|
המלחים הכתוב מתאר הן את הנאמר בין יונה והמלחים והן את הנאמר בסתר ליבם של המלחים. כבר מן ההתמודדות הראשונה עמה נאלצים יונה והמלחים להתמודד ניכר ההבדל ביניהם: תגובת המלחים: 1. "ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלוקיו" (א' ה') - תפילה לאל. 2. "ויטילו את הכלים אשר באניה אל הים להקל מעליהם" (שם) - השתדלות טבעית. תגובת יונה: 1. "ויונה, ירד אל ירכתי הספינה" (שם) - איננו מתפלל לאל. 2. "וישכב וירדם" (שם) - איננו משתדל כדרך הטבע. ו' הניגוד במילה "ויונה" זועקת מן הכתוב אל מול תגובתם של המלחים. הם, הגויים, פועלים במישור הרוחני ואף מקדימים לקרוא אל האל קודם שעושים השתדלות טבעית, ואילו יונה, נביא ה', איננו קורא אל אלוקיו ואף איננו טורח לעזור ולסייע כדרך הטבע. הירידה המוזכרת בפסוק וכן "וירדם", מבטאים יותר מכל את אופיו של יונה, כפי העולה מן הפסוקים, כאחד שאיננו מתמודד עם הקשיים. הדברים מתעצמים ומקבלים משנה תוקף כיוון שיונה יודע "בשלמי הרעה הגדולה הזאת" (א' ז'), והוא היחיד שיודע שבידיו לעצור את הסערה אם רק יקבל עליו את שליחותו של הקב"ה. מעניין הוא שהפעם היחידה בספר בה נקראו המלחים בשם זה היא בפעם הראשונה שאנו פוגשים אותם, אך מנקודה זו ואילך, עת הם פונים אל האל בתפילה (אף שאין זה הקב"ה), נקראים הם "אנשים". כך הוא בהמשך הפסוק "ויזעקו איש אל אלוקיו" וכן להלן (פסוק י', י"ג, ט"ז). הסיבה לכך היא מאוד פשוטה, מרגע זה ואילך אין הם מתנהגים כמלחים פשוטים וחסרי כל ממד רוחני אלא כאנשים ערכיים ורוחניים. את ההבדל בין אופיו של יונה לאופי המלחים ניתן לראות אף בהמשך הפרק. כאשר יונה מודה שהוא הסיבה לסערה החזקה, אין הוא מוכן לקבל עליו את שליחות הקב"ה אלא מעדיף לברוח שוב: "שאוני והטילני אל הים" (א' י"ב). וכך הם דברי המדרש: "ר' יונתן אומר לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים שנא' ויאמר אליהם שאוני הטילוני אל הים"29, וגם את פעולת ההתאבדות הזאת אין הוא מסוגל לעשות בכוחות עצמו. המלחים - האנשים, אינם מוכנים לקבל זאת, אף שהגורל נפל על יונה ואף שהוא הודה באחריותו הם אינם מתייאשים: "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה" (שם י"ג). במעמד זה ניתן לראות אולי ביקורת נוספת כלפי יונה. האנשים שיודעים כי יונה הוא החוטא, ולא חטא קל חטא אלא חטא חמור: "כי מלפני ה' הוא בורח" (שם י'), מוכנים לסלוח לו ואינם מפקירים אותו אף שהוא עצמו לא טרח כלל לעזור ולהשתתף בנסיונות ההיחלצות מן המשבר, וזאת בניגוד גמור ליונה עצמו שמסרב לקיים את שליחותו של הקב"ה ולהוכיח את אנשי נינוה כדי שלא ייענשו. המשך המעשה מרתק אף הוא. האנשים, בראותם כי אין לאל ידם להשיב את הספינה אל היבשה פונים בתפילה נרגשת את האלוקים, ועתה הם מכירים בזה שהוא "ה' " ולא סתם אל אחר, ושיאה של התפילה הוא המשפט החותם: "כי אתה ה' כאשר חפצת - עשית!" (שם י"ד). משפט זה מהווה הודאה גמורה בשליטתו של הקב"ה בעולמו וכניעה למרותו, ומהווה ניגוד גמור לאופן התנהגותו של יונה בפרקנו. כאשר מגיע השקט שלאחר הסערה הגדולה מגיבים האנשים בצורה מאוד מיוחדת. הם יראים יראה גדולה את ה', מקריבים לו קרבנות ונודרים לו נדרים. אין הם מתעלמים מן המהלך שלתוכו נקלעו, הם מפיקים ממנו את המירב ומשתנים. אצל יונה עצמו איננו מוצאים שום פעילות הוא אף איננו מודה לקב"ה על הצלתו, וייתכן אף לומר שאצלו אנו מוצאים שאף שנדר לה' ממעי הדג: "ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה' " (ב' י'), הוא איננו מקיים זאת בפועל לאחר שניצל. נסכם את ההבדלים בין יונה למלחים: מלחים יונה מתפללים: "וייראו המלחים ויזעקו איש אל אלוקיו" (ה') אינו מתפלל: "ויונה ירד אל ירכתי הספינה" (ה') מתמודדים עם הבעיה: "ויטילו את הכלים אשר באניה" (ה') בורח מן המציאות: "וישכב וירדם" (ה') נכנעים לרצון ה': "כי אתה ה' כאשר חפצת - עשית" (י"ד) מתחמק מצו ה': "ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה'" (ג') מוקירים תודה בפועל: "ויזבחו זבח לה'" (ט"ז) נודר תודה אך אינו מקיים. פעילים סביל 2) אנשי נינוה ההשוואה בין שתי דמויות אלו עולה כבר במבט ראשוני במבנהו של ספר יונה30. לשם העמקה בהשוואה נביא שוב את ההקבלה שהובאה לעיל. נבואה שניה נבואה ראשונה שליחת יונה אל נינוה (ג' א'-ב') שליחת יונה אל נינוה (א' א'-ב') ההליכה אל נינוה (ג'-ד') הבריחה אל תרשיש ( ג'-ד') פקודת המלך לתשובה (ו'-ט') יראתם של המלחים (ה'-ח') אמונתם של אנשי נינוה בה' (ה') הכרזת יונה על אמונתו בה' (ט') תשובת אנשי נינוה (י') הכרת ה' ע"י המלחים (י') תפילתו/תלונתו של יונה (ד' ב'-ד') תפילתם של המלחים (י"ד) הצלתם של אנשי נינוה (ג' י') הצלת יונה ע"י בליעת הדג (ב' א') נס הקיקיון (ד' ז'-י') נס הדג (ב' א' י"א) דבר ה' על הצלתם של אנשי נינוה (ד' י"א) הצלתו של יונה (ב' ב'-י') יראתם של אנשי האניה עומדת בניגוד מוחלט לתגובתו של יונה המעדיף לרדת אל ירכתי הספינה. דמותו של מלך נינוה מופיעה כדמות הממשיכה את דמות המלחים בהתנהגותה, עם היוודע לו בשורת יונה הוא קם וקורא לכל עמו לצום ולזעוק אל האלוקים. עמדנו כבר על חשיבותה ומרכזיותה של הכרזת יונה בפרק א'31, אך כאשר מקבילים אנו בין הכרזת יונה לתשובת אנשי נינוה ניתן ללמוד עוד על ההכרזה. תשובתם של אנשי נינוה באה מתוך מצב של נוחות יחסית, לא מתוך צרה וחוסר אונים, יתרה מזאת, תשובתם היתה שלימה ואמיתית. יונה, לעומתם, איננו מכריז על אמונתו אלא לאחר שמגיע עד שערי מוות, ואף לאחר שניצל בדרך נס הוא איננו מבצע את המוטל עליו מעצמו. המלחים מתפללים ומתחננים של הקב"ה להשתמש במידת הרחמים שלו ולחוס עליהם מאחר שהם עצמם לא עשו כל רע ואינם רוצים שיהיה עליהם דם נקי. יונה לעומתם מציין את מידות הרחמים של הקב"ה כסיבה מדוע לא רצה לקיים את השליחות, כדי שהקב"ה לא ירחם ולא יחוס על אנשי נינוה, אף לאחר שעשו תשובה. אופן הצלתו של יונה מתאים כל כך לאופיו כפי שתואר לעיל. הוא איננו עושה כלום על מנת להינצל. הוא מבקש מן המלחים שהם יזרקו אותו אל הים, הוא נבלע ע"י הדג שנשלח ע"י הקב"ה, ואף נפלט אל היבשה על ידי הדג. אנשי נינוה לעומתו פעילים ואף יוזמים מעצמם. השמועה הקשה אודות סכנת הכיליון התפשטה בכל העיר אף שרק ושליש מתושביה שמעו אותה ישירות מיונה, ובאופן מיידי יזמו הם צום וזעקה כלליים. מלך נינוה, שהוא האיש החשוב ביותר בעיר, מוסיף ומחמיר את הגזירות שקיבלו על עצמם נתיניו וקורא לצום ותענית גם של בעלי החיים וקורא לכולם לזעוק ולהתפלל אל האל. גם ההקבלה בין נס הדג לנס הקיקיון מאירה את דמותו של יונה. נס הקיקיון הוא למעשה משל שהקב"ה משתמש בו כדי להמחיש ליונה מדוע רצה בתשובת נינוה, הקיקיון מסמל במשל את אנשי נינוה. גם יונה במעי הדג וגם אנשי נינוה עברו תהליך של חזרה בתשובה, ומבחינה מסוימת זו של אנשי נינוה מעולה יותר שכן הם שבו בתשובה עוד קודם שבאה הפורענות לעומת יונה שרק כש"אפפוני מים עד נפש" (ב' ו'), חוזר בתשובה. אך בעוד שנס הדג נראה ליונה טבעי, הרי שאת הצלתם של אנשי נינוה (שהם הנמשל לקיקיון כמו שאמרנו קודם) אינו מקבל. בנס הדג אנו לומדים את עיקרון התשובה המתיישם אצל יונה, ובנס הקיקיון מראה הקב"ה ליונה שאת העיקרון הזה יונה מוכן לקבל רק לגבי עצמו ולא לגבי אנשי נינוה. בהקבלה בין הצלתו של יונה לדבר ה' אודות הצלת אנשי נינוה ניתן להבחין כי אצל יונה לא הוזכרה סליחה ומחילה של הקב"ה על חטאו, אך אצל אנשי נינוה אומר הקב"ה בפירוש שמן הדין הוא שהוא יקבל את תשובתם של אנשי נינוה ויסלח להם. הסיבה לכך היא, אולי, העובדה שתשובת יונה היתה, במידה מסוימת, תשובה מתוך חוסר אונים ולכן לא נאמר בפירוש שהתקבלה. תשובתם של אנשי נינוה נתפסת כתשובה שלימה, וחטאיהם, אף שהיו חמורים, נבעט כנראה מחוסר מודעות ולא נעשו במזיד ולהכעיס: "...אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו" (ד' י"א). אנשי נינוה יונה תשובה שלימה תשובה חלקית תשובה מתוך בחירה תשובה מחוסר ברירה אקטיביות פסיביות סליחתם מפורשת בכתוב סליחתו איננה מפורשת |
|
1) משה ויונה32 ההבדל בין שתי הפרשיות הוא בתפקודו של הנביא בכל אחת מהן. בעוד שמשה, סניגורם של ישראל, מתפלל ומתחנן לקב"ה שירחם על עמו, למרות שהוא עצמו חשב אולי שלא מגיעה להם מחילה מצד הדין, הרי שיונה איננו עושה זאת ואף בורח מן השליחות שמטרתה מניעת חורבנה של נינוה. אך לא זו בלבד שיונה איננו מתאמץ להשיב את אנשי נינוה בתשובה, אלא שהוא אף מתרעם על כך שהקב"ה מקבל את תשובתם. לאחר חטא העגל מלמד הקב"ה את י"ג מידות הרחמים, אותן מידות שעפ"י חז"ל הובטחו שבכל פעם שאומרים אותן אינן שבות ריקם, אך יונה עצמו יודע ומכיר ביכולתן של המידות ואף מתרעם על כך שהקב"ה השתמש בהן להצלת אנשי נינוה. יונה איננו בורח רק מן הנבואה הספציפית לאנשי נינוה אלא מתפקידו של הנביא באופן כללי. יונה ומשה מתנהגים באופן שונה לגמרי, יונה בורח ומתחמק מן האחריות וכובש את נבואתו, ומשה רבנו אדון כל הנביאים שעמל וטורח להשיב את עם ישראל בתשובה למרות ששעות מספר קודם לכן שיחת העם ובחר להיות לו אמצעי אחר לעבוד את הקב"ה . את תשובת הקב"ה ליונה אפשר לראות כביטוי שבא לרמז שכשם שאת תפילת עם ישראל קיבל הקב"ה, כך הוא מקבל את תשובת אנשי נינוה ששבו בלב שלם. 2) יונה ואליהו כבר מן המשפט הראשון ואופן הצגת הדמויות ניתן להבחין בדמיון בינהם. גם יונה וגם אליהו מופיעים בפתאומיות ללא כל תיאור ורקע מוקדם. אצל יונה אנו מוצאים: "ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי"35, וכך היא פגישתנו הראשונה באליהו: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד..."36. הכתוב איננו מקדים רקע הסטורי ואיננו מספר אף פרט מהותי מחיי אליהו ויונה. יונה ואליהו אינם נקראים "נביא" בפי הכתוב, ניתן להסביר זאת בכך ששניהם אינם מתפקדים כנביאים במובן הרגיל והמוכר של הנביא. שני הנביאים מצטיירים כנביאים קנאים ולא מתפשרים, אלא שבניגוד ליונה שאופיו הוא חלש ופסיבי37, הרי שדמותו של אליהו, כפי שעולה מן הכתובים הינה דמות חזקה וכריזמטית היודעת לעמוד על שלה וליזום מלחמה חזיתית וישירה בעבודה זרה ללא כל פשרות. הבדלי אופי אלו, הם ,אולי, הסיבה שכשיונה מצטווה ע"י הקב"ה ללכת ולהוכיח את אנשי נינוה הוא מעדיף לברוח ולא להתמודד עם המשימה הקשה של הוכחת הציבור. אליהו לעומתו איננו מסרב אף לא פעם אחת לצו ה', זאת משום שהוא בעל אופי חזק ובטוח בדרכו ואיננו מפחד לעמוד גם נגד כל העם. התנ"ך מספר גם על יונה וגם על אליהו שהגיעו לשלב שביקשו נפשם למות לאחר שראו את חוסר הצדק השורר בעולם, לדעתם. אצל יונה: "ועתה ה', קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי"38, ואצל אליהו: "וישאל את נפשו למות ויאמר, רב, עתה ה' קח נפשי כי לא טוב אנוכי מאבתי"39. אמנם, יונה, לאחר שניצל מן המוות איננו קם ואיננו מנסה להמשיך בדרכו ולהמשיך את חייו, עובדה המשרה אווירה מאוד קשה עם סיומו של ספר יונה. אליהו לעומתו, לאחר שניצל ע"י המלאך, אוזר כוחות וממשיך בדרכו40. ההקבלה הבולטת ביותר היא תשובת הקב"ה לשני הנביאים כשאלו מקטרגים על מעשי בני האדם. יונה קובל: "על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום..."41, ולכן לא רצה יונה ללכת ולהוכיח את אנשי נינוה. גם אליהו מכריז: "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל..."42. הקב"ה, בשני המקרים, נוקט במידת החסד ומעדיף למחול לבני האדם. כנגד טענתו של יונה משיב הקב"ה בנס הקיקיון ומסיים: "...ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?!" משפט המסיים את ספר יונה ומותיר את הקורא המום ומלא באותה אמירה מלאת החסד של הקב"ה. גם לאליהו משיב הקב"ה, גם אצל אליהו משיב הקב"ה ע"י מעשה, אך בניגוד ליונה, המעשה אצל אליהו איננו מלווה באמירה של הקב"ה: "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' - לא ברוח ה'! ואחר הרוח רעש - לא ברעש ה'! ואחר הרעש אש - לא באש ה'! ואחר האש - קול דמה דקה!"43. העובדה שאצל יונה ממחיש הקב"ה את משמעות גישתו של יונה ע"י מעשה בו מעורב יונה עצמו, ואינו עושה כן אצל אליהו, יכולה להצביע, אולי, על מדרגה נמוכה יותר של יונה לעומת אליהו. אצל יונה מהווה דבר ה' את סיומו של הספר, כפי שכבר אמרנו, לאחר דבר ה' החותך והנוקב איננו מוצאים שום תגובה מצד יונה אלא רק שתיקה! אולי נוכל, עפ"י הכרותנו את יונה עד כה, לשוות לנגד עיננו את יונה, את יונה שבן רגע חרב עליו עולמו, את יונה הנביא שכל תפיסת החיים שלו מופרכת בידי האל, את יונה ששוקע אל תוך עצמו, בורח שוב מן האמת המרה ומתקשה לקבלה, אך בפיו רק שתיקה. אצל אליהו מוצאים אנו מהלך אירועים שונה לגמרי. לאחר שהקב"ה ממחיש לאליהו את דעתו, כי לא ברוח ה' ולא ברעש ה' ולא באש ה' אלא בקול דממה דקה, דממה חרישית מלאת רוך ארך אפיים ורחמים, הוא ממאן לקבל ולהסכים, כביכול. אליהו, זה שכל כולו קנאה ואש44, זה שאופיו כל כך חזק ואיתן אשר צועק: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים!"45 ואיננו מוכן לוותר על דרכו אף שהוא מרגיש: "ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה"46,אינו מוכן לקבל את דבר ה', אות לכך היא העובדה שלאחר דבר ה' שבא אליו ע"י מעשה הוא קורא שוב את קריאתו: "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל..."47. נסכם ונאמר, יונה ואליהו, שני נביאים קנאים, האחד בעל עקרונות ואינו מותר עליהם לעולם והשני חלש אופי, האחד מציאותי ומתמודד ם המציאות והשני בורח ממנה, האחד פעיל ואקטיבי והשני סביל ופסיבי. |
|
פגשנו בעבודה זו יונה מעניין ומרתק. נפגשנו עם אדם ונביא שמרגיש כי התפקיד שהוטל עליו איננו מתאים לו, פגשנו בנביא שאיננו מאמין ביעודה של הנבואה - השבת לב בני האדם אל בוראם, במצבים מסויימים. הכרנו את יונה שמנסה לברוח מצו ה' אך הוא יורד ויורד עד שנזקק הוא לדברו הנוקב של הקב"ה שיוכיח לו כי הוא טועה בתפיסתו. יונה איננו פועל, כולם קוראים לו: "קום!"48, הוא מאולץ ע"י אחרים לעשות פעולות אף שידע קודם מה עליו לעשות. אין להתעלם גם מן הצדדים החיוביים של יונה, הוא מודה על האמת כשנשאל ע"י מלחי האניה על זהותו ומוכן להקריב נפשו למענם! שמו של יונה יכול אולי להצביע על מהותו, כיונה זה שכל כולה סבילות וחלישות, כך הוא יונה מטלטל ממקום אל מקום ללא בחירה אישית, כמעט, עד אשר מגיע הוא אל סופו המר, אל דבר ה' שממנו ברח ועיננו רואות את התגשמות הפסוק לנגד עיננו: "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח...אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך"49. ביבליוגרפיה • דעת מקרא "תרי עשר", הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1990. • יונה בן אמתי ואליהו, יהושע בכרך, הוצאת הישיבה הגבוהה "אור עציון", תשמ"ה. |
הערות: 1. מל"ב י"ד כ"ה. 2. עפ"י דעת מקרא, 3. יונה א' ב' וכן ג' ד'. מכאן ואילך כל אימת שיצויין מקור הוא מספר יונה אא"כ צויין אחרת. 4. ב' י"א. 5. ד' י"א 6. באנשי נינוה נאמר: " כי עלתה רעתם לפני" (א' ב') ואצל אנשי סדום: "זעקת סדום ועמרה כי רבה...ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו - כלה!" (בר' י"ח כ'-כ"א). 7. המשמשים כדמות משנה מרכזית בספרנו, כדלהלן בפרק דמויות משנה בספר יונה, יונה והמלחים עמ' 12. 8. ואכן מכאן והלאה הם נקראים "אנשים". וראה בהרחבה להלן בפרק דמויות משנה בספר יונה, יונה והמלחים עמ' 12. 9. עיין לעיל מאמר זה, מבנים בספר יונה, מבנה כללי עמ' 4. 10. מל"ב י"ד כ"ה. 11. מכילתא בא, פתיחתא, מובא אצל יהושע בכרך עמ' 21. 12. א' ב', ג' ב'. 13. א' י'. 14. א' ט"ז. 15. ב' א'. 16. ג' ג'. 17. ד' א'. 18. ד' ו'. 19. התמקדות בדמותם של המלחים והיחס בינהם ובין יונה ראה להלן דמןיןת משנה בספר יונה, יונה והמלחים עמ' 12. 20. ב' י"א. 21. לעיל, מבנים בספר יונה , מבנה כללי, עמ' 3. 22. בראשית י"ט כ"ה. 23. לעיל מאמר זה, מבנים בספר יונה, מבנה פרק א' עמ' 4 הערה 6. 24. אם כי יש לציין שבעוד ועם ישראל האמין בה', אנשי נינוה האמינו באלקים, שהוא כינוי פחות גבוה מה'. 25. שמות ל"ב י"ב. 26. ואפשר שהסיבה היא משום שנינוה היתה עיר מפורסמת ברשעותה ואינה ראויה שתתקבל תשובתה, או משום שהיא זאת שעתידה להחריב את ישראל (דעת מקרא), אך עפ"י הפשט עצם התשובה אצלם אינה מתקבלת אצל יונה. 27. זאת ניתן ללמוד אולי מן הפעם הנוספת שהן מופיעות בספר יואל (ב' י"ג) לאחר הפורענות העתידה והנוראית המוזכרת שם. 28. בספר כולו מופיעה מילה זו שוב בפרק ב' פס' א' "וימן ה' דג גדול", וא"כ מוצאים אנו שתי פעמים בהם מזמן הקב"ה את הטבע כדי להציל את יונה, הדג והקיקיון, ושתי פעמים בהם מזדמן הטבע לרעתו, התולעת והרוח. 29. מכילתא בא פתיחתא פרשה א'. יש לציין כי חז"ל שם ציינו מעשה זה לשבח כאות למסירות הנפש של יונה למען עם ישראל. 30. עיין לעיל מאמר זה, מבנים בפרק יונה, מבנה כללי עמ' 3. 31. עייל לעיל מאמר זה מבנים בספר יונה, מבנה פרק א' עמ' 6. 32. עפ"י מקרא לישראל, א. סימון ומ. כוגן. הוצאת ספרים עם עובד , תל אביב, 1992. 33. לעיל, עיון בספר יונה, פרק ג', עמ' 10. 34. שמות ל"ב י"ב. 35. א' א' 36. מל"א י"ז א'. 37. כמו שכבר הזכרנו לעיל מאמר זה, עיון בספר יונה, עמ' 8, וכן דמויות משניות בספר יונה, יונה והמלחים, עמ' 13. 38. ד' ג'. 39. מל"א י"ח ח'. 40. מל"א י"ח ח'. 41. ד' ב'. 42. מל"ב י"ח י', י"ד. 43. מל"א י"ט י"א-י"ב. 44. האש כסמל לקנאה, עפ"י שיר השירים ח' ו': "קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה", הינה מוטיב מובהק אצל אליהו. הוא מוריד אש מן השמים (מל"ב א' י"ח ל"ח), את שליחי מלך שומרון מכה הוא באש (מל"ב א' י', י"ב) ושיאו של אליהו בסופו כשהוא עולה השמימה ברכב אש וסוסי אש (מל"ב ב' י"א). 45. מל"א י"ח כ"א. 46. שם י"ט י'. 47. שם שם י"ד 48. הקב"ה (א' ב' וכן ג' ב'), רב החובל (א' ו'). 49. תהלים קל"ט ז'-י' |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
