חגים ומועדים
אפשר לחלק את החגים ואת המועדים בלוח היהודי לפי קבוצות; לכל קבוצה יש תכונות מיוחדות ומנהגים משותפים:
קבוצה א': שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות
קבוצה ב': ימי חשבון הנפש: ראש השנה ויום הכיפורים ("ימים נוראים").
קבוצה ג': חגים שאינם מוזכרים בתורה: חנוכה, פורים, ובימינו נוספו עליהם יום העצמאות ויום ירושלים
קבוצה ד': תעניות וימי זיכרון.
שלושת הרגלים הם פסח, שבועות וסוכות. בזמן בית המקדש הייתה חובה על כל אדם לעלות בשלושת הרגלים לירושלים ולחגוג שם. לירושלים קראו "עלייה לרגל", עלייה לחג.
שלושת הרגלים קשורים בעונות השנה החקלאיות. כל חג חל בעונה קבועה של השנה. כל חג קשור גם להיסטוריה של עם ישראל. לכל החגים יש דינים משותפים: אין עובדים בהם, ויש בהם סעודות חגיגיות ותפילה חגיגית. נוסף לדינים המשותפים לכל החגים. יש לכל חג דינים ומנהגים המיוחדים לו.
חג הפסח הוא "חג האביב". המלה "אביב" פירושה בעברית עתיקה "תבואה", וחג האביב הוא החג שבו היו מתחילים לקצור את השעורים. חג השבועות חל שבעה שבועות לאחר הפסח, וחוגגים אותו בזמן שמתחילים לקצור את החיטים.
חג הסוכות חל בסוף הקיץ, בזמן שהיו גומרים לאסוף את הפירות מן השדה. חג הסוכות נקרא, בגלל זמנו, "חג האסיף", החג שבו גומרים לאסוף את הפירות ולהכניס אותם לבית, לפני שירדו הגשמים.
את הקשר ההיסטורי של כל חג לתולדות ישראל נסביר כאשר נתאר את המיוחד לכל חג.
חול המועד
היסוד ההיסטורי של חג הפסח הוא יציאת מצרים. בני ישראל יצאו ממצרים אחרי 210 שנים של גלות ועבודת עבדים במצרים. במובן זה חג הפסח הוא "חג החירות" (=החופש) של העם היהודי. לפי המסורת היהודית הייתה יציאת מצרים בשנת 2448 לפי חשבון הלוח היהודי, זאת אומרת לפני 3300 שנה.
יציאת מצרים היא הדבר החשוב ביותר שקרה לעם ישראל. מצוות רבות מאוד מזכירות את יציאת מצרים. למשל: "וגר לא תלחץ. ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ג, ט').הפסוק אומר, שאסור לעשות צרות לגר, לאדם זה שבא לחיות בארץ. והסיבה: אתם יודעים איך מרגיש גר. אל תעשו לו מה שעשו לכם.
בספר שמות יש תיאור של חיי בני ישראל במצרים ושל יציאת מצרים.
היסודות של חג הפסח
החג הוא לזכר "קרבן פסח" (השם "פסח" הוא שמו של הקרבן הזה). בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים קרבן פסח ביום 14 בניסן. היו מביאים למקדש כבש צעיר, שוחטים אותו, ואוכלים אותו במסגרת המשפחה בלילה שלפני 15 בניסן. ללילה זה קוראים "ליל הסדר".
היסוד השני של החג הוא הוצאת החמץ מן הבית ואכילת מצות בחג. עניין זה מקורו בדרך שבה יצאו בני ישראל ממצרים. כאשר יצאו ישראל ממצרים, הם יצאו במהירות, ולא הספיקו לאפות את הלחם שהתכוונו לאכול בדרך. וכך כתוב בתורה: "שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עוני, כי בחיפזון יצאת ממצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז, ג'). בני ישראל אפו את הבצק לפני שהוא החמיץ והתנפח. הם אפו מצות.
שני השמות של החג מתאימים לשני יסודות שלו: "חג הפסח" על שם הקורבן שהקריבו בזמן המקדש, ו"חג המצות" על שם המצות שאנו אוכלים בחג הפסח.
ימי חג הפסח
ימי חג הפסח מיוחדים בכך שאין משאירים בבית חמץ ואוכלים בהם מצות. המצות הן בצק עשוי מקמח וממים שאפו אותו במהירות, לפי שהספיק להחמיץ.
ליל הסדר
סדר ליל הפסח הוא חג המשפחה. הילדים שואלים ארבע קושיות בליל הסדר, ושאלות אלה נשאלות מאז ימי בית המקדש ועד ימינו. הוכנסו רק שינויים קלים בגלל שינוי התנאים לאחר חורבן הבית. התשובות לשאלות הילדים כוללות את תיאור ההיסטוריה של עם ישראל. על השולחן מונחת "קערה", ובה יש מאכלים המזכירים את קרבן הפסח ואת השעבוד במצרים. בסיום סעודת ליל הפסח אוכלים "אפיקומן", שהוא זכר לאכילת קרבן הפסח בזמן בית המקדש.
אחת המצוות המרכזיות של ליל הפסח היא שתיית "ארבע כוסות" יין בזמן קריאת ההגדה, לזכר הגאולה ממצרים.
חג השבועות חל תמיד 50 יום אחרי חג הפסח. החג בתאריך ו' (=6) בסיון, שהוא היום ה- 50 אחרי היום הראשון של פסח.
מחג הפסח ועד חג השבועות סופרים את הימים. ספירה זו נקראת "ספירת העומר", והיא מבטאת את הקשר בין השחרור של בני ישראל משעבוד מצרים, המסומל בחג הפסח, לבין קבלת התורה בחג השבועות. ספירה זו מסמלת, כי לא די בעצמאות ובחירות מדינית. החופש הוא שלם רק אם יש אתו גם מערכת של מצוות וערכים.
חג השבועות הוא חג מתן תורה. מעמד הר סיני ומתן תורה המתוארים בחומש שמות, בפרק כ', היו ביום זה. ואמנם, הרעיון של מתן תורה תופס מקום מרכזי בתפילות היום ובמנהגי החג. בזמן בית המקדש היה חג השבועות חג הביכורים: מחג השבועות ועד סוף הקיץ היו מביאים למקדש את ביכורי הפירות שגדלו בשדה.
מדרש אגדה מספר, כי ביום מתן תורה בא ה' להר סיני השכם בבוקר, ואילו בני ישראל עוד לא היו שם. כדי לכפר על איחור זה נוהגים ללמוד כל הלילה בליל חג השבועות, כדי להיות מוכנים לקבלת התורה בבוקר. בזמן התפילה קוראים בבית הכנסת את תיאור מתן תורה ואת עשרת הדיברות. חג השבועות נמשך יום אחד (בחוץ לארץ יומיים).
הסוכה וארבעת המינים
מצוות הסוכה קובעת, כי היהודי עוזב את ביתו למשך שבעה ימים, ועובר לגור בסוכה. הסוכה היא בית קטן, זמני, הבנוי מתחת לכיפת השמים, וגגו עשוי מענפים או מצמחים אחרים. הרעיון של חג הסוכות כתוב בתורה: "בסוכות תשבו שבעת ימים. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כ"ג, מ"ב - מ"ג).
בסוכה יושבים לצורך החג ושמחת החג. לכן אין חובה לשבת בסוכה אם תנאי מזג האוויר אינם מאפשרים זאת: אם יורד גשם או שלג.
המצווה השניה של חג הסוכות היא מצוות "ארבעה מינים": לקחת ארבעה צמחים שונים - לולב ואתרוג, הדס וערבה - לקשור אותם יחד, להחזיקם ולברך עליהם ברכה מיוחדת.
למצוות ארבעת המינים יש הסברים שונים ומגוונים: ארבעת המינים באים לבטא את השמחה בזמן אסיף הפירות ואת התודה לה' על הברכה שנתן. הם מסמלים את המעבר של בני ישראל מן המדבר, שאין בו צמחים, לארץ ישראל, שיש בה צומח. הם באים להראות שעם ישראל הוא עם אחד, אף על פי שיש בו אנשים שונים, כשם שארבעת המינים שונים זה מזה.
ניסוך המים
זכר לחגיגות "שמחת בית השואבה" חוגגים גם בימינו, והן חלק מהחגיגות שחוגגים בימי החג.
התפילות לגשם נמצאות גם בתפילות הקבועות שלנו: אחרי חג הסוכות מתחילים לבקש בתפילה שירדו גשמים. בחג שמיני עצרת (ראה בהמשך) נאמרת תפילה חגיגית מיוחדת על הגשם. בכל העולם מתפללים יהודים על גשם לפי עונות השנה בארץ ישראל ולפי הצרכים של החקלאות בארץ ישראל.
שמיני עצרת
משמעותו של חג זה מוסברת באגדה על מלך שהזמין את בניו להיות עמו, וכאשר הגיע היום האחרון, אמר להם: הישארו אתי עוד יום אחד, ואחר תלכו. שמיני עצרת, לפי אגדה זו, הוא האחרון בחגי השנה, והוא היום האחרון שעולי הרגל נמצאים בירושלים. זהו יום נוסף לפני שחוזרים לשגרת העבודה של החורף הקרב ובא. (המלה "עצרת" באה מהפועל "עצור" - לעצור את החג).
בימינו הפך שמיני עצרת לחג שיש לו תוכן נוסף: חג "שמחת תורה". כבר הזכרנו שבכל שבת קוראים בתורה פרשה אחת, ובמשך השנה גומרים את קריאת חמשת החומשים. היום שבו מסיימים את קריאת כל התורה הוא "שמחת תורה", ואז גם מתחילים מחדש בקריאת חומש בראשית. סיום התורה הוא דבר שמח, לכן יום זה הוא יום שמחה. (בחוץ לארץ חוגגים את סיום קריאת התורה ביום שאחרי שמיני עצרת).
שלושת הרגלים
ימים נוראים
הימים הנוראים נועדו לעצור את האדם העסוק בעבודתו ולתת לו עשרה ימים של חשבון נפש. ימים אלה כאילו באו לומר לנו: לפני שתתחיל שנה חדשה, חשבו קצת מה הספקתם לעשות בשנה שנסתיימה.
בחודש אלול נוהגים לומר "סליחות". סליחות הם פרקי תפילה הנקראים על שם הביטוי "סלח נא" החוזר בהם פעמים רבות ובגלל התוכן שלהם, שעניינו בקשת סליחה על חטאים. הסליחות נאמרות בשעה מקודמת בבוקר, וההשכמה לסליחות היא חלק מהוויי הימים שלפני ראש השנה.
תקיעת שופר
המצווה המרכזית של ראש השנה היא תקיעת שופר. בתורה כתוב: "ובחודש השביעי, באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם, יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט, א').
הסבר מדוע תוקעים בשופר נותן רבי משה בן מימון, הרמב"ם, בספרו משנה תורה. וכך הוא כותב: "רמז יש בו; כלומר: עורו ישנים משנתכם, ונרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טוב" (הלכות תשובה פרק ג').
תקיעת השופר היא אות אזעקה לאדם השוכח את האמת ועסוק כל השנה בדברים בלתי חשובים. לאדם זה אומר קול שופר: עצור לרגע, התבונן בנפשך פנימה, חשוב מה אתה עושה, ותקן את מעשיך.
תפילות ראש השנה
תפילות ראש השנה כוללות שלושה נושאים המיוחדים לראש השנה. נושאים אלה הם "מלכויות" - הרעיון שה' הוא מלך העולם; "זיכרונות" -הרעיון שה' זוכר את ישראל ואת כל בני האדם; "שופרות" - רעיון שקול השופר מסמל את הקשר שבין עם ישראל לה'. בשעת אמירת קטעים אלה של התפילה תוקעים בשופר.
עשרת ימי תשובה
יום כפרה
חשבון הנפש האישי נעשה כאשר האדם נכנע לפני האלוקים. לכן יום הכיפורים הוא יום של צום. נוסף לאיסור לעבוד, אסור גם לאכול ביום הכיפורים. האדם העומד לפני ה' חלש, רעב ומוכן לקבל את דבר ה'.
תפילות יום הכיפורים
תפילות יום הכיפורים כוללות "וידוי". וידוי הוא תפילה שבה האדם מתחרט על מעשיו הרעים ומתחייב לא לחזור עליהם. הווידוי חוזר בתפילת יום הכיפורים פעמים רבות ובניסוחים שונים, ותפקידו לתת למתפלל אפשרות לעשות חשבון נפש באופן המתאים לאופיו ולמעשיו.
כמו כן חוזר בתפילה הרעיון כי "תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה". כלומר: אדם יכול לחזור בתשובה על מעשיו הרעים. כדי לעשות זאת הוא צריך להתחרט על מעשיו, להתפלל ולהביע את צערו על מעשיו, ולבסוף לתת צדקה. אדם צריך לעזור לאחרים. שלושת אלה הם הדרך לכפרה, להתחדשות, הדרך לבטל את הרעה שהייתה צריכה להגיע לאדם.
כל נדרי
מוסף
מנחה ונעילה
תפילת נעילה נאמרת בסוף היום, לקראת שקיעת השמש. זוהי תפילה מלאה רגש, שהרעיון שלה הוא "פתח לנו שער בעת נעילת שער". יום הכיפורים עומד להיגמר, וזמן הסליחה עומד להסתיים, ולכן אנו מבקשים מאלוקים: פתח לנו את שערי הרחמים ברגע האחרון של יום הרחמים, של יום הכיפורים.
תפילת יום הכיפורים מסתיימת בתקיעת שופר ובהכרזה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
פורים
סיפור מגילת אסתר מזכיר את תולדות ישראל בזמנים מודרניים: המן מתכנן השמדה של כל עם ישראל ביום אחד בכל מדינות פרס, ברגע האחרון התכנית מתבטלת, והיהודים ניצלים.
מצוות חג הפורים הם: קריאת המגילה בערב ובבוקר, סעודת פורים, סעודה חגיגית לכבוד החג, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לעניים.
מצוות אלה הופכות את החג לחג מלא שמחה. משלוח מנות גורם לכך שאנשים שמחים זה עם זה.
לחג הפורים יש דבר שאין לשום חג אחר: לחג יש 2 תאריכים שונים: החג בכל הארץ הוא ב- 14 באדר, ואילו בירושלים ובעוד כמה ערים החג הוא ב- 15 באדר. הסיבה לכך היא, שההצלה בגללה אנו חוגגים את החג הייתה בזמנים שונים: בכל מקום היא הייתה ב- 14 באדר, ואילו בשושן הבירה - למחרת. כדי לזכור דבר זה נקבע, כי כל עיר שהייתה אז מוקפת בחומה תחוג את חג הפורים בתאריך של הנס בשושן הבירה, שגם היא הייתה מוקפת חומה.
חנוכה
הצד האחר של החג הוא הנס שקרה בו, נס פך השמן: כאשר כבשו החשמונאים את בית המקדש, הם היו צריכים שמן כדי להדליק את מנורת המקדש. במקדש צריך להשתמש בשמן טהור, שלא נגעו בו זרים או גויים. שמן כזה לא נמצא, מלבד פך קטן, שהיה בו שמן כדי להדליק את המנורה יום אחד. קרה נס, והשמן דלק שמונה ימים, עד שהספיקו להביא שמן טהור חדש למקדש. לזכר נס זה מדליקים נרות בחנוכה.
את חג החנוכה חוגגים מיום כ"ה (25) בכסלו, והוא נמשך שמונה ימים. בחג החנוכה אין נמנעים מעבודה, ורק בערב, בזמן הדלקת הנרות, מתאספת המשפחה יחד להדלקת הנר.
יום העצמאות ויום ירושלים
יום ירושלים חל ביום כ"ח באייר. יום זה נקבע ליום שמחה, כי בו חזרה ירושלים השלמה לשלטון יהודי בשנת תשכ"ז, 1967, בימי מלחמת ששת הימים.
ימי הזיכרון הם ימים שנקבעו כדי לזכור אסונות בתולדות ישראל. ימים אלה הם ימי צום.
בעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים לפני חורבן בית המקדש הראשון. בשבעה עשר בתמוז נפרצו חומות ירושלים בזמן חורבן בית המקדש השני (בחורבן בית ראשון נפרצו החומות בתשעה בתמוז). בתשעה באב נחרבו בית המקדש הראשון והשני (וגם היהודים גורשו מספרד ופרצה מלחמת העולם הראשונה ביום זה). בשלושה בתשרי נרצח גדליה בן אחיקם. ומותו סימל את סוף השלטון העצמי בירושלים לאחר חורבן בית המקדש הראשון.
בימינו נקבע צום עשרה בטבת ליום זיכרון לחללי השואה שלא נודע יום מותם.
הצום החמור מכל הצומות הוא תשעה באב. הסיבה לכך היא כי בתשעה באב צמים בגלל המאורע החמור ביותר שהיה בתולדות ישראל: חורבן בית המקדש וגלות ישראל מעל אדמתם.
