|
תוכן השער:
'פסוקי דזמרה' - בין המשביח למתהולל המעמד ההלכתי ומקור החיוב של 'פסוקי דזמרה' מה בין הלל לשבח? השבחת המציאות הקיימת - תכליתם של "פסוקי דזמרה" 'פסוקי דזמרה' - האמונה הקודמת לתפילה השבחת המציאות - פעולתו של המאמין האמונה בקיומה של הנשמה "פסוקי דזמרה" - הסתכלות על המציאות באמונה 'ברוך שאמר' - ברכת האמונה והשבח מקור הברכה וחלקיה העיקריים 'עשרת הדיברות' של המאמינים "מלך מהולל בתשבחות" - היכולת להשביח את המציאות בכל עת 'מזמור לתודה' - ברכת 'הגומל' על חיי היומיום 'מזמור לתודה' וקורבן 'תודה' - הדמיון והשוני 'מזמור לתודה' - 'קורבן תודה' בכל יום 'מזמור לתודה' - חיי השלמות של העתיד, בהווה הלא שלם 'יהי כבוד' - הברית הנצחית בין ד' לעמו 'יהי כבוד' - חלקי התפילה ותוכנם הברית בין ד' לעמו - השבחה והקדשה של הגורל היהודי ברית 'הנצח' בין ד' לעמו - ברית שאינה ניתנת להפרה 'אשרי יושבי ביתך' - עולם הבא בעולם הזה מעמדה המרכזי והייחודי של תפילת 'אשרי' הסבר הגמרא למעמד המיוחד של תפילת 'אשרי' העולם המושלם המתואר בתפילת "אשרי" 'ימלוך ד' אלוקיך ציון' - הייסורים הממרקים גמילות חסד אלוקית - עיקר התפילה מלכות ד' קשורה בפחד ובכוח, ולא בגמילות חסד פירוש חז"ל במדרש לפסוקי התפילה גמילות חסד פעילה - חינוך ולא רק סיפוק צרכי הנזקקים 'הללויה כי טוב' - עזרה אלוקית מהירה ד' עוזר לירושלים החרבה ולחסרי האונים תיאור ירושלים הבנויה לתלפיות דבר ד' - בונה את ירושלים החרבה ועוזר לכל חי 'עד מהרה ירוץ דברו' - החורבן כתחילת הגאולה עזרה אלוקית 'מהירה' שאורכת אלפי שנים החורבן כתחילת הגאולה על-פי חז"ל החורבן כתחילת הגאולה ב'פסוקי דזמרה' 'הללו את ד' מן השמים' - המציאות מהללת את ד' השמים והארץ מהללים את ד' עולם הטבע מהלל את ד' בעצם קיומו וללא מלים עם ישראל מהלל את ד' בעצם קיומו 'חרב פיפיות בידם' - להכניע אימפריות באמונה מזמור 'המלחמה היהודית' התורה 'ככלי המלחמה' היהודי - פרשנות חז"ל למזמור אמירת המזמור כהכרזת ניצחון 'הללויה הללו אל בקדשו' - נגינת האמונה מדוע מוזכרים כלי נגינה רבים במזמור? 'הללויה הללו אל בקודשו' - האמונה היא עיקר המזמור והתפילה המנגינות כאמצעי ביטוי טהור של אמונה ואהבת אלוקים לחשי ההוויה 'ברוך ד' לעולם' - המענה לקריאת הללו-יה פסוקי הסיום בתפילה לגמור את ההלל על הטוב האלוקי שבכל יום 'ברוך ד' לעולם' - מענה הציבור לקריאת 'הללויה' 'ברכת ישתבח' - זמר האמונה ברכות 'ישתבח' ו'ברוך שאמר' - זהות והשלמה "הבוחר בשירי זמרה" - עיקר ברכת 'ישתבח' שירת הנס וזמרת הטבע 'פסוקי דזמרה' - זמר ושבח לבורא |
דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי (תהילים קיט ל)
'פסוקי דזמרה' - בין המשביח למתהולל
המעמד ההלכתי ומקור החיוב של 'פסוקי דזמרה'
גם ההלכה מתייחסת ל'פסוקי דזמרה' כאל חטיבה עצמאית, מעין הקדמה או פתיחה ל'קריאת שמע' וברכותיה ולתפילה עצמה, חטיבה שהיא בעלת חשיבות פחותה מעיקר התפילה, ובהתאם לכך נקבעות ההלכות הקשורות בה. 'שולחן ערוך' מקדיש שני סימנים ל'פסוקי דזמרה'. הסעיף הראשון מגדיר את החובה להתפלל את 'פסוקי דזמרה' במסגרת תפילת שחרית ואת אופן התפילה. הסעיף השני מגדיר את המרכיבים העיקריים של 'פסוקי דזמרה', אותם צריך לומר המאחר לבית הכנסת, ורוצה להספיק להתפלל עם הציבור את עיקרה של תפילת שחרית.
מקור החובה להתפלל 'פסוקי דזמרה' בגמרא:3 "אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף! כי קאמרינן - בפסוקי דזמרה". מוגדרים כאן החיוב להתפלל והתכלית של 'פסוקי דזמרה'. מלשונו של רבי יוסי משמע, כי מדובר בדרישה המחייבת פחות מאשר חובה, לאור השימוש של הגמרא בלשון 'המלצה', ולא בלשון 'חובה'. רבי יוסי מאחל לעצמו כי יהיה בין גומרי ההלל בכל יום, כלומר, בין אומרי המזמורים. ברור כי זהו מנהג משובח ולא חובה פשוטה. כחמש מאות שנה מאוחר יותר, בתקופת רב נטרונאי גאון,4 אמירת 'פסוקי דזמרה' כבר נחשבה חובה. רב נטרונאי גאון נשאל5 על האפשרות לדלג על המזמורים למי שאיחר לבוא לבית הכנסת. בתשובתו הוא דורש מהמאחר לומר קטעים מרכזיים של 'פסוקי דזמרה', ולאחר אמירתם להצטרף לציבור המתפללים. ברור כי רב נטרונאי רואה את אמירת המזמורים כחובה פשוטה, וכך נוהגות כל קהילות ישראל, בעבר ובהווה.
מה בין הלל לשבח?
מאידך, ברכת ה'הלל' נאמרת בזמנים מיוחדים, כגון חג ומועד, בעוד ש'פסוקי דזמרה' נאמרים בכל יום. מדברי הגמרא עולה, כי 'הלל' אסור לומר בכל יום, כי מי שעושה זאת הרי הוא מחרף ומגדף. בניגוד לכך, ב'פסוקי דזמרה' אין בעיה כזאת, לכן נדרש לאומרם כל יום. הדמיון והניגוד שבין 'הלל' ל'פסוקי דזמרה' מחייבנו להגדיר במדויק את המאפיינים הדומים והשונים שבשתי תפילות אלה, ועל-פיהם נבין את הנאמר בגמרא ואת מהותם של 'פסוקי דזמרה'.
עיקר ההבדל בין 'פסוקי דזמרה' ל'הלל' נעוץ בהבדל הלשוני שבין הלל לשבח. שתי מלים אלו נשמעות אמנם זהות, אולם לשתיהן מלים אחיות, המבליטות את השוני המשמעותי ביניהן. המלה 'הולל' קשורה בטבורה למלה הלל; המלה 'להשביח' קשורה למלה שבח. אדם המהלל יותר מדי הופך להולל. הלל הוא הודייה, שמחה וחגיגה גדולה על אירוע ניסי ו/או מיוחד במינו, שחווה היחיד או הכלל. בזמן בו שמחים ומהללים באופן קבוע, ולא כהודייה על אירוע משמעותי שהתרחש, מגיעים עד הוללות, או בלשון הגמרא לעיל: "כל הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף". ברכת ה'הלל' נתקנה על אירועים ייחודיים ומשמעותיים ביותר בחייו של עם ישראל, וכל המנסה להרחיב את ההלל ליומיום הבנאלי והמונוטוני פוגע ב'הלל' והופכו להוללות.
מנגד עומד השבח, הזהה להלל במשמעות המעשית הצרה של אמירות תשבחות. אדם המעונין לשבח את בוראו, לשבח אדם אחר או כל בריאה שהיא, יכול לעשות זאת בכל יום ורגע. בעשותו כן הוא מגדיל את האירוע היומיומי למעלת אירוע מיוחד, הראוי לשבח. בעוד שההלל מתמקד ביוצא-דופן, השבח מתמקד בחוקי ובקבוע. היכולת לשבח בכל זמן מחייבת הכרה ומחשבה על כל הטוב והנפלא הצפון בכל פינה בעולמנו, הפרטי והכללי. הכרה זו מבוססת על תהליך איטי של חשיבה ומחקר, המתרחש בשכלו של האדם. אין ביכולתנו לשבח, אלא לאחר ניתוח ובדיקה של אירועים ומצבים רבים, בניגוד לשירת 'הלל', הפורצת בספונטניות ממעמקי הלב.
השבחת המציאות הקיימת - תכליתם של "פסוקי דזמרה"
ב'פסוקי דזמרה' בא המתפלל לשבח את בוראו, ולא להללו. בעוד ה'הלל' ייאמר רק בזמן המיוחד לכך, 'פסוקי דזמרה' נאמרים וייאמרו בכל יום ויום. במזמורים ובתפילות אלו מתבצע המאמץ האנושי והאמוני להשביח את המציאות היומיומית, באמצעות ההכרה בפעילותו המיוחדת של בורא העולם ביקום. אין באמירת השבח, המבוססת על שיקול דעת, אף לא מן המעט מן ההוללות, הנובעת מרדידות הדעת. במהלך שער תפילה זה נבהיר, כי כל התפילות המשובצות ב'פסוקי דזמרה' עוסקות בהשבחת המציאות באופנים ובמשמעויות רבות ומגוונות.
'פסוקי דזמרה' - האמונה הקודמת לתפילה
השבחת המציאות - פעולתו של המאמין
פרק זה יעסוק בתיאור מהותה הכללית של האמונה ובאופן בו היא משפיעה על התפילות השונות ב'פסוקי דזמרה'.
גם בתפישה העממית וגם בתפישה המעמיקה האמונה היא הסתכלות מעבר לקיים ומעבר לידיעות המוכחות והמוכרות. האבחנה בין ידיעה לאמונה פשוטה וברורה. הידיעה היא הכרה שכלית, שזכתה לאישור ולאימות בניסוי מעבדתי או במציאות. האמונה עוסקת במה שלא הוכח, או שאינו ניתן להוכחה מדעית.
אמונה בתחום המדע מכונה לרוב היפותזה. דהיינו, השערה שלא זכתה לאישוש או לסתירה בניסוי מדעי. אמונה בתחום הרוח והדת אינה ניתנים להוכחה, בשל עיסוקה בשני נושאים יסודיים ביותר של הקיום, האלוקות והנשמה. נשמת האדם הפרטי והאלוקות כנשמת העולם הם שני היסודות, שבאמצעותם נבחנים ומתפרשים כל האירועים וההתרחשויות הפוקדים את האדם. האלוקות והנשמה הם אלמנטים כה יסודיים, עד שלא ניתן להוכיח את קיומם, אלא רק להאמין בהם. משמעותה של אמונה זו חזקה לאין ערוך משאר הידיעות הברורות לאדם, עקב עיסוקה ביסודות המציאות ובמשמעותה.
כדי להקל את מורכבות הדיון נפתח באמונה בקיום הנשמה, וממנה נשליך על האמונה בקיום האלוקים.
האמונה בקיומה של הנשמה
התחושה היסודית בדבר קיומו של ה'אני' אינה ניתנת לערעור, על אף שלא ניתן להוכיח את קיומו - וזאת עקב היותו הגורם המרכזי, המוביל בעצמו כל תהליך של הוכחה ובקרה. גם אם תימצא דרך כלשהי להוכחת קיום ה'אני', הדבר מיותר, כיוון שתחושת ה'אני' כה דומיננטית בחייו של אדם. ישות מסתורית ודאית זו, הנמצאת בכל אדם ואדם, זכתה לכינוי נשגב ומעורפל - נשמה.
מושג הנשמה חוצה תרבויות, תקופות ויבשות. זהו מושג יסודי וברור לחיי הגוף והרוח של התרבות האנושית. רוב המין האנושי מאמין ברמת ודאות מוחלטת בקיומה של הנשמה, על אף שהדבר לא הוכח. אמונה זו משמעותית וחזקה מכל הוכחה פילוסופית או מדעית, כזאת או אחרת.
"פסוקי דזמרה" - הסתכלות על המציאות באמונה
לקיומו של האל ניתנו בעבר כמה הוכחות פילוסופיות. למרות זאת, קיומו של האל נתפש בוודאות בנפשות המאמינים. למותר לציין כי רוב המין האנושי, בעבר, בהווה, וסביר להניח שגם בעתיד, מאמין בקיומו של אלוקים. ההבדלים בתפישת האלוקות ובדרך לעבוד אותו רחבים ורבים, אולם עצם קיומו אינו מוטל בספק ברוב התרבויות, היבשות והתקופות. חוויית המפגש של האדם עם חוקי המציאות והטבע ומורכבותם מחייבת אותו להניח, כי יש מי שמחוקק חוקים, בורא את המציאות ומקיימה. בעיני המאמין, הבורא אמנם אינו ניכר בעיניים או בכלי המחקר המדעי, אולם קיומו ניכר בכל פיסת קרקע, צמח או בעל-חיים.
המאמינים רואים בכל המציאות 'לבוש', או בבואה לאלוקות המסתתרת. הם אינם מסתפקים בידיעה כי חוקי הטבע רבים ומורכבים, אלא רואים בהם גילוי למחוקק אלוקי, נסתר. המציאות, המופרדת לחלקיה בידי אנשי המדע, הופכת למאוחדת ולהרמונית בעיני המאמינים. ההיסטוריה הקשה והמיוסרת של האנושות ושל עם ישראל בפרט זוכה להשבחה ולעידון בעיני המאמינים בטוב האלוקי ובגאולת העולם והאדם. המאמין מרכיב משקפיים ורודים של אופטימיות ושמחה בהסתכלותו על המציאות. קיומו של האל מעניק רובד עמוק ורציף של משמעות לקיום היומיומי. בעיני המאמין, כל אירוע קשור בצורה מסוימת לבורא העולם ומקיימו, לכן המציאות ראויה להשבחה באמצעות האמונה המשמחת.
'פסוקי דזמרה' עוסקים בהארת המציאות הפשוטה באור האמונה. עצם היכולת להגדיר את המציאות כרעה או כטובה היא פעולה רוחנית-ערכית, השואבת את כוחה מן הנשמה ומן ההכרה האנושית. המאמין כי העולם נברא בטוב אלוקי ובייעוד אלוקי יחפש בכל אירוע את טוב פניו של האל, על אף הקושי העצום לעשות זאת מול ייסורי המציאות. 'פסוקי דזמרה' הם יישום האמונה באופן פעיל, אולי אף תמים, של אדם הרוצה לפנות בבקשה לאלוקיו. המאמין מוצא במזמורים את אלוקיו בכל פינה בחייו השוטפים. גם באפלה ובייסורים, החיים השוטפים והקשים מוארים ומושבחים באור האמונה.
לאחר 'פסוקי דזמרה' יקבל עליו המתפלל עול מלכות שמים בקריאת שמע וברכותיה. רק לאחר שני שלבים חשובים אלו יוכל לפנות לקונו בבקשות ובשבח בתפילת עמידה.
'ברוך שאמר' - ברכת האמונה והשבח
בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעולָם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ אומֵר וְעושֶׂה, בָּרוּךְ גּוזֵר וּמְקַיֵּם, בָּרוּךְ עושֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּות, בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוב לִירֵאָיו, בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח, בָּרוּךְ פּודֶה וּמַצִּיל, בָּרוּךְ שְׁמו.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הָאֵל אָב הָרַחֲמָן הַמְהֻלָּל בְּפֶה עַמּו, מְשֻׁבָּח וּמְפאָר בִּלְשׁון חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו, וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּךָ. נְהַלֶּלְךָ יְהוָה אֱלהֵינוּ בִּשְׁבָחות וּבִזְמִירות, וּנְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וְנַמְלִיכְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ אֱלהֵינוּ, יָחִיד חֵי הָעולָמִים, מֶלֶךְ מְשֻׁבָּח וּמְפאָר עֲדֵי עַד שְׁמו הַגָּדול. בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות.
מקור הברכה וחלקיה העיקריים
ברכת "ברוך שאמר והיה העולם" פותחת את 'פסוקי דזמרה'. הברכה, העוסקת באופן כללי בשבחו של הקב"ה, היא עתיקת יומין. זמן תיקונה ומקורה אינם ברורים ומוחלטים. המקובלים מייחסים את מקור הברכה לאיגרת שירדה באופן פלאי מהשמים, נמסרה לאנשי כנסת הגדולה, והם שתיקנו את 'ברוך שאמר' במקומה בתפילה. על-פי הסבר זה, מקור 'ברוך שאמר' נשגב ונעלם, וזמן שילובה בסידור קדום ביותר, כזמן תיקונה של תפילת 'שמונה עשרה'.
בספר 'בעל הלכות גדולות' נכתב, כי רבי נטרונאי גאון נשאל בנושא דילוג על קטעים בתפילה למי שאיחר. כאמור לעיל, השיב הרב כי חובה למאחר לומר את ברכת 'ברוך שאמר'. ממקור זה אנו למדים, כי כבר בתקופת הגאונים8 נכללה ברכה זו בתפילה המתוקנת. ניתן לייחס את זמן חיבורה המשוער אף לסוף תקופת התלמוד.9
הברכה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון - רשימה של ברכות המורעפות על ד'. החלק השני - הברכה עצמה, הפותחת ומסתיימת במלים "ברוך אתה ד'". שני החלקים עוסקים בברכה לד', אולם משתי נקודות מבט שונות. החלק הראשון מפרט עקרונות אמונה שונים, כאשר כל עיקרון זוכה לברכה נפרדת באמצעות המלה "ברוך". הקב"ה אינו מוזכר בשמו, אלא רק ביכולותיו. למשל, הברכה לקב"ה בורא העולם במאמר-פה: "ברוך שאמר והיה העולם". הקב"ה כגואל זוכה לברכה: "ברוך פודה ומציל" וכו'. בחלק השני מבורך ד' על שחסידיו ועבדיו מהללים אותו בשבחים ובזמירות. ברור כי הברכה מתייחסת לאמירת 'פסוקי דזמרה' והיא נאמרת כפתיח לזמירות השונות.
בשני הפרקים הקודמים הוגדרו הנושאים המרכזיים שב'פסוקי דזמרה' כעיקרון מנחה בתפילות אלה. ברכת 'ברוך שאמר' נותנת ביטוי צלול לכך. 'פסוקי דזמרה' עוסקים בהשבחת המציאות הרגילה, לעיתים המייסרת, כשהבסיס לפעולה זו היא האמונה. ברכת 'ברוך שאמר' פותחת בעקרונות האמונה, העוסקים בטוב האלוקי. הברכה בנויה כרשימה של משפטים קצרים, המרכיבים יחד פסיפס מרהיב.
'עשרת הדיברות' של המאמינים
אלו הן 'עשרת הדיברות' של המאמינים. כל דיברה (או עיקרון) יכולה להיבחן ולהיבדק מבחינה פילוסופית ומבחינת המשמעויות וההגדרות שבה, אולם עבור המאמינים התמימים עקרונות אלו פשוטים וברורים, ואינם זקוקים להוכחה. על בסיס עשרת העקרונות הללו נכתבה ונאמרת ברכת 'ברוך שאמר'. עקרונות אלו הם הבסיס לשבח ולזמר שבכל תפילות 'פסוקי דזמרה'.
"מלך מהולל בתשבחות" - היכולת להשביח את המציאות בכל עת
לא במקרה שובצו בששת משפטי הברכה חמש הטיות של השורש ש' ב' ח'. השבחת המציאות היא העומדת ביסוד הברכה, ולכן חוזר ומכריז המתפלל באופנים שונים כי הוא עומד לעשות להשבחת המציאות באמצעות המזמורים. בפתח שער זה10 הודגשה האבחנה שבין הלל לשבח. השבח הגדול בברכת 'ברוך שאמר' בא לידי ביטוי בסיום הברכה, "מלך מהולל בתשבחות". ד' הוא המלך שמהללים אותו בשבח. דהיינו, מוקירים לו תודה על חיי היומיום הרגילים שהעניק לברואיו. הודייה זו כה גורפת עד כי גם ההלל, המיועד להודייה על אירועים חריגים, הופך אף הוא לשבח.
ברכת 'הלל', בניגוד לשבח, היא טבעית ופורצת. להלל יכול כל אדם. לשבח יכול רק המאמין. בברכת 'ברוך שאמר' אין מקום להלל, אך ורק לשבח. לכן מתחייב המברך להלל את ד' "בִּשְׁבָחות וּבִזְמִירות". הברכה מדגישה בתחילתה, כי ד' הוא האב הרחמן "הַמְהֻלָּל בְּפֶה עַמּו", אולם "מְשֻׁבָּח וּמְפאָר בִּלְשׁון חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו". רק חסידים ועבדי ד' מסוגלים לשבח את ד' בתוך היומיום, בלי שיקרה אירוע יוצא דופן. ואילו להלל את ד', לאחר שגילה את טובו, יכול כל אדם, ובוודאי שכל עם ישראל, ללא הבדל בין צדיקים לרשעים.
ברכת 'ברוך שאמר' כאבטיפוס ל'פסוקי דזמרה' היא אתגר אמוני ואנושי מן המעלה הראשונה. המסוגלים לשבח ולשמוח בחייהם, גם בהצלחה וגם במשבר ובמכאוב, זוכים ורואים פני שכינה בכל רגע בחייהם. השכינה המעניקה יופי ושלווה, שמחה וטוב-לבב, גם כאשר כביכול לא קורה דבר, וגם כאשר חלילה צער וייסורים פוקדים את האדם ואת העולם.
'מזמור לתודה' - ברכת 'הגומל' על חיי היומיום
מִזְמור לְתודָה, הָרִיעוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה, בּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלהִים, הוּא עָשָׂנוּ, וְלו אֲנַחְנוּ עַמּו וְצאן מַרְעִיתו. בּאוּ שְׁעָרָיו בְּתודָה, חֲצֵרתָיו בִּתְהִלָּה. הודוּ לו בָּרְכוּ שְׁמו, כִּי טוב יְהוָה, לְעולָם חַסְדּו, וְעַד דּר וָדר אֱמוּנָתו.
'מזמור לתודה' וקורבן 'תודה' - הדמיון והשוני
מזמור 'תהילים'11 קצר זה, המופיע לאחר ברכת 'ברוך שאמר',12 זוכה ליחס מיוחד במסגרת 'פסוקי דזמרה' ואף להתייחסות הלכתית מיוחדת. נהוג13 לומר מזמור זה בעמידה, כהמשך ל'ברוך שאמר'. 'שולחן ערוך'14 גורס, כי יש לומר' מזמור זה בנגינה, כי כל השירות עתידות להתבטל חוץ מ'מזמור לתודה'. ברור מן ההתייחסות ההלכתית כי 'מזמור לתודה' נחשב כאבטיפוס לשירה בהקשר של 'פסוקי דזמרה'.
'מזמור לתודה' מהווה תחליף לקורבן 'תודה', אשר היה נהוג בעבר. אומר הרמ"א:15 "אין אומרים מזמור לתודה בשבת וביום טוב או בימי הפסח שאין תודה קרבה בהם". בשבת וביום טוב לא ניתן להביא לבית המקדש קורבן 'תודה', כיוון שבימים אלה מותרים קורבנות ציבור בלבד, ולא קורבנות פרטיים. בימי הפסח לא ניתן להביא קורבן תודה, לאור הדרישה לצרף לקורבן ארבעים חלות מארבעה סוגים שונים (עשר מהן חייבות להיות חמץ). החלות המלוות את קורבן תודה הן המבדילות בין קורבן 'נדר' או 'נדבה' רגילים, המבוסס על קורבן 'שלמים' בלבד, לבין קורבן תודה, שהינו קורבן 'שלמים' שארבעים חלות מלוות אותו.
התייחסות הלכתית זו, המשליכה את הדינים המפורטים של קורבן תודה על תפילת 'מזמור לתודה', מבליטה את הזיהוי ההדוק ביניהם. מזמור זה נאמר גם על-ידי הלוויים במהלך הקרבת 'קורבן תודה'.
אם כך, שילובו של 'מזמור לתודה', המזוהה עם 'קורבן תודה' במסגרת 'פסוקי דזמרה' תמוה למדי. כל התפילות העוסקות בקורבנות נאמרות לפני 'פסוקי דזמרה' בחטיבת תפילות נפרדת. לכאורה, 'מזמור לתודה' היה צריך להיאמר במסגרת זו.16
בעיון בדיני 'קורבן תודה' עולה שאלה נוספת על מידת הדמיון בינו לבין 'מזמור לתודה'. כתוב בגמרא:17 "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". הגמרא מתייחסת כאן להודייה ספציפית, ברכה מיוחדת שתוקנה לניצולים מסכנה, היא 'ברכת הגומל'.
מן הגמרא משתמע, כי מבחינה רעיונית דין 'ברכת הגומל' אמור לחול גם על 'קורבן תודה'. הגמרא שם דורשת ארוכות את מזמור קז ב'תהילים', המהווה את המקור המרכזי לאותם ארבע גאולים המברכים 'הגומל'. במזמור זה מוזכרת, יחד עם ההודייה בעל-פה, גם הודייה באמצעות 'קורבן תודה'. המזמור אומר:18 "יודוּ לַיהוָה חַסְדּו וְנִפְלְאותָיו לִבְנֵי אָדָם וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תודָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה". אמנם ניתן להביא 'קורבן תודה' לא רק על אותם ארבעה מקרים עליהם מברכים 'הגומל', אולם ברור כי 'קורבן תודה' מובא לאחר אירועי הצלה יוצאי-דופן ולא על בסיס יומיומי, כאמירת 'מזמור לתודה'.
'מזמור לתודה' - 'קורבן תודה' בכל יום
'מזמור לתודה' - חיי השלמות של העתיד, בהווה הלא שלם
"רבי פנחס, ורבי לוי, ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא: לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלות, וקורבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות והודאה אינה בטלה".מאמר זה מכריז, כי לעתיד לבוא אדם לא יקריב קורבנות, למעט 'קורבן תודה', ולא יישא קולו בתפילה, למעט תפילת 'הודאה', היא ברכת 'מודים' שבתפילת עמידה. אמנם מזמור זה עוסק בקורבן תודה ולא ב'מזמור לתודה', אולם, כמפורט בתחילת הפרק, דין אחד לשניהם. הכרזת המדרש על ביטולם של כל הקורבנות והתפילות לעתיד לבוא מחייב דיון בפני עצמו, אולם ניתן להבין את המאמר באמצעות ניתוח התכונות הייחודיות של יוצאי-הדופן שלא יתבטלו: 'קורבן תודה' וברכת ההודייה.
מדוע לא יתבטלו בעתיד קורבן תודה וברכת ההודייה? כפי שיוסבר לקמן,20 ברכת ההודייה, היא ברכת 'מודים', עוסקת בהודייה על הנסים הנסתרים המתרחשים בכל זמן ולכל אדם, כדברי ברכת 'מודים': "...וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יום עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאותֶיךָ וְטובותֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת. עֶרֶב וָבקֶר וְצָהֳרָיִם". ביסוד ברכה זו עומדת תפישה של הודייה מתמדת של האדם לבוראו על כל השפע לו הוא זוכה בכל זמן ובכל מקום. הודייה מתמדת זאת פוטרת מתפילות נוספות, שיבוטלו לעתיד לבוא, כדברי המדרש.
'קורבן תודה' לא יבוטל, כיוון שלא יהיה צורך בקורבנות נוספים. פירוש 'יפה תואר' על המדרש במקום מוסיף, כי הקורבנות שיבוטלו הם קורבנות היחיד הבאים על חטא, וחטאים לא יתרחשו בעתיד. הצורך ב'הודאה' וב'קורבן תודה' יישאר גם בעולם העתידי המושלם, כי היסוד העומד בבסיס הקורבן מבוסס על תפישת 'מזמור לתודה', ולא על תפישת 'ברכת הגומל'.
'מזמור לתודה', 'קורבן תודה' לעתיד לבוא וברכת 'הודאה' מייצגים רעיון מרכזי אחד: אדם מודה לאלוקיו על מצבו הנוכחי לטוב ולרע, ולא רק כאשר הוא נחלץ ממצב של חיסרון וכאב. 'ברכת הגומל' נאמרת לאחר שהתרחש נס, חסד, בחייו של אדם. הודייה במצב זה היא טבעית ואינסטינקטיבית. במצב של הצלת החיים יש אפילו בעלי-חיים היודעים להוקיר תודה. בניגוד לכך, ברכת 'מודים' ו'מזמור לתודה' נאמרים בעולם הרחוק משלמות ומשופע בחיסרון ובכאב. למרות אלה מנסה המתפלל לחיות בתחושה של הודייה מתמדת לאל ושלמות של עולם הגאולה העתידית. הפעולה המובהקת של השבחת המציאות, בה עוסקים 'פסוקי דזמרה', היא להתפלל את 'מזמור לתודה' היום ובכל יום. והמתפלל מדי יום מכריז כי פניו לטוב האלוקי האופף את עולמו, על אף חוסר השלמות שבו.
'יהי כבוד' - הברית הנצחית בין ד' לעמו
יְהִי כְבוד יְהוָה לְעולָם, יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו. יְהִי שֵׁם יְהוָה מְברָךְ מֵעַתָּה וְעַד עולָם. מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבואו, מְהֻלָּל שֵׁם יְהוָה. רָם עַל כָּל גּויִם יְהוָה, עַל הַשָּׁמַיִם כְּבודו. יְהוָה שִׁמְךָ לְעולָם, יְהוָה זִכְרְךָ לְדור וָדור. יְהוָה בַּשָׁמַיִם הֵכִין כִּסְאו, וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה. יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ, וְיאמְרוּ בַגּויִם יְהוָה מָלָךְ, יְהוָה מֶלֶךְ, יְהוָה מָלָךְ, יְהוָה יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד, יְהוָה מֶלֶךְ עולָם וָעֶד. אָבְדוּ גויִם מֵאַרְצו, יְהוָה הֵפִיר עֲצַת גּויִם, הֵנִיא מַחְשְׁבות עַמִּים. רַבּות מַחֲשָׁבות בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם. עֲצַת יְהוָה לְעולָם תַּעֲמוד, מַחְשְׁבות לִבּו לְדר וָדר. כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי, הוּא צִוָּה וַיַּעֲמד. כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּון, אִוָּהּ לְמושָׁב לו. כִּי יַעֲקב בָּחַר לו יָהּ, יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתו. כִּי לא יִטּשׁ יְהוָה עַמּו, וְנַחֲלָתו לא יַעֲזב. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָון וְלא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּו וְלא יָעִיר כָּל חֲמָתו. יְהוָה הושִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיום קָרְאֵנוּ.
'יהי כבוד' - חלקי התפילה ותוכנם
התפילה מורכבת משני חלקים. הראשון פותח את התפילה ומסתיים בהכרזה גדולה על מלכות ד': "יְהוָה מָלָך. ְיהוָה מֶלֶך, יְהוָה מָלָך, יְהוָה יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד". חלק זה עוסק במלכות ד', היורדת לארץ ומושלת בכל, בכל זמן ("מֵעַתָּה וְעַד עולָם") בכל מקום ("מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבואו") ובכל הנמצאים, גרמי השמים ובני-האדם ("רָם עַל כָּל גּויִם יְהוָה. עַל הַשָּׁמַיִם כְּבודו"). שיאו של חלק זה בהכרזה המסיימת אותו, על מלכות ד' בהווה, בעבר ובעתיד. הכרזה זו, בניגוד לכל פסוקי התפילה, נבנתה מחלקי פסוקים שונים ב'תהילים',22 על-מנת להבליט את עניינו המרכזי והבלעדי של החלק.
לחלקה השני של התפילה נושא אחד: בחירתו המוחלטת של ד' בעם ישראל, "כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּון. אִוָּהּ לְמושָׁב לו", בחירה שלא תוחלף לעולם, "כִּי לא יִטּשׁ יְהוָה עַמּו. וְנַחֲלָתו לא יַעֲזב". הכרזה זאת נאמרת לא בעת רווחה והצלה לעם ישראל, אלא דווקא להיפך, בזמן של צרות ומכאובים קשים לעם, הניתנים לו כעונש על חטאיו. התפילה מסתיימת בהכרזה אופטימית של מחילה ותשועה: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָון וְלא יַשְׁחִית. וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּו וְלא יָעִיר כָּל חֲמָתו. יְהוָה הושִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיום קָרְאֵנוּ". אולם, ברור כי מחילה ותשועה זאת נאמרת ביחס לעם מוכה וסובל. הנימה האופטימית בהכרזה זו נעוצה בהבטחה, כי ד' לא ישחית את עם ישראל ולא יכלה בם את כל זעמו, אולם ברור כי ייסורים ותחלואים רבים, שהם מקצת זעמו של הקב"ה, בכל זאת נוחתים על ישראל.
הברית בין ד' לעמו - השבחה והקדשה של הגורל היהודי
תפילת 'יהי כבוד' עוסקת באישושה ובנצחיותה של הברית בין עם ישראל לבין אלוקיו. ברית זו צופנת בחובה מכאובים וסבל לעם, הנדרש לחיות לאורה של הברית, ולעיתים קרובות אינו עומד בדרישותיה. מאידך, הברית נצחית ובלתי משתנה. ומובטח לעם ישראל על-ידי מלך מלכי המלכים, שכוחו מתואר בהרחבה בתחילת התפילה, כי לעולם לא יוחלף בעם אחר: "כִּי לא יִטּשׁ יְהוָה עַמּו. וְנַחֲלָתו לא יַעֲזב" תפילה זו, הנאמרת בתחילת 'פסוקי דזמרה', מהווה נדבך נוסף ביישומו של הרעיון המרכזי בחלק זה של התפילה: השבחת המציאות. ההכרזה היומיומית של כל היהודים בתפילה מתמקדת בהבטחה האלוקית, לפיה ברית הנצח לעולם לא תופר על-ידי אלוקי ישראל. אזכורה של הבטחה אלוקית שכזו בזמן בו האלוקים מאיר את המציאות ביד נדיבה - טבעית ומובנת. אולם אזכורה של הבטחה אלוקית זאת בידי עם ישראל, בזמן בו אלוקיו מייסר אותו, היא הכרזה על השלמה והשתלבות מלאה של העם בברית הנצחית והכואבת עם אלוקיו.
תופעה זאת מתוארת בלשונו הנפלאה של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק23 כמעבר מברית גורל לברית ייעוד. מעבר מהשלמה מיואשת עם מציאות קשה וכואבת לקבלת ייסורים של אהבה כחלק משלמות הכרחית בברית שבין עם ישראל לאלוקיו. היכולת לחיות את חיי היומיום הקשים כחלק מייעוד אלוקי של המציאות משביח ומרומם אותה למעלה של חיי רוח וקדושה.
ברית 'הנצח' בין ד' לעמו - ברית שאינה ניתנת להפרה
המהר"ל24 מביא מדרש,25 המבליט את חוסר רצונו וחוסר יכולתו כביכול של ד' להחליף את עמו החוטא בעם אחר:
"אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: ריבונו של עולם, כל העולם שלך הוא - העבירם באומה אחרת. אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אישה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח - אף אני אשלח את ישראל... לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו - פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו: ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן - כך. ישראל, שהן בני, בני אברהם יצחק ויעקב... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת! כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך - בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכן..." .מדרש זה ממשיל את הקשר שבין הושע לבין אשתו המנאפת וילדיה, לקשר שבין הקב"ה לעמו, החוטא ללא הפסק. בהתחלה מציע הושע לד' להחליף את עמו החוטא באומה אחרת. הושע עומד על טעותו כאשר הדברים נוגעים אליו אישית, נגיעה שאינה פונה לשכלו אלא לנשמתו. הושע, המכיר בחסרונותיה הגדולים של אשתו, אינו מסוגל לגרשה לאחר שחי עמה והיא הולידה לו ילדים. כביכול, מצב דומה קיים בקשר בין ד' לעם ישראל. המדרש מכריז, כי ללא תלות במצבו הרוחני הירוד של עם ישראל, אין הקב"ה מסוגל להחליף את עמו, אליו הוא קשור בעבותות של אהבה.
קשה להתעלם מקווי הדמיון בין סיפור המדרש הנ"ל לבין סיפורו של יונה. בשני הסיפורים נמנעים הנביאים מלסנגר על העם ולעזור בביטול הגזירה האלוקית, ועומדים על טעותם רק כאשר הגזירה ניחתת עליהם אישית. יונה לומד את הלקח הנדרש לאחר שאיבד את הקיקיון שהיטיב לו וחש במשמעותו האמיתית של האובדן; הושע אינו מפיק 'תועלת' מאשתו הנואפת, אך למרות זאת אין הוא מסוגל לוותר על אהבתו אותה ועל הילדים שהולידה לו, ומכאן הוא לומד על עוצמת הקשר שבין הקב"ה לעמו.
במדרש זה מונצחת הברית בין עם ישראל לאלוקיו בצורה ברורה. בניגוד לתפלת 'יהי כבוד', העוסקת בהבטחה האלוקית על שמירת הברית, כאן לא מדובר רק בהבטחה, אלא אף בהכרחיותה של הברית, שלכאורה, גם הקב"ה אינו יכול בלעדיה. בזכות ברית זאת נשא ונושא עם ישראל את ראשו בגאווה בפני כל האומות, גם כאשר הוא מיוסר וכואב. ברית הייעוד של עם ישראל עם אלוקיו מעניקה לעם תעצומות נפש שאין כמותן לעמוד בייסורים ובתלאות על במת ההיסטוריה.
'אשרי יושבי ביתך' - עולם הבא בעולם הזה
אַשְׁרֵי יושְׁבֵי בֵיתֶךָ, עוד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּו, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְהוָה אֱלהָיו. תְּהִלָּה לְדָוִד, אֲרומִמְךָ אֱלוהַי הַמֶּלֶךְ, וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעולָם וָעֶד. בְּכָל יום אֲבָרְכֶךָּ, וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעולָם וָעֶד. גָּדול יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאד, וְלִגְדֻלָּתו אֵין חֵקֶר. דּור לְדור יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ, וּגְבוּרתֶיךָ יַגִּידוּ. הֲדַר כְּבוד הודֶךָ, וְדִבְרֵי נִפְלְאתֶיךָ אָשִׂיחָה. וֶעֱזוּז נורְאתֶיךָ יאמֵרוּ, וּגְדֻלָּתְךָ אֲסַפְּרֶנָּה. זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ, וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ. חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל חָסֶד. טוב יְהוָה לַכּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. יודוּךָ יְהוָה כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה. כְּבוד מַלְכוּתְךָ יאמֵרוּ וגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ. לְהודִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרתָיו, וּכְבוד הֲדַר מַלְכוּתו. מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עולָמִים, וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּור וָדר. סומֵךְ יְהוָה לְכָל הַנּפְלִים, וְזוקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים. עֵינֵי כל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נותֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּו. פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון. צַדִּיק יְהוָה בְּכָל דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו. קָרוב יְהוָה לְכָל קרְאָיו, לְכל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. רְצון יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה, וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיושִׁיעֵם. שׁומֵר יְהוָה אֶת כָּל אהֲבָיו, וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד. תְּהִלַּת יְהוָה יְדַבֶּר פִּי, וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁו לְעולָם וָעֶד. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עולָם, הַלְלוּיָה.
מעמדה המרכזי והייחודי של תפילת 'אשרי'
תפילת 'אשרי' אינה מסתיימת בקריאת "הללויה", כשאר מזמורי 'תהילים' המופיעים אחריה. קריאת "הללויה" אינה שולית כלל ועיקר, לאור החזרה השיטתית עליה בכל מזמור ומזמור. בפשטות, קריאה זאת היא מסקנה ישירה מן המתואר במזמור, העוסק בשבחו של הקב"ה. חז"ל,28 שתיקנו את חובת תפילת 'אשרי' במסגרת 'פסוקי דזמרה', יישרו קו עם שאר המזמורים באמצעות הוספת פסוק סיום לתפילה ממזמור אחר.29 הפסוק המושאל מסיים את התפילה בהכרזה: "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עולָם. הַלְלוּיָהּ". המאמץ לתקן את המזמור באמצעות הוספת פסוקי פתיחה וסיום למזמור מעיד כי חז"ל ראו במזמור 'תהילה לדוד' מרכיב חשוב בתפילות 'פסוקי דזמרה'.
הסבר הגמרא למעמד המיוחד של תפילת 'אשרי'
"אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא: כל האומר 'תהילה לדוד' בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא? אילימא משום דאתיא 'באלף בית' - נימא 'אשרי תמימי דרך'31 דאתיא בתמניא אפין, אלא משום דאית ביה 'פותח את ידך' - נימא הלל הגדול דכתיב ביה:32 'נותן לחם לכל בשר', אלא: משום דאית ביה תרתי. אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו"ן ב'אשרי'? - מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב:33 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'. במערבא מתרצי לה הכי: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל. אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש, שנאמר:34 סומך ה' לכל הנופלים".הגמרא מבטיחה חיי עולם הבא למקפידים לומר את תפילת 'תהילה לדוד' שלוש פעמים ביום, ומעלה שני נימוקים מרכזיים לחשיבותה של התפילה. הנימוק הראשון: המזמור נאמר על-פי סדר האל"ף-בי"ת. השני: במזמור מופיע35 הפסוק "פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון". לכאורה, נימוקים מתמיהים: מדוע מזמור הנאמר בסדר האל"ף-בי"ת חשוב יותר ממזמור רגיל? ומהו התוכן המאוד משמעותי הנאמר בפסוק "פותח את ידיך" שאינו מופיע בשאר פסוקי תהילים?
הרב קוק מתייחס לתמיהות אלו בהסברו לתפילת 'אשרי' אותו הוא מביא בפירושו לסידור.36 מוסבר שם, כי מזמור המסודר על-פי האל"ף-בי"ת מתייחס לאותיות התורה, לנותן התורה ולבריאתו את העולם, והפסוק "פותח את ידיך" מתייחס לקיום השוטף בעולמנו ולפרנסתנו. אם כן, האומר 'תהילה לדוד' מכריז כי הוא מקבל את אדנות הקב"ה כבורא העולם ואת אדנות האל המשגיח על עולמו ומפרנסו - " פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ".
ההסבר של הרב קוק מניח, כי תכליתו של מזמור 'תהילה לדוד' הכרזה על עקרונות האמונה בבריאה ובהשגחה. הסבר זה תואם את מרכזיותו של מזמור זה ב'פסוקי דזמרה' ואת ההבטחה לחיי עולם הבא, המובטחים לאומר אותו שלוש פעמים ביום.
הקושי בהסבר נעוץ דווקא בתוכן המזמור, שעיקרו הלל ושבח לקב"ה, ולא הכרזה של עקרונות אמונה שונים. הקושי אף מתחזק אם מנסים לקשר את הסברו של הרב קוק ל'פסוקי דזמרה' העוסקים רובם ככולם בהלל ושבח לבורא עולם, ולא בעקרונות אמונה שונים. לעקרונות האמונה היהודית מוקדש בסידור מקום של כבוד במסגרת 'קריאת שמע' וברכותיה, חטיבה העוסקת אך ורק בהם.
העולם המושלם המתואר בתפילת "אשרי"
מאידך, הפסוק מזכיר גם את הרצון הרוחני, שהוא המתנה האלוקית המניעה את העולם. הענקה אלוקית איכותית זו זוכה לביטוי באמצעות סידור המזמור על-פי האל"ף-בי"ת. סידור הפסוקים כך נועד להבליט את הכלליות ואת הריבוי הגדול של הדרכים ושל האמצעים להביע את הרעיון המרכזי של הפרק. מאותה סיבה אנו מוצאים בסליחות ובקינות סידור אל"ף-בי"תי, שמדגיש את הצער ואת הבקשה השלמה והכוללת לסליחה ולמחילה.
לפיכך, רואה הגמרא עדיפות לפרק קיט ב'תהילים', המסודר לפי האל"ף-בית - שמונה פסוקים לכל אות. מאידך, פרק קיט נמצא, לכאורה, לא מתאים, מכיוון שנושא הפרק אינו "פּותֵחַ אֶת יָדֶך", הנתינה האלוקית הבלתי מוגבלת לבני האדם, אלא השאיפה והערגה האנושית המרובה לקב"ה ולתורתו.
'ימלוך ד' אלוקיך ציון' - הייסורים הממרקים
הַלְלוּיָהּ, הַלְלִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה. אֲהַלְלָה יְהוָה בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלהַי בְּעודִי. אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לו תְשׁוּעָה. תֵּצֵא רוּחו יָשֻׁב לְאַדְמָתו, בַּיּום הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתּנתָיו. אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקב בְּעֶזְרו, שִׂבְרו עַל יְהוָה אֱלהָיו. עשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם. הַשּׁמֵר אֱמֶת לְעולָם, עשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים, נתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים, יְהוָה מַתִּיר אֲסוּרִים, יְהוָה פּקֵחַ עִוְרִים, יְהוָה זוקֵף כְּפוּפִים, יְהוָה אהֵב צַדִּיקִים, יְהוָה שׁמֵר אֶת גֵּרִים, יָתום וְאַלְמָנָה יְעודֵד, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת. יִמְלךְ יְהוָה לְעולָם, אֱלהַיִךְ צִיּון לְדר וָדר, הַלְלוּיָהּ.
גמילות חסד אלוקית - עיקר התפילה
מזמור זה,38 השני במזמורי ההילולים שב'פסוקי דזמרה', מתאר את גדולתו של ד' הגומל חסדים לעומת אפסות האדם. המזמור מעמת את חיי האדם הזמניים ואת חוסר התוחלת לבטוח בהם ("אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים. בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לו תְשׁוּעָה. תֵּצֵא רוּחו יָשֻׁב לְאַדְמָתו. בַּיּום הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתּנתָיו."), עם ד' הקיים לעולם, ואשר בכוחו הגדול ברא את העולם, ולכן רק בו אפשר לבטוח ("אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקב בְּעֶזְרו. שִׂבְרו עַל יְהוָה אֱלהָיו. עשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם. הַשּׁמֵר אֱמֶת לְעולָם."). המזמור מדגיש את גמילות החסד האלוקית עם מי שזקוקים לעזרה: העשוקים, הרעבים, האסורים, העיוורים, הכפופים, הגרים, היתומים והאלמנות. גמילות החסד האלוקית מקבלת דגש מיוחד על רקע עוצמתו וכוחו הבלתי מוגבל של האל, המתפנה לגמול לחלשים.
המזמור מסיים בקריאה למלכות ד', ואומר: "יִמְלךְ יְהוָה לְעולָם. אֱלהַיִךְ צִיּון לְדר וָדר. הַלְלוּיָהּ". פירוש 'דעת מקרא' מסביר כי הפסוק הוא הכרזה של ציבור השומעים על קבלת מלכות ד'. הסבר זה מניח כי המזמור נאמר בפני קהל על-ידי חזן, והקהל עונה רק בפסוק האחרון, כמסקנה מגדולת ד' המתוארת במזמור כולו. מיד נבחן הסבר זה של 'דעת מקרא'.
מלכות ד' קשורה בפחד ובכוח, ולא בגמילות חסד
הדוגמה הבולטת לקשר שבין מלכות ד' לכוחו האדיר הם כל מזמורי 'קבלת שבת'.39 אפשר לכנות מזמורים אלה בשם 'מזמורי מלכות ד'', ובכולם מופיעה המלכות לצד כוח אלוקי ופחד מפני הכוח הזה. לדוגמה:40 "כִּי אֵל גָּדול יְהוָה וּמֶלֶךְ גָּדול עַל כָּל אֱלוהִים. אֲשֶׁר בְּיָדו מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתועֲפות הָרִים לו". מלכות ד' קשורה בשליטת ד' בארץ ובהרים, ועל רקע הפחד מכוח ד' יוצאת הקריאה "בּואוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהוָה עושֵׂנוּ". במזמור הבא מופיע שוב פחד מפני ד' ומלכותו: "הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַדְרַת קודֶשׁ חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. אִמְרוּ בַגּויִם יְהוָה מָלָךְ אַף תִּכּון תֵּבֵל בַּל תִּמּוט". בפסוקים אלה, הפחד מקדים את הכוח ואת המלכות, אבל ברור כי קבלת מלכות ד' על-ידי תושבי הארץ נובעת מן הכוח האדיר של ד' ומן הפחד הגדול שכוח זה מטיל.
תקצר היריעה מלפרט את כל הדוגמאות. די אם נאמר כי התופעה אופיינית לספר 'תהילים', ואף מוכרת לנו מן החיים. מלך מייצג שלטון וכוח, ולכן פחד ממלך אינו נפרד ממלכות. מינוי אדם חזק למלך נובעת, בין השאר, מן הסיבה שמלכות היא גורם המרתיע אנשים מלעשות רע, כמאמר חז"ל:41 "... אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו" .
לפיכך, מדוע במזמור שעיקרו גמילות החסד האלוקית, יוצאת הקריאה למלכות ד'? שהרי לצד תאור גמילות החסד הזו מתאים יותר לקרוא להודייה ולשבח, כפי שנמצא במזמורי ההלל42 "זֶה הַיּום עָשָׂה יְהוָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בו", ו"הודוּ לַיהוָה כִּי טוב כִּי לְעולָם חַסְדּו". ב'פסוקי דזמרה' קיים מזמור אחר,43 שדן כולו בד' בורא שמים וארץ, ולכאורה הוא מתאים יותר להשמיע קריאה למלכות ד' לצד תאור כוחו האדיר של הבורא.
פירוש חז"ל במדרש לפסוקי התפילה
"ואמרת: אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר - 'בכל אוות נפשך תאכל בשר'.45 זה שאמר הכתוב:46 'עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים', מדבר בישראל. אמר רבי פנחס בר חמא: מלמד שהיו במצרים יותר מע' (ע'=70) אומות, ומכולן לא היו משעבדין אלא בישראל. ומי עשה להם דין? 'עושה משפט לעשוקים'. 'נותן לחם לרעבים' אלו ישראל, מנין? שנאמר:47 'ויענך וירעבך, ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה. וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך'. ה' מתיר אסורים - אלו ישראל, כיצד? רבנן אמרי: שמונה דברים אסר להן הקב"ה, והתיר להן שמונה בהן. אמר הקב"ה: אסרתי לך את החלב וכו', עד סדין בציצית - הוי 'ה' מתיר אסורים'. אף להלן אסר בשר תאווה, וכאן התירו להן. מנין? 'רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר'".מדרש זה דן בפסוקי גמילות החסד המופיעים במזמור בו אנו עוסקים, ונותן להם פרשנות דרשנית מפתיעה. "עשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים", כמוזכר בפסוק, הוא הקב"ה שעשה משפט לעם ישראל העשוק במצרים. "נתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים" - הוא הקב"ה שהוריד את המן במדבר. "מַתִּיר אֲסוּרִים" הוא, כמובן, הקב"ה המתיר איסורים לעם ישראל באופן חלקי, כגון התרת האיסור לאכול בשר במדבר במגבלות מסוימות (פרשת 'ראה'). דוגמאות נוספות להתרת איסורים באופן חלקי מוזכרות כאן ברמז, ומפורטות ב'ויקרא רבה'48, כגון דם הנידה שנאסר ודם בתולין שהותר, חלב שנאסר ושומן שהותר, כלאיים שנאסרו וציצית כלאיים שהותרה ועוד.
המדרש מייחס את פסוקי גמילות החסד האלוקית לאירועים היסטוריים נקודתיים בעברו של עם ישראל. עשיית משפט לעשוקים מיוחסת לשעבוד מצרים בלבד, מתן לחם לרעבים מיוחסת לירידת המן בלבד.
גם לאירועים ההיסטוריים שנבחרו יש מכנה משותף. שעיבוד מצרים מוזכר, לכאורה, בהקשר של חוסר צדק אלוקי. המדרש מציין כי רק עם ישראל סבל את ייסורי שיעבוד מצרים, למרות שעוד שבעים אומות חיו אז במצרים ולא שועבדו. עושה משפט לעשוקים, הוא ד' ששפט את עם ישראל להיות עשוק במצרים. נתינת המן במדבר, היא, לכאורה, על-פי המדרש, מעשה שנועד לייסר, וללמד את העם כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. התרת האיסורים, על-פי המדרש, איננה היתר פשוט, אלא יצירה של מצב מורכב ומסובך שקרוב יותר להגדרת גבול האיסור, ולא להתרתו. מי שמעונין לשמור איסור מסוים, נדרש ללימוד מעמיק כדי להבחין בין אסור למותר.
גמילות חסד פעילה - חינוך ולא רק סיפוק צרכי הנזקקים
המדרש מלמדנו כי ד' גומל חסדים לעם ישראל לא רק כדי לענות על צרכי הקיום שלו, אלא גם, ובעיקר, כדי לחנכו ולקרבו אל אלוקים ואל תורתו.
פירוש זה של המדרש מסביר את הקשר שבין מלכות ד' לגמילות החסד האלוקית. מקור סמכותה וכוחה של מלכות ד' בעולם בכלל ובין הגויים בפרט, הוא הפחד והאימה מכוחו של בורא עולם. אולם, בניגוד לגויים, מלכות ד' כאלוקי ציון יונקת את כוחה ואת סמכותה מאהבת ד'. קבלת עול מלכות שמים על-ידי עם ישראל היא תהליך חינוכי, הנמשך לאורך ההיסטוריה. אלוקי ציון הופך למלך העולם כאשר עם ישראל מקבל את מלכותו, לא מפחד אלא מאהבה, אהבת בן לאביו מורו, המוקיר לו תודה בכל עת.
גמילות החסד האלוקית לעם ישראל מופיעה, לעתים, כייסורים ארוכים ומתמשכים כבשעבוד מצרים, אך רק כך היא מחזקת את מלכות ד' בעם ישראל ובעולם לאורך זמן. בממדים ההיסטוריים האלה, אין לאדם, שחייו ספורים, משקל, כדברי המזמור: "תֵּצֵא רוּחו יָשֻׁב לְאַדְמָתו. בַּיּום הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתּנתָיו". עם ישראל צריך להשלים עם צרותיו ההיסטוריות ועם הצרות של תקופתו, ולקבל אותן כתהליך חינוכי מייסר. השלמה עם גמילות חסד אלוקית כזאת מתאימה למגמה המרכזית של 'פסוקי דזמרה', השבחתה של המציאות. סבל שאינו נתפס כעונש אלא כהכרח חינוכי הוא התגלמות של השבחת המציאות ושל ראייה אופטימית על-ידי המאמינים בבורא העולם.
'הללויה כי טוב' - עזרה אלוקית מהירה
הַלְלוּיָהּ, כִּי טוב זַמְּרָה אֱלהֵינוּ, כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה. בּונֵה יְרוּשָׁלַיִם יְהוָה, נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. הָרופֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב, וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבותָם. מונֶה מִסְפָּר לַכּוכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמות יִקְרָא. גָּדול אֲדונֵינוּ וְרַב כּחַ, לִתְבוּנָתו אֵין מִסְפָּר. מְעודֵד עֲנָוִים יְהוָה, מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ. עֱנוּ לַיהוָה בְּתודָה, זַמְּרוּ לֵאֱלוהֵינוּ בְכִנּור. הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר. הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר, נותֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי ערֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ. לא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ, לא בְשׁוקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה. רוצֶה יְהוָה אֶת יְרֵאָיו, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּו. שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַיִם אֶת יְהוָה, הַלְלִי אֱלהַיִךְ צִיּון. כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ, בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ. הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלום, חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ. הַשּׁלֵחַ אִמְרָתו אָרֶץ, עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרו. הַנּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר, כְּפור כָּאֵפֶר יְפַזֵּר. מַשְׁלִיךְ קַרְחו כְפִתִּים, לִפְנֵי קָרָתו מִי יַעֲמד. יִשְׁלַח דְּבָרו וְיַמְסֵם, יַשֵּׁב רוּחו יִזְּלוּ מָיִם. מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב, חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוי, וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם, הַלְלוּיָהּ.
ד' עוזר לירושלים החרבה ולחסרי האונים
המזמור 'הללויה כי טוב'49 מחולק לשלושה חלקים עיקריים. כל אחד נפתח בקריאה להלל ולשבח את ד', וממשיך בתיאור הנתינה האלוקית הנדיבה, שעליה מהללים ומשבחים את בורא עולם. המזמור פותח בקריאה "הַלְלוּיָהּ. כִּי טוב זַמְּרָה אֱלוהֵינו. כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה". הפסוק קורא לזמר ולהלל את ד', בשל טובו ובשל עזרתו לחלשים ולנזקקים. המזמור מתאר את פעולותיו של ד' למען הנזקקים: בונה את ירושלים החרבה, מכנס את נדחי ישראל ומרפא את שבורי הלב ואת העצובים על חורבנה.
המזמור מפרט את יחסו האישי של הקב"ה לנזקקים, באמצעות משל מתן השמות לכוכבים. הכוכבים הרבים שבשמים מסמלים ריבוי אינסופי וחוסר זהות אישית. על אף זאת, ד' נותן שם לכל כוכב וכוכב בהתאם לתכונותיו המיוחדות. גדולתו זו של ד', יחד עם תבונתו וכוחו, מאפשרים את השגחתו הפרטית על הצדיקים ועל הרשעים, כנאמר בסיום החלק הראשון של המזמור: "מְעודֵד עֲנָוִים יְהוָה. מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ".
החלק השני של המזמור פותח, גם הוא, בקריאה להלל את ד': "עֱנוּ לַיהוָה בְּתודָה. זַמְּרוּ לֵאֱלוהֵינו בְכִנּור". גם כאן מודגשת עזרתו של הקב"ה לנזקקים לו, והפעם, עזרה הקשורה לטבעם של כל היצורים החיים: הכנת החציר כמאכל הבהמות והדאגה לבני העורב. הנתינה האלוקית המיוחדת לבני העורב מוסברת במדרש תנחומא:50 "ואמרו חכמים ז"ל: העורב מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה שעוף אחר בא עליה ומואסין אותן ומניחין אותן, מה עושה הקב"ה מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן, שנאמר:51 'מי יכין לעורב צידו'. לפי המדרש, גוזלי העורב, שהוריהם מתנכרים להם, הם אבטיפוס למי שזקוקים, באופן טבעי, לעזרה אלוקית.
חלק זה מסתיים בהכרזה כי הנתינה האלוקית אינה תלויה בכוחו או בגבורתו של הנזקק, אלא ברצונו של ד' הדואג לזקוקים לעזרתו.
תיאור ירושלים הבנויה לתלפיות
פירוש המזמור, על שלושת חלקיו, מדגיש את הקושי בהבנת המזמור בכללותו, למרות הבנת כל פסוק לעצמו והבנת כל חלק בנפרד. מי היא ירושלים 'האמיתית' במזמור? האם זו ירושלים השבעה והבטוחה, או שמא זו ירושלים החרבה? מה תפקידו של תיאור הפשרת הקרח והשלגים? ומה בעצם רוצה המזמור להגיד?
פסוק טו הפותח את תיאור הפשרת השלגים אומר: "הַשּׁלֵחַ אִמְרָתו אָרֶץ. עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרו". כלומר, כאשר ד' גוזר גזירה על הארץ, היא מתממשת מיד. והדוגמה לכך היא הפשרת השלגים.
דבר ד' - בונה את ירושלים החרבה ועוזר לכל חי
המעבר מירושלים החרבה לירושלים הבנויה משול במזמור להפשרת שלגים. דהיינו, כדבר ד', כהרף עין, תהפוך ירושלים החרבה לירושלים הבנויה.
בחלק השלישי מרבה המזמור להשתמש בפועל ד'ב'ר' כביטוי למעורבות האלוקית. הפסוק:53 "הַשּׁלֵחַ אִמְרָתו אָרֶץ. עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרו", מתאר את המהירות בה הדיבור האלוקי משפיע על הארץ. הפשרת השלג מתוארת במלים:54 "יִשְׁלַח דְּבָרו וְיַמְסֵם". מסירת תורה לעם ישראל מתוארת במלים:55 "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב". הדיבור האלוקי נמסר לבני יעקב כמפתח לגאולתם. וכך, בזכות הדיבור האלוקי אל עם ישראל, הופכת ירושלים החרבה לירושלים הבנויה.
המוטו המרכזי של המזמור הוא הדאגה האלוקית לנזקקים, והנכונות לעזור להם מיד. העזרה האלוקית לובשת צורות שונות: עזרה ישירה כפועלו של ד' למען ירושלים; עזרה עקיפה ונסתרת, דרך חוקי הטבע, לכל היצורים החיים; עזרה רוחנית עם מסירת התורה לעם ישראל; ועזרה לשיקום ושימור ירושלים.
'עד מהרה ירוץ דברו' - החורבן כתחילת הגאולה
עזרה אלוקית 'מהירה' שאורכת אלפי שנים
המזמור מסתיים בהכרזה "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב. חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוי. וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם. הַלְלוּיָהּ". כלומר, נתינת החוקים והמשפטים לישראל היא ההבטחה לשלומו ולשלמותו של עם ישראל (לפי משמעות הביטוי 'מגיד דבריו לישראל' כפי שהוסבר לעיל). האמירה "מגיד דבריו" מקבילה לאמירה "ישלח דברו וימסם" וכן ל"עד מהרה ירוץ דברו". שלושת הפסוקים מציינים שהדיבור האלוקי עוזר וגואל מקור ומייסורים. על-אף ההקבלה בין חורבנה של ירושלים לקור, לכאורה, מתעוררת בעיה בהשוואתם. הדיבור האלוקי מפשיר את הכפור לאחר היווצרו, ואילו ההבטחה האלוקית הצפונה בתורה קדמה זמן רב לחורבן ירושלים. ד' נותן התורה בונה וגואל את ירושלים טרם הקמתה וטרם חורבנה (שהרי בעת מתן תורה בסיני, לא דרכה כף רגל מהם בארץ ישראל ובירושלים). הקדמת התרופה למכה מניחה כי המכה, כלומר חורבנה של ירושלים, היא עתידית ובלתי נמנעת.
כבר בתורה נמצאים פסוקים מפורשים המתארים את החטא ואת החורבן שבעקבותיו. בתוכחה שב'ויקרא'56 ובתוכחה שב'דברים'57 נמצאים תיאורים של חורבן עם ישראל וארצו. גם במעמד כריתת ברית 'ערבות מואב'58 חוזר משה רבנו ומדבר על החורבן הבלתי-נמנע שעוד יגיע. התורה אינה חסרה תיאורים של גאולה שלאחר החורבן,59 אבל ברור שלא מדובר בעזרה אלוקית מהירה מיד לאחר החורבן, אלא בתהליך ארוך ומתיש, התלוי, בראש ובראשונה, בהתנהגותו המוסרית והדתית של עם ישראל. במצב כזה, שבו החורבן כמעט הכרחי והגאולה מתעכבת אלפי שנים, תפלה יומיומית על גאולת ירושלים שתבוא במהרה נראית רחוקה מן המציאות כרחוק מזרח ממערב.
החורבן כתחילת הגאולה על-פי חז"ל
"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו:61 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב:62 'ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה בין יברכיהו', וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב:63 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב:64 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".אגדה זאת נאמרת בשיאו של החורבן: המקדש חרב לחלוטין, אך זכרון הודו והדרו עדיין חרוט בלב העם, וכך חזקה לאין ערוך תחושת החורבן. הגרוע מכל הוא שאין רואים שביב תקווה באופק. בניגוד לתגובתם הטבעית והצפויה של כל החכמים שבוכים, רבי עקיבא שמח, ומצליח להדביק בשמחתו את חבריו האבלים. תחילה נראה כי דבריו של רבי עקיבא אינם אלא דברי נחמה בעלמא, המנסים ליפות את המציאות במשחקי מלים ובדרשנות. אבל ברור מן האגדה, כי רבי עקיבא מוצא מרכיב משמח ומבשר גאולה גם בחורבן עצמו.
המהר"ל מפראג מגדיר את מרכיב הגאולה שבחורבן עצמו כחלק מתהליך קוסמי של גאולה. הוא קובע כלל, האומר: "כי העדר הוא סיבת ההוויה".65 במלים פשוטות: חורבן הוא תנאי לגאולה, ובלעדי חורבן אין גאולה. המהר"ל מדגים כלל זה בתהליך של אפרוח הבוקע מביצה. יצירת חיים חדשים כרוכה בשבירת הביצה, בלעדיה לא יוכל האפרוח להתחיל את חייו בעולם. כאלה הם גם ייסורי הלידה, המבשרים את בואו של תינוק לעולם, כזה הוא ה'תוהו ובוהו' שקדם לבריאת העולם, כמו גם הלילה שקודם ליום. זוהי תפיסה אחדותית, המפלשת את כל האירועים בהיסטוריה, ועל-פיה כל המתחולל בעולם הוא מעשה אלוקי.
החורבן כתחילת הגאולה ב'פסוקי דזמרה'
עוצמת הסבל והייסורים המלווים את עם ישראל אלפי שנים אינה משתנה בעקבות ההכרה כי החורבן הוא תחילת הגאולה. הסבל הוא סבל, ולא משנה כיצד נקרא לו. עיקר החידוש בתפיסה זו מתמקד בהכרה אמונית מודעת, המנסה להסביר את האירועים המתרחשים ללא תלות בתחושות ובחוויות הנלוות להן. האדם המאמין והרואה בחורבן את תחילת הגאולה, יכול להכריז על ירושלים 'השם גבולך שלום', גם כאשר הוא נמצא בעיצומה של מלחמה נוראה ומייסרת.
אזכור רעיון 'החורבן כתחילת הגאולה' ב'פסוקי דזמרה' הוא ביטוי מובהק לפעולה אמונית מודעת של אדם, המגלה את הישועה כבר בחורבן עצמו. מזמור זה משתלב במגמה הכללית של 'פסוקי דזמרה', המשביחים את המציאות. כאשר המזמור מתאר את החורבן עצמו כתחילת הגאולה, מתבצעת ההשבחה המשמעותית ביותר, ההופכת את בור התחתיות שבחורבן לשלוה ולשמחת הגאולה. קולה של ירושלים הבנויה והשלמה נשמע כבר בחורבנה, ומהחורבן עצמו מתחילה גאולתה.
'הללו את ד' מן השמים' - המציאות מהללת את ד'
הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּ אֶת יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם, הַלְלוּהוּ בַּמְּרומִים. הַלְלוּהוּ כָּל מַלְאָכָיו, הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו, הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, הַלְלוּהוּ כָּל כּוכְבֵי אור, הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם, יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה, כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ. וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעולָם, חָק נָתַן וְלא יַעֲבור. הַלְלוּ אֶת יְהוָה מִן הָאָרֶץ. תַּנִּינִים וְכָל תְּהמות, אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטור, רוּחַ סְעָרָה עשָׂה דְבָרו, הֶהָרִים וְכָל גְבָעות, עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים, הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה, רֶמֶשׂ וְצִפּור כָּנָף, מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים, שָׂרִים וְכָל שׁפְטֵי אָרֶץ, בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלות, זְקֵנִים עִם נְעָרִים, יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה. כִּי נִשְׂגָּב שְׁמו לְבַדּו, הודו עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּו, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרבו, הַלְלוּיָהּ.
השמים והארץ מהללים את ד'
מזמור קמח הוא הרביעי בפרקי ההילולים המסיימים את ספר 'תהילים', והוא נאמר, כשאר 'פסוקי דזמרה' בתפילת הבוקר. המזמור, כשאר פרקי ההילולים, פותח בקריאת "הללויה" ומסיים בקריאת "הללויה", כשבתווך ההלל והשבח לקב"ה.
הפרק מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בשבח הקב"ה על-ידי השמים וכל צבאם: "הַלְלוּיָהּ. הַלְלוּ אֶת יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם. הַלְלוּהוּ בַּמְּרומִים". לשמים המהללים מצטרפים השמש, הירח, הכוכבים והמים אשר מעל השמים. החלק השני עוסק בשבח הקב"ה על-ידי הארץ וכל צבאה: "הַלְלוּ אֶת יְהוָה מִן הָאָרֶץ. תַּנִּינִים וְכָל תְּהמות". לארץ המהללת חוברים האש, הברד, השלג, הקיטור, הרוח, ההרים, העצים, החיות לסוגיהן וכל בני האדם: "בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלות. זְקֵנִים עִם נְעָרִים". החלק השלישי, המסיים את המזמור, מורכב מפסוק אחד בלבד66 המתאר את העדפת עם ישראל על-פני שאר העמים: "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּו. תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרבו. הַלְלוּיָהּ."
ה'הלל' הנאמר על-ידי צבא השמים שונה מן ה'הלל' הנאמר על-ידי צבא הארץ. צבא השמים מהלל את הקב"ה "כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ. וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעולָם. חָק נָתַן וְלא יַעֲבור". כלומר, צבא השמים מהלל את הבריאה ואת הנצח הבלתי משתנה שלה. לעומתם, הארץ וכל צבאה מהללת את הבורא "כִּי נִשְׂגָּב שְׁמו לְבַדּו. הודו עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". כלומר, על נשגבותו ועל נכונותו להשפיע מהודו על הארץ.
לפי המלב"ים, השמים, בניגוד לארץ, נבראו 'יש מאין', והם מתקיימים בהשגחת הקב"ה, המקיים ושומר על כל גורם שמימי. לעומת זאת, בארץ קיימת בריאת 'יש מיש', דהיינו, פיתוח ושיכלול הבריאה על-ידי יצירה אנושית. בארץ ההשגחה מתמקדת בקיומו של המין בלבד, ולא בקיום של כל פרט ופרט. יוצא דופן הוא מין האדם שזכה לבחירה חופשית, ואשר בכוחו לשנות סדרי בראשית וחוקי אלוקים. ה'הלל' של השמים מתייחס לבריאה הקבועה והבלתי משתנה, וה'הלל' של הארץ מתייחס לשינוי ולהתחדשות של האדם, המאפשרת לו לטפס מן הארץ אל הנשגב. כחלק מיכולת ההתחדשות הזו של הארץ, ממשיך המלב"ים ומסביר, מוזכר עם ישראל כנציג המובהק של העולים בקודש והמטפסים להר ד'.
עולם הטבע מהלל את ד' בעצם קיומו וללא מלים
השמים והארץ וכל הברואים משבחים את הקב"ה לא כפעולה רצונית יזומה, אלא בעצם קיומם הנשגב והפלאי. כל מרכיב בעולם הוא שיר הלל לאלוקים, בוראו. הקב"ה יוצר ומקיים את המציאות כולה: את השמש עתירת הממדים והכוח, ואת הרמשים והיצורים הזעירים ביותר. השמים והארץ מהללים את הקב"ה בכל רגע ורגע ללא מלים, אך בקול צלול וברור. מנקודת השקפה זו "הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה. רֶמֶשׂ וְצִפּור כָּנָף" מהללים את ריבונו של עולם בדיוק באותו אופן בו מהללים אותו "בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלות. זְקֵנִים עִם נְעָרִים" (בניגוד לפירוש המלבי"ם). זהו 'הלל' לא מילולי, הנובע מעצם הקיום ומאחד בתוכו את כל הנבראים כולם: חי, צומח ודומם. ה'הלל' המושר על-ידי הפיזיקה, הביולוגיה והכימיה מבוסס על כל אותם החוקים המשותפים לכל המדעים הללו.
עם ישראל מהלל את ד' בעצם קיומו
קיומו המיוסר של עם ישראל לאורך אלפי שנים הוא פלא וחידה בתולדות העמים, אך פלא זה מהלל את הקב"ה הבוחר בעמו ישראל באהבה. אפילו בעולמנו הספקן ונטול האמונה קיימים ציבורים גדולים באומות העולם, הרואים בעם ישראל את נציג אלוקים עלי אדמות. גם ציבורים, אשר לכאורה נמנעים מלייחס משמעות רוחנית מיוחדת לעם ישראל, עושים זאת בפועל. ההתעסקות הכמעט אובססיבית של העולם בעניינים הקשורים בעם ישראל, היא עדות להתייחסות הרוחנית השונה לה זוכה עמנו.
אי-אפשר להתעלם מן ההוד האלוקי המפלש את היקום בכל פינה ופינה, ואי-אפשר להסתפק בנימוקים טכניים לעניין שתופס עם ישראל בעולם, ללא עובדת קירבתו לבורא עולם.
ובכן, שיר ה'הלל' במזמור זה נובע משלשה מקורות: השמים, הארץ ועם ישראל. שלושה קולות הרמוניים אלה מהללים את ד' בעצם קיומם המתמיד והפלאי. הלל כזה משתלב במגמה הכללית של 'פסוקי דזמרה', העוסקת בהשבחת המציאות היומיומית. לכאורה, אין פשוט מעצם הקיום, הן של עם ישראל והן של הברואים כולם, אבל דווקא הקיום הפשוט הזה הוא שיר הלל לקב"ה.
'חרב פיפיות בידם' - להכניע אימפריות באמונה
הַלְלוּיָהּ, שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ. תְּהִלָּתו בִּקְהַל חֲסִידִים. יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעשָׂיו, בְּנֵי צִיּון יָגִילוּ בְמַלְכָּם. יְהַלְלוּ שְׁמו בְמָחול, בְּתף וְכִנּור יְזַמְּרוּ לו. כִּי רוצֶה יְהוָה בְּעַמּו, יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה. יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבותָם. רומְמות אֵל בִּגְרונָם, וְחֶרֶב פִּיפִיּות בְּיָדָם. לַעֲשׂות נְקָמָה בַגּויִם, תּוכֵחות בַּלְאֻמִּים. לֶאְסר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים, וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל. לַעֲשׂות בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב, הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו, הַלְלוּיָה.
מזמור 'המלחמה היהודית'
במזמור זה,67 המופיע בסיום מזמורי 'פסוקי דזמרה' ובסיום ספר 'תהילים', שני נושאים מרכזיים: הראשון הוא תיאור שמחת חסידי ד' (עם ישראל) על היותם העם הנבחר על-ידי אדון הכל. השני הוא תיאור נקמתם של החסידים בגויים ובמלכיהם. בעוד הנושא הראשון משבח את הקב"ה, כשאר מזמורי 'פסוקי דזמרה', הנושא השני מעט זר למזמורי השבח, ויש לו אופי תוקפני. הפסוק "רומְמות אֵל בִּגְרונָם. וְחֶרֶב פִּיפִיּות בְּיָדָם" נשמע כמו שיר הלל ללוחמים, חדורי אמונה ושמחת נקם באויביהם. לפי המזמור, כל הגויים והלאומים עלי אדמות הם אויבים, כנאמר: "לַעֲשׂות נְקָמָה בַגּויִם. תּוכֵחות בַּלְאֻמִּים". מהו אותו אירוע מלחמתי אליו מתכוון המזמור? 'דעת מקרא' במקום מציג שלוש אפשרויות שונות. האחת מתמקדת במלחמת כיבוש הארץ ובנצחון עם ישראל על אחד ממלכי כנען, או על אגג ועמלק. אפשרות שניה: זהו מזמור הכנה, אותו אומרים הלוחמים לפני צאתם לקרב. אפשרות שלישית מתייחסת אל המזמור כאל תאור המלחמה העתידית, מלחמת גוג ומגוג, בה ינקום הקב"ה בגויים.
אף אחת מן האפשרויות המוצעות לעיל אינה מעניקה הסבר לשילוב של מזמור מלחמה תקיף כזה ב'פסוקי דזמרה'. על זאת נוספת השאלה מהו הקשר בין שני חלקי המזמור, תאור שמחת עם ישראל באלוקיו ותאור נקמת עם ישראל בגויים.
התורה 'ככלי המלחמה' היהודי - פרשנות חז"ל למזמור
המדרש ב'בראשית רבה'68 אומר: "רבנן אמרי: חרב תורה, שנאמר: וחרב פיפיות בידם" זהו רק אחד הפירושים לפסוק בבראשית69 "להט החרב המתהפכת", כשהכוונה לתורתו של תלמיד חכם ולא לחרבו של לוחם. מוסיף המדרש ב'שמות רבה'70 ומסביר מדוע השם הנוסף להר סיני הוא הר חורב: "חורב למה? שבו נתנה התורה שנקראת חרב, שנאמר: 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'". חז"ל מסבירים את הפסוק במקומות נוספים,71 ותמיד כתיאור של מלחמה רוחנית ולא מלחמה צבאית.
כדרכם של מזמורי 'תהילים' רבים, בנוי המזמור כולו על הקבלה בין שני חלקי הפסוק. הפסוק הפותח את המזמור "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעשָׂיו", מקביל לחלקו השני, "בְּנֵי צִיּון יָגִילוּ בְמַלְכָּם", וכך הלאה. אם כך, תחילת הפסוק "רומְמות אֵל בִּגְרונָם" מקבילה לסוף הפסוק "וְחֶרֶב פִּיפִיּות בְּיָדָם". כלומר, מן ההקבלה מתקבל הפירוש שחרב פיפיות היא התורה, ורוממות הרוח היא העיסוק והלימוד בה (רמז לכך מצוי גם במושג 'חרב פיפיות', דהיינו חרב העשויה מפיותיהם של לומדי תורה).
אמירת המזמור כהכרזת ניצחון
כאמור, 'פסוקי דזמרה' כולם משבחים את חיי היומיום, ומלחמת התורה בגויים גם היא דרך לשבח את המציאות. בכל הדורות, על רקע חיים לצד אויב, בין מלחמה למלחמה, מכריז היהודי בתפילה כי נקמתו בגויים ובמלכיהם מתבצעת, הלכה למעשה בכל רגע ורגע, בלימוד תורה. הכרזה זו יונקת את כוחה מן ההכרה העמוקה כי חיי רוח ודבקות אלוקית שומרים על עמים ועל תרבויות טוב יותר מכל כוח פיזי, ויהיה החזק ביותר.
עיון בתולדות עם ישראל ובתולדות העמים בכלל מוכיח את נצחון הרוח על החומר. עם ישראל, ה'חמוש' בגווילי תורתו הקדושה, שרד והתקיים, תוך שהוא מפתח חיי רוח עשירים, הרבה מעבר לאימפריות שזרחו על במת ההיסטוריה ונעלמו. הנצרות והאיסלאם כאחד אימצו את עקרונות היסוד היהודיים והעבירו מיליוני אנשים לאמונה באל אחד, אלוקי עם ישראל. האמונה באל אחד (מונותיאיזם) ראשיתה באלוקי היהודים. אותו אל הוא גם האל הנוצרי או המוסלמי, שהחליף את אלילי העולם הקדום בזכות עם ישראל ותורתו. עם קטן הכניע את האלילות ללא מסעי צלב, כאשר תורתו ואמונתו היו לו לחרב פיפיות.
ההכרזה כי היהודי נלחם באמצעות תורתו אינה מבטיחה לשנות את המציאות המייסרת, אולם בכוחה להשביח ולפאר אותה, באמצעות המבט החודר של המאמינים, הנלחמים את מלחמתה של תורה.
'הללויה הללו אל בקדשו' - נגינת האמונה
הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁו, הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּו. הַלְלוּהוּ בִּגְבוּרתָיו, הַלְלוּהוּ כְּרב גֻּדְלו. הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁופָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּור, הַלְלוּהוּ בְּתף וּמָחול, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה. כּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ. כּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ.
מדוע מוזכרים כלי נגינה רבים במזמור?
מזמור קנ, האחרון במזמורי ההילולים שבין 'פסוקי דזמרה', הוא גם המזמור האחרון בספר 'תהילים'. המזמור הקצר הזה מורכב משני חלקים ברורים. שני פסוקיו הראשונים קוראים להלל את ד' הגדול והקדוש, וחמשת הפסוקים האחרים מתארים את האופן בו מהללים את ד' במבחר כלי נגינה.
מדוע חשוב לפרט את כלי הנגינה בהם מהללים את ד'? לכאורה, זהו עניין טכני, שאין לו קשר לשבחו של אדון הכל. מדוע חשוב אם ההלל מושמע בכינור, בתוף או בכל כלי אחר? העיקר שההלל יישמע.
לכאורה, אפשר לטעון כי חלקו הראשון של המזמור הוא העיקר, וחלקו השני הוא תוספת מליצה שירית. אבל מגוון כלי הנגינה המוזכרים במזמור הוא יוצא דופן בכל 'תהילים', ואפילו בתנ"ך כולו. לא פחות מתשעה כלי נגינה שונים מוזכרים בשלושה פסוקים בלבד, והם וודאי אינם נאמרים אגב אורחא על דרך השירה. כך שנכון יותר לראות את החלק הראשון כנלווה לחלק השני, העיקרי.
'הללויה הללו אל בקודשו' - האמונה היא עיקר המזמור והתפילה
הגמרא מתייחסת ל'ברכות אבות', ואומרת:74
"ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל, הגדול, הגיבור, והנורא, והאדיר, והעזוז, והיראוי, החזק, והאמיץ, והודאי, והנכבד. המתין לו עד דסיים, כי סיים אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי? אנן הני תלת דאמרינן - אי לאו דאמרינהו משה רבנו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה - לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת! משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו! ".בפני רבי חנינא עומד אלמוני, המעונין להרבות במילות שבח רבות לקב"ה, ורבי חנינא רואה זאת בעין רעה, ומדגיש בתשובתו לאותו אלמוני כי אין תועלת במילות השבח שלו לאור מוגבלותו היסודית של האדם מול קונו. רבי חנינא מוכן להשלים עם שבח הבורא המוזכר ב'ברכת אבות', בשל אזכורן של אותן מילות שבח - "הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא" בתורה עצמה, אבל כל אמירת דבר שבח נוסף על הקב"ה על-ידי בני אדם, היא בעצם עלבון לקב"ה. יכולת האדם לשבח את הבורא מוגבלת ליכולתו ולהבנתו המצומצמת, ולכן השבח מתרכז בנושאים שוליים ולא חשובים שאין טעם להזכירם. רבי חנינא ממשיל עניין זה במשל על מלך, בעל אוצרות זהב, אשר מקלסים אותו באוצרות כסף שערכם פחות בהרבה מאוצרות הזהב שלו. כך אדם המשבח את בוראו, עושה זאת מנקודת מבטו המצומצמת, ולכן סביר כי דבריו אינם שבח, אלא חלילה, גידוף וזלזול.
לא במקרה מוזכרים במזמור זה מרכיבי שבח הדומים לאלה שב'ברכת אבות'. בשני המקומות עיקר הדגש הוא על גדולתו וגבורתו של הבורא, ולכן הוא קדוש, נבדל ובלתי מושג על-ידי בני אדם. לפיכך, אין מקום לאמירת שבח מפי בני האדם על הקב"ה. ובשעה שב'ברכת אבות' מותר, לכאורה, לומר "הָאֵל הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא" בהקשר מסוים מאוד,75 הרי שב'תהילים' מתירים לתאר את הדרך בה נשבח את האל בכלי נגינה.
המנגינות כאמצעי ביטוי טהור של אמונה ואהבת אלוקים
חובה להבחין בין מנגינות של קדושה לבין מנגינות של הוללות ופריצות. אחד המאפיינים החשובים הקובעים את אופיו של הניגון, אם קדוש יהיה או טמא, הוא כוונת לבו של המנגן. העניינים החשובים לאדם והממלאים את כל ישותו מובעים בכל אמצעי הביטוי האנושיים - דיבור, כתיבה, שפת גוף וכמובן נגינה. נגינתו של אדם היא כלי ביטוי טהור של עמקי נשמתו וליבו.
שבחו של הקב"ה המושמע בכוונה רבה בכלי שיר וללא מלים, גם הוא ביטוי למוטו המרכזי של 'פסוקי דזמרה': שבח המציאות בכוח האמונה וברצון המאמין. ניגון פשוט הבוקע ממעמקי הלב משמש שופר לנשמות רבות העורגות ומייחלות לקב"ה. אמונה, כמוה כאהבה, יכולות לשנות את פני המציאות ולהשביחה, אפילו מיגון לשמחה ומאפילה לאור גדול, הבוקע מן הלב ומאיר את העולם סביבו.
הרב קוק, בנפשו הגדולה והשירית, היטיב לתאר מצב זה בספריו. הנה שיר נפלא שלו, המתאר את ערגת המציאות כולה לנגינתו הטהורה של האדם הבוקעת ממעמקי ליבו הטהור.
לחשי ההוויה76
תלחש לי סוד ההוויה כולה:
חיים לי יש, קח נא קח -
אם יש לך לב ובלב דם,
שרעל ייאוש לא זיהמהו.
ואם לבתך ערלה
ויופיי לא יקסימך - תלחש לי ההוויה -
סורה מני סורה,
הריני לך, אסורה.
אם כל צפצוף עדין
כל יופי חי, לא הדר שירת קדש,
אך זרם אש זרה בך יעוררו -
סורה מני סורה, הריני לך אסורה.
ודור יקום וחי,
ישיר ליפי וחיים,
ועדנה בלי די
ינק מטל שמים.
ומהדר כרמל ושרון שפעת רזי ההוויה
תקשיב אוזן עם חי,
מעדן שירה ויפי חיים אור קדש ימלא.
וההוויה כולה לו תדובב: בחירי, הריני לך מותרת!
'ברוך ד' לעולם' - המענה לקריאת הללו-יה
בָּרוּךְ יְהוָה לְעולָם, אָמֵן וְאָמֵן. בָּרוּךְ יְהוָה מִצִּיּון שׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם, הַלְלוּיָהּ. בָּרוּךְ יְהוָה אֱלהִים אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל, עשֵׂה נִפְלָאות לְבַדּו. וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבודו לְעולָם, וְיִמָּלֵא כְבודו אֶת כָּל הָאָרֶץ, אָמֵן וְאָמֵן.
פסוקי הסיום בתפילה
מזמורי 'תהילים' שב'פסוקי דזמרה' מסתיימים במקבץ קצר של פסוקי סיום מחמשת ספרי 'תהילים' (ספר 'תהילים' השלם מורכב מחמישה ספרים, כמו חמשת החומשים המרכיבים את התורה). הפסוק הפותח "בָּרוּךְ יְהוָה לְעולָם. אָמֵן וְאָמֵן" הוא פסוק הסיום של הספר השלישי.77 שני הפסוקים המסיימים את התפילה "בָּרוּךְ יְהוָה אֱלהִים אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל. עשֵׂה נִפְלָאות לְבַדּו. וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבודו לְעולָם. וְיִמָּלֵא כְבודו אֶת כָּל הָאָרֶץ. אָמֵן וְאָמֵן" הם פסוקי הסיום של הספר השני,78 ואף של ספר 'תהילים' כולו, כמצוין בפסוק הסיום של המזמור: "כָּלּוּ תְפִלּות דָּוִד בֶּן יִשָׁי".79 תפילת 'הללויה הללו אל בקודשו' הנאמרת לפני תפילת 'ברוך ד' לעולם' היא עצמה מזמור הסיום של הספר החמישי ושל כל ספרי 'תהילים'. הפסוק 'כּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. הַלְלוּיָהּ", החותם את תפילת 'הללויה הללו אל בקודשו', כתוב בסידור פעמיים, כסימן מיוחד לסיום. סימן סיום זה, ולקט פסוקי סיום של ספרי 'תהילים' השונים, הנאמר בתפילת 'ברוך ד' לעולם', כמובן אינו מקרי, והוא מיועד להדגיש כי תמו 'פסוקי דזמרה'.
לגמור את ההלל על הטוב האלוקי שבכל יום
כאמור, תפילת 'ברוך ד' לעולם' היא הסיום של 'פסוקי דזמרה', ובאמצעותה 'גומרים את ההלל' של 'פסוקי דזמרה'. כבר בחובה הבסיסית של תפילות 'פסוקי דזמרה' מוזכרת הדרישה לגמור את ההלל, כנאמר בגמרא:81 "אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף! כי קאמרינן - בפסוקי דזמרה".
כש'גומרים את ההלל' השמחה שלמה. אבל במציאות, 'פסוקי דזמרה' הם שירת 'הלל' של היומיום, שלאו דווקא מתרחשים בו אירועים משמחים. יחד עם זאת, כל מתפלל 'הגומר את ההלל' ב'פסוקי דזמרה' מכריז כי המציאות היומיומית שבה הוא חי היא מושלמת וללא רבב, וניתן ל'גמור עליה את ההלל'. 'הגומר את ההלל בתפילת 'ברוך ד' לעולם' מסיים את 'פסוקי דזמרה' ומממש בכך את המוטו המרכזי של 'פסוקי דזמרה', להשביח את המציאות בכוח האמונה.
'ברוך ד' לעולם' - מענה הציבור לקריאת 'הללויה'
'הלל הגדול' והפסוקים המקדימים אותו הוא מזמור המיוחד בכך שמתואר בו דו-שיח בין חזן לציבור. גם פסוקי הסיום של ספרי 'תהילים' השונים הם בעצם מענה של ציבור לנאמר במזמורים. תפילת 'ברוך ד' לעולם' היא ריכוז של פסוקי "ברוך ד'", שהם מענה הציבור ל"הללויה" של החזן, הנאמרת כמעט בכל תפילות 'פסוקי דזמרה'. ה'הללויה' מורכבת משתי מלים: הללו י-ה, דהיינו, קריאת ציווי להלל את ד'. לכל אורכם של 'פסוקי דזמרה' מושמעת הדרישה להלל את ד' באמצעות הקריאה 'הללויה', ותפילת 'ברוך ד' לעולם' על כל פסוקיה מכריזה 'ברוך ד'.
תפילת 'ברוך ד' לעולם' 'גומרת את ההלל' של כל יום, וגם מהללת את ד' כמענה לציווי: "הללו י-ה". ההכרזה: "ברוך ד'" העומדת ביסוד התפילה, זורה אור על אלוקי העולם המסתתר בחביון המציאות. מתפללי 'פסוקי דזמרה' מגלים את אלוקי העולם בעצם אמירת המזמורים. אקורד הסיום של מאמץ זה הוא באמירה הפשוטה והמפורשת: "ברוך ד' הקיים לעולם". יבורך אלוקי העולם הממלא בכבודו את כל הארץ, ומעניק חיים, שלמות, תקווה והארה בכל מהלכינו באפלת המציאות היומיומית.
'ברכת ישתבח' - זמר האמונה
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. כִּי לְךָ נָאֶה יְהוָה אֱלוהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה עז וּמֶמְשָׁלָה נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת. בְּרָכות וְהודָאות לְשִׁמְךָ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ, וּמֵעולָם וְעַד עולָם אַתָּה אֵל. בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה, אֵל מֶלֶךְ גָּדול וּמְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות, אֵל הַהודָאות, אֲדון הַנִּפְלָאות, בּורֵא כָּל הַנְּשָׁמות, רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים, הַבּוחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ יָחִיד אֵל חֵי הָעולָמִים.
ברכות 'ישתבח' ו'ברוך שאמר' - זהות והשלמה
ברכת 'ישתבח' נאמרת לאחר הסיום הרשמי של 'פסוקי הזמרה' בתפילת 'ברוך ד' לעולם'. (פרשיות 'שירת הים' שנאמרות בין 'ברוך ד' לעולם' ל'ישתבח' אינן חלק מ'פסוקי דזמרה', אלא הן שער תפילה נפרד, המנותח בהרחבה בפרקים הבאים). ברכת 'ישתבח' אוצרת את תמצית הנאמר ב'פסוקי דזמרה' אותם היא מסיימת. הברכה משופעת בביטויי שבח והלל לקב"ה, המתוארים בחמש עשרה מילות שבח שונות. אלה מהוות, אף-הן, תמצית של כל תיאורי השבח המופיעים בתפילות 'פסוקי דזמרה'. הברכה מכילה גם אזכור של 'ספירות'84 מהקבלה - 'נצח' 'גבורה', 'תפארת' ו'מלכות' -המעניקות לברכה חשיבות מיוחדת בפני עצמה.
מבחינה הלכתית ומבחינת התוכן, ברכת 'ישתבח' כרוכה בברכת 'ברוך שאמר' הקודמת לה. לפי ה'שולחן ערוך'85 ברכת 'ישתבח' אינה פותחת בנוסח הרגיל של "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם", משום הכלל שקובע כי בברכה הסמוכה לברכה קודמת לה אין פותחים במלים 'ברוך אתה ד''. ברכת 'ברוך שאמר', כאמור, פותחת ב"ברוך אתה ד'", ולכן ברכת 'ישתבח' שאחריה מחסירה חלק זה. ה'משנה ברורה'86 מוסיף כי מזמורי תהילים הנאמרים ב'פסוקי דזמרה' בין ברכת 'ברוך שאמר' לברכת 'ישתבח' אינם נחשבים כהפסקה בין הברכות, כלומר, מדובר בשתי ברכות סמוכות. מאותה סיבה, מוסיף הרמ"א87, "אפילו לצורך מצווה אין לדבר בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח'".
שתי הברכות דומות עד שהן כמעט זהות. שתיהן פותחות בהקדמה לברכה עצמה. 'ברוך שאמר' פותחת בשבח הקב"ה הבורא עולם, מרחם על הבריות, משלם שכר טוב ליראיו ועוד. ברכת 'ישתבח' פותחת בשבח הקב"ה "הַמֶּלֶךְ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ", מכריזה כי ד' הוא המלך שיש להלל ולשבח בדרכים רבות. כלומר, הנושא המרכזי ב'ברוך שאמר', "מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות", חוזר ב'ישתבח', לפי נוסחים דומים עד זהים: "אֵל מֶלֶךְ גָּדול וּמְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות", או "מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות".
"הבוחר בשירי זמרה" - עיקר ברכת 'ישתבח'
עיקר ברכת 'ישתבח' במלים: "בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה. אֵל מֶלֶךְ גָּדול וּמְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות, אֵל הַהודָאות, אֲדון הַנִּפְלָאות, בּורֵא כָּל הַנְּשָׁמות, רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים, הַבּוחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה. מֶלֶךְ יָחִיד אֵל חֵי הָעולָמִים", אלא שכאן, בניגוד לברכות הפותחות בנוסח הקבוע של "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם", מוחלפת מלכות ד' ב"אֵל מֶלֶךְ גָּדול וּמְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות, אֵל הַהודָאות, אֲדון הַנִּפְלָאות בּורֵא כָּל הַנְּשָׁמות, רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים". החלפה זו היא תופעה ייחודית לברכת 'ישתבח', ומקורה בנושאי השבח של הברכה.
החלק הנותר מברכת 'ישתבח' שאינו הקדמה ואינו אזכור של שם ומלכות כולל שבע מלים בלבד: "הַבּוחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה. מֶלֶךְ יָחִיד אֵל חֵי הָעולָמִים". השבח האלוקי כאן, המסיים את 'פסוקי דזמרה', עוסק בבחירת ד' בשירי זמרה. לכאורה, שיר וזמר הם מושגים מקבילים, אך בלשון הברכה מדובר ברצף סמיכות - "שירי זמרה". דהיינו, שבח לד' שבחר בשירים מסוג זמר. השבח לאל, על שבחר בשירי זמרה, מאיר את משמעות הברכה כולה.
שירת הנס וזמרת הטבע
בהלכה, השירה נתפסת כביטוי נשגב של הודייה לד' על חסד גדול. כאלה הם 'שירת הלל', 'שירת הים', 'שירת הבאר' ועוד. מבחינה זו השירה קשורה בשמים, כי עיקרה במעורבות המיוחדת של אלוקים (המיוצג על-ידי השמים) בחיי אדם פרטי ובחיי עם ישראל כולו.
ואף-על-פי-כן ברכת 'ישתבח' מעדיפה את הזמר על פני השירה. ד' "בּוחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה", שאינם נשגבים כשירה עצמה, אלא קרובים לזמר הארצי, ליומיומי, לרגיל, ולאפור, שנעדר התערבות נסית של ריבון עולם.
'פסוקי דזמרה' - זמר ושבח לבורא
כאשר אומרים בברכת 'ברוך שאמר' "מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות" מדגישים כי ד' מהולל בשבח, כשם שבברכת 'ישתבח' מדגישים כי ד' בוחר בשירי זמרה. שתי הברכות מדגישות את הרעיון כי השבח האלוקי נובע מאמונה המבוססת על מציאות היומיום. המלים בהם בחרו חז"ל להשתמש בתיאור מציאות יומיומית הם שבח וזמר, בעוד המלים המשמשות לתיאור אירועים חריגים ויוצאי דופן הם הלל ושירה.
'פסוקי דזמרה', מראשיתם ועד סופם, משבחים את המציאות באמצעות האמונה. כל הפסוקים בברכה זו מיוסדים על זמרת היומיום ולא על שירת הניסים.
היהודי המתפלל את 'פסוקי דזמרה' פותח עם תפילת 'ברוך שאמר' בשבח אלוקים המעונין בשבח היומיומי, ולא בהלל. התפילה ממשיכה בגילוי השבח האלוקי המסתתר בחיי היומיום ומוזכר ב'פסוקי דזמרה' השונים, ומסיימת בברכת 'ישתבח', המשבחת את הקב"ה על בחירתו בזמרת המציאות, שהיא אולי חסרת ברק, אך מלאת חיים נסתרים.
הערות:
1. הגדרה זאת נכונה לנוסח ספרד, בו תפילות 'הודו לד'' ו'מזמור שיר חנוכת הבית' נאמרות לפני ברכת 'ברוך שאמר', ונכללות בשער 'הקורבנות' המקדים את 'פסוקי דזמרה'. נוסח אשכנז כולל את תפילת 'הודו' לד' קראו בשמו' במסגרת 'פסוקי דזמרה', בעוד 'מזמור שיר חנוכת הבית' נאמר לפני ברכת 'ברוך שאמר'. גם בנוסח זה ברור כי עיקר 'פסוקי דזמרה' הן הברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', המגדירות את הגבולות של שער תפילה זה. בנוסף, כלל לא ברור מה הרקע והמועד להוספת 'מזמור שיר חנוכת הבית' למזמורים, כאשר ברור כי מדובר בתוספת מאוחרת (סביב המאה ה-17 למניין הכללי). עיין ב'עולם התפילות', עמוד סט.
2. 'תהילים', מזמורים קמה-קנ.
3. 'תלמוד בבלי' מסכת 'שבת' דף קיח עמוד ב.
4. אחד מראשוני גאוני ישיבת 'סורא'. מונה לתפקידו כגאון, דהיינו כסמכות הרבנית והרוחנית העליונה בישיבה, בשנת 719 למניין הכללי.
5. מופיע ב'טור' חלק אורח חיים סימן נב כחלק מן הדיון ההלכתי הכולל בשאלה זו.
6. 'תהילים', קמה ד. זה הוא המזמור החשוב ב'פסוקי דזמרה' מזמור 'תהלה לדוד', המכונה 'אשרי יושבי ביתך'.
7. ה'אני' על-פי זיגמונד פרויד כולל גם מרכיבים לא מודעים (תת מודע) המשפיעים רבות על התנהגות האדם.
8. ברכת 'ברוך שאמר' מופיעה (בנוסח מעט שונה) בסידור רב עמרם גאון וכן בסדר התפילה של הרמב"ם.
9. פירוש 'תיקון תפילה' בסידור 'אוצר התפילות' מנסה להוכיח, כי התפילה הייתה קיימת כבר בתקופת התלמוד. עיין שם, עמוד פח.
10. עיין לעיל עמוד 98.
11. 'תהילים' ק.
12. בנוסח אשכנז מופיעה תפילת "הודו לד' קראו בשמו" בין ברכת 'ברוך שאמר' לתפילת 'מזמור לתודה'. בנוסח ספרד ובנוסח הספרדי, בו נאמרת תפילת 'הודו' לפני 'ברוך שאמר', מופיע 'מזמור לתודה' מיד אחרי ברכת 'ברוך שאמר'.
13. 'דרך החיים' סימן נא, מחייב לומר את המזמור בעמידה. ב'שולחן ערוך' וב'משנה ברורה' הדרישה אינה מופיעה.
14. 'שולחן ערוך' חלק אורח חיים סימן נא סעיף ט.
15. הרמ"א (רבי משה איסרליש) בהגהותיו על ה'שולחן ערוך', חלק 'אורח חיים' סימן נא סעיף ט.
16. כנראה על רקע זה נהגו בקהילות יהודי הבלקן בימי הביניים לומר מזמור זה לפני ברכת 'ברוך שאמר', כסיום לאמירת הקורבנות. עיין 'התפילה בישראל', עמוד 66, המציין את המיקום השונה של התפילה, אולם ללא הסבר.
17. 'תלמוד בבלי' מסכת ברכות דף נד עמוד ב.
18. 'תהילים' קז פסוקים כא-כב.
19. 'ויקרא רבה' פרשה ט סעיף ז.
20. עיין לקמן עמוד 356.
21. מסכת 'סופרים פרק' יז הלכה יא. בספר 'התפילה בישראל' מפקפק המחבר, אם השם 'יהי כבוד', המופיע במסכת 'סופרים', אכן מתייחס לתפילה זו. בכל הסידורים המוכרים לנו התפילה מופיעה, לכן ברור שמדובר בתפילה קדומה יחסית. עיין 'התפילה בישראל', עמוד 66.
22. "יְהוָה מֶלֶך" - 'תהילים' י, יד, "יְהוָה מָלָך" - 'תהילים' צג, א, "יְהוָה יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד" - 'תהילים' קמו, י.
23. עיין בספרו 'איש האמונה', המחולק לשני מאמרים ראשיים: 'איש האמונה הבודד' ו'שש דפיקות'.
24. 'נצח ישראל' למהר"ל מפראג, פרק יא עמוד סז.
25. 'תלמוד בבלי' מסכת 'פסחים' דף פז עמוד א.
26. פסוק הפתיחה לקוח מ'תהילים', פרק פד, ה. בנוסחי תפילה שונים אומרים פסוקים נוספים חוץ מפסוק זה.
27. הרמ"א על 'השולחן ערוך', חלק 'אורח חיים' סימן נב סעיף א.
28. השימוש בפסוק הפתיחה קדום, ומופיע כבר בסידור רב עמרם. גם רבי יוחנן, בגמרא המצוטטת להלן, קורא לתפילת 'תהילה לדוד' תפילת 'אשרי'.
29. 'תהילים' מזמור קטו פסוק יח.
30. 'תלמוד בבלי' מסכת 'ברכות' דף ד עמוד ב.
31. 'תהילים' מזמור קיט, המסודר על-פי האל"ף-בי"ת, שמונה פסוקים לכל אות.
32. 'תהילים' פרק קלו פסוק כה.
33. 'עמוס' פרק ה פסוק ב.
34. 'תהילים' פרק קמה פסוק יד.
35. 'תהילים' פרק קמה פסוק טז.
36. 'עולת ראי"ה' חלק א עמוד רכה.
37. 'שולחן ערוך', חלק אורח חיים סימן נא סעיף ז, וכן ב'קיצור שולחן ערוך' סימן יד סעיף ב.
38. 'תהילים' פרק קמו.
39. 'תהילים' מזמורים צה-צט ומזמור כט.
40. 'תהילים' פרק צה פסוקים ג-ד.
41. תלמוד 'בבלי' מסכת 'עבודה זרה' דף ד עמוד א.
42. ברכת 'ההלל' מבוססת על מזמורי 'תהילים' קיג-קיח. הרעיון מופיע בעיקר במזמור קיח.
43. 'תהילים' פרק קמח, הנפתח במלים: "הללויה הללו את ד' מן השמים, הללוהו במרומים", כאשר 'השמים' ו'המרומים' המוזכרים בפסוק הם אבטיפוס לכל איתני הטבע הנקראים להלל את ד'.
44. 'דברים רבה' פרשה ד פסקה ט.
45. 'דברים' פרק יב פסוק כ.
46. 'תהילים' פרק קמו פסוק ז.
47. 'דברים' פרק ח פסוק ג.
48. 'ויקרא רבה' פרשה כב סעיף י.
49. 'תהילים' פרק קמז.
50. מדרש 'תנחומא' פרשת 'עקב' פרק ב פסקה ב.
51. 'איוב' פרק לח פסוק מא.
52. הנביאים חגי, זכריה ומלאכי הם הנביאים האחרונים בתנ"ך, והם ניבאו בתחילת תקופת בית שני, בערך בשנת 450 לפני הספירה. נבואתם ליוותה את 'שיבת ציון' שבה עלה עזרא הסופר עם פסולי החיתון לירושלים, לאחר שבעים שנות גלות בבבל. כידוע, שיקומה של ירושלים החרבה ארך זמן, והיה כרוך בהרבה עימותים ועיכובים. בכל התקופה הזו, ניכר חורבן ירושלים מכל עבר.
53. 'תהילים' שם פסוק טו.
54. 'תהילים' שם פסוק יח.
55. 'תהילים' שם פסוק יט.
56. 'ויקרא' פרק כו מפסוק יד ואילך.
57. 'דברים' פרק כח פסוק טו ואילך.
58. 'דברים' פרק לא פסוק כט.
59. 'דברים' תחילת פרק ל.
60. תלמוד 'בבלי' מסכת 'מכות' דף כד עמוד ב.
61. 'במדבר' פרק א פסוק נא, ובעוד מספר מקומות.
62. 'ישעיהו' פרק ח פסוק ב.
63. 'מיכה' פרק ג פסוק יב.
64. 'זכריה' פרק ח פסוק ד.
65. 'נצח ישראל' למהר"ל פרק כ"ו עמוד קל.
66. 'תהילים' פרק קמח פסוק יד.
67. 'תהילים', פרק קמט.
68. 'בראשית רבה' פרשה כא פיסקה ט.
69. 'בראשית' פרק ג פסוק כד.
70. 'שמות רבה' פרשה נא פסקה ח.
71. 'תלמוד בבלי' מסכת 'ברכות' דף ה עמוד א: 'החרב' שבפסוק מיוחסת בגמרא לאמירת קריאת שמע על המיטה. מדרש 'תנחומא פרשת 'וזאת הברכה' פרק ז פסקה ז: 'החרב' שבפסוק מיוחסת במדרש לברכות שאומרים הצדיקים.
72. למשל 'תלמוד בבלי' מסכת 'שבת' דף פח עמוד ב, שם מופיעה תפיסה זאת במונח שבעים לשונות לתורה.
73. 'תלמוד בבלי' מסכת 'עירובין' דף יג עמוד ב.
74. 'תלמוד בבלי' מסכת 'ברכות' דף לג עמוד ב. מאמר זה נבחן לעומקו גם בפתח עיון התפילה ב'ברכת אבות'.
75. הגמרא מסבירה כי הרקע לאמירת "האל הגדול הגבור והנורא" הוא ציטוט מהתורה, שקיבל את אישורם של אנשי כנסת הגדולה, שהפכוהו לתפילה בעת שקבעו וניסחו את התפילות לעם ישראל.
76. 'אורות התשובה' עמוד קנז ב'תוספות תשובה'.
77. 'תהילים' פרק פט פסוק נג.
78. 'תהילים' פרק עב פסוקים יח-יט.
79. עיין בהסבר ב'דעת מקרא' לכך שלאחר סיום תפילות 'דוד בן ישי' מופיעים עוד שלושה ספרי מזמורים.
80. 'תלמוד בבלי' מסכת 'מגילה' דף י עמוד ב.
81. 'תלמוד בבלי' מסכת 'שבת' דף קיח עמוד ב.
82. 'תהילים' פרק קלה פסוק כא.
83. 'תהילים' פרק קלה פסוקים יט-כ.
84. 'ספירות' - שלבי האצלה האלוקית מן האלוקות הבלתי נתפסת עד לעולם.
85. 'שולחן ערוך' חלק 'אורח חיים' סימן נד סעיף א.
86. 'משנה ברורה' סימן נד סעיף קטן א.
87. הרמ"א על 'שולחן ערוך' חלק 'אורח חיים' סימן נא סעיף ד.
88. 'אותיות דרבי עקיבא' פרק א.
89. עיין לעיל עמוד 106.
