פרקנו נקרא כהפטרה לפרשת פינחס, כאשר זו נקראת שלא בימי בין המצרים.
1 פינחס ואליהו הם שני המקנאים הגדולים לה' במקרא, עד שחז"ל דרשו כי 'פינחס הוא אליהו'.
2 אולם קיים הפרש גדול בין ההתייחסות לקנאותו של פינחס לבין ההתייחסות לזו של אליהו.
קנאותו של פינחס זוכה לשבח בלתי מסויג בדברי ה', ולשכר כפול:
במדבר כ"ה, י
יא
יב
יג
|
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן
הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּקַנְאו אֶת קִנְאָתִי בְּתוכָם
וְלא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
לָכֵן אֱמר הִנְנִי נתֵן לו אֶת בְּרִיתִי שָׁלום.
וְהָיְתָה לּו וּלְזַרְעו אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עולָם
תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלהָיו וַיְכַפֵּר על בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.3
|
אף בדברי חז"ל רבות הדרשות והאמירות בשבחו של פינחס.
אולם קנאותו של אליהו זוכה לביקורת, הן מפי ה' בוויכוחו עם הנביא, כפי שניסינו להראות בעיונים אלו, והן בדרשות חז"ל שחלק מהן הובאו אף הן בעיונינו.
במה נשתנו שני האישים הללו, ובמה עדיפה קנאותו של פינחס על פני זו של אליהו?
ההבדל ביניהם בולט: אליהו מקנא לה', אך לשם כך הוא מפנה את טענותיו וקנאותו כנגד ישראל עַם ה', ובלשון חז"ל במכילתא (פתיחתא לפרשת בא): "אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן". זוהי קנאות חד-צדדית היוצרת פירוד בין ישראל לאביהם שבשמיים.
קנאותו של פינחס, לעומת זאת, קנאות שלמה הייתה, לכבודו של האב, כמו גם לכבודם ולקיומם של בניו. מעשה הקנאות של פינחס מתואר בסוף פרשת בלק. בשעה שזמרי קֵרב אליו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד, החלה כבר המגפה לכלות בישראל על היצמדם לבנות מואב ולבעל פעור:
במדבר כ"ה, א-ג
ז
ח
|
וַיָּחֶל הָעָם לִזְנות אֶל בְּנות מואָב... וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׁרָאֵל
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן
וַיָּקָם מִתּוךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רמַח בְּיָדו.
וַיָּבא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקר אֶת שְׁנֵיהֶם
אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ
וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל.
|
מעשה פינחס אפוא, לא בא רק להגן על כבודו של ה' מפני חילולו, אלא נעשה גם כדי לעצור את המשך המגפה שפשתה בעם בינתיים. שתי המטרות הללו, כשהן משולבות יחד, הן הביטוי הנכון לקנאה שלמה וחיובית מתוך תביעת כבוד האב וכבוד הבן כאחד.
על כן אומר ה' על פינחס כי "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". קנאתו של פינחס היא "קִנְאָתִי" - קנאתו של ה' עצמו, אולם במעשהו הוא הקטין את נזקה: "וְלא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". הווה אומר: קנאותו של פינחס בשעתה, הרי היא כתפילתו של משה אחר חטא העגל בשעתה.
4 היא עוצרת את האף והחמה, ומשכינה שלום בין ישראל לבין הקב"ה. ועל כן, שכרו מידה כנגד מידה:
|
יב
|
הִנְנִי נתֵן לו אֶת בְּרִיתִי שָׁלום.
|
הערות:
1. אמנם ההפטרה מתחילה מן הפסוק האחרון בפרק י"ח, כנראה משום שבכמה כתבי יד והוצאות נדפסות של המקרא מתחילה בפסוק זה פרשה (סתומה) חדשה. בתנ"ך שנדפס על פי כתב יד לנינגרד (הוצאת עדי) ובזה שנדפס על פי כתר ארם צובא (הוצאת מוסד הרב קוק) אין כל הפרדה של פרשה בין פרק י"ח לפרק י"ט.
2. ילקוט שמעוני חלק א (פינחס) רמז תשעא ממדרש ילמדנו ובעוד הרבה מקבילות בסגנונות שונים.
3. שים לב לכמה לשונות המזכירים את דברי אליהו (י"ט, י וְ-יד): "בְּקַנְאו אֶת קִנְאָתִי... קִנֵּא לֵאלהָיו" - "קַנּא קִנֵּאתִי לה'..."; "בְּרִיתִי שָׁלום... בְּרִית כְּהֻנַּת עולָם" - "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
4. א. אף תפילתו של משה נצטרפה למעשי קנאות שעשה משה כנגד החוטאים בעגל - הריגת כשלושת אלפי איש על ידי בני לוי.
ב. כן יש להשוות את מעשהו של פינחס להקטרת מחתת הקטורת על ידי אהרן בעת שהחל הנגף בעם לאחר מרד קרח (במדבר י"ז, י-טו). גם פינחס וגם אהרן עשו את מעשיהם במהירות כדי להגן על עם ישראל מפני התפשטות מגפה.
