כשרות הבית
הרב שלמה מן ההר
הוצאת השכל תשמ"ז
כשנתערבו ישראל בגויים, גזרו חז"ל על בישולי נכרים ועל פתם ועל יינם, משום בנותיהם, שלא יבואו להתחתן בהם, שכשהם רואים אותנו מתרחקים מהם, ושאנו קצים במאכליהם ובמשתיהם, אף הם דעתם אינה מתקרבת אלינו, ואין ידידות ואהבה המביאה לידי חיתון עולה בינינו ובינם. ומקודם גזרו גם על שֶׁמֶן שלהם, אך משראו שזאת גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, ושלא פשטה בכל ישראל, חזרו והתירו את השמן. וגם מקצת מגזירת הפת ביטלו מטעמים אלה.
פת של פלטר, שהוא לחם שאפה נכרי על מנת למכרו לאחרים, במקום שאין פת של ישראל מצויה, מותר לדברי הכול, בתנאי שברור שאין בלחם תערובת של שומן אסור, והקמח נופה ואינו מכיל תולעים. ובמקום שאפשר לקנות פת של ישראל, יש נוהגים איסור בפת של פלטר גוי, ויש נוהגים גם בזה היתר.
פת של בעל הבית, היינו שאפה אותה נכרי לצורכי ביתו, איסורה חמור יותר: שאם יש פת של פלטר, אסורה הפת של בעל הבית. ואם אין לחם אחר מצוי, מותרת גם פת של בעל הבית גוי. וצריך ללכת עד פרסה (כ- 4.6 ק"מ) כדי להשיג לחם אחר, אם הוא הולך ממילא לאותו כיוון. אם אין דרכו לשם, ועליו לסטות ממסלול הליכתו, חייב ללכת עד רבע פרסה, שהוא מיל (1.2 ק"מ).
אין האיסור תלוי אלא באפייה, אבל אם לש הנכרי וערך, וישראל הכניס לתנור, או אפילו הכניס הנכרי לתנור אלא שישראל התעסק בהכנת האש, או אפילו זרק לתוך האש חתיכה אחת של עץ, הותרה הפת, שאין הדבר אלא להכיר שהפת שלהם אסורה.
פת של ישראל שאפה אותה נכרי חמורה מזה, שאפילו אין לו לחם אחר, אסורה משום בישולי נכרי.
כל זה אמור אם הוא יודע בודאי שאין בלחם כל תערובת של איסור. אבל אם יש ספק בזה, אסור הלחם ככל ספק איסור דאורייתא. וצריך להיזהר בזה, שכן יש מאפיות בחוץ לארץ המושחות את הלחם או את התבניות שהלחם נאפה בהן בשומן טרף.
כל תבשיל שבישלו נכרי, אפילו בביתו של ישראל ובכלים של ישראל, אסור גם הוא משום חיתון. ועוד גזרו בזה, שמא יאכילנו הגוי דבר של איסור. ולא אסרו אלא בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, שאם נאכל חי, אין הבישול שלו חשוב. ולא אסרו אלא בדבר שעולה על שולחן מלכים, שאם לא כן אין התבשיל חשוב. גם כאן אם הדליק יהודי את האש - התבשיל מותר.
יין של נכרים, וכן יין שלנו שנגע בו נכרי, גזרו בו חכמים איסור הנאה. בתחילה הייתה הגזרה משום בנותיהם, אבל כיוון שיין נסך (=יין שנתנסך לעבודה זה) אסור בהנאה, אסרו גם סתם יינם בהנאה, שלא יחליפו ויבואו להתיר גם יין נסך בהנאה. ומכל מקום כל נכרי שאינו מכיר בטיב עבודה זרה ומשמשיה, כגון ילד קטן, שאינו יודע עדיין להזכיר שם עבודה זרה, וכן נכרי שאינו מאמין כלל בעבודה זרה, וישמעאלים - כל אלה אין יינם אסור אלא בשתייה בלבד.
אין יין של ישראל שהיה בידו של נכרי מותר, אלא אם היה הבקבוק סגור ומוחתם בחותמת, שברור שלא נפתח בידו של הנכרי.
גבינה של נכרים אסורה באכילה מפני שהם מחמיצים את החלב בדברים אסורים. ואף על פי שהוא מכיר בגבינה זו שלא הוחמצה בדבר טמא, אסורה, שכך גזרו עליה. ואינה מותרת אלא כשראה ישראל את עבודתה מתחילה ועד הסוף.
חמאה של נכרים יש נוהגים בה איסור ויש נוהגים בה היתר, מפני שידוע שחלב של בהמה טמאה אינו ראוי לעשות חמאה ממנו.
חלב של נכרים נאסר מגזרת חכמים, שמא יש בו תערובת של חלב בהמה טמאה. אך יש אומרים, שאם אין במדינה ההיא מנהג הנכרים לחלוב בהמה טמאה, אין איסור בשתיית חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, שבמקום כזה מלכתחילה לא גזרו חז"ל. ויש אומרים שהגזרה בכל מקום הייתה.
