|
תוכן המאמר: א) חלקי ספר דברים ב) מן הקשיים הכרוכים בהוראת ס' דברים ג) מן הבעיות שבפרשתנו א. "שיבוש" הסדר הכרונולוגי ב. תוספות ג. סתירות ותמיהות ד) מכללי הוראת החלק התולדתי בתורה ה) פרשתנו כיחידה ספרותית ועניינית ו) אחדותה העניינית של הפרשה ומשמעותה ז) למשמעותם של דברי ההקדמה ח) לבעיית ה"תוספות" ט) לבעיית ה"סתירות" י) פרשת המרגלים וחטאו של משה יא) לבעיית האנכרוניזמים לכאורה א. "עבר-הירדן" ב. "כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו" (ב, יב) ג. "הנה ערשו ערש ברזל הלא הוא ברבת בני עמון" (ג, יא) יב) "בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער" (ב, כו-ל) יג) "מעשה אבות סימן לבנים" יד) השוואה בין בראשית יד-טו לבין דברים א-ד טו) ירושתם של אדום מואב ועמון תקציר: הוראת ספר דברים פרקים א-ד בנושא נאומו של משה לפני ישראל. מילות מפתח: דברים א-ד; משה רבינו. |
|
(א) חלקי ספר דברים חלק א, פותח כמו ס' שמות במלה "אלה"; חלק ב, דהיינו ה, א ועד כז, ח, מקביל לס' ויקרא ופותח כמוהו במלה "ויקרא"; חלק ג, דהיינו כז, ט ועד סוף הספר, פותח כמו ס' במדבר במלה "וידבר". בייחוד מלאה ההקבלה של חלק ב לספר ויקרא המלא הלכות, כמוהו. רד"צ הופמן בפירושו לס' דברים מביא דברי הגר"א ומציע מטעמים ספרותיים וענייניים חלוקה שונה במקצת: חלק א - א ועד ד, מג (כולל "נספח" - ד, מא-מג) המכונה בפיו "נאום פתיחה"; חלק ב - ד, מד ועד כז, ח (כולל "נספח" - כז, א-ח) המכונה בפיו "נאום המצוות"; וחלק ג - כז, ט ועד לא, יג (הנאום המסתיים ב-ל, כ מופסק על-ידי שני מאמרים מוסגרים וכולל "נספח" - לא, א-יג), המכונה בפיו "נאום הברית". לדעתו של רד"צ הופמן יש להוסיף לשלושת החלקים הללו - הנאומים העיקריים שבספר - עוד שני נספחים: "שירת משה" (= "שירת האזינו", לב, א-מג), לרבות פסוקי הפתיחה והסיום לא, יד-ל; לב, מד-מז); ברכתו האחרונה של משה, סיפור מותו ודברי הסיום (לב, מח-לד, יב). ישנן הצעות אחרות לחלוקת הספר, ובהן מכונים גם ה"נספחים" שבחלוקת - ד"צ הופמן בשם "חלקים", והרי שלוש מהן. נייחד את עיוננו בעיקר בחלק הראשון של הספר, המכונה, כאמור לעיל, "נאום הפתיחה", אף כי יתכן שהוא ראוי יותר לשם "נאום הירושה", וכפי שנווכח בהמשך. |
| הצעת קאסוטו | הצעת סגל | הצעת גרינץ |
|---|---|---|
| (א) א, א-ב, פתיחת הספר
| (א) נאום הפתיחה
| (א) א, א-ה, כותרת ראשית לכל הספר |
| (ב) א, ג-ד, מ, נאומו של משה בשנת הארבעים | (ב) א, ו-ד, מ, נאום המבוא הראשון
| |
| (ג) ד, מא-מג, הבדלת ערי המקלט | (ג) ד, מא-מג, ערי מקלט | |
| (ד) ד, מד-כו, יט חתימה | () נאום החוקים
| (ד) ד, מד-יא, לב, נאום המבוא השני |
| (ה) כז, הקמת המזבח | (ה) יב-כז, החוקים | |
| (ו) כח, התוכחות | (ג) נאומי הסיום
| (ו) כח, פרשת ההבטחה והתוכחה |
| (ז) כט-ל, עוד נאום אזהרה | (ז) כט-ל, סקירות היסטוריות | |
| (ח)לא, א-יג, מינויו של יהושע | (ח) מעשיו האחרונים של משה
| (ח) לא, פרידת משה |
| (ט) לא, יד-לד, יב, שירתו וברכתו של משה ופטירתו
| (ט) לב, שירת העדות בישראל - "האזינו" | |
| (י) לג, ברכות משה | ||
| (יא) לד, מות משה |
|
ברם, מתוך הקבלת ד, מד-מז ל-א, א-ז אפשר לראות גם ב-ד, מד-מז מעין סיום לנאום א, סיום המשמש יחד עם זה גם מעין פתיחה לנאום ב. ובהקשר זה יוער שלא רק הרישא של נאום א מקביל לרישא של נאום ב, אלא גם הסיפא של הפתיחה לנאום המצוות (יא, כב-כה) מקביל לפתיחה של נאום א (א, א-ה). ואלו נאומיו האחרונים של משה (כט-לא) ובייחוד כט, ו-ז שוב מקבילים לפתיחה בנאום א. זאת ועוד. החלק החזוני המכוון בנאום א לאחרית הימים מקביל לחלק החזוני שבנאומיו האחרונים של משה, פרקים כט-לב; הצו "באו ורשו" שבפתיחת נאום א מקביל לסיום ברכת משה "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר-חרב גאותך, ויכחשו איביך לך ואתה על-במותיך תדרך", ואלו ראיית הארץ על-ידי משה שבסוף הספר מקבילה להבטחת ה' לו בנאום א. כך אפשר לגלות בספר מיבנה ארכיטקטוני שלם, שבו חלקיו השונים מקבילים זה לזה. (ב) מן הקשיים הכרוכים בהוראת ס' דברים (א) לא רק שהסקירות ההיסטוריות שבספר, המהוות מעין חזרה על הספרים הראשונים, מנוסחות בסגנון יחודי, אלא המעשים המהווים את גופן של הסקירות מתוארים משום-מה שלא כסדר הכרונולוגי של התרחשותם. זאת ועוד. למעשים אלה ניתנים לעתים לא רק נימוקים חדשים, נימוקים שלא שמענום במפורש בספרים הקודמים, אלא גם נזכרים בהם פרטים חדשים בלתי-ידועים מחד גיסא, ומאידך גיסא מושמטים, אגב הרצאתם, פרטים ידועים. (ב) הוא הדין ביחס לחלק ההלכי שבספר (כלומר בעיקר לחלק "נאום-המצוות"). כמעט כל ההלכות שכמותן מצויות גם בספרים הקודמים, מובאות בספרנו בשינויים סגנוניים ולשוניים. ברם, אגב הוראתן מתפרשות גם הלכות ודקדוקים חדשים, ולעומתן יש קבצי הלכות המפורשים בספרים קודמים והם רק רמוזים בספרנו. ברם, מצויות בספרנו גם הלכות שלא נזכרו כלל בספרים הראשונים, ובסך הכל מצאו מוני המצוות בספרנו צ"ט מצוות חדשות. ונשאלת השאלה, מה ראתה התורה לחזור על מעשים ועל הלכות בצורה שבה חזרה עליהם בספרנו? ובאשר למצוות החדשות, יש לשאול, מדוע זכו מצוות אלה להיזכר דווקא בספרנו? אף מצויים בספרנו תיאורים של מעשים ולשונות מספר שנתפרשו על-ידי החדשים כאנכרוניזמים, שלפי דעתם קשה לישבם עם זמנו של משה-רבנו ועם כתיבתם בידו. במסגרת זו לא נוכל, כמובן, להתיר ולפרוק את כל הבעיות שהזכרנו. נוכל רק לרמוז על התרתן, אגב עיון יותר מדוקדק בארבעת הפרקים הראשונים של הספר. (ג) מן הבעיות שבפרשתנו א. "שיבוש" הסדר הכרונולוגי למשל, במקום לפתוח בסיפור המאורע הגדול של יציאת מצרים, המוזכר רק בהמשך, ולכאורה רק דרך-אגב, פותח משה את נאומו בסיפור מעשי מינוי השופטים ושליחת המרגלים ועובר מיד לסיפור מעשים שנעשו בשנת הארבעים לצאתם ממצרים, תוך דילוג על מעשים שונים. וגם אם נאמר שכוונתו בסיפורים אלה היא לא היסטורית-אינפורמטיבית, כי אם לימודית-תוכחית, הרי היה צריך לפתוח - כפי שכבר העיר ר"י אברבנאל - בתיאור חטאם הגדול הראשון של ישראל והוא מעשה העגל. ואכן תחזור התורה ותספר עליו בפרוטרוט, אבל רק להלן בפרק ט. והרי דוגמה אחרת. מעשי "היום" הגדול - כלומר מעמד הר-סיני - ומשמעותו נזכרים רק בפרק ד, אף כי מעמד זה ודאי קדם מבחינה היסטורית למינוי השופטים ולמעשה המרגלים. אמנם יתכן שיטען הטוען, כי כלל בידנו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" (פסחים ו ע"ב ועוד), ונכון הדבר, אבל בוודאי יש טעם גם להקדמת המאוחר ועלינו לנסות לגלותו. ב. תוספות ויוער שאין בדעתנו לפרט כאן את כל הקשיים, כי אם רק את אלה המהווים מעין "תוספות" או "סתירות" למה שידוע מן הספרים הקודמים. והרי רשימת ה"תוספות" הבולטות ביותר: (א) א, ו-ח הצו שנאמר לישראל בחורב "באו ורשו את-הארץ", וכן להלן א, כ-כא "עלה רש" (והשוה עוד ט, כג); (ב) א, ט-יז שתי מצוות לא-תעשה חדשות (וראה להלן "סתירות", יז); (ג) א, כג "וייטב בעיני הדבר" (וראה להלן "סתירות", יז); (ד) שם, כט-לד דברי משה "ואמר אליכם לא-תערצון" וגו'; (ה) ב, ד-ח הצו שלא להתגרות בבני עשו; (ו) שם, ט-יב הצו שלא לצור על מואב ולא להתגרות בו, כולל פרטים על היישוב מלפנים; (ז) שם, יד ציון הזמן שעבר מעזיבת קדש ברנע ועד למעבר נחל זרד; (ח) שם, יז-כב הצו לא להתגרות בבני עמון, כולל פרטים על היישוב מלפנים וירושתו (השוה עוד ב, לז); (ט) שם, כג השמדת העוים בידי הכפתורים; (י) שם, כד-כה, ל הצו "החל רש, והתגר בו מלחמה (= בסיחון)"; (יא) שם, ל מתן נימוק לסירובו של סיחון לתת מעבר; (יב) ג, ד "ששים עיר כל-חבל ארגב" (והשוה עוד שם, יד); (יג) ג, ט שמותיו השונים של הר חרמון (והשוה עוד ד, מח או כינויה היחידאי של הארץ במקרא בשם "הר האמרי"); (יד) ג, כג-כח תפילת משה ותשובת ה'; (טו) שם, מא-מג הבדלת שלוש ערי המקלט על-ידי משה בעבר-הירדן. ג. סתירות ותמיהות (טז) א, ט-יז בפרשת מינוי השופטים (ראה לעיל ב): א. בשמות יח יתרו הוא המציע, ואלו כאן משה הוא המבקש את הדבר (שמו של יתרו לא נזכר כלל בפרשתנו); ב. בשמות - משה בוחר בשופטים, ואלו מפרשתנו משתמע שהעם בוחר בהם; ג. בשמות ההדגשה היא על המעלות האמוניות-מוסריות, ואלו בפרשתנו ההדגשה היא על המעלות השכליות ("חכמים ונבונים"); (יז) א, כב-מה בפרשה המקבילה בס' במדבר נעשתה שליחת המרגלים על-פי צו ה', ואלו בפרשתנו - לפי בקשת העם. ברם, חמורה יותר היא ה"סתירה" לכאורה בדבר עונשו של משה "גם בי התאנף ה' בגללכם" שנאמר בהקשר למרגלים, ואלו לפי במדבר כ, יב-יג נענש משה בגלל מי-המריבה; (יח) ב, כט הידיעה על דבר מכירת מיצרכי-מזון לישראל על-ידי "בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער" לא רק שלא נזכרה בס' במדבר, אלא גם סותרת לכאורה את הנאמר בספר דברים עצמו, "על-דבר אשר לא-קדמו אתכם בלחם ובמים" (כג, ה); (יט) לשונות אשר יכולים להתפרש, כאמור לעיל, כאנכרוניזמים. (ד) מכללי הוראת החלק התולדתי בתורה ברצוננו להצביע על כללים מספר, מהם מיתודיים-דידאקטיים ומהם פרשניים, היפים להוראת החלק התולדתי שבתורה, שבאמצעותם נוכל להבין יותר הן את התורה שבכתב, הן את התורה שבע"פ, זו המהוה את פירושה המוסמך והא-לוהי. נפתח בעיון בכללים היפים להבנת הצורה הספרותית של הכתובים, צורה שאינה אלא ביטוי צורני לתוכנם העיוני, והרי הם: (א) בחינת המבנה הספרותי של הפרשה, כגון "איתורה" בספר, תוך סימון מסגרתה, כלומר "פתיחתה", "סיומה" וחלקיה ה"טבעיים" ומציאת המלים החוזרות בה פעמים מספר, המהוות לעתים את המלים המדריכות או המנחות שבפרשה. יש שמלים אלה קושרות את הפרשה הנלמדת עם הפרשה שבה נזכרה מלה זו לראשונה, דבר המאפשר לנו ללמוד מתוך השוואה של שתי הפרשיות מעין "גזירה שוה". (ב) "כל דברי התורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל - זה פותח" (תנחומא פ' חוקת, כג ועוד), ובשינוי לשון - "דברי תורה פותחים זה לזה כמו פתחים ודלתות" ("שוחר-טוב" קיט, סא). וכלל התואם את דבריהם: "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי, ראש-השנה פ"ג, ה"ה). במלים אחרות: מדרכה של התורה וגם של נביאים וכתובים הוא שכאשר צריך לחזור על הלכה מסוימת או על מעשה מסוים, לעולם לא תהא זו חזרה מילולית על הניסוח הראשון, אלא תמיד יבוא הדבר בשינוי לשון ותוספת (או שינוי) פרטים, וזאת מטעמים חינוכיים-לימודיים. יוצא שאם ברצוננו לעמוד על מלוא משמעותו של עניין - או של הלכה - החוזר ונשנה, מחובתנו להשוות את העניין למקבילותיו ולצרף את כל הפרטים, המפוזרים לעתים במקומות שונים, במסגרת מסכת או סוגיה עיונית אחת ולעמוד על משמעותה מתוך ראייה כוללת. וכלל גדול נוסף היפה לפרשתנו - ולא רק לפרשתנו בלבד - הוא כללם ז"ל: (ג) "מעשי אבות סימן לבנים" (על-פי סוטה לד ע"א - "סימן לבנים שעברו אבות את הירדן"). מעשי ה"אבות" מהווים סימן לגאולתם של בניהם - יוצאי מצרים, ומעשי גאולתם של יוצאי מצרים הם "מפתח לגאולתן של הבנים" (בראשית רבה פרשה ע, ו) "וכימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו). ונסיים בכלל מיתודי: (ד) השוואה, כלומר לכוון את עצמנו - ואת תלמידינו - לראיית כל הפרשיות המקבילות לפרשה הנלמדת ולאמן את עצמנו בעריכת השוואות מדויקות ומדוקדקות ביניהן, תוך ידיעה שכל שוני לא בכדי כי אם ללמדנו בא. מחובתנו אפוא לחזור ולשאול בכל מקרה של שוני את שאלתו של רש"י "מה זה בא ללמדנו?! ". נפתח אפוא בבחינתה הספרותית והעניינית של פרשתנו. (ה) פרשתנו כיחידה ספרותית ועניינית (א) א, ו - ב, א תוכנה: הצו לכבוש את "הארץ", מינוי שופטים, חטא המרגלים ועונשם, כולל כשלון המסע הראשון לכיבוש "ההר" שנערך בשנה השנית. (ב) ב, ב - ג, כט תיאור המסע השני, בשנת הארבעים - כיבוש עבר-הירדן וירושתו. (ג) ד, א-מג נאום-תוכחה שבו משה מסכם את הלקח המשתמע מכישלונות העבר הקרוב והרחוק, כי שמירה קפדנית על מצוות ה' והידבקות בו הן תנאי לירושת הארץ ולהארכת ימים עליה. יחידה ב מקבילה ליחידה א מבחינת פתיחתה וסיומה, כפי שהוכיח זאת רד"צ הופמן. יחידה א פותחת במלים: |
"ה' א-להינו דבר אלינו בחרב לאמר, רב-לכם שבת בהר הזה (= חורב). פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי" וגו' (א, ו-ז).
|
|
ובדומה לכך פותחת גם יחידה ב: |
"ויאמר ה' אלי לאמר. רב-לכם סב את-ההר הזה (= שעיר), פנו לכם צפנה" (ב, ב-ג).
|
|
יחידה א מסתיימת במלים: |
"ותשבו בקדש ימים רבים, כימים אשר ישבתם. ונפן ונסע המדברה" וגו' (א, מו - ב, א).
|
|
ובדומה לכך גם ביחידה ב: |
"ונשב בגיא מול בית פעור" (ג, כט).
|
|
ברם, לא רק פתיחותיהן וסיומיהן כי אם גם ענייניהן מקבילים זה לזה, וכגון: * ההקבלה בין שני המסעות - מסע השנה השנייה שנסתיים בכשלון, והמסע שנערך בשנה הארבעים ואשר נסתיים בירושת עבר-הירדן המזרחי. * הענקים אשר הפילו את אימתם על המרגלים, שתרו את עבר-הירדן המערבי, נזכרים ביחידה א (א, כח) וחוזרים ונזכרים רבות ביחידה ב (ב, י-יא, כ-כב; ג, יא, יג). * ביחידה א מדובר בגזירה שנגזרה על דור המדבר (א, לה-לט), וביחידה ב - בביצועה של גזירה זו (ב, יד-טז). * ההבטחה שיהושע יביא את העם, חוזרת בשתיהן (א, לח - ג, כא). * הודעתו של משה בעטיו של חטא המרגלים "גם-בי התאנף ה' בגללכם" (א, לז) חוזרת גם ביחידה ב - "ויתעבר ה' בי למענכם" (ג, כז). * הלבנון הנזכר ביחידה א (א, ז) חוזר ונזכר בתפילת משה ביחידה ב (ג, כה). יחידה ג מהוה לכאורה יחידה ספרותית בפני עצמה ופתיחתה דומה לסיומה: |
"ועתה ישראל שמע אל-החקים ואל-המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את-הארץ אשר ה' א-להי אבתיכם נתן לכם" (ד, א).
|
|
מקביל אל: |
"ושמרת את-חקיו ואת-מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך, ולמען תאריך ימים על-האדמה אשר ה' א-להיך נתן לך כל-הימים" (שם, מ).
|
|
ברם, דומה פתיחתה של יחידה ג במידה מסוימת גם לפתיחתה של יחידה א: |
"ראה נתתי לפניכם את-הארץ, באו ורשו את-הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם" (א, ח).
|
|
זאת ועוד. דברי משה ביחידה ג: |
"להוריש גוים גדלים ועצמים ממך מפניך להביאך לתת-לך את-ארצם נחלה כיום הזה" (ד, לח).
|
|
מזכירים את דברי העם והמרגלים ביחידה א: |
"אנה אנחנו עלים אחינו המסו את-לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים, וגם בני-ענקים ראינו שם" (א, כח).
|
|
מינוי השופטים ביחידה א מקביל מבחינה עניינית לפרשת הבדלת ערי המקלט הבאה כנספח ליחידה ג (ד, מא-מג), ואלו הזכרת מעשי בעל-פעור שביחידה ג (ד, ג, מו) קושר מחדש את יחידה ג עם ב (ג, כט). בכל שלוש יחידות-המשנה של הנאום חוזר, כאמור, עניין כעסו של ה' על משה "בגללכם" (א, לז) או "למענכם" (ג, כו) או "על דבריכם" (ד, כא). כמו כן מצוי בנאום שפע של מלים ומונחים המשותפים לכל חלקיו ומבריחים אותו מן הקצה אל הקצה, ונראה שהן מהוות מעין מלים מדריכות או מנחות. מבין המלים המדריכות נציין: (א) השורש "ירש" החוזר בפרקים א-ד כ"ו פעמים, כמניין הוי"ה, בחינת "ה' א-להיכם נתן לכם את-הארץ הזאת לרשתה" (ג, יח). ויצוין בהקשר זה שהשורש "ירש" הוא מן הרווחים בספרנו, והוא נזכר בו ע"ב פעמים, כך שהספר כולו עומד בסימן ירושת הארץ, ומזה נטלו כאמור פרקינו כ"ו פעמים. (ב) הלשון "הארץ" במשמעות ארץ-ישראל כולה או א"י המערבית נזכר בפרקינו ח"י פעמים, וליד ארבע מהן מצוי התואר "הטובה" (א, לה; ג, כה; ד, כא, כב, והשוה עוד א, כה). (ג) י"ב פעמים נזכר בפרקינו השם "אמר". (ד) י"ב פעמים - "בשן". (ה) ח' פעמים - "שעיר" ו-ו' פעמים "עשו". (ו) ו' פעמים "מואב" או "מואבים" ו-ו' פעמים "בני עמון" או "עמונים", וביחד נזכרים "בני לוט" י"ב פעמים. (ז) ט' פעמים נזכר בפרקינו "סיחון" ו-ח' פעמים "עוג מלך הבשן". (ח) ה' פעמים נזכרים בפרקינו ה"רפאים"; פעמיים ה"אמים", פעם אחת ה"זמזמים" ו-ד' פעמים ה"ענקים" או "בני הענקים", כלומר ביחד נזכרים עמי הענקים הקמאיים או בניהם - י"ב פעמים! (ט) ח' פעמים נזכר עבר-הירדן במשמעות עבר-הירדן המזרחי ופעם אחת במשמעות עברו המערבי. (י) ל' פעמים - "גלעד". (יא) ח' פעמים - "המדבר". (יב) ז' שמות של דרכים, ובכללן כאלה הקרויות על שם ארץ-היעד, נתפרשו בפרקינו. (יג) י"א פעמים נאמר הלשון "בעת ההיא". אין להניח שהזכרת לשונות מסוימים ז' או י"ב פעמים, כלומר מספרים המעידים על שלימות (או של העולם או של ישראל העם), היא בגדר מקרה. אדרבה. נראה לנו שלשונות אלה הם כחוטים האורגים ושוזרים את כל הכתובים שבפרקינו למסכת עיונית אחת, ומבליטים את המעשים העיקריים שעליהם נסב הדיון בפרקינו ורומזים למשמעותם. אם נוסיף שבפועל אין תוכנה של יחידה ג אלא לקח, המשתמע מן המעשים שעליהם מסופר ביחידות א וב, תוך ראייה נבואית של מה שעתיד להתרחש ב"אחרית הימים" (ד, ל), כי אז מותר לנו לומר שכל הנאום הוא "מקשה אחת" הן מבחינה עניינית הן מבחינה ספרותית. (ו) אחדותה העניינית של הפרשה ומשמעותה וכאן ברצוננו לחזור ולומר שמטרת הנאום - על שלושת חלקיו - אינה היסטורית-אינפורמטיבית, כי אם מן התחום התוכחתי-לימודי, כשהאירועים ההיסטוריים השונים מן העבר העתיק - מתקופת האבות - ומן העבר הקרוב ביותר משמשים מעין רקע ואימות ללקח, שאותו רוצה התורה ללמדנו, ומכאן ה"שיבוש" הכרונולוגי של המעשים אשר להם נדרש משה אגב הרצאתו הלימודית-חינוכית. נראה שהחלק הראשון, זה הדן במסע הראשון, בא להדגיש שנעשו כל ההכנות להצלחת המסע, וביניהן מינוי השופטים, שנתמנו לא רק לתפקידי שיפוט גרידא, כי אם גם לתפקידים צבאיים ומינהליים (ידוע, למשל, ששרי האלפים ושרי המאות עמדו בראש צבא ישראל במלחמת מדין - במדבר לא, יד, מח ועוד - ויש להניח בוודאות שכך היה גם בשאר המלחמות). ואלו מפלת ישראל בחרמה שבידי האמורי היושב בהר באה ללמדנו שעוז-רוח אינו מועיל, אם המעשה כשלעצמו אינו לרצון ה': "לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם, ולא תנגפו לפני אויביכם" (א, מב). החלק השני לא רק בא להבליט את הצלחת המסע השני לירושת הארץ - עבר-הירדן המזרחי - לאחר שדור יוצאי מצרים בא על עונשו, "ויהי כאשר-תמו כל-אנשי המלחמה למות מקרב העם" (ב, טז), אלא גם טומן בחובו הבטחה לכיבוש כנען וירושתה: "לא תיראום, כי ה' א-להיכם הוא הנלחם לכם" (ג, כב). חלק זה מסתיים בציון העובדה בעלת המשמעות האמונית שאין משוא-פנים בדין, וכי ה' ממצה את הדין עד תומו אפילו ביחס למשה, ויהושע "הוא ינחיל אותם את-הארץ אשר תראה". ואלו בחלק השלישי, הפותח במלים "ועתה ישראל שמע" (והלשון "שמע" מכוון בוודאי להסקת לקח) והמזכיר מבחינת תוכנו וצורתו משא נבואי, תובע משה קיום קפדני ביותר של כל המצוות ללא תוספת וללא מגרעת, "למען תחיו ובאתם וירשתם את-הארץ", ואגב כך הוא מזכיר את המעשה שהתרחש ליד מואב ("בגיא מול בית פעור"), תוך הסקת הלקח לדורות ממעשה זה שהליכה אחרי עבודה-זרה גוררת השמדה, ורק דביקות בה' מעניקה חיים. נראה שמעשה בעל-פעור עורר את החשש, שגם בעתיד עלולים ישראל ללכת אחרי התרבויות האליליות של שכניהם, שהצטיינו בתרבות חומרית מפותחת ועשירה ("ציוויליזאציה" בלע"ז), אבל תרבותם הרוחנית ("קולטורה" בלע"ז) הייתה מושחתת. נגד פיתוי זה מעמיד משה את סגולותיה של תרבות ישראל (תרבות במשמעות "קולטורה") המצוינת בחוקים ומשפטים צדיקים אשר גם יעוררו את התפעלותם של "העמים אשר ישמעון" (ד, ו), ויעניקו לו בצדק את התואר "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (התואר "גוי גדול" חוזר גם בפסוקים ז, ח), ובהזדמנות זו הוא מדגיש את מעמדם הרוחני המיוחד והסגולי בזכות "קרבת ה'" שבא לידי ביטויו המלא במעמד סיני, מעמד חד-פעמי בתולדות האנושות: |
"כי שאל-נא לימים ראשנים אשר-היו לפניך למן-היום אשר ברא א-להים אדם על-הארץ ולמקצה השמים ועד-קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו" (שם, לב).
|
|
או בגילוי-שכינה בשעת הוצאתם ממצרים (שם, לז) ובהליכתם במדבר. במעשה נבואי זה משה חוזה את "אחרית הימים" (שם, ל), חזון המשמש מעין אב-דוגמה לבל הנביאים הבאים אחריו, והטומן בחובו "השחתה", וכתוצאה ממנה "אבדן" ו"שמד" (שם, כו) וגלות (שם, כז). ברם, יישארו "מתי מספר" (שם, כז) אשר ידרשו את ה' בכל לבבם ובכל נפשם (שם, כט), והם יזכו לרחמי ה' אשר "לא ישכח את-ברית אבתיך אשר נשבע להם" (שם, לא), וחלק זה מסתיים כאמור במעין פתיחתו שהחוקים והמצוות הם תנאי ל"אשר ייטב לך ולבניך אחריך, ולמען תאריך ימים על-האדמה אשר ה' א-להיך נתן לך כל-הימים" (שם,מ). למשא נבואי זה צירפה התורה מעין נספח והוא מעשה הבדלת שלוש ערי המקלט (שם, מא) על-ידי משה בעבר-הירדן המזרחי, כנראה כדי ללמדנו שבקיום המצוות, ובמקרה זה - אלה התלויות בארץ - מותנית אריכות הישיבה בארץ (שם, מ). |
| המשך המאמר |
|---|
