|
גם זה הכלי לא נזכר כי אם בס' דניאל, ואולי שלא היה מצוי בארץ ישראל כלל. ועל דבר תבניתו אמר הרב בעל שלטי גבורים, שהוא כלי דומה לחליל הנחלק לשני חלקים שבין חלק וחלק הנפרד זה מזה יש כמו נוד כדורי של עור המאסף שני החלקים בו עד שיהיה קצתו של חלול למעלה וקצתו למטה (תמונה ט"ז). ובנפיחה בפה בחלק החליל שהוא למעלה יתמלא הנוד כלו רוח מפני שהוא סתום בכל צדדיו חוץ מהמקום שיכנסו בו שני חלקי החליל הנזכרים . ונקרא סומפוניה דוגמת דבית הסמפונות כמ"ש רבינו סעדיה גאון ז"ל בפירושו על דניאל. והחליל הזה מלמעלה הוא עגול וארוך ושוה וחלול מתוכו, וחוצה לו הוא סתום ושלם, אך על מקום הפה יש סדיקה ההולכת לרוחב קנה החליל, ומשם ומקנה אחר נבדל מקנה החליל שהוא קרוב לו יכנס בנפיחה הרוח בנוד. אמנם שארית החלל היוצא מהנוד למלמטה הוא הולך ומתרחב מעט מעט בהדרגה עד סופו, ועליו יש בארכו נקבים שונים זה אחר זה כמו שהם בשאר החלילים. והתוקע שרוצה לנגן בו מפיח בפה בקנה הנבדל הנזכר שהוא בצד החליל העליון עד שיתמלא כל הנוד מרוח, וכשינגן אחר כך יפיח בפיו בחלק החליל העליון ומקיש באצבעותיו על כל הנוד מרוחק וכשינגן אחר כך יפיח בפיו בחלק החליל העליון ומקיש באצבעותיו על נקבי החליל התחתון, אשר ע"י כן יצא הרוח בהדרגה אחת אחת מחליל התחתון וישמיע קולות שונות. |
תמונה ט"ז |
|
והנה הכלי הזה מכונה בלשון אשכנז (פפייפע) ויש עוד כלי אחר ממין זה דומה להנזכר מאוד, אבל אינו שוה לו מכל וכל. כי אם יתבדלו בסדר הקנים. דהיינו שבהכלי הזה הוא להיפך, שלמעלה מן הנוד אין לו כי אם קנה אחד להפיח בו הרוח, אבל בצד האחת למטה יש לו שני חלילים סמוכים זה לזה, שמקישים על נקביהם בשעת הזמר. |
|
קצתם אמרו, שקרן הוא השם הכללי, ופרטיו השופר וחצוצרות שנעשו שניהם בימי קדם מקרני הבהמות, ואם שהקרן היה של איל נקרא בפרט קרן היובל, כי בערבי קורין לדנרא יובלא. וקצת אמרו שהקרן והשופר הם שני כלים דומים בנתינת הקול אבל נבדלים בתמונתם, כי הקרן הוא כלי עקום וכשמו כן הוא (תמונה י"ז), והשופר הוא ארוך וישר בתחלתו ועקום בסופו כעין השופרות שלנו. (תמונה י"ח) ולדעת אחרים הוא הקרן הוא השופר ושני שמות לו האחד בבחינת הגוף שנעשה ממנו, והשני בבחינת הקול שהוא שובר את הרוח, כי הפי"א והבי"ת מתחלפים כידוע, וכן בלשון ערבי נקרא שבור, ובגמרא מצינו שם שברים לרוב בהשתמשות זה הכלי. ויש עוד לומר שטעם שופר לשון שפורא ויפוי, כי מקדם קדמתו היו לוקחים קרן של שור שהוא חלל, והרציעו נקב קטן בקצהו העליון ותקעו בו אך ברבות הימים היו מיפים אותו לעשותו חלק מבפנים ומבחוץ כן ליופי המראה כן לבהירות הקול, והקרן המשופר כזה יקרא שופר. ומהכתוב בספר יהושע (וי"ו ה') משמע בהדיא שהוא הקרן הוא השופר כי כן כתיב והיה במשוך בקרן היובל בשמעכם את קול השופר וגו', ובענין שם יובל שגבה המחלוקת מאוד ואין להכריע בין החלוקים, אבל יעיין הקורא הנעים במ"ש הרב ר' נפתלי הירץ וויזל בספר נת"הש להרמבמ"ן ז"ל בביאור לס' ויקרא כ"ה י"ו. |
תמונה י"ז |
תמונה י"ח |
|
והנה בעל שלטי הגבורים כתב כי לא יתקע בשופר לנגן בשיר אלא לחובה בשביעי באחד לחדש, והוא לחדרת הלב ולא לנעימת הנגון, ולכן לא ישמע על הדוכן לעולם. ואיך שכח מקרא מלא הללוהו בתקע שופר. אבל באמת יש גם כן תרועת קול שופר של שמחה, כדכתיב ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר. ולכן אפשר שלפעמים השתמשו גם בשופר על הדוכן, אמנם לפני הסדרים או לאחריהם. גם בין כל סדר וסדר, אבל לא בשעת השיר בפה, וכמו שאמר הרב הנ"ל לענין השתמשות החצוצרות שאם ירצו הלוים לשורר עמהם בפה לא ישמע מעולם קול המשוררים כהוגן וכשורה, כי לא יכלו המשוררים לענות בקול דומה לקול החצוצרות, אלא שהיו משמיעים קולם בין פרק ופרק מהזמרה בלבד. |
|
כלי דומה לשופר בענין רוממות הקול, אבל נבדל ממנו בענין נעימותו, ונעשה תמיד לפי רוב הדעות מאחד ממיני מתכת, או מנחושת או מכסף. כי ממה שנאמר אל משה עשה לך שתי חצוצרות כסף אינו מוכרח שמתחלה לא היו נעשים של כסף כלל, כי אם שהמה הנעשים ע"י משה עתה יהיו של אותו מתכת דוקא. ובענין תבניתם יש מי שאמרו שארכם היה אמה אחת והיה צר מלמעלה במקום הפה, ומתרחבים אחת אחת עד למטה, ושם היה להם פה רחב ועקום מעט לחוץ (תמונה י"ט) ולדעת קצתם המה ארוכים ביותר וצרים מאוד, והקנה נמשך ונכפל עד שלש פעמים, ואז יורד יותר למטה, וסמוך לסופו הוא מתרחב קצת, ויש לו אבוב עגול בראשו ממין המתכות ההוא ונותנין אותו במקום אשר תוקעין בו (תמונה כ'). וטעם שם חצוצרה אמרו שהוא דומה להברת הקול היוצא מזה הכלי. |
תמונה י"ט |
תמונה כ' |
|
והנה החצוצרות היו תמיד בידי הכהנים ולא ביד אחר וכנזכר בכתוב כמה פעמים, ולכן בימי משה שלא היו שם כי אם שני כהנים אלעזר ואיתמר בני אהרן הנותרים, לא עשה כי אם שתי חצוצרות, אבל בימי דוד שהיו שם כהנים רבים יש לומר שנתרבה גם סכום החצוצרות על הדוכן כדכתיב (דהי"א ט"ו כ"ד) ושבניהו ויושפט ונתנאל ועמשי וזכריהו ובניהו ואליעזר הכהנים מחצצרים בחצוצרות לפני ארון האלהים. אמנם מכתוב אחר משמע שזה לא היה כי אם בהולכת הארון, אבל על הדוכן לא היה תמיד כי אם שני חצוצרות לבד דכתיב (שם י"ו וי"ז) ובניהו ויחיאל הכהנים בחצוצרות תמיד לפני ארון ברית האלהים. ואם יקשה השואל ממה דכתיב (דהי"ב ה' י"ב) ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצצרים בחצוצרות יש להשיב אולי שלא היה זה כי אם בשעת החנוך הנזכר שם בפרשה. וכבר הבאנו לעיל אצל השופר ענין השתמשות החצוצרות על הדוכן לדעת הרב בעל שלטי הגבורים. וגם על זה יש להקשות מהכתוב בפרשה הנ"ל ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה' וגו', אולי שגם זה לא היה כי אם בפעם הזאת מרוב שמחה. ואפשר עוד שבעבור זה הזכירו הכתוב בפירוש ויהי כאחד וגו', לפי שיצא מן הכלל, ולא היה כן תמיד בשעת הדוכן, כמו שיצא גם מן הכלל בענין מספר החצוצרות וכנ"ל. |
|
אמר הרב בעל שלטי הגבורים בשם חכמי העמים, שהתוף דומה לספינה קטנה בלי מכסה והיא של נחושת או של מתכת אחרת ארוכה וצרה, חדה בראשה ובסופה, ורחבה וחלולה מעט באמצעותן (תמונה כ"א) ונהגו להקיש בו עם שבט של ברזל או של נחושת פעם בחזקה ופעם ברפיון, פעם בתכיפות רבות מורדפות זו אחר זו, ופעם בהשקט ובמתון, באופן שהיו נשמעים בהקשות ההן קולות שונות זו מזו. אמנם כפי מה שמצאתי אני בספרי חכמי העמים הנה הוא הכלי הנקרא בלשון יון טיפאנו"ן, ובלשון ערבי דוף. והחכם גיבוהר שראה אותו בארצות ישמעאל כתב שהוא עגול של מתכת או של עץ, ובצדו האחד מתוח בו עור, ובתוך העגול תקועות בו חתיכות קטנות של מתכת, וכמגביהים הכלי ביד השמאלית ומקישים בו באצבעות היד הימנית, יצא הקול כן מן העור המתוח, כן ע"י חתיכות המתכת (תמונה כ"ב). וכתב עוד שיקראו אותו דעף, ושהנשים מתופפות בו כשהן מרקדות בבית הנשים במחולות או שישירו ויזמרו בפה. וכן מצינו גם בספרי הקודש שהתוף הזה היה מצוי לרוב ביד הנשים. וכן גם לדעת חז"ל יש להתוף עור מתוח, כאשר הביא הרב הנ"ל עצמו בשם רבי יהושע, זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה, כיצד שתי קרניו, שתי חצוצרות שני שוקיו, שני חלילין, עורו לתוף וגו'. |
תמונה כ"א |
תמונה כ"ב |
|
והנה מצוי גם שם אותו הכלי המכונה אצלנו (פויקע) שהוא גם כן כלי של עץ חלל כעין קערה עמוקה מאוד, ועור מתוח על ראש הכלי בפתיחת החלל, ומכים עליו בשבט של עץ, ולכן יתרגמו האשכנזים שם תוף בשם הכלי הזה שהוא דומה לו באמת קצת, אבל גדול ממנו מאוד ואינו ביד הנשים כי כבד הוא, יקרא בלשון ערבי בשם טבלא. |
|
מהנמצא כתוב (תהלים ק"נ) הללוהו בתף ומחול, נראה שהוא גם כן שם כלי נגון וכן הוא לדעת רוב החכמים, ואם שבאמת הרקידה שעל פי מערכת הוא נקרא גם כן מחול כדכתיב (שופטים כ"א כ"א) אם יצאו בנות שלו לחול במחולות, וכתוב עוד (ירמי' ל"א י"ג) אז תשמח בתולה במחול, כבר אמרו שנקרא כן על שם הכלי החלול שעליו היו מנגנין. וכתב הרב בעל שלטי הגבורים שהוא הכלי הנקרא בלשון יון סיסטרו"ם. והוא כלי של נחושת או של מתכת אחר שהוא עגול ודומה לטבעת גדול פתוח מכל צדדיו שבזר שלו סביב סביב שהוא רחב כמו שלשה אצבעות היו קבועים פעמונים קטנים ובהקשת הענבלין בזווגין היו משמיעים קולות של שמחה (תמונה כ"ג) וכל הנשים בפרט הן מבנות עמנו הן משאר האומות היו מתענגות בו מאד בכל שמחה. ועמו היו מנגנות ומזמרות יחד בקול טבעי, כדכתיב ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, ותען להם מרים שירו לה' וגו'. הנה לדעתו יהיה תיבת ובמחולות הרבוי מן שם מחול, וזה נכון באמת. ולדעת קצתם היה כלי אחר כדומה לו, דהיינו גם כן עגול של מתכת, שהיה לו בית יד מתחתיו ובאמצעותו היה קבוע קו של מתכת, ועליו כמה טבעות קטנות גם כן של מתכת (תמונה כ"ד) וכשהיו מנענעים את הכלי ביד, ישמיע קול תרועה. |
תמונה כ"ג |
תמונה כ"ד |
|
|
|
לדעת קצתם הוא בעצמו הכלי הנקרא גם כן מחול, אלא שהוא על משקל נקבה, בהיות שמות רבים נבנים לפעמים על משקל זכר ופעמים על משקל נקבה. ולדעת קצתם הוא ממיני החלילין שזכרנו. וי"א שהוא שם כלי אחר מכלי המתרים ואין להכריע ביניהם. |
|
הנכון שהוא גם כן אחד מכלי הכאה כמו התוף כדכתיב (ש"ב ו' ה') ובתופים ובמנענעים. וכתב הרב בעל שלטי הגבורים, שהכלי הזה הוא דף אחד של עץ מרובע וחלק שבראשו יש לו בית יד לאחוז אותו בו, ועל הדף מזה ומזה יש חתיכות עץ עגולות כדוריות תחובות בשלשלת ברזל או במיתר קנבוס בתוך הדף (תמונה כ"ה), וכשמנענעים הדף ויקישו בו בכדורים האמורים ישמיעו קול של הברה עד למרחוק. |
תמונה כ"ה |
|
|
|
לדעת הרב הנ"ל הוא כלי עץ עגול וארוך וחלול מתחתיו שהיו לו ג' מתרים מגידי או מעי בהמה. ולדעת אחרים הוא כלי טריגא"נאן שהבאנו לעיל בשם שבכא. אמנם מהכתוב (ש"א י"ח ז') ותצאן הנשים וגו' בתפים בשמחה ובשלישית משמע שהוא גם כן אחד מכלי הכאה שהיו ביד הנשים כעין התוף והמחול. ולפ"ז היה הכלי המצוי עוד בידינו היום, דהיינו משולש של מתכת, שקבועים בו איזה טבעות של מתכות ומקישין בו בפטיש קטן של עץ (תמונה כ"ו). |
תמונה כ"ו |
|
|
|
אמר הרד"ק ז"ל בשורש צלל, כי הצלצל הוא המצלתים, והם שני כלי נחושת שמקישין זה בזה ומשמיעים קול ע"כ. והנה מצינו בכתוב (תהלים ק"נ) שהיו להם שני מיני צלצלים, דהיינו צלצלי שמע ג צלצלי תרועה, וכן מצינו בכלי הנגון שני מינים המכונים בלשונם (קאסטאגנעטטען) גדולים וקטנים, הגדולים הם כשני קערות עמוקות מעט, שיש לכל אחת בית יד לתפוש בו (תמונהכ"ז) ולוקחין האחת ביד הימנית והשניה ביד השמאלית ומקישין זו בזו, ויוציאו מהם קול הברה דומה לקול תרועה כשתהיינה ההקשות נרדפות במהירה, וזהו צלצלי תרועה הנזכר בכתוב. אכן הקטנים היו חתיכות של מתכות קטנות, דומה לכלי המכונה אצלנו (טעללער) והיו תקועות באמצעית שתי טבעות על שתי אצבעות ביד האחת (תמונה כ"ח), ולפעמים היו ביד האחרת גם כן שתי כלים כאלו, והיו מקישים בו לפעמים כאחת ולפעמים בזו אחר זו. והן הן צלצלי שמע הנזכרות בכתוב, שהיו ביד אסף הימן ואיתן להשמיע, כנזכר (דה"י ט"ו י"ט) דהיינו שעל ידי מין זה מהמצלתים היו המנצחים העליונים האלה משמיעים את המקהלות עת ירימו קולם יחד, או עת יענו אלו נגד אלו, וכדכתיב משמעים את המקהלות עת ירימו קולם יחד, או עת יענו אלו נגד אלו, וכדכתיב (שם שם י"ו) ומצלתים משמיעים להרים בקול לשמחה, וכתיב עוד (שם י"ו ה') ואסף במצלתים משמיע. מכל זה נראה טעם שם צלצלי שמע, ושהם הם המצלתים. |
תמונה כ"ז |
תמונה כ"ח |
|
אלו הן כלי השיר שנוכל לעמוד עליהן קצת, אחרי שימצאו בדומה להן בימינו, קצתם בארצות האלה שאנו יושבים בם, וקצתם בארצות המזרח, אכן ישארו עוד כלים אחרים הנזכרים בפתיחת מזמורי תהלים שלא ידענו מהם כי אם השם בלבד, כמו גתית, מות לבן, שושנים, יונת אלם רחוקים, אילת השחר, שושן עדות או שושנים עדות, ידותון, ועל הגתית אמרו שהוא כלי נגון שהביא דוד מגת, ואם כן הוא מ"מ לא נדע צורתו ומהותו. וכן בענין ידותון אמרו שהמשורר ידותן המציא זה הכלי, וגם ממנו לא נדע צורתו ומהותו. וחד מן חבריא אמר שהוא הכלי הנקרא בנחמיה (ו' ח') הידות, ונקרא המשורר איתן בשם ידותן, על שהיה משכיל מאוד בזה הכלי. וגם מי אשר יודה לזה, בכל זה לא יכירהו. ובבחינת יונת אלם רחוקים יש אומרים, שלהיות שהחליל יקרא בלשון יון אלם יהיה טעם יונת מארץ יון ונועם רחוקים לשון אורך, על דרך שאומרים שיש לכל גוף שלושה מרחקים, ועיין תבניתו בלוח הצורות (תמונה כ"ט). וזה באמת פירוש רחוק מאוד. |
תמונה כ"ט |
|
ובבאורנו לשיר נ"ו כתבנו, אפשר שיהיה נועם השם על שיהיה נגונה על דרך יללה ודומה לצפצוף יונה עניה העזובה מבן זוגה אשר שבוהו השובים ורחקוהו ממנה, ונועם שם אלם, מטעם כי לא אלמן ישראל, על הזכר שהוא גם כן נעזב מיונתו בארץ רחוקים וגם זה רחוק מעט. ובענין אילת השחר כתב הרב בעל שלטי הגבורים שהוא הכלי הנקרא בלשון רז"ל איילת, והוא כלי חרס עגול וארוך אמה וחלול שבפתחו האחד בלבד שיש לו משימין מתרים של גידי או מעי בהמה, ועל גבם מכסים עור ומכין עליו ומשתמשים בו לחופה ולמת כמו שעושין בחלילים, ופירוש אילת הוא מלשון אלי כבתולה שפירושו קונני, וכן תרגום שא קינה טול אליא. ופתרון מלת שחר במקום זה כמו לא תדע שחרה לפי שמקוננין בזה הכלי על צרה או מיתה פתאומית ע"כ. וזה באמת דבר שאין לו שחר. ולדעת קצתם טעם שם שחר מלשון ישחרונני ולא ימצאונני, ואמרו שקול הכלי היה דומה לקול אילת המשחרת את בעלה. וגם זה אינו קרוב לודאי. ובבאורנו לשיר כ"ב כתבנו על פי תרגום הרמבמ"ן ז"ל כזה, אילת השחר הוא שם כלי השיר הנקרא כן על נועם קולו כדרך אילת אהבים, דומה לכלי המצוי בידינו היום, ולפי שהשיר הזה רובו יללה ותחנה נאה ללותו בנגון צח ונמוך. וטעם השחר כי בעת ההיא בקום בני אדם מעל משכבם ברוח שאנן ולב שקט ונפשים מטרדות העולם, תהיה נפשם מוכנת אל ההתפעלות, וקול ערב ינעם להם מאוד ע"כ. ונודה ולא נבוש שלא ידענו אם לעת כזאת הגענו לאמת גמור. אמנם בבחינת שם על עלמות הנזכר (שיר מ"ו) יתכן לאמור שהם הנבלים על עלמות שהבאנו לעיל בבאור שם נבל. וכן על השמינית שזכר (שיר י"ב) יהיה הכנור על השמינית הנזכר (בדהי"א) שהבאנו גם כן לעיל בבאור שם כנור. וטעם על נגינת (שיר ס"א) אפשר שהוא השם המופשט מהפעולה או שהוא שם הכללי, הבא תחת שם הרבים נגינות כדרכו לפעמים, שאמרתי עליו שהוא שם כלל לכל כלי המתרים. וכן שם מחלת לדעת קצתם במקום מחולות. וטעם שם נחילות כבר הערנו לעיל שהוא שם כלל לכל כלי תקיעה, אמנם לדעת אחדים הוא שם פרטי למין מיוחד, המצוי בספרי הקורות, דהיינו שני חלילים שהיו מחוברים יחד, והיו תוקעים בו בפה ומקישין את נקבי האחד ביד הימנית ונקבי השני ביד השמאלית, ותבניתם בלוח הצורות (תמונה ל'). |
תמונה ל' |
|
הצבנו בזה לפני הקורא הנעים כל מה שידענו מענין הכלים לשמותם לתבניתם והשתמשותם, ויותר אין אתנו. אבל אולי הערנו בזה לב מתבונן משכיל לחקור עוד אחרי הענינים האלה, ומי יתן שיהיה עוללותיו טוב מבצירנו. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
