|
תוכן המאמר: מבוא פרק א': מבנים בספר יונה מבנה כללי מבנה פרק א' פרק ב': עיון בספר יונה פרק א' פרק ב' פרק ג' פרק ד' פרק ג': דמויות משנה בספר יונה יונה והמלחים יונה ואנשי נינוה פרק ד': מקבילות לדמותו של יונה מן המקרא יונה ומשה יונה ואליהו סיכום ביבליוגרפיה תקציר: ניתוח ספרותי של ספר יונה מילות מפתח: יונה ואליהו, יונה ומשה, נינוה. |
|
בחיבור זה נתמקד בדמותו של יונה הנביא. בספר יונה לא מסופר מאומה על זהותו. האיזכור המפורש היחיד של יונה הוא בספר מלכים1, ורק שם הוא מכונה בשם "נביא", ולא בספר יונה בו הוא פשוט "יונה". פרט זה, וכן פרטים אחרים בסיפורו של יונה, גורמים לסיפור זה להיות מסקרן ומושך. מדוע ברח יונה מלפני ה'? מה התרחש בלב ים בין יונה ובינו לבין עצמו? מדוע מוסר לנו התנ"ך תיאור כה מדוקדק של מהלך הדברים באותה אניה? מדוע כעס יונה משנתקבלה תשובת אנשי נינוה? איזה מסר רצה הקב"ה להעביר ליונה באמצעות הקיקיון? על שאלות אלו ועוד ננסה לעמוד בחיבורינו זה, וכמו כן ננסה להראות כיצד כל הפרטים מסייעים בידינו לעמוד על דמותו של יונה. הפרק הראשון עוסק במבנים בספר יונה ובניתוחם. בפרק השני נעיין בגוף הספר ובתוכנו, ונעמוד על דמותו של יונה. הפרק השלישי מוסיף לעמוד על דמותו של יונה באמצעות דמויות המשנה שבספר יונה. הפרק הרביעי יעסוק בהקבלות בין דמותו של יונה ודמויות אחרות במקרא. |
|
מבנה כללי המשותף בין שתי הנבואות הוא פתיחתן וסיומם. הנבואות פותחות בקריאה: " קום לך אל נינוה"3 , ומסיימות ברחמי ה', על יונה בנבואה הראשונה4 , ועל אנשי נינוה בשניה5. ניתן להראות שישנה גם הקבלה בין שתי הנבואות באמצעות הטבלה הבאה. |
| נבואה ראשונה | נבואה שניה |
|---|---|
| שליחת יונה אל נינוה (א' א'-ב') | שליחת יונה אל נינוה (ג' א'-ב') |
| הבריחה אל תרשיש ( ג'-ד') | ההליכה אל נינוה (ג'-ד') |
| יראתם של המלחים (ה'-ח') | פקודת המלך לתשובה (ו'-ט') |
| הכרזת יונה על אמונתו בה' (ט') | אמונתם של אנשי נינוה בה' (ה') |
| הכרת ה' ע"י המלחים (י') | תשובת אנשי נינוה (י') |
| תפילתם של המלחים (י"ד) | תפילתו/תלונתו של יונה (ד' ב'-ד') |
| הצלת יונה ע"י בליעת הדג (ב' א') | הצלתם של אנשי נינוה ג' י') |
| נס הדג (ב' א' י"א) | נס הקיקיון (ד' ז'-י') |
| הצלתו של יונה (ב' ב'-י') | דבר ה' על הצלתם של אנשי נינוה (ד' י"א) |
|
במרכז הנבואה הראשונה עומד יונה. יונה הנביא (שכפי שהזכרנו במבוא אינו מכונה כך בספר יונה), הבורח משליחות ה' יונה הוא זה "אשר בשלו הסער הגדול הזה" (ע"פ א' י"ב) על האניה ועל מלחיה ובבריחתו זאת מתחיל את הירידה המתמשכת עד אשר חומל עליו האל ומתוך המצולות שולח דג גדול להצילו. במרכז הנבואה השניה עומדים אנשי נינוה, אלו אשר די בקריאה אחת מפי הנביא לעורר את כולם ולשוב בתשובה לפני האלוקים. ההקבלה וההשוואה בין שתי הנבואות כל כך בולטת, לעומת יונה הנביא שכנביא ה' היה צריך לעשות רצון בוראו ולמלא שליחותו, ותחת זאת מנסה לברוח, כביכול, מלפני ה', הרי שאנשי נינוה אלו שהגיעו לשפל המדרגה6 די להם ביום אחד של קריאה של יונה בה הוא רק רומז עוד 40 יום ונינוה נהפכת" (ג' ד'), ואנשים אלו שלא ברור אם הם מכירים בכלל את יונה "ויאמינו אנשי נינוה באלוהים..." (ג' ה'). גם ההקבלה בין נס הדג לנס הקיקיון מאירה את דמותו של יונה. נס הקיקיון הוא למעשה משל שהקב"ה משתמש בו כדי להמחיש ליונה מדוע רצה בתשובת נינוה, הקיקיון הוא, למעשה, אנשי נינוה. גם יונה במעי הדג וגם אנשי נינוה עברו תהליך של חזרה בתשובה, ומבחינה מסוימת זו של אנשי נינוה מעולה יותר שכן הם שבו בתשובה עוד קודם שבאה הפורענות לעומת יונה שרק כש"אפפוני מים עד נפש" (ב' ו'), חוזר בתשובה. אך בעוד שנס הדג נראה ליונה טבעי, הרי שאת הצלתם של אנשי נינוה (שהם הנמשל לקיקיון כמו שאמרנו קודם) אינו מקבל. בנס הדג אנו לומדים את עיקרון התשובה המתיישם אצל יונה, ובנס הקיקיון מראה הקב"ה ליונה שאת העיקרון הזה יונה מוכן לקבל רק לגבי עצמו ולא לגבי אנשי נינוה. מבנה פרק א' |
| 1. סערה ויראת המלחים (ד'-ה')
|
13. עמידת הים מזעפו (ט"ו-ט"ז) | |
| 2. תפילת המלחים איש אל אלוקיו (ה') | 12. תפילת המלחים לה' (י"ד) | |
| 3.יונה יורד אל ירכתי הספינה (ה') | 11. נסיון המלחים להשיב את הספינה אל היבשה (י"ד) | |
| 4. דברי רב החובל ליונה (ו') | 10. דברי יונה אל המלחים (י"ב) | |
| 5. דברי המלחים איש לרעהו (ז') | 9. דברי המלחים ליונה (ח', י"א) | |
| 6. מעשה הפלת הגורלות (ז') | 8. סערת הים הגוברת (י"א) | |
| 7. הודאת יונה (ט') | ||
|
כשמחלקים ומציגים באופן זה את הפרק , בולטת לעין ההדגשה של התנ"ך את הודאתו של יונה במרכז הפרק וסביבו נוצרת אוירה מתוחה ששיאה מגיע בהודאתו של יונה והכרזתו כי "עברי אנכי" ואחריה ירידה הדרגתית במתח עד סוף הפרק. אמנם כאשר מתבוננים ומשווים בין הצלעות המקבילות בחלוקה זאת הדברים נעשים ברורים ובולטים יותר. ההקבלה הראשונה (בין חלק 1 ל-13) מדגישה את ההבדל הגדול שבין תחילתו הסוערת של הפרק לשלווה הפסטורלית והרוגעת שאחרי הסערה. בהקבלה השניה (בין חלק 2 ל-12) מודגשת רמתם הרוחנית הגבוהה של המלחים7, גם בפסוק ה' וגם בפסוק י"ד מתפללים הם אל האלוקים, אלא שבפסוק י"ד הם קוראים אל ה' ומכירים בשליטתו ובכוחו הבלעדי "כי אתה ה' כאשר חפצת עשית". בהקבלה השלישית (בין חלק 3 ל-11) בולטת תגובתו של יונה לקושי מול תגובתם של המלחים. בעוד שיונה "יורד אל ירכתי הספינה" למרות שהוא יודע "כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (פסוק י"ב) , הרי שהמלחים מנסים בכל כוחם ואינם מתייאשים אף לאחר שיודעים את הסיבה שישנה סערה ואינם מוכנים להטיל את יונה אל הים במהירות. בהקבלה הרביעית (בין חלק 4 ל-10) בולטת גישתו הדתית של רב החובל שאינו קורא ליונה לעזור בהשבת הספינה אל הים אלא "קום קרא אל אלוקיך!" אל מול בקשתו של יונה "שאוני והטילוני אל הים" במקום שיפנה אל הקב"ה ויאמר שהוא מסכים לשליחות אל נינוה. בהקבלה החמישית (בין חלק 5 ל-9) אנו נפגשים במלחים שלאחר שפנו איש אל אלוקיו וראו שאין הם עוזרים פונים הם אל הגורלות שהם, מבחינה מסוימת, כח עליון יותר8, ואל מול התנהגות זו בולטים דברי המלחים אל יונה ששואלים/אומרים ליונה ומזכירים לו "מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה?!..ויאמרו אליו מה זאת עשית?" ומשפטים אלו חודרים כל כך עמוק אל הנפש ומדגישים את התנהגותו הלא-ראויה של יונה אף לו עצמו. בהקבלה השישית (בין חלק 6 ל-8) ישנה אווירה של חוסר וודאות. גם מעשה הפלת הגורלות יש בו חוסר וודאות לגבי התוצאות וגם הים הסוער והולך לאחר הודאת יונה מדגיש את הבלבול וההלם של המלחים למשמע ההודאה, וכל זה כדי להעצים את מרכזיותה של ההודאה בפרק. הודאתו של יונה באה בין שני מצבים של חוסר וודאות, של תחושה של אקראיות בעולם, ואז מכריז יונה "ואת ה' אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה" (א' ט'). יונה מכריז שהוא מאמין באלוקי הים והיבשה, לא סתם אלוקים שכאשר קוראים אליהם אינם עונים, אלא אלוקי הים והיבשה. כנגד האווירה של חוסר הוודאות באה ההודאה וההכרזה באמונה באלוקים הנצחי, וזו אולי שאיפתו הפנימית של יונה, אף שאינה באה לידי ביטוי בהתנהגותו. |
|
בפרק זה נסקור את ספר יונה וננסה לעמוד על דמותו של יונה כפי שעולה מפשטם של הפסוקים ומרצף האירועים. פרק א' בפסוק א': " ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר". שם זה נזכר עוד פעם אחת בתנ"ך בספר מלכים10, שם הוא מוזכר כזה אשר הביא את "דבר ה' אלוקי ישראל אשר דיבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר". ואמנם ישנם שני הבדלים בולטים בין שני האזכורים. ראשית, בספר מלכים מוצג יונה כ"עבד ה'"- העבד כפוף הוא לגמרי לאדונו ומבטל את עצמו ורצונו לרצון אדונו, אך כאן הוא אינו מכונה בכינוי זה. שנית, שם הוא מכונה בתואר "נביא", ואילו אצלנו הוא סתם "יונה בן אמתי". הסיבה להבדלים אלו היא, אולי, שאצלנו יונה לא מתנהג כמו עבד ה' וכמו שמצופה מנביא ה'. בפסוק ב' מצווה ה': " קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה". תוכנה של הקריאה לא מפורש בכתוב וייתכן שאף לא נאמרו ליונה. הסיבה לכך היא אולי שיונה כנביא אמור לדעת את התפקיד העיקרי של הנביא להיות המחנך והמוכיח של בני האדם ולקרבם לעבודת ה'. אך יונה, לא רק שאינו שומע לקב"ה, הוא אף מנסה לברוח מן השליחות, הוא בורח אל הים וגם שם לאחר שניצל מטביעה בדרך נס, הוא אינו הולך מיד להוכיח את אנשי נינוה אלא מחכה לצו ה' : " קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה את הקריאה אשר אנוכי דובר אליך" וכאן, אפשר לומר הקב"ה אומר ליונה בפירוש מה עליו לקרוא, ומה עליו לומר. יונה אם כן פועל רק לאחר שמכריחים אותו לפעול. בפסוק ג' נתקלים אנו בתגובת יונה לצו ה' :ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה'..."כאן נפגשים אנו בתכונה נוספת של יונה, הרצון לברוח מן המציאות. כשמתבוננים בפסוקים אלו ניתן לראות שישנה מילה מנחה החוזרת על עצמה בצורות שונות על יונה נאמר: "וירד יפו...וימצא אניה...וירד בה..." ולאחר מכן בשיא המתח: "וישכב וירדם". ירידה זו אינה מקרית, היא חוזרת על עצמה שוב ושוב בפרק זה ומציינת את הנפילה והשקיעה בה שוקע יונה ואולי אף מורה לנו על הרגשתו ומצב רוחו. שיא הירידה ותחושת חוסר הרצון לחיות ולהתמודד מופיעה בבקשת יונה מן המלחים: " שאוני והטילוני אל הים" (י"ב) פעולה שמשמעותה מוות וטביעה כמעט וודאים, ואי אפשר שלא להזכיר כאן את דברי המדרש בנוגע לכוונתו המקורית של יונה כשירד אל יפו: " אמר ר' יוחנן: לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים!"11 ואת כוונתו זו, שלא יצאה אל הפועל בתחילה, מבקש הוא עכשיו להוציא אל הפועל, אלא שעתה אין לו את הכוחות הנפשיים לעשות זאת בעצמו והוא מבקש את המלחים לעשות זאת. בפסוק ד' נפגשים אנו במילה מנחה נוספת אשר תלווה אותנו לכל אורכו של ספר יונה. "וה' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים", התבוננות מהירה בספר תראה לנו עד כמה בולטת העובדה שכמעט כל דבר המוזכר בספר בין אם הוא דומם, צומח, חי או אדם, מתואר כ"גדול" או "גדולה".נינוה היא "העיר הגדולה"12 הרוח והסער, "יראה גדולה"13 וכן יראה גדולה את ה'"14 , "דג גדול"15, "עיר גדולה לאלוקים"16, רעה גדולה"17, "שמחה גדולה"18 ואף לגבי מלך נינוה מוזכר "המלך וגדוליו" ולא סתם "המלך ושריו". ולא בכדי מדגיש הכתוב כינויים אלו אצל כל אותן דמויות ורגשות, ויותר זועקת היא העובדה שהיחיד שהיה צריך לזכות לכינוי זה ואינו זוכה הוא יונה הנביא בעצמו! ניתן לפרש עובדה זו בשתי דרכים. הדרך האחת להבין זאת היא שזאת היא דעתו של המספר על יונה לנוכח התנהגותו שאינה הולמת את מעמדו ותפקידו. אך אפשר אולי להבין זאת כדעתו של יונה על עצמו כרואה עצמו נחות משאר הדמויות. רב החובל קורא אל יונה בפסוק ו': " מה לך נרדם!", אך מי שקורא בעיון את הפסוקים הקודמים יכול להבין שיונה אינו סתם "נרדם" הוא אינו ישן מתוך עייפות, הוא משתמש בשינה בדרך לברוח מן המציאות ולכן אין הכתוב מספר שיונה התעורר כתוצאה מקריאתו של רב החובל, כפי שנראה בהמשך. המלחים בפסוק ח' נמצאים במצב לחץ, עובדה שיכולה להסביר את אי הסדר והמהירות שהם מציגים את השאלות ליונה19. כשיונה עונה על שאלות המלחים, במקום לענות על כל חמש השאלות שנשאל הוא עונה רק על השאלה האחרונה, הסיבה היא אולי שקודם לכן הוא לא התעורר מקריאתו של רב החובל ורק עתה כשבאו המלחים מבוהלים ונסערים מתעורר הוא ולכן הוא עונה, אולי, על השאלה האחרונה, שהיא השאלה היחידה שהוא שומע. בפסוק י"ב מתגלה לנו תכונה חיובית בדמותו של יונה. כשרואה יונה שהוא מהווה סכנה לשלום המלחים הוא אינו מהסס ומוכן למות כדי להציל את שאר האנשים. אך אליה וקוץ בה, שכן האפשרות בה בחר יונה לעשות זאת היא ע"י שיטילוהו אל הים, פעולת התאבדות גמורה, במקום שיתפלל אל ה' ויקבל שליחותו. בעובדה זאת יש כדי ללמד על יונה שמעדיף לברוח מן המציאות, וכמו כן נשאר סביל ואינו יוזם מאומה עד שאפילו את פעולת ההתאבדות הוא מבקש מן המלחים לעשות עבורו. פרק ב' פרק ג' נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא אופן הציווי בפעם השניה. הקב"ה אומר: "קום לך אל נינוה... וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך". כבר עמדנו על כך שבמרכז הנבואה הראשונה עומד יונה ובמרכז הנבואה השניה עומדים אנשי נינוה21 ולאור זאת אפשר להבין את הפסוק באופן עמוק יותר. הקב"ה אומר ליונה שילך ויקרא-ילמד את אנשי נינוה את מה שעבר עליו, אותו תהליך של תשובה שעבר יונה יעברו גם אנשי נינוה. נינוה מתוארת בפסוק ג' כ"עיר גדולה לאלוקים מהלך שלושת ימים", ועם זאת כאשר יונה מתחיל ללכת בנינוה ולהוכיח את האנשים, עוד בטרם הלך מהלך יום אחד וכבר: "ויאמינו אנשי נינוה באלוקים...", אנשי נינוה אינם צריכים את צו המלך על מנת שישובו בתשובה, הם מפיצים את השמועה בכל העיר וקוראים צום עדי לבטל את הגזירה. בפסוק ו' מגיעה השמועה גם אל מלך נינוה ותגובתו אף היא כתגובת בני עמו ואולי אף יותר חריפה: "ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר. ויזעק ויאמר...האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו, ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלקים בחזקה...". מלך נינוה קורא לאנשי נינוה שיפשפשו הן בעבירות שבין האדם למקום: "וישובו איש מדרכו הרעה", והן בין אדם לחבירו: "ומן החמס אשר בכפיהם. כשמתבוננים בפסוקים אלו ניתן לראות ביטויים שמוכרים לנו מפרשיות דומות במקרא. יונה אומר: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", ביטוי שנזכר גם לגבי סדום ועמורה: "ויהפך את הערים האל..."22, וכבר ראינו שתיאורו של הקב"ה את אנשי נינוה מזכיר ודומה לתיאור של אנשי סדום ועמורה.23. הביטוי: "ויאמינו אנשי נינוה באלקים" הוא ממש כלשון הפסוק: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שנזכר לאחר קריעת ים סוף כשראו בנ"י את המצרים טובעים, ואולי יש בזה כי לבטא הערכה של הכתוב כלפי תשובתם ומעלתם של אנשי נינוה24. גם תגובת מלך נינוה: "...ויכס שק וישב על האפר" דומה להפליא לתגובת מרדכי כששומע את גזירת המן: "...ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר...", וצו המלך: "האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומאומה אל ישתו" דומה לצו אסתר: "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו...". הסיבה לדמיון הרב היא אולי המכנה המשותף שבשלו מתאבלים אנשי נינוה והיהודים, וכן העובדה שכעבור זמן קצוב וידוע מראש עתידה נינוה להיחרב ועתידים היהודים להיהרג. כמו כן בקשת אסתר: "לך כנוס את כל היהודים" שנתפרשה כצורך לאחד את היהודים ולחזק את היחס שבין אדם לחבירו, מופיע גם אצל מלך נינוה הדורש: "ישבו איש... ומן החמס אשר בכפיהם". הפסוקים האחרונים של הפרק מזכירים מאוד את המסופר לאחר חטא העגל. משה מתפלל: "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך!"25, ומלך נינוה אף הוא קורא לעמו: "מי יודע ישוב ונחם האלקים ושב מחרון אפו". ואף בתשובת הקב"ה לתפילתם של משה ואנשי נינוה מוצאים אנו דמיון רב. אצל משה נאמר: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", ועל אנשי נינוה נאמר: "וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה". אמנם כשמשווים בין שתי פרשיות אלו, חטא העגל ותשובת אנשי נינוה, אפשר לומר שאת תשובת אנשי נינוה היתה סיבה טובה יותר לקבל שכן הם אלו ששבו בתשובה ע"י תפילה צום וזעקה, בניגוד לבני ישראל שחטאו בעגל ומשה הוא זה שהיה צריך להתפלל עליהם, והמחילה להם לא היתה מכח תשובתם. פרק ד' שתי תפילות מתפלל יונה בספרנו. התפילה הראשונה היתה במעי הדג עת התחנן יונה על נפשו. את תפילתו השניה מתפלל יונה עתה לאחר שנוכח כי התקבלה תשובתם של אנשי נינוה: "ויתפלל אל ה' ויאמר, אנה ה' הלא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברח תרשישה. כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי" (ד' ב'-ג'). התפילה הראשונה היתה להינצל ממות, אך עתה לאחר שרואה יונה עוול גדול כל כך, לדעתו, מעדיף הוא את המוות. יונה משתמש בדבריו בחלק מי"ג מידות הרחמים שנתגלו למשה, ומוסיף עליהן "ונחם על הרעה". י"ג המידות הן מידת הרחמים של הקב"ה, שבזכותן אף מי שאינו ראוי למחילה זוכה לה. יונה מזכיר בדבריו חמש מן המידות 1) אל 2) חנון 3) רחום 4) ארך אפים 5) רב חסד. חמש מידות אלו הן המייצגות יותר מכל את רחמיו של הקב"ה על ברואיו27. יונה שנוכח לדעת כי גם עתה סלח הקב"ה על מעשיהם של אנשי נינוה טוען שהם אינם ראויים לסליחה אף מצד אותן י"ג מידות של רחמים. הקב"ה עונה ליונה בדרך מאוד מיוחדת, הוא אינו מוכיחו על פניו אלא נותן לו להרגיש את המשתמע מדבריו. יונה יוצא אל מחוץ לעיר לראות מה יעלה בגורלה, אפשר שיצא קודם לכן, ובונה לו סוכה לשבת בה. בשלושת הפסוקים ו'-ח' ישנה מילה מנחה שמופיעה שלוש פעמים. "וימן ה' אלקים קיקיון...וימן האלקים תולעת...וימן אלקים רוח קדים חרישית". בפסוקים אלו מסופר על כך שהקב"ה, שראה את יונה סובל מן החום המדברי, הצמיח את הקיקיון שיצל על יונה ואז רווח ליונה "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה" (ד' ו'). למחרת הביא הקב"ה תולעת שהכתה את הקיקיון עד שיבש ואז השיב הקב"ה רוח קדים חמה ויבשה על יונה עד שביקש נפשו למות כתוצאה מן החום הכבד. הנמשל למעשה זה אינו נותר עלום, הכתוב מפרט לנו את המסר שרצה הקב"ה להעביר ליונה, אם מוצא יונה לנכון להצטער על צמח "שבן לילה היה ובן לילה אבד", ק"ו שצריך להצטער על חורבנה של עיר שלימה ולכן לקבל את תשובתה. הזכרנו את המילה "וימן" שחוזרת שלוש פעמים. עובדה זו באה אולי לרמז על כך שאיתני הטבע פועלים עפ"י ציוויו של הקב"ה ואינם מסרבים לשליחותו בניגוד גמור ליונה, ואולי לשון זו מבטאת את הסתכלותו של יונה שאין, כביכול, צדק והשגחה נכונה של הקב"ה והדברים מתרחשים באופן אקראי28. על דברי הקב"ה וביקורתו כלפי יונה איננו מוצאים תשובה מצד יונה ושתיקה זו מבטאת יותר מכל את התקיפות והנחרצות של הקב"ה בדבריו. |
| המשך המאמר |
|---|
