 |
|
|
התשובה ניתן לחלק את התשובות לשני סוגים. הסוג האחד הוא התשובה הישירה. זו פושטת את השאלה לאחד מצדדי הספק כאשר הצד השני נדחה. התשובה הישירה אינה זקוקה לנימוק, ואם הנשאל יודע את התשובה הוא רשאי להשיב מבלי לנמק. כאשר הוא אינו יודע את התשובה בוודאות הוא מנסה בדרך כלל לפשוט אותה ממקורות תנאיים. כך לדוגמא את השאלה האם השבת אבדה בסימנים היא מן התורה או מדרבנן1 מנסה התלמוד לפשוט ממספר מקורות תנאיים. "איבעיא להו: סימנין דאורייתא או דרבנן? מאי נפקא מינה - לאהדורי גט אשה בסימנים. אי אמרת דאורייתא - מהדרינן, ואי אמרת דרבנן, כי עבוד רבנן תקנתא - בממונא, אבל באיסורא - לא עבוד רבנן תקנתא. תא שמע: אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין - חייב להכריז, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין - חייב להכריז! תנא תובעין אצטריכא ליה, סימנין כדי (=בחינם) נסבא. תא שמע: חמור בסימני אוכף! אימא: בעדי אוכף. תא שמע: 'והיה עמך עד דרש אחיך אתו' (דברים כב), וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו? אלא, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי. מאי לאו בסימנין? לא, בעדים"... לאחר מספר ניסיונות נוספים שנדחים מכריע רבא כי יש לפרש את המקור השלישי כפי שפירשנו תחילה: "אלא אמר רבא: סימנין דאורייתא, דכתיב 'והיה עמך עד דרש אחיך אתו' (דברים כב). וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו? אלא, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי. לאו בסימנין? שמע מינה". הכרעתו של רבא מחזירה אותנו לעיקרון שעליו העמיד אותנו רבי יצחק קנפנטון: "כי הנה השואל לא ישאל אלא בשיש לו באותה בעיא פנים לכאן ולכאן, ואותם הפנים הם שקולים אצלו. כי אם יש לו ברור לצד מה יותר מחברו, היה פושט אותה לאותו צד". אף שמבחינת הדיון התלמודי ניתן לדחות את הראיה הזו, ולטעון כי דורשים אם המאבד רמאי על ידי עדים, ולא באמצעות סימנים, מכריע רבא כי לאמיתו של דבר דרישה זו נעשית באמצעות סימנים, שכן השבת אבדה בסימנים מן התורה. על כל פנים, התשובה הישירה פושטת באופן אמיתי את הספק שהועלה בשאלה, בין אם היא פושטת אותו מסברת המשיב, ובין אם היא פושטת אותו ממקור תנאי, או ממקור אמוראי קדום. אולם ייתכן שנצליח לקבל תשובה לשאלתנו אף שהספק שמכוחו הועלתה השאלה לא נפשט. כך לדוגמא במסכת קידושין2 הובאה ברייתא ובעקבותיה סדרת בעיות: "תנו רבנן: הרי את אשתי, הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי - מקודשת; הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי - מקודשת. איבעיא להו: מיוחדת לי, מהו? מיועדת לי, מהו? עזרתי, מהו? נגדתי, מהו? עצורתי, מהו? צלעתי, מהו? סגורתי, מהו? תחתי, מהו? תפושתי, מהו? לקוחתי, מהו"? הגמרא אינה מפרשת את צדדי הספק, שכן הם בולטים לעין. לשונות אלו לקוחים ברובם מסיפור בריאת האישה (בראשית ב, כ-כד): "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו: ויפל ה' א-להים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה: ויבן ה' א-להים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם: ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". הלשונות הנוספים לקוחים מפסוקים אחרים, כדברי רש"י שם: "מיועדת - לשון 'אשר לא יעדה (שמות כא) שהוא לשון קידושין באמה העבריה. עצורתי - לשון עצרת שתהא נאספת עמי לבית" צדדי הספק: מחד, מביעים לשונות אלו את הקשר המהותי בין איש לאשתו; לכן לכאורה ניתן להשתמש בהם לקידושין. מאידך, הם אינם מדגישים את מרכיב הקידושין. לכן מתעורר הספק האם יוכלו לשונות אלו להחליף את הלשון "מקודשת" המופיע בנוסח הרגיל. מסקנת ביניים: "פשוט מיהא חדא, דתניא: האומר לקוחתי - הרי זו מקודשת, משום שנאמר: 'כי יקח איש אשה' (דברים כד)". תשובה זו היא תשובה מדומה. היא אינה מכריעה את הספק שמכוחו עולה סדרת הבעיות, אלא טוענת שהאומר לקוחתי הרי זו מקודשת אפילו אם נניח שלא די בלשונות המופיעים בספר בראשית. ליקוחין הרי הם קידושין, כפי שעולה מפרשת "כי יקח איש אשה". הקושיה רבי שמואל הנגיד מעמיד אותנו כאן על אפיונה של הקושיה. מאחורי הקושיה לעולם עומד אמורא, או אמוראים, החלוקים על בעל השמועה. כך לדוגמא כאשר מופיע הביטוי: "איתיביה רבא לרב נחמן", משמעותו היא שרבא חולק על רב נחמן. כך מפורש במסכת בבא בתרא3: שמועה: "אמר רבא אמר רב נחמן: מחאה שלא בפניו הויא מחאה. קושיה: איתיביה רבא לרב נחמן: אמר רבי יהודה, לא אמרו שלוש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבוא לשנה אחרת, ואי סלקא דעתך מחאה שלא בפניו הויא מחאה למה לי למיתי. ליתיב התם אדוכתיה ולימחי (=ימחה ממקומו באספמיא)? פירוק: התם עצה טובה קמשמע לן, דניתי ונשקול ארעא ופירי" (שיבוא ויטול קרקע ופרות, שאם ימחה ממקומו יפסיד את הפרות). מדקא מותיב ליה רבא לרב נחמן מכלל דלא סבירא ליה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, והאמר רבא מחאה שלא בפניו הויה מחאה? בתר שמעה מרב נחמן סברה". מעצם העובדה שרבה מקשה לרב נחמן ברור לגמרא שאין הוא סובר כמותו. אם החולקים הם רבים, אזי יבוא הסימן: מיתיבי, והחולקים לא יזוהו בשמם. אם החולק הוא יחיד, בדרך כלל הוא יזוהה בשמו. כאשר ההלכה היא מקוימת, כלומר התקבלה הלכה למעשה בבית הדין הגדול, אזי לא ניתן לחלוק עליה, וממילא גם לא תופיע קושיה, אך יכולה לבוא סתירה, כפי שיובא להלן. הפירוק הפרוק לקושיה עשוי לבוא מכיוונים שונים. השניים העיקריים: א. ביטול הבנת המקשה את המקור שממנו הקשה. ב. כך לדוגמא, בקושיית רבא לרב נחמן, בנוגע למחאה שלא בפניו של המחזיק, הבין רבא שהצורך לבוא למחות בפני המחזיק נובע מכך שמחאה שלא בפניו אינה מחאה. רב נחמן שולל הבנה זו, ומסביר שהצורך לבוא נובע מכך שרק באופן זה יציל גם את הפרות. ג. חילוק בין המציאות שבהלכה שנאמרה על ידי האמורה לבין המציאות במקור שממנו הקושיה. ד. לדוגמא, במשנה בפרק אין עומדין4 שנינו, בנוגע לתפילת העמידה: "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו". על כך אומר רב יוסף5: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי עכו"ם - פוסק" מקשים החולקים: "מיתיבי המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון בא כנגדו, לא יהא מפסיק, אלא מקצר ועולה". מפרק רב יוסף: "לא קשיא, הא (הברייתא של אנס) דאפשר לקצר". כלומר הברייתא עוסקת במציאות שונה מזו שבהלכה שנאמרה על ידי. תיובתא כאמור, הקושיה מעמתת את בעל השמועה עם החכם החולק עליו. התיובתא היא עימות בין ההלכות עצמן - ההלכה שהובאה בתיובתא, לעומת ההלכה שנאמרה בשמועה. בשונה מן הקושיה, מאחורי התיובתא לא בהכרח עומד מי שחולק על השמועה, אלא שהמקור הקשה מבטל מעצמו את ההלכה שנאמרה. אף כאשר יש מי שחולק, כאשר הקושי הוא קושי אובייקטיבי, וגם אלמלא היה מי שחולק היה מקום להעלות אותו, משתמשת הגמרא במונח "תיובתא". לכן בדרך כלל כאשר הקושי הוא ממשנה מפורשת, אף שיש מי שחולק הדיון התלמודי משתמש במונח תיובתא. לדוגמא, המשנה במסכת קידושין6 שונה: "קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר אני קידשתיה - נאמן. זה אומר אני קידשתיה וזה אומר אני קידשתיה - שניהם נותנים גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס". בתלמוד הובאה מחלוקת בין אמוראי הדור הראשון באשר להיקף הנאמנות של אותו שאמר אני קידשתיה: "אמר רב: נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס.... רב אסי אמר: אף נאמן לכנוס... תנן: רצו - אחד נותן גט ואחד כונס - תיובתא דרב", התיובתא אינה של רב אסי עצמו. ניתן להניח שרב אסי ידע כיצד מפרש רב את המשנה. הגמרא עצמה היא זו שתמהה על דברי רב לאור המפורש במשנה, ולכן בא המונח "תיובתא". המינוח הזה חוזר על עצמו ברוב המקומות שבהם הקושיה היא מאותה משנה עצמה שבה עוסקת השמועה. פעמים שהחולק הוא זה שמקשה, אלא שקושייתו חזקה כל כך שהגמרא מוסיפה לה את המונח "תיובתא". דוגמא בולטת לכך ניתן למצוא בפרק ראשון של מסכת בבא מציעא7 שם עונה רב לשאלה של שמואל: שאלה: "בעא מיניה שמואל מרב: חזר (הגוזל קרקע ומכרה לאחר) ולקחה מבעלים הראשונים מהו (=האם המכר שמכר לאחר קודם תקף)? תשובה: אמר ליה: מה מכר לו ראשון לשני - כל זכות שתבא לידו... אתקפתא: מתקיף לה8 רמי בר חמא: מכדי, האי לוקח במאי קני להאי ארעא - בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא! פירוק: אמר ליה רבא: תהא במאמינו, בההוא הנאה דלא קאמר ליה מידי, וקא סמיך עליה - טרח ומייתי ליה, גמר ומקני ליה. קושיה: מתיב רב ששת: מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך - לא אמר כלום. מה שאירש מן אבא היום מכור לך, מה שתעלה מצודתי היום מכור לך - דבריו קיימין! אמר רמי בר חמא: הא גברא והא תיובתא"! רב ששת חולק על שמועתו של רב, ולדעתו לא ניתן לסמוך על קניין שנעשה בשעה שהשדה עדיין לא הייתה ברשותו של המקנה. לשיטתו הוא מקשה מן הברייתא שממנה מוכח שאדם אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם או דבר שעדיין אינו ברשותו. על כך אומר רמי בר חמא: הא גברא - רב ששת החולק על רב, והא תיובתא - המקור קשה לרב מצד עצמו, גם אלמלא היה רב ששת חולק. הסיוע הסיוע הוא היפוכה של התיובתא. אם התיובתא באה כדי לבטל הלכה שנאמרה על ידי אמורא, הסיוע בא לקיים את ההלכה. כך לדוגמא מסייעת הגמרא במסכת קידושין10 להלכה של רב. מן הפסקה במשנה: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה", מדייקת הגמרא: "כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא. מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי אלעזר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה". בעקבות סיוע זה הופכת ההלכה של רב מהלכה תלויה להלכה מקוימת. הרמיה (=סתירה) אפיונה של הרמיה הוא בכך שהיא מעמתת שתי הלכות מקוימות, כלומר שתי הלכות שלא ניתן לאמוראים לחלוק עליהן. בדרך כלל הסיבה לכך שלא ניתן לחלוק עליהן היא שהן מקור תנאי. פעמים שישנה רמיה בהקשר להלכות הנאמרות על ידי אמוראים. כך לדוגמא במסכת שבת11 בנוגע למצות נר חנוכה אומרת הגמרא שלדעת האמורא רב "כבתה (נר חנוכה), אין זקוק לה" (להדליקה שוב). על כך מעלה הגמרא סתירה: "וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו12 מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק! מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה"? נראה כי הטעם לכך שהברייתא אינה מובאת כקושיה על רב, אלא כסתירה לדבריו היא שהלכתו של רב היא הלכה מקוימת. כך עולה ממהלך הגמרא הבא קודם לסתירה: "אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה (שרב סבור כבתה אין זקוק לה) ולא קיבלה. כי אתא רבין אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי יוחנן וקיבלה. אמר, אי זכאי גמירתיה לשמעתיה מעיקרא (אילו זכיתי הייתי לומד שמועה זו מתחילה, משמו של רבי ירמיה) ... נפקא מינא לגירסא דינקותא". נמצא שאביי כבר קיים שמועה זו, ולכן שוב לא ניתן לחלוק עליה, אלא רק לעמת אותו כנגד הלכה מקוימת אחרת. ההצרכה אחת ההנחות היסודיות בדברי חכמים היא שלא כפלו את דבריהם שלא לצורך. הנחה זו נכונה ביחס לנוסח המשנה והיא נכונה גם בנוגע לדברי האמוראים, כפי שיבואר. דוגמא אחת בנוגע לנוסח המשנה - בתחילת מסכת בבא מציעא שנינו: |
"שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו".
|
|
הגמרא שואלת: "למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי? ליתני חדא... אמר רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי, ואמרי לה כדי: רישא במציאה, וסיפא במקח וממכר". בכך עדיין אין די, שכן מדוע יש צורך לשנות את אותו חידוש - יחלוקו בשבועה - הן במציאה והן במקח וממכר, הרי ניתן ללמוד ממציאה על מקח וממכר, או להפך. לכן ממשיכה הגמרא: "וצריכא, דאי תנא מציאה - הוה אמינא: מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר: חבראי לאו מידי חסר בה, איזל אתפיס ואתפליג בהדיה. אבל מקח וממכר, דליכא למימר הכי - אימא לא. ואי תנא מקח וממכר, הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר: חבראי דמי קא יהיב, ואנא דמי קא יהיבנא. השתא דצריכא לדידי אשקליה אנא, וחבראי ליזיל לטרח ליזבן. אבל מציאה, דליכא למימר הכי - אימא לא, צריכא". רוצה לומר, ישנו חידוש במציאה שאינו במקח וממכר ולהפך. בכדי להעמיד אותנו על שני החידושים על המשנה לשנות את שני הדינים גם יחד. הצרכות ישנן גם בנוגע לדברי אמוראים. שלוש הנחות ישנן באשר לדברי האמוראים: אמורא לא יחלוק על תנא. מקוריות - אמורא לא יחזור על דברי אחרים - אמוראים או תנאים - כאילו הוא אמרם. אין אמורא חוזר על אותה שמועה, או על שמועה מקבילה שהחידוש שבה הוא אותו חידוש עצמו שכבר נאמר על ידו בשמועה אחרת. כל אחת מן ההנחות הללו תעורר בהעדרה שאלה שהתשובה עליה תהיה הצרכה. דוגמאות: במסכת קידושין מביאה הגמרא שני מקורות לכך שהאישה נקנית בכסף קידושין. המקור האחד הוא שמועה של אמוראים13: "אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא: (שמות כא) ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו? אב". המקור השני הוא ברייתא14: "ותנא מייתי לה מהכא, דתניא: (דברים כד) כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה וגו' - אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר: (בראשית כג) נתתי כסף השדה קח ממני". וכי רב חולק על התנא15? הגמרא16 מסבירה כי בכל אחד מן המקורות ישנו חידוש שאינו נלמד מן המקור האחר: "ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם, ואיצטריך למיכתב כי יקח איש; דאי כתב רחמנא כי יקח, הוה אמינא קידושין דיהב לה בעל - דידה הוו, כתב רחמנא ויצאה חנם; ואי כתב רחמנא ויצאה חנם, הוה אמינא היכא דיהבה (ליה) איהי לדידיה וקידשתו - הוו קידושי, כתב רחמנא כי יקח - ולא כי תקח". דוגמא להצרכה כתשובה להעדר מקוריות - במשנה במסכת קידושין17 שנינו: |
"וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי... מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת".
|
|
בתלמוד נחלקו אמוראים בשאלה עד מתי האישה מוגדרת כספק מקודשת: |
"אמר רב: מקודשת ואינה מקודשת לעולם; ושמואל אמר: מקודשת ואינה מקודשת אלא עד ל' יום, לאחר ל' פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון; לרב מספקא ליה אי תנאה הואי (=כאילו התנה הרי את מקודשת מעכשיו, אם לא אחזור בי תוך שלושים יום) אי חזרה הואי (=שחזר בו ממה שאמר מעכשיו, ומקדשה לאחר שלושים יום), לשמואל פשיטא ליה דתנאה הואי".
|
|
לכאורה, טוענת הגמרא, זוהי מחלוקת תנאים קדומה: |
"ובפלוגתא דהני תנאי; דתניא: מהיום ולאחר מיתה - גט ואינו גט, דברי חכמים, רבי אומר: כזה גט".
|
|
אם כך, עולה שאלת חוסר המקוריות של רב ושמואל: "ונימא רב הלכה כרבנן, ונימא שמואל הלכה כרבי"! והתשובה היא הצרכה: |
"צריכא, דאילו אמר רב הלכה כרבנן, הוה אמינא התם דלרחוקה קאתי (שהוא בא לרחק אותה ולגרשה, לכן חזר בו ממה שאמר מעכשיו) אבל הכא דלקרובה קאתי - אימא מודה ליה לשמואל דתנאה הואי (שמדוע יחזור בו); ואי אמר שמואל הלכה כרבי, הוה אמינא התם הוא דאין גט לאחר מיתה (ואם חזר בו ואמר הרי זה גיטך לאחר מיתה דבריו חסרי משמעות), אבל הכא דיש קידושין לאחר ל' - אימא מודי ליה לרב, צריכא".
|
|
דוגמא להצרכה כתשובה לחזרת אמורא על דברי עצמו - במסכת קידושין18 הובאו שלוש שמועות של אביי בנוגע לנאמנות עד אחד: אמר אביי: אמר לו עד אחד אכלת חלב, והלה שותק - נאמן, ואמר אביי: אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה שותק - נאמן, ואמר אביי: אמר לו עד אחד שורך נרבע, והלה שותק - נאמן, מדוע חוזר אביי על חידוש זה שלוש פעמים? משיבה על כך הגמרא: "וצריכא"... ההתקפתא מתקיף לה |
"תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מאי קאמר? אמר עולא: הכי קאמר: בורר ואוכל - לבו ביום, ובורר ומניח - לבו ביום; ולמחר לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מתקיף לה רב חסדא: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום? אלא אמר רב חסדא: בורר ואוכל - פחות מכשיעור, בורר ומניח - פחות מכשיעור. וכשיעור - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור? אלא אמר רב יוסף: בורר ואוכל - ביד בורר ומניח - ביד. בקנון ובתמחוי - לא יברור, ואם בירר - פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מתקיף לה רב המנונא: מידי קנון ותמחוי קתני! אלא אמר רב המנונא: בורר ואוכל - אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח - אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מתקיף לה אביי: מידי אוכל מתוך פסולת קתני! - אלא אמר אביי: בורר ואוכל - לאלתר, ובורר ומניח - לאלתר, ולבו ביום - לא יברור, ואם בירר - נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני". |
|
השוואת האתקפתא לקושיה טעונה בירור, שכן מצאנו במקומות רבים אתקפתות על מקורות תנאיים, שהם הלכות מקוימות, וכאמור, לא ניתן לחלוק עליהן. לדוגמא במסכת קידושין20: |
"דרש רב בקימחוניא: בהמה גסה נקנית במשיכה.
אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב, אמר להו, מי אמר רב: בהמה גסה נקנית במשיכה? והאנן במסירה תנן, ורב נמי במסירה אמר, הדר ביה מההיא? הוא דאמר כי האי תנא; דתניא, וחכמים אומרים: זו וזו נקנית במשיכה, רבי שמעון אומר: זו וזו בהגבהה. מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה, פיל לרבי שמעון במה יקנה? אמר ליה אביי: בחליפין; אי נמי, בשוכר את מקומו. רבי זירא אמר: מביא ארבעה כלים ומניחן תחת רגליו". |
|
האתקפתא של רב יוסף היא על דברי רבי שמעון בן יוחאי בברייתא, והרי אין בכוחו של רב יוסף לחלוק על רבי שמעון. זו אינה דוגמא יחידה. ישנן מספר דוגמאות שבהן האתקפתא היא כלפי מקור תנאי21. נראה, שאין כוונתו של רבי שמואל הנגיד בביטוי אתקפתא לכל אותם מקומות שבהם מובא הביטוי "מתקיף לה". הביטוי הזה פעמים שהוא אכן אתקפתא, אולם פעמים שאינו בא אלא להביע ההערכה לעוצמת השאלה22, ואין בו מעבר לשאלה גרידא. "והם האחרונים" נראה כי רבי שמואל הנגיד קורה לדורות האמוראים "אחרונים", וכוונתו היא לכך שביחס לדורת התנאים הם האחרונים. לא לחינם מדגיש רבי שמואל הנגיד נקודה זו. הקושיה באה בדרך כלל על השמועות. שמועות האמוראים רמוזות בצורה זו או אחרת במשניות ובברייתות, ועל כן הבא לחלוק עליהן צריך לעשות זאת מכוח דברי התנאים. לעומת זאת דברים מחודשים של האמוראים באים מכוח סברתם הם, ועל כן גם החולק עליהם רשאי לעשות זאת מכוח סברתו מבלי להישען על מקור תנאי כלשהו. המעשה אחת הדרכים להפוך הלכה לא מקוימת שאומר אמורא להלכה מקוימת היא לעשות מעשה כאותה הלכה. המעשה מקיים את ההלכה והופך אותה להלכה שאין לערער עליה. הבאת המעשה אפוא אינה בבחינת סיפור דברים בעלמא, אלא פסיקת ההלכה. במה דברים אמורים, כאשר עשיית המעשה אינה סותרת כללי פסיקה אחרים. כאשר המעשה סותר כללים אחרים ייתכן שהמעשה לא יחשב כמקיים את ההלכה. דוגמא לכך היא פסיקת ההלכה במחלוקת אביי ורבא בנוגע לזמן שבו עד שנמצא זומם הופך להיות פסול לעדות. כך היא לשון השמועה23: "איתמר: עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל, רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל. בהמשך מובאת מחלוקת מאוחרת יותר באשר לפסיקת ההלכה: |
"אמר רבי ירמיה מדפתי: עבד רב פפא עובדא כוותיה דרבא. רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דאביי. והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם".
|
|
במקרה זה עשיית המעשה כרבא אינה הופכת את שמועתו של רבא להלכה מקוימת, שכן הדבר סותר כלל הלכה אחר המופיע בתלמוד - הלכה כאביי ביע"ל קג"ם. הע' בסימן זה מציינת את הלכת עד זומם. דוגמא נוספת: במסכת שבועות נחלקו רב נחמן ואביי ורבא בשאלה כיצד לפסוק במקרה שהנתבע התחייב שבועה לתובע, ושניהם - התובע והנתבע גם יחד - חשודים על השבועה. רב נחמן פסק יחלוקו ואף עשה מעשה כדבריו. אביי ורבא פסקו: מתוך שאין הנתבע יכול להישבע - משלם. כותב על כך הרי"ף24: "הלכך ליתא לדרב נחמן דעבד עובדא יחלוקו וקמא לה דרבי אבא מדאביי ומדרבא דבתראי אינון". מאחר שהכלל הלכה כבתראי חזק יותר מאשר ההליכה אחר מעשה המקיים את ההלכה, פסק הרי"ף כנגד רב נחמן. |
הערות: 1. בבא מציעא כז, א. 2. ו, א. 3. לט, א. 4. ברכות ל, ב. 5. שם לב, ב. 6. סג, ב. 7. טז, א. 8. לדברי רב: "מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו". 9. הביטוי "לימא" שמובא בדברי רבי שמואל קשה, שכן משמעותו היא שהטענה שקיים סיוע תידחה בסופו של דבר. 10. מא, א. 11. כא, ב. 12. אמנם גרסת ר"ח על אתר היא: "מיתיבי". 13. קידושין ג, ב. 14. שם ד, ב. 15. בהעדר תשובה אחרת עשויה הגמרא להשיב: "רב תנא הוא ופליג", אולם הגמרא משתדלת להמנע מתשובה זו. 16. שם. 17. נח, ב. 18. סה, ב. 19. עד, א. 20. כה, ב. 21. ראה יד מלאכי כללי המם, כלל תעו. 22. ראה ערוך השלם ערך תָקַף. 23. בבא קמא עב, ב. 24. כה, ב, מדפי הרי"ף. |
