמִים"

לאן יש לשייך את פעולתו זאת של אליהו: האם היא סיום לקריאתו הראשונה אל ה' אשר לא נענתה, או שמא היא פתיחה לקריאתו השנייה שנענתה? במילים אחרות: מתי חש אליהו שה' אינו נענה למאמציו להחיות את הילד ושעליו לשנות את כיוון מאמציו, האם לפני התמודדותו על הילד, או לאחריה? אם אליהו חש בחוסר התגובה לפני ההתמודדות, כי אז יש לראות אף בהתמודדות על הילד עצמה, ולא רק בתפילה השנייה שנשא אליהו, מסקנה מכישלון תפילתו הראשונה. אולם אם כאפשרות האחרת, כי אז יש לראות בהתמודדות על הילד מעשה מיותר, שלא הועיל בהצטרפו לתפילתו הראשונה של אליהו, ולא נצרך כלל בתפילתו השנייה.¹⁸

במה נבדלת התפילה השנייה מן הראשונה? על שאלה זו נענה תשובה מפורטת בסעיף הבא. בסעיף זה נבליט רק נקודה אחת, אשר תסייע בידנו בהכרעת הספק שהסתפקנו בו. במרכז תודעתו של אליהו בתפילתו הראשונה עומדים שניים: האלמנה והוא עצמו: "הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ...". בקשתו המשתמעת של אליהו בתפילה זו להחיות את הבן המת, באה להיטיב עם השניים הללו, ולשקם את מערכת היחסים הפגועה שביניהם (זאת אנו אומרים לפי כל הפירושים שהובאו בסעיף הקודם; אלא שיש מהם הרואים בתיקון העוול שנעשה לאלמנה את עיקר תפילתו של אליהו, ויש מי שרואה את העיקר בבקשת טובת עצמו). בתפילה השנייה, לעומת זאת, מסתלק כל חשבון שאיננו נוגע ל'ילד הזה' עצמו. לא טובת אמו ולא טובתו של אליהו, ולא מערכת היחסים בין השניים הללו, אלא רק "תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו" - משום שכך טוב יותר, שילד זה יהא חי ולא מת.

מתי חל המעבר הזה אצל אליהו? מתי החל להתרכז בילד לבדו, ולא בשום דבר שמחוצה לו? הווה אומר: בהתמודדותו על הילד שלוש פעמים. בתפילתו הראשונה לא חשב אליהו אלא על אמו של הילד ועל התחייבותו כלפיה ("אני מתגורר עמה"), וקריאתו זו לא לוותה בשום פעולה הקשורה בילד. משלא נענתה קריאתו הראשונה, מסמנת פנייתו של אליהו אל הילד לשם התמודדות עליו - שינוי תפיסה: אליהו חש עתה אחריות על הילד המת, והוא חפץ להזרים אליו כוחות חיים מגופו שלו. וכך מפרש רד"ק בפירושו הראשון התמודדות זו:

"ויתמודד" - מענין 'מדה'... כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו כענין שנאמר באלישע (מל"ב ד', לד) 'וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו'.¹⁹

על כן יש לראות בהתמודדות זו על הילד פעולה שנעשתה לאחר כישלון הקריאה הראשונה אל ה', כמסקנה מחוסר היענות ה' לקריאה זו. ממילא מהווה פעולתו זו של אליהו מבוא לתפילתו השנייה. ושוב נביא את המשך דברי רד"ק על התמודדותו זו של אליהו:

והענין הזה, שתהיה תפילתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו. ועל דרך זו (בראשית כ"ה, כא) "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנכַח אִשְׁתּו", כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפילתו כדי שיכוון תפילתו עליה "כִּי עֲקָרָה הִיא".

לסיום סעיף זה ננסה לבסס את טענתנו ביסוס סגנוני. כבר ראינו בסעיף 2 לעיל (אות ב) כי שינוי בכינויה של דמות במהלך סיפור במקרא, צופן בחובו משמעות. בדרך כלל מבטאים הכינויים השונים והמתחלפים עדות לנקודות תצפית שונות, או זיקות שונות, כלפי מושא הכינויים הללו, מצד הדמויות השונות הפועלות בסיפור. אך יש ושינויי הכינויים, מלמדים על שינוי התייחסות כלפי מושא הכינויים אשר התחולל רק בקרב דמות אחת בסיפור.²⁰

בפסקה הקודמת מכונה הבן פעמיים 'בנה' של אמו.²¹ פעם בפי האם: (יב) "וַעֲשִיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי" ופעם בפי אליהו: (יג) "וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִי בָּאַחֲרנָה" (בפעם שלישית נרמז קיומו בלשון הכתוב: (טו) "וַתּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ"). אף בפסקה שלנו, בתחילתה, הוא מכונה ארבע פעמים 'בנה' של אמו:

א. בפי הכתוב (יז): "חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה...".
ב. בפי אמו (יח): "... וּלְהָמִית אֶת בְּנִי".
ג. בפי אליהו (יט): "תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ".
ד. בפי אליהו (כ): "... הֲרֵעותָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ".

לאחר ארבע הופעות הכינוי 'בנה' של אמו, הן בפיה שלה, הן בפי אליהו והן בפי הכתוב - כינוי צפוי שאינו מעורר שום קושי - חלה תפנית בכינויו בפסקה, ומכאן ואילך הוא מכונה 'הילד' ארבע פעמים, מתוכן אחת בפי אליהו.

א. בפי הכתוב (כא): "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד...".
ב. בפי אליהו (כא): "תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו".
ג. בפי הכתוב (כב): "וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּו וַיֶּחִי".
ד. בפי הכתוב (כג): "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד...".

מהו פשר שינוי זה בכינוי? ניכר שאין זה 'גיוון' מקרי, אלא תופעה שיטתית מכוונת. סיבת השינוי ברורה: החלפת הכינוי מבטאת שינוי ביחסה של הדמות הראשית בסיפור - אליהו - אל הילד. אליהו מפסיק להתייחס אליו רק כאל 'בנה' של בעלת הבית שהוא מתגורר עמה, ומתחיל לראותו כמות שהוא: 'ילד' רך בשנים, שחייו נקטעו שלא בזמנם, והדבר מעורר צער בלבו. וכשם שבפי אליהו הוא מכונה עתה 'הילד הזה', כך מכנה אותו גם הכתוב בתארו את המעשים שבהם נכרכים אליהו והילד הזה.²² מתי חל השינוי בכינויו? לא בתפילתו השנייה של אליהו, אלא במעשה שקדם לה: "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים". בסעיף 11 בעיון זה (בחלקו השני), ניתן יתר תוקף לטענתנו כאן, תוך התבססות על מיקומן של מילים אלו במבנה הפסקה.

9. התפילה השנייה וקבלתה - משמעות הדבר מבחינת נושאו של הסיפור

כא כב

וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּו וַיֶּחִי.

במה נשתנתה קריאתו השנייה של אליהו אל ה' מזו הראשונה, ומדוע נענתה זאת הפעם? ומהי משמעות הדבר מבחינתו של הוויכוח המתמשך בין הנביא לאלוהיו?

אין צורך במאמץ ניכר כדי להבחין בהבדלים העמוקים בין שתי התפילות. רק פתיחתן זהה: "וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי", ובכך נרמז הצורך להשוותן זו לזו כדי לעמוד על הניגוד שביניהן.

א. הקריאה הראשונה של אליהו אל ה' - "הגם על האלמנה..." - אינה תפילת בקשה אלא במשתמע בלבד. ברובד המילולי שלה היא תלונה שמתלונן אליהו על מעשה ה' שהרע להמית את בן האלמנה. משום כך היא מנוסחת כשאלה רטורית, לשם הבעת התמיהה על מעשה ה'.

קריאתו השנייה של אליהו אל ה' מנוסחת בבירור כבקשה נמרצת, אף ברובד המילולי הפשוט. אין היא מסתיימת בסימן שאלה כקודמתה, ונימת התחנון ניכרת בה: "ה' אלהי, תשב נא...".

ב. בכל דרך אשר נפרש את קריאתו הקודמת של אליהו ברור שהנביא מעמיד עצמו במידה זו או אחרת במוקד התפילה. בסוף סעיף 7 ראינו שיש מי שפירש כי בעיקר על עצמו נשא אליהו את תפילתו,²³ ולעומתו אחרים המפרשים שעיקר עניינו הוא באלמנה, שלא ייעשה לה עוול, שהוא - אליהו - מהווה את סיבתו.

שונה הדבר לגמרי בתפילתו השנייה: כאן אין אליהו מזכיר את עצמו כלל, ואף לא את האם, שתביעתה כלפיו הדהדה בתפילתו הראשונה. רק 'הילד הזה' עומד במוקד תפילתו. אין בקשתו של אליהו להשיב את נפש הילד על קרבו מנומקת בשום גורם חיצוני. ואם כן משמעה של תפילתו הוא רק כי טובים חיי 'הילד הזה' ממותו, ואליהו מבקש חיים למענו. ההתרכזות ב'ילד הזה', ורק בו, מובעת בשינוי הכינוי שלו, ועמדנו על כך בהרחבה בסוף הסעיף הקודם.

מה משמעה של בקשת חיים זו למען הילד המת? בסעיף 3 לעיל ראינו כי ילד זה במותו, אינו אלא מייצגם של הסובלים והמתים מחמת הרעב והשלכותיו, והוא מהווה מקבילו החמור יותר של נחל כרית שיבש. המעבר שעשה אליהו מבקשת החייאה משתמעת של הילד למענו של אליהו עצמו ולמען אם הילד הקשורה בנביא בדרכים שונות, לבקשת החייאה שכל מטרתה היא 'הילד הזה' עצמו, הוא מעבר דרמטי מבחינת הוויכוח המתנהל עם הנביא. הרי ברגע שאין בקשת החייאת הילד בגדר בקשת פריבילגיה לנביא, היא הופכת לבקשה משתמעת לביטול הבצורת! שהרי מעתה, כל ילד שמת ברעב אמור לעורר את הנביא לתפילה דומה. ומה משמעה של תפילה להשיב חיים לעולם, אם לא להשיב את הגשם לארץ?

בתפילתו זו של אליהו אל ה', ובהיענות ה' לאליהו במאור פנים ("וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול אֵלִיָּהוּ") מתחוללת התפנית בסיפורנו: הוויכוח עם הנביא הגיע אל סיומו, לאחר שהוכשר הנביא, צעד אחר צעד, לביטול גזרת הבצורת. מעתה, לא יהא הדבר כפוי עליו כפייה חיצונית, אלא נובע מראייתו החדשה את המציאות העגומה שנגרמה כתוצאה משבועתו. ממילא מובן הדבר, כי על אף הריצוי שנתרצתה האם שבנה הושב אליה חי, אין מקום להמשך ישיבתו של אליהו בביתה. הכָּרתה החדשה של האישה באליהו (כד): "עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת", מחייבת את אליהו לצאת מביתה, ולשוב למקום שממנו יצא לפני זמן רב, על מנת לאפשר את שיבת הגשם על הארץ.

אמנם השינוי שחל עתה באליהו הוא רק משתמע. אליהו מצוי בתהליך של השתנות, ותהליך זה החל לא עתה, אלא עוד בנחל כרית. הרשמים מצטברים אט אט בתודעתו, והולכים ומשפיעים עליו עד שישנה את דעתו. זמן יעבור, ובו עתידים להיעשות מעשים גדולים, עד אשר יתחנן אליהו לפני ה' כי ישיב את הגשם על הארץ. בינתיים, מגלה תפילתו להשבת נפש חיים לילד זה, כי הוכשר אליהו להסכים להשבת הגשם על הארץ. אולם נחוץ לו לאליהו עוד צו חיצוני, אשר ידחוף אותו למעשים בתחום זה. צו זה ניתן מייד להלן:

י"ח, א ב

וַיְהִי יָמִים רַבִּים24 וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמר: לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ...

קריאתנו בסיפור החייאת הילד, נעשתה בעקבות מדרשם של חז"ל, ואינה אלא ניסיון לתרגם את לשונם הציורית-מדרשית לפרשנות על פי פשוטו של מקרא. נציג עתה את דברי חז"ל בלשונם (באגדה המובאת בסנהדרין קיג ע"א, אגדה שחלקה הראשון הוזכר לא אחת בעיונינו):

... "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר..." בעי רחמי והבו ליה אקלידא דמטרא וקם ואזל. "ויהי דבר ה' אליו לאמר: לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית... והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר..." "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ". כיון דחזא דאיכא צערא בעלמא כתיב: "ויהי דבר ה' אליו לאמר: קום לך צרפתה..." וכתיב: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית...". בעא רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים אמרי ליה: שלש מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה, ושל גשמים ושל תחיית המתים. יאמרו שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב. אייתי הא ושקיל האי. דכתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר...".

ובתרגום:

... "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר..." ביקש רחמים ונתנו לו מפתח של מטר ועמד והלך. "ויהי דבר ה' אליו לאמר: לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית... והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר..." "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ". כיון שראה²⁵ שיש צער בעולם כתוב: "ויהי דבר ה' אליו לאמר: קום לך צרפתה..." וכתוב: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית...". ביקש רחמים שיינתן לו מפתח של תחיית המתים אמרו לו: שלוש מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה (- יולדת), ושל גשמים ושל תחיית המתים. יאמרו שתים ביד תלמיד (- אליהו) ואחת ביד הרב (- הקב"ה). הבא זה (- של גשמים) וקח זה (- של תחיית המתים). שכתוב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר...".

'שלושת המפתחות' אינם אלא שלושה מפתחות של נתינת חיים לעולם, חיים בגילוייהם השונים במעגל חיי האדם: לידתו, קיומו על פני האדמה (פרנסתו על ידי הגשם המאפשר את עבודת האדמה), ושיבתו לחיים לאחר מותו (דבר הכולל גם את רפואתו של החולה במציאות העכשווית). הנוטל מפתח אחד מן השלושה, ומונע את השימוש בו מלפתוח אוצרות חיים - מביא מוות לעולם לא רק בתחום המסוים של אותו 'מפתח' - אלא גם בתחומים אחרים. על כן, מי שהוא חפץ חיים לעצמו ולעולם כולו, אינו יכול למנוע לאורך זמן את השימוש באחד המפתחות. הפיקדון שה' מפקיד לעתים את אחד משלושת המפתחות בידי נביאו,²⁶ על מנת שינעל בו את מתנת טובו של ה' לָעולם, אי אפשר לו שיהא מתמשך יתר על המידה. כאשר הוכח הדבר כי אליהו אינו חפץ ברעתו של עולם, והוא מעוניין בהשבת חיים לילד המת, ממילא מתחלפים המפתחות בידיו: ניתן לו מפתח תחיית המתים, וכדבר הברור מאליו ניטל ממנו המפתח הנועל את הגשמים. אין מושג החיים ניתן לחלוקה. החפץ בחיים לילד המת, חפץ בחיים לאנשים החיים כולם, והללו לא יתאפשרו אלא בהשבת המטר על פני האדמה.

לסיום, נביא את פירושו של מלבי"ם לאגדת חז"ל זו:

(י"ח, א) "ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו..." דברי חז"ל ידוע, שכאשר הוצרך למפתח של תחיה היה מוכרח להחזיר מפתח של גשמים. ועל פי דרכי הנה... בעת החיה את הילד, היה מוכרח לשוב מדרכו זה, העוצר וסוגר בעד השפע. נהפוך הוא: כי הוצרך להוריד שפע חיות וחיים על הילד, ובזה נפתחו כל מקורות החיים, אשר נסגרו על ידי עצירת הגשמים שמביאים חיים לעולם, על החי ושיח השדה, ולכן אמר ה'
(- לאליהו) כי עתה יתן גם מטר (- בנוסף לחיים שנתן לילד) כי כבר אמר 'לאסורים פקח-קוח' (- ישעיהו ס"א, א).

10. תגובת האישה

כד	וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ: עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת.

האמנם רק עתה נודע לה כי אליהו הוא 'איש אלהים'? והרי גם בתלונתה נגדו, בטרם החיה את בנה, אמרה לו:

יח	מַה לִּי וָלָךְ אִישׂ הָאֱלהִים...

האמנם רק עתה נוכחה כי דבר ה' בפי אליהו אמת? והרי במשך שנה שלמה ראתה כי:

טז	כַּד הַקֶּמַח לא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׂר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.

ומחמת התגשמותו של דבר ה' שבפי אליהו²⁷ חייתה היא ובנה כל אותה שנה!²⁸
אכן, ידעה האישה כי איש אלוהים הוא אליהו, וכי גזרתו בשם ה' נתקיימה. אולם בכל אלה, לא זיהתה 'אמת'. 'אמת' - לא במובן המצומצם - במשמעות של קיום מה שהובטח, אלא במובן הרחב: של מי שנושא את ה'אמת' כחותמו של הקב"ה (ראה שבת נה ע"א). ה' מנהיג את עולמו בשיתוף שתי מידות שיש ביניהן סתירה פנימית: מידת הדין ומידת הרחמים. אולם ה' עושה השלום במרומיו, הוא המשלים ביניהן ומשתף את שתיהן בהנהגת עולמו.²⁹ שיתופן של שתי מידות אלה הוא שהופך להיות חותם האמת של הקב"ה³⁰.

אליהו אמנם נתגלה לאישה הצרפית כאיש אלוהים, אולם כמייצגה של מידת הדין האלוהית החמורה בלבד. נוכחותו בשערי צרפת, כמו גם בביתה במשך כל אותה שנה, נוכחות תובענית הייתה:

יג	עֲשִי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשׂנָה וְהוצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִי בָּאַחֲרנָה.

גזרתו על כד הקמח וצפחת השמן שלא יִכלו, אמנם נתקיימה, ובכך הוכח בוודאות כי איש אלוהים הוא, וכי דבר ה' שבפיו - אכן מתקיים. אולם גזרתו של נס זה על ידי אליהו, לא במידת הרחמים נעשתה, רחמים על אלמנה ויתום הגוועים ברעב, אלא כדי לאפשר את קיומן של תביעותיו. ותביעות אלו נוגעות אל עצמו של איש האלוהים.

את תחושתה ביחס לאליהו כאיש אלוהים המייצג אך את מידת הדין החמורה והתובענית, ביטאה האלמנה בבהירות, באומרה לו:

יח	מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי.

נמצא, כי אין אליהו מייצג את שולחו בשלמות: הוא מייצגו באופן חד צדדי, ועל כן אין חותם ה'אמת' מאפיין את דבר ה' שבפי אליהו, ואין שליחותו שלמה.

אולם עתה, לאחר שאליהו החיה את בנה המת של האישה לשם עצמו של ילד זה ("תָּשָׁב נָא נֶפֶשׂ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו") ללא חשבון תועלתי כמו שהיה בנס כד הקמח וצפחת השמן, וללא הצגת כל תביעות שהן בקשר לכך, מתגלה איש האלוהים לפניה בפנים חדשות שלא ראתה בו עד כה: כמי שמייצג את מידת רחמיו של ה' בעולם, ומחולל נסים במידה זו. התקיימות גזרת כד הקמח וצפחת השמן - הוכיחה כי דבר ה' שבפי אליהו אכן מתקיים (והוא אכן 'איש אלוהים'). התגשמות נס החייאת הילד, מוכיחה כי הוא איש אלוהים שדבר ה' שבפיו אמת. אישיותו של אליהו נתגלתה לפני האישה בנס זה כמי שמייצגת את שולחה באמת - ולא בדרך חד צדדית ופגומה.³¹

נסיים סעיף זה באמרנו שגם לתגובת האישה הנידונה בזאת יש שייכות לוויכוח המתמשך בין אליהו לבין ה'. הכיצד? לעיל ראינו בשני נאומיה של האלמנה - הן בדבריה בשערי צרפת והן בתלונתה המרה על אליהו בטרם החיה את בנה - נאומי קטרוג על דרכו של הנביא. שלא מדעת, פועלת האישה בשליחות אלוהית, להשמיע באוזני אליהו האשמה נסתרת על כך שהוא מחזיק בשבועתו המביאה רעב וכיליון לעולם. באותה מידה עלינו לומר גם על דבריה האחרונים: השבח הזה לאליהו על היותו נושא דבר ה' באמת, ולא באופן חד-צדדי, הוא מעין הסכמה של מעלה עם מה שמסתמן כדרך חדשה של אליהו, דרך שבה הוא מייצג את שולחו הן במידת דינו והן במידת רחמיו.

11. מבנה הפסקה

פסקה זו בת שמונה פסוקים, והיא מתחלקת לשני חלקים שווים של ארבעה פסוקים כל אחד. קו ההפרדה בין שני חלקיה, כמו בסיפורים רבים במקרא הבנויים באופן דומה, מצוי בנקודת התפנית הדרמטית, וזו אינה בתחיית הילד בפסוק כג, כפי שעשוי לשער הקורא, אלא בתפילתו השנייה של אליהו, אשר קדמה לה התמודדותו על הילד שלוש פעמים. לא נפלאות ה' הן הנידונות בפסקתנו ועל כן הנס אינו העיקר. דרכו של נביאו ויחסיו עם סביבתו האנושית מחד, ועם אלוהיו מאידך, הם הנידונים בפסקתנו ועל כן מעשי אליהו הם העיקר. המעבר מקריאתו הראשונה של אליהו אל ה', שיש בה תלונה והעמדת עצמו במרכז, לקריאתו השנייה אל ה', שיש בה התרכזות רק בהטבת גורלו של 'הילד הזה', מבטא שינוי דרמטי בדרכו של אליהו. שינוי זה שחל בנביא (ושעליו עמדנו בסעיפים הקודמים), הוא המבדיל בין שני חלקי הפסקה.³²

בסעיף זה, נצביע על מערכת הניגודים בין שתי המחציות שמהן הפסקה בנויה. אין לך משפט במחצית הראשונה של הפסקה שאין לו מקבילה ניגודית במחציתה השנייה. הבה נציב את מערכת ההקבלות הניגודיות הללו, כאשר כבסיס להשוואה נרשום את המחצית הראשונה כסדרה, ולעומתה יוצבו ההקבלות מן המחצית השנייה: