|
(ז) למשמעותם של דברי ההקדמה (א) דברי הספר נאמרו לכתחילה בעל-פה - "אלה הדברים אשר דבר משה" בצורה של נאומים "אל-כל-ישראל", ורק סמוך לפטירתו נצטוה לכתבם. לפיכך נשתמר בנאומים נבואיים אלה מסממני סגנונו האישי של משה, ורובם ככולם אף נכתבו כפי שננאמו, בגוף ראשון, בניגוד לסגנון הבלעדי של גוף שלישי שבו מוסרת התורה את דבריה בספרים שמות, ויקרא ובמדבר. יחד עם זאת ברור שדברי משה אלה הם דברי שולחו, "ככל אשר צוה ה' אתו אלהם" (א, ג). (ב) נאומים אלה נשאו במקומות שונים בעבר-הירדן (המזרחי), כדברי ר' יוסי בן דורמסקית בספרי: "מעידני עלי שמים וארץ... כולן מקומות הן אלא (שנקראו) על שם המאורע". ונראה שפרשתנו נאמרה "בארץ מואב" (א, ה), כלומר בשטח שטוהר על-ידי כיבושי סיחון ועל-ידי כך הותר לישראל (במדבר כא, כו-ל), ואולי אף נוכל לדייק יותר את מקומו של הנאום והוא - "הגיא מול בית פעור" (ג, כט; ד, מו, וראה עוד במדבר כא, כ), שם נפטר משה ושם נקבר (דברים לד, ו). (ג) הדברים נאמרו רק לאחר כיבוש עבר-הירדן וירושתו על-ידי שני השבטים וחצי שבנו שם ערים וגדרות צאן (במדבר לב, לג-מב; דברים ג, יב-כ; ד, מא-מג). והנחת-יסוד אחרונה להבנת הפרשה והספר כולו: משה אינו מדבר בחלל ריק. ארבעת החומשים על הלכותיהם והליכותיהם כבר ידועים ושגורים בפיהם של שומעיו, כך שרובו של ס' דברים אינו אלא (א) פירוש נוסף לדברים שכבר לימדם; (ב) הדגשת דברים ומצוות שהזמן גרמם, על סף כניסתם לארץ-ישראל המערבית, וייתכן שניתנו לו עוד בסיני, או באוהל מועד, בשנה הראשונה. (ח) לבעיית ה"תוספות" למשל, התוספת לכאורה מס' (א) "באו ורשו את-הארץ,.." (א, ו-ח) ו"עלה רש" (שם שם, כא) מתפרשת לא רק מתוך ההנחה הכללית שכל מטרת יציאת מצרים הייתה מכוונת להעלותם מ"עני מצרים אל-ארץ הכנעני" וגו' (שמות ג, יז), כדברי ה' למשה שצריך לאמרם ל"זקני ישראל" (שם שם, טז), וראה בשירת הים (שם טו, יג-יז), וכל המעשים שנעשו בסיני, כגון הקמת המשכן וארגון המחנה לא נעשו אלא לשם כך, אלא שבפירוש נאמר למשה סמוך לכריתת הברית בהר-סיני על מצוות כיבוש הארץ בגבולות הייעוד (שם כג, לא): "ושמתי את-גבלך מים-סוף ועד-ים פלשתים וממדבר עד-הנהר, כי אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך". ואל כתוב זה גם מכוונים הגבולות שנתפרטו בראשית הצו שלנו: "פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל-כל-שכניו... ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון עד-הנהר הגדל נהר פרת" (דברים א, ז). כך בוודאי גם הצו (י) "החל רש, והתגר בו (= בסיחן) מלחמה" (שם ב, כד) לא רק שאינו תוספת, כי אם מתבקש מעצמו ומכוון להלכי-הרוח המתוארים בפרשת כיבוש עבר-הירדן שבס' במדבר, "ויאמר ה' אל-משה אל-תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת-כל-עמו ואת-ארצו, ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי..." (במדבר כא, לד). ומכאן שאף הצווים שלא להתגרות במואב (ו) ובבני עמון (ח) הם צווים הכרחיים שנאמרו לא לדורות כי אם לשעה ולמשה באופן אישי - "אלי" (ב, ט, יז), כי בלעדיהם אין להבין, מדוע באמת לא התגרו בני ישראל בממלכות קטנות אלה, לאחר שקצרה "נפש-העם בדרך" (במדבר כא, ד), והרי ארצותיהם אף כלולות בתחומי הייעוד שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, וחזרו ונתפרטו בסיני, כאמור. יתר על כן. גם עמים אלה עצמם חשבו שאכן הגיע שעת כיבושם, כפי שמוכח משירת הים: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען" (שמות טו, טו). אלא שגרם חטא המרגלים, וה' אסר עליהם על בני ישראל לכבוש ארצות אלה בשלב זה, וכיבושן נדחה לעתיד לבוא. יכול היה משה לגלות לעם שכבר זכה "להוריש גוים גדלים ועצמים" (דברים ד, לח), את סיבת סירובו העקשני של סיחון לתת מעבר לבני ישראל (יא), "כי-הקשה ה' א-להיך את-רוחו ואמץ את-לבבו" (שם ב, ל), דבר שיש לפרשו כעונש בעבור חטאיו הקודמים, ודרך אגב - רק משה יכול היה לנקוב את הזמן המדויק שעבר בין מעשה שליחת המרגלים בקדש ברנע ועד מעבר נחל זרד (ז). כך מתקבל על הדעת שרק סמוך לפטירתו הירשה משה לעצמו לגלות לעם את נוסח תפילותיו לביטול עונשו האישי (דברים ג, כג), וכבר עמדו רבותינו ופרשנינו ז"ל על רוב רובם של הקשיים שהם בגדר "תוספות" ותירצום בצורה סבירה. ולא זו אף זו. אלמלא "תוספות" אלה, היה זה מחובתנו לשאול, מה ראתה התורה לחזור בצורה מילולית על דברים הידועים לנו? יש אפוא רק להדריך את התלמידים - רצוי על-ידי עבודה עצמית ומודרכת - במציאת ה"תוספות" המהוות את ה"קשיים" ולכוונם, אחר שינסו את כוחם בפירוקם, לעיון בפרשנינו ולעמוד מתוך פלפול התלמידים על משמעות הכתובים ועל הדרכים השונות לפירושם. קשות מן התוספות שיש להן מקבילות בספרים הקודמים, הן התוספות שלכאורה אין להן מקבילות, והדנות בהיסטוריה הקמאית של אדום, עמון, מואב, עוג מלך הבשן, לרבות עם קמאי שישב בחופה של ארץ-ישראל המערבית - העוים. לתוספות ההיסטוריות יש להוסיף גם תוספות גיאוגראפיות, כגון הכינוי היחידאי במקרא "הר האמרי" לארץ-ישראל ושמותיו השונים של הר-חרמון, ואף ביחס לתוספות אלה ולכינויים אלה יש לשאול, מה בא המקרא ללמדנו?! (ט) לבעיית ה"סתירות" תחילה נעיין ב"סתירות" (לעיל טז-יח) ונדגיש שוב שהן לא נעלמו מעיני חז"ל ומעיני פרשנינו. והרי הבולטות ביניהן: (א) גוש הסתירות המתיחס לפרשת מינוי שופטים (א, ט-יז = שמות יח, לעיל מס' טז). והנה, השוואה מדוקדקת, עיון מעמיק וראייה סוקרת של שתי הפרשיות יוכיחו לנו שאין כאן שתי גירסות למעשה אחד, כי אם מעשה אחד שפרטיו מסופרים בשני מקומות. בספר דברים מגלה לנו משה רק מה שסתמה התורה בס' שמות, תוך הדגשת דברים שיפים היו לשעת אמירתם בשנת הארבעים, סמוך לפטירתו של משה. אין כל ספק שדבריו הסובייקטיביים-האישיים של משה בס' דברים "לא-אוכל לבדי שאת אתכם..." (א, ט), "איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם וריבכם..." (שם, יב), שלא נזכרו בס' שמות, תואמים את מצב רוחו האובייקטיבי גם אז. לא רק שיתרו תיאר את סבלו בלשון "נבל תבל גם-אתה גם-העם הזה... כי-כבד ממך הדבר לא-תוכל עשהו לבדך" (שמות יח, יח), ולכן הציע לו למנות שופטים "והקל מעליך ונשאו אתך" (שם, כב), אלא מצאנו שמשה התאונן קשות באזני ה' זמן קצר אחר זה בפרשת המתאוננים, מעשה שקדם לשליחת המרגלים, על המשא הכבד שהוטל עליו: |
"... למה הרעת לעבדך ולמה לא-מצאתי חן בעיניך, לשום את-משא כל-העם הזה עלי... כי-תאמר שאהו בחיקך כאשר ישא האמן..." (במדבר יא, יא-יב).
|
|
(ב) כן מדומה היא הסתירה שכאלו בס' שמות משה הוא שבחר בשופטים, ואלו מפרשתנו יוצא שהעם בחר בהם. גם כאן נאמר "ואשימם בראשיכם" (א, יג) ובהמשך "ואקח את-ראשי שבטיכם... ואתן אותם ראשים עליכם" (שם שם, טו). ברם, גם מס' שמות אין להסיק שמשה לא נועץ בישראל בעניין זה, אלא התורה לא מצאה לנכון לספר לנו את הדבר, כי לדעתה פרט זה לא היה נחוץ לסיפורה שם. (ג) אף הסתירה בין סגולות השופטים שצוינו בשמות, והן אמוניות-מידותיות ("יראי-א-להים, אנשי אמת, שנאי בצע"), לבין הדגשת הסגולות השכליות ("חכמים ונבונים") היא מדומה. ופירש רד"צ הופמן שהלשון "ידעים לשבטיכם" שבס' דברים כולל ודאי את הסגולות האמוניות-מידותיות ההכרחיות לשופטים המכונים בתורה גם בשם "א-להים". ברם, בסגולות אלה לא סגי, כי הרי על השופטים גם לדעת את החוק ולהבינו, כנאמר בס' שמות "והזהרתה אתהם את-החקים ואת-התורת" (יח, כ), ובהמשך "ושפטו את-העם בכל-עת" (שם, כב). (ד) ואלו התוספת על דבר המצוות המוטלות על השופטים כבר רמוזה בלשון "והזהרתה אתהם את-החקים ואת-התורות, והודעת להם את-הדרך ילכו בה ואת-המעשה אשר יעשון" (שם, כ), ובא משה בפרשתנו ופרטם. יוצא שלא רק ששתי הפרשיות המקבילות בדבר מינוי שופטים אינן סותרות זו את זו, כי אם להיפך, הן משלימות זו את זו. (י) פרשת המרגלים וחטאו של משה שם - שליחת המרגלים היא על-פי ציווי ה' "שלח לך" (יג, ב), ואלו מס' דברים יוצא שהעם הציע את הדבר, והוא מצא חן גם בעיני משה - "וייטב בעיני הדבר" (א, כג). ברם, כבר רבותינו במדרש במדבר רבה ובעקבותיהם רש"י ז"ל ע"א פירשו לנו - מייתור הלשון "'לך' - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה, שלח" וגו'. חמורה בפרשה זו היא הודאתו האישית של משה שעונשו נגרם לו לא בעטיה של פרשת מי-מריבה, כי אם דווקא בעטיה של פרשת המרגלים - "גם-בי התאנף ה' בגללכם לאמר, גם-אתה לא-תבא שם" (דברים א, לז). יש שתי דעות אצל פרשנינו ליישוב סתירה זו: דעה אחת אומרת שאף כתובנו דן למעשה בפרשת מי-מריבה, והוא נאמר כאן כמאמר מוסגר, בחינת: ראו מה גרמתם לעצמכם, או ראו מה גורמים חטאים?! ברם, הסבר זה מוקשה במקצת, כי הרי מי-מריבה אינם נזכרים בפרשתנו, והכתוב כשלעצמו נראה כשלוב וארוג במסכת פרשת המרגלים, לפיכך סוברים פרשנים אחרים, ובראשם ר"י אברבנאל, שאכן חטא משה בפרשת המרגלים. ומכיוון שדעתו - ודעת ההולכים בעקבותיו - לא כל כך ידועה, נביאה כלשונה ונעיין בה. והרי דבריו של ר"י אברבנאל, תוך כדי השמטות: |
"ואמנם חטא משה רבנו עליו השלום, כי כאשר שאלו ישראל (לשלוח) המרגלים, לא אמרו כי אם 'וישיבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן'. והא-ל יתברך לא אמר גם כן כי אם 'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען' וגו', והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה - כי צוה אותם שיראו 'את העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה אם רעה... היש בה עץ אם אין, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים'.
והשאלות האלה ששאלו מאתם אין ספק שהיו לכוונה טובה, לשמח את ישראל בבשורות טובות, אבל נמשך מהם מה שנמשך... ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה, מה שישראל לא שאלו ולא צוהו הא-ל... ראה הש"י היות משה רבנו ע"ה סבה בזה המקרה, ושהיה מהצדק והדין הישר, שגם הוא, שסבב זה, לא יבא שמה, כי שגגת למוד עולה זדון". |
|
ואם תשאל, משום מה לא ציינה התורה גם בס' במדבר את חטאו ואת עונשו של משה בהקשר פרשת המרגלים - ישיב לך ר"י אברבנאל: |
"ולפי שישראל חטא במזיד, והוא ע"ה חטא בשוגג ובכוונה טובה, רצה הש"י לחוס על כבוד משה, ולא תהיה גזרתו בתוך גזרת העם בפרשת שלח לך אנשים. והאריך עליו אפו כמו שהאריך בזה האופן לאהרן על מעשה העגל עד פרשת מי-מריבה המפורשת בחוקת".
|
|
ולר"י אברבנאל גם הוכחה נוספת לצדקת פירושו: |
"כשגזר הש"י על דור המדבר שלא יבאו לארץ כנען... לא הוציא מהם כי אם יהושע וכלב... לא משה ואהרן. לפי שכבר היה נגזר לעיניו יתברך עליהם שימותו, ולולא זה תהיה השבועה שלא כדין".
|
|
בעל "אור החיים" הק' סובר שכבר חז"ל הבינו כך כתוב זה, והוא מפרש ע"א: |
"והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו בפסוק 'ויבכו העם בלילה' וגו' (יד, א) - קבעו בכיה לדורות, כי ליל תשעה באב היה, שבו נחרב הבית. ואמרו עוד שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית-המקדש, לא היה הבית נחרב...
ואם תאמר, הלא רואני שמיתת משה היתה על מי-מריבה, כבר כתבתי שם, שאם משה היה מקדש שמו יתברך, היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים... והיה ה' מתיר שבועתו והיה נכנס לארץ ובונה בית-המקדש, מכון לשבתו עולמים". |
|
ואלו בעל "תוכחת משה בעניני המרגלים" שנדפס בחומש "רב פנינים" מדייק ומבחין בשם הילקוט, כי גזירת משה הייתה כפולה: (א) שלא יכניס את העם לארץ-ישראל כמלך; (ב) וגם שלא יכנס לארץ-ישראל לדור שם כהדיוט. הגזירה הראשונה הייתה בשביל המרגלים, כי גם הוא (משה) היה הגרמא בנזקין, מחמת שהוסיף על דברי העם פרטים רבים (כפירושו של ר"י אברבנאל - י' ק')... ובעוון מי-מריבה נגזרה עליו הגזירה השניה, שלא לבוא לארץ-ישראל כלל, אף כהדיוט לא...", וזו גם דעתו של "בעל הטורים" המוצא שדבר זה אף רמוז בכתוב "איש באנשים האלה" (דברים א, לה) - סופי-תיבות משה, שגם הוא בכלל השבועה. והוא מוסיף: |
"'באנשים' - ג' (כלומר המלה "באנשים" נזכרת שלוש פעמים במקרא). דין (= כאן), ואידך 'ויחלו באנשים הזקנים' (יחזקאל ט, ו) ו'זקן בא באנשים' (שמואל א' יז, יב). מלמד שהיתה הגזירה אף על משה ואהרן...".
|
|
אם פירושם של בעלי הדעה השנייה הוא נכון, תהיה זו הוכחה משכנעת נוספת לאוטנטיות דבריו של משה, כי רק משה יכול היה לגלות לעם דברים הקשורים לו באופן אישי, דברים שהתורה כיסתה עליהם גם בס' שמות וגם בס' במדבר. אמנם יש מקום לשיקול חינוכי מסוים - האם מותר לנו לגלות דברים שהתורה לכאורה כיסתה עליהם? לדעתנו יש מקום לשיקול זה בלימוד תורה בבית-ספר יסודי, אבל הוא אינו יכול להכריע בשעת לימוד התורה בבית-הספר העל-יסודי, ולדעתנו יש להביא גם את דעת הפרשנים דלעיל המיצגים דעה ב' ולהעמיד את דברי שתי הדעות לוויכוח בכיתה ול"פלפול תלמידים". (יא) לבעיית האנכרוניזמים לכאורה א. "עבר-הירדן" יתר על כן. הכינוי "עבר-הירדן" במשמעותו האובייקטיבית היה לדעתנו ידוע לישראל גם מן פרשת קבורת יעקב - "ויבאו עד-גרן האטד אשר בעבר הירדן... על-כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן" (בראשית נ, י-יא) וגם מן פרשת ירושת עבר-הירדן שבה נזכר כינוי זה כניגוד מפורש ל"ארץ כנען" המערבית, "אנחנו נעבר חלוצים לפני ה' ארץ כנען, ואתנו אחזת נחלתנו מעבר לירדן" (במדבר לב, לב). אבל גם ביהושע ט, א נזכר עבר-הירדן כמונח סובייקטיבי המכוון דווקא לארץ כנען המערבית, כשם שהוא נזכר במשמעות זו בתפילתו של משה (דברים ג, כה). ב. "כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו" (ב, יב) ג. "הנה ערשו ערש ברזל הלא הוא ברבת בני עמון" (ג, יא) (יב) "בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער" (ב, כו-ל) ברם, הסתירה העיקרית בתוכנה של "תוספת" זו יש לראות בזה שבניגוד לסירובם של האדומים והמואבים לתת לישראל מעבר, כמסופר בבמדבר, אומר כתובנו שהם מכרו לישראל "אוכל" ו"מים", עובדה זו סותרת לכאורה גם את הנאמר להלן בספרנו בפרשת האסורים לבוא בקהל ביחס למואב, "על-דבר אשר לא-קדמו אתכם בלחם ובמים" (כג, ה). רש"י פירש סתירה זו באמרו "לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים". כלומר, אין כתובנו סותר את הנאמר בס' במדבר על סירובם לתת מעבר, כי אינו דן בו בכלל, הוא בא להוסיף פריט שלא נזכר שם, ולפיכך אין בתוספת זו משום סתירה. ברם, תירוצו של רש"י מתיחס לסתירה המדומה שבין כתובנו לבין הנאמר בס' במדבר, ואלו ביחס לסתירה שבין כתובנו לבין הנאמר בדברים כג, ה, נראה פירושו של רד"צ הופמן המפרש, כי הכתוב שם מאשים את מואב שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים, כדרך שקידם מלכיצדק את אברהם, אלא ניאותו למכור להם מצרכי-מזון תמורת כסף, כנאמר בכתובנו. רשב"ם דייק מלשון "בני עשו" שבפרשתנו - במקום "אדום" בס' במדבר - ומציון המקום הגיאוגראפי "ער" בהקשר למואב, שאכן המדובר הוא לא בכלל האדומים ולא בכלל המואבים, כי אם בקבוצה מסוימת מבני עשו שישבה בשעיר, ובקבוצה מסוימת של מואבים שישבו ב"ער". והרי דבריו: |
"אבל בשאר מואבים כתוב בהן 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים', וכן היושבים בשעיר... אבל בני עשו הקרואים אדום יצאו לקראתכם בחרב 'ויט ישראל מעליו ויסבו את הר שעיר ימים רבים'".
|
|
ושוב, לא סתירה יש כאן, אבל יש כאן גם פירוש, גם תוספת וגם השלמה. (יג) "מעשה אבות סימן לבנים" שמות העמים הקדמונים שברובם - או אפילו כולם - נמנים עם הענקים הנזכרים בפרשתנו, הם: (א) "האמים" המתוארים כ"עם גדול ורב ורם כענקים" (ב, י) הנחשבים על (ב) "הרפאים" (שם, יא, והשוה עוד "יתר הרפאים" - ג, יא); (ג) "החרים" (ב, יב, כב); (ד) "הזמזמים" (שם, כ) שיש לזהותם, כפי שציינו זאת פרשנינו, עם "הזוזים" (בראשית יד, ה); (ה) האמורי. השמות הללו מעלים על דעתנו את פרשת המסע הצבאי של ברית "ארבעת מלכי המזרח" נגד חמשת מלכי הככר בימי אברהם, שבדרכם היכו את: (א) הרפאים בעשתרות קרנים; (ב) הזוזים בהם; (ג) האימים בשוה קריתים; (ד) החרי בהררם שעיר; (ה) האמרי הישב בחצצון תמר. פרשה זו בבראשית שופעת שמות גיאוגראפיים קדמונים שכבר משה היה צריך לכנותם בשמם החדש. ואלו השורש "ירש" המתלוה להערות ההיסטוריות על דבר העמים הקמאים בעבר-הירדן - ב, ה, ט (פעמיים), יב (פעמיים), יט (פעמיים), כא, כב, כו ועוד - מעלה על דעתנו קשר אסוציאטיבי של פרשתנו לפרשה שבה נזכר לראשונה שורש זה בתורה, היינו לפרשת "ברית בין הבתרים", הסמוכה והצמודה קשר אורגני - כפי שנוכח להלן - לפרשת מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. קשרים אלה, בדין הוא שיעלו את הצורך לבדוק, אם אין לראות במעשים המסופרים בדברים א-ד את הכלל "מעשה אבות סימן לבנים" שטבעו חז"ל. נקדים במציאת הקשרים הספרותיים והרעיוניים שבין שתי הפרשיות בבראשית יד-טו, ולאחר מציאתם נבדוק את הקשרים הספרותיים והרעיוניים שביניהן לבין דברים א-ד. כבר עמדו חכמים על הקשרים הספרותיים הקיימים בין בראשית יד לבין טו, והרי הבולטים ביניהם: - "אשר-מגן צריך" (יד, כ) = "אנכי מגן לך" (טו, א); - "רכוש" (לשון זה נזכר בפרק יד ה' פעמים: יא, יב, טז (פעמיים), כא = "רכש גדול" (טו, יד); - "דמשק" (יד, טו) = "דמשק אליעזר" (טו, ב); - "האמרי" (יד, יג) = "עון האמרי" (טו, טז, והשוה כא); - עשרה מלכים צוינו בפרק יד (ארבעה מלכי המזרח, חמישה מלכי הככר ומלך שלם) וכנגדם נתפרטו בפרק טו עשרה עמים שארצותיהם ניתנו לאברהם (1 - הקיני; 2 - הקנזי; 3 - הקדמוני; 4 - החתי; 5 - הפרזי; 6 - הרפאים; 7 - האמורי; 8 - הכנעני; 9 - הגרגשי; 10 - היבוסי). מקביל לשם העם האחרון שברשימה בפרק טו (היבוסי) - שם העיר שלם, היא ירושלם (תהלים עו, ג) הנזכרת בסוף פרק יד. ברם, לא רק הקשרים הספרותיים הופכים את הפרקים יד-טו למקשה אחת אלא גם הקשרים הרעיוניים שביניהם. נצחונו של אברהם על ארבעת המלכים פירושו גם כיבושה הסמלי של כל הארץ, לפחות להלכה, וארץ זו נמסרת לזרע אברהם כירושה ב"ברית בין הבתרים". וכשם שמלכי המזרח כבשו בראשונה את עבר-הירדן המזרחי, כך גם עתידים זרע אברהם לרשת לראשונה את עברה המזרחי של הארץ, ורק בשלב שני את ארץ-ישראל המערבית עד אי-שם "משמאל לדמשק", כלומר מצפון לדמשק. (יד) השוואה בין בראשית יד-טו לבין דברים א-ד |
| בראשית יד-טו | דברים א-ד | |
|---|---|---|
| 1. | יד, א - "ויהי בימי אמרפל מלך שנער... מלך אלסר... מלך עילם... מלך גוים". | א, ד - "אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון, ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי" |
| 2. | שם, ג - "עמק השדים הוא ים המלח". | ג, יז - "ועד ים הערבה ים המלח". |
| 3. | שם, ה - "את רפאים בעשתרת קרנים | א, ד - "עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי".
ג, יא - "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים". שם, יג - "לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים". |
| 4. | ואת הזוזים בהם | ב, כ - "רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזמים". |
| 5. | ואת האימים בשוה קריתים". | שם, י-יא - האמים לפנים ישבו בה... רפאים יחשבו אף הם כענקים, והמאבים יקראו להם אמים". |
| 6. | שם, ו - "ואת החרי בהררם שעיר. | שם, ה - "ירשה לעשו נתתי את הר שעיר".
שם, יב - "ובשעיר ישבו החרים לפנים". |
| 7. | עד איל פארן | שם ח - ונעבר מאת אחינו בני עשו הישבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר". |
| 8. | אשר על המדבר". | שם, ז - "ידע לכתך את המדבר הגדל הזה"
א, יט - "את כל המדבר הגדול והנורא... עד קדש ברנע". שם, מ - "פנו לכם, וסעו המדברה דרך ים-סוף". |
| 9. | שם, ז - "וישבו ויבאו אל עין משפט הוא קדש | שם, ב - "עד קדש ברנע".
שם, מו - "ותשבו בקדש ימים רבים" |
| 10. | ויכו את כל שדה העמלקי | שם, מד - "ויצא האמרי (לפי במדבר יד, מג-מה הוא "העמלקי והכנעני הישב בהר")... ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה". |
| 11. | וגם את האמרי הישב בחצצן תמר". | שם, מד - "ויצא האמרי הישב בהר" |
| 12. | שם, י - "והנשארים הרה נסו". | שם, כד - "ויפנו ויעלו ההרה" |
| 13. | שם, יג - "והוא שכן באלוני ממרא האמרי אחי אשכל..." | שם, כד - "ויבאו עד נחל אשכל" |
| 14. | שם, טז - "וישב את כל הרכש, וגם את לוט אחיו ואת רכשו השיב" | ב, ט - "כי לבני לוט נתתי את ער ירשה". |
| 15. | שם, כ - "וברוך א-ל עליון אשר מגן צריך בידך"
טו, א - "את תירא אברם אנכי מגן לך" | ג, כב - "לא תיראום, כי ה' א-להיכם הוא הנלחם לכם".
א, כא - עלה רש... אל תירא". |
| 16. | שם, ד - "והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך".
שם, ז - "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". | שם, לט - "ובניכם... והם יירשוה".
ג, יח - "ה' א-להים נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה" ד, כב - "וירשתם את הארץ הטובה הזאת". שם, לח - "להוריש גוים גדלים ועצמים ממך..." שם, מז-מט - "ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן שני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן, מזרח שמש. מערער אשר על שפת נחל ארנון ועד הר שיאן הוא חרמון. וכל הערבה עבר הירדן מזרחה ועד ים הערבה, תחת אשדת הפסגה". |
| 17. | שם, ה - "ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הככבים אם תוכל לספר אתם, ויאמר לו כה יהיה זרעך". | א, י-יא - "ה' א-להיכם הרבה אתכם, והנכם היום ככוכבי השמים לרב. ה' א-להי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דבר לכם". |
| 18. | שם, ו - "והאמין בה', ויחשבה לו צדקה". | שם, לב - "ובדבר הזה, אינכם מאמינם בה' א-להיכם". |
| 19. | שם, יג - "ויאמר לאברם ידע תדע כי-גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם, ארבע מאות שנה". | ד, כ - "ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם נחלה כיום הזה". |
| 20. | שם, יד - "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. | שם, לד - "או הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' א-להיכם במצרים לעיניך".
שם, לז - "ותחת כי אהב את אבתיך ויבחר בזרעו אחיו, ויוציאך בפניו בכחו הגדל ממצרים". |
| 21. | "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". | ב, ז - "כי ה' א-להיך ברכך בכל מעשה ידך... לא חסרת דבר".
שם, לה - "רק הבהמה בזזנו לנו, ושלל הערים אשר לכדנו". ג, ז - "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו". שם, יט - "... ידעתי כי מקנה רב לכם". |
| 22. | שם, יב-יח - "ויהי השמש לבוא... ויהי השמש באה ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר..." | א, לג - "ההלך לפניכם... באש לילה... ובענן יומם".
ד, יא - "וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל". שם, יב - "וידבר ה' אליכם מתוך האש". שם, כד - "כי ה' א-להיך אש אכלה הוא, א-ל קנא". שם, לג - "השמע עם קול א-להים מדבר מתוך האש". שם, לו - "... ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש". |
| 23. | שם, טז - "כי לא שלם עון האמרי עד הנה". | (בפרקנו משמש האמורי, הנזכר בהם י"ב פעמים, כשם כולל לבני הארץ). |
| 24. | טו, יח - "עד הנהר הגדל נהר פרת". | א-ז - "עד הנהר הגדל נהר פרת". |
|
(טו) ירושתם של אדום מואב ועמון הארץ "עד-הנהר הגדל נהר פרת" היא ירושה לזרע אברהם, ארץ שאברהם אף כבשה (ולוא להלכה). לפי שעה זכו בחלק ממנה כ"ירושה" בני עשו ואף "בני לוט" "בן אחיו של אברהם" (שאף מכונה "אחיו") שהצליחו, כנראה בזכות אותה הברית, להוריש את עמיה הקמאים הענקים והם האימים והזמזמים (= הזוזים) שנחשבו על הרפאים, כשם שבני עשו הצליחו להוריש את "ישבי הארץ" (בראשית לו, כ) הקמאים - החורים. אלו זכו ישראל, יכלו לרשת גם ארצות אלה כבר בימי המסע הראשון, ברם, משלא זכו, נאסרה עליהם לפי שעה ירושתן של ארצות אלה. אך מצאנו בתורה שכבר בלעם מנבא לכיבושן בעתיד: |
"אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב,
דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל-בני-שת. והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו, וישראל עשה חיל" (במדבר כד, יז-יח). |
|
נבואתו זו נתקיימה בימי דוד שכבש ארצות אלה ועשה שפטים ביושביהן. ואלו ישעיהו בנבואתו על הגאולה העתידה, גאולה שתעלה בהיקפה ובעוצמתה על גאולת מצרים, בהתאם להבטחת התורה "והיטבך והרבך מאבותיך" (דברים ל, ה), אומר: |
"ועפו בכתף פלשתים ימה יחדו יבזו את-בני-קדם,
אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם" (ישעיה יא, יד). |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
