המשפחה בישראל
אהבה
את תחושתו של האוהב נתאר לפי פסוק מ"שיר השירים" פרק ז', פסוק' ז':
"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים."ורבי אברהם אבן עזרא, משורר ומפרש המקרא שחי בספרד במאה ה- 12, מסביר:
"אין בעולם תענוג לנפש, ולא דבר יפה ונעים, כמו החשק".החשק הוא, אם כך, הדבר היפה ביותר. ומהו "חשק"? זאת מסביר רבי משה בן מימון, הרמב"ם, הפילוסוף היהודי שחי במצרים במאה ה- 12:
"כשתגדל האהבה עד מאוד, ויהיו עיניו ולבו [של האוהב] וכל מחשבותיו בזה האהוב - הוא נקרא חושק" (מורה נבוכים ג', נ"א בתרגום אלחריזי).נחבר את שתי ההגדרות, של הפילוסוף ושל המשורר, ונקבל הגדרה שתספיק לנו: אהבה היא דבר המקיף את כל המחשבות ואת כל ההרגשות. האוהב חושב רק על האהוב.
אהבה כזו היא הבסיס להקמת משפחה.
הקמת משפחה
בכל עם יש חוקים איך מתחתנים ואיך מתגרשים, וכל מערכת חוקים כזו בנויה על אידיאולוגיה המסבירה מהו תפקיד המשפחה. אם חושבים שהמשפחה היא דבר לא חשוב, יש פחות חוקים העוסקים בסדר החיים של בני הזוג. כך, למשל, היו החוקים ברוסיה בשנים הראשונות אחרי המהפכה. הפילוסופיה הייתה, שמשפחה היא דבר בורגני, שעוסק ברכוש, ולכן לא היו אז חוקים רוסיים כדי להגן על המשפחה. היו רק חוקים שקבעו איך מתחתנים ומה אחריות ההורים לילדיהם. שאר הדברים נשארו ללא חוקים, ולכן ללא טיפול מסודר.
תנועות חברתיות שונות חשבו שהמצב הטוב הוא "אהבה חופשית". לפי גישה זו אין צורך בשום חוק שיסדר את מבנה המשפחה. בני זוג יחיו יחד כל זמן שירצו, ולא יהיו חייבים להיות נאמנים זה לזה או להמשיך לחיות יחד. אידיאולוגיה זו עזרה לפירוק המשפחה. את המחיר של משפחה כזאת, שאינה חזקה ואינה קבועה, משלמים כידוע הילדים.
איך מתחתנים?
זוהי הדרך שבה יהודים מתחתנים:
1. קידושין. "קדוש" הוא דבר המיוחד למשהו. "קידושין" היא פעולה שעושה את בני הזוג מיוחדים זה לזה. הקידושין נעשים בעזרת טבעת שהאיש נותן לאישה ואומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".
את כל הטקס מנהל רב, שהוא מומחה לנושא.
אחרי הקידושין החתן שובר כוס. זהו סימן שהשמחה איננה שלמה, כל זמן שבית המקדש אינו בנוי.
2. נישואין. מיד אחרי הקידושין עושים את ה"נישואין" מתחת לחופה ובפני 10 אנשים. החופה היא ארבע מוטות, ועליהם בד. הם מסמלים את הבית שהחתן מביא אליו את אשתו. למקום זה מביא החתן את הכלה, ושם עושים את הנישואין.
בזמן הנישואין מברכים 7 ברכות. הברכות באות להזכיר את השמחה של החתן והכלה, יש בהן תודה על כך שבני הזוג הגיעו לזמן זה, וכמו כן הן מזכירות את ירושלים.
ועכשיו מגיעים לעניינים הקשורים בכסף. חתונה היא התחייבות כספית של בני הזוג, וחשוב לרשום את הדברים באופן מסודר. את ההתחייבות הזו כותבים במסמך שקוראים לו "כתובה". הרב קורא את הכתובה, ומוסר אותה לכלה. כמובן שאין מדברים על כסף מתחת לחופה, אבל הרעיון העומד מאחורי עניין זה הוא ברור: הקמת משפחה היא עניין רציני מאוד. בני הזוג מתחייבים בכל מיני התחייבויות לכל חייהם. הם צריכים לזכור זאת גם ברגע החגיגי של חתונתם.
בכתובה מוסבר, מה הם החובות שהבעל חייב לאשתו ולילדיו, ומה הם חובות האישה למשפחה, מה יהיה דין הרכוש המשותף שהכניסו בני הזוג, ומה יקרה אם הנישואין יתפרקו.
לאחר שלב זה מתחיל חלק השמחה: השירה והריקודים וסעודת החתונה.
עם מי מתחתנים?
יהודי יכול להתחתן על פי ההלכה רק עם יהודייה.
נישואין אזרחיים
הסיבה היא הדרך שבה התחתנו. בישראל כל הנישואין הם נישואין על פי ההלכה. ברוסיה, במשך עשרות שנים, אי אפשר היה להתחתן לפי דיני ישראל, ולכן אנשים התחתנו לפי החוק האזרחי, ב"נישואין אזרחיים". נישואין כאלה אינם נישואין לפי דיני ישראל. לכן, כאשר משפחה כזאת מגיעה לארץ, בני הזוג חוזרים ומתחתנים לפי דיני ישראל, "כדת משה וישראל".
העקרונות של דיני נישואין בישראל
1. איסור נישואין עם קרובים. בקבוצת דינים זו נמצא האיסור להתחתן עם קרובי משפחה, כמו אח ואחות, אב ובתו, אדם עם דודתו. איסורי הנישואין של קבוצה זו נמצאים כמעט בכל האומות ובכל החוקים. ההלכה היהודית לפעמים חמורה יותר ולפעמים קלה יותר. למשל: חתונה בין בני דודים מותרת על פי ההלכה היהודית, ואסורה על פי החוק בשווייץ. נישואין עם אחות האב מותרים לפי החוק הגרמני, ואסורים לפי ההלכה היהודית.
2. דינים לחיזוק המשפחה. כבר הסברנו, כי היהדות רואה במשפחה דבר חשוב שצריך לשמור עליו. הרבה דינים תפקידם לשמור על המשפחה ועל הנאמנות של בני הזוג זה לזה. למשל: אישה נשואה, שעזבה את בעלה בלי שהתגרשו, והיא חיה עם גבר אחר - לא תוכל להתחתן עם גבר זה. התוצאה של דין זה ברורה. ועוד: אישה שהתגרשה מבעלה, והתחתנה עם גבר אחר, לא תוכל לחזור ולהתחתן עם בעלה הראשון. דין זה מכריח את בני הזוג לחשוב היטב לפני שהם מתגרשים. ביהדות אי אפשר להתחתן "לניסיון", להתגרש, להתחתן עם מישהו אחר "לניסיון", ואחר כך לחזור לבן הזוג הראשון. הנישואין הם עניין רציני, ובני זוג המתחתנים צריכים לראות את כניסתם לחיי משפחה כקשר לכל החיים.
3. דינים לשמירת הקשר עם ההורים. דינים אלה מטרתם להביא לכך שאדם ידע תמיד מי הם הוריו, או, במדויק יותר: מי אביו. שהרי אין ספק מיהי אמו של הילד. כדי להבין קבוצת דינים זו צריך הקדמה הסטורית קצרה. לפי ההלכה היהודית היה אפשר עד למאה ה- 11 שלגבר תהיה יותר מאישה אחת. הדבר בוטל על ידי רבנו גרשום, שחי במגנצא (מיינץ שבגרמניה), במאה ה- 11. בחלק מן הקהילות היהודיות במזרח המשיכו יהודים להתחתן עם כמה נשים, והדבר בוטל סופית במדינת ישראל.
מדוע הייתה בעבר אפשרות שאיש יישא שתי נשים, ולא הייתה אפשרות שאישה תתחתן עם שני גברים? לפי העיקרון שאנו מסבירים אותו עכשיו, ההסבר פשוט: אישה הנשואה לשני גברים תלד ילדים שאי אפשר יהיה לדעת מי אביהם.
לפי ההלכה היהודית, אישה שבגדה בבעלה, וקיימה יחסי מין עם גבר אחר, אינה יכולה להמשיך ולחיות עם בעלה. (יש מדינות שבהן הבעל יכול לסלוח לאישה; בהלכה היהודית הבעל אינו יכול לסלוח, ועל בני הזוג להיפרד). גם דין זה מתברר לפי העיקרון של שמירת הקשר עם ההורים. אישה זו תלד ילד, ואי אפשר יהיה לדעת מי אביו.
אישה שהתגרשה או התאלמנה, חייבת לחכות שלושה חדשים לפני שתתחתן שוב. והסיבה: אם האישה בהיריון, ידעו זאת לפני שתתחתן, ולא יהיה ספק מיהו האב.
עוד הלכה אחת שייכת לקבוצת דינים זו: אישה נשואה שילדה ילד מגבר זר, הילד שלה יהיה "ממזר", ויוכל להתחתן רק עם ממזר כמוהו. עונש קשה זה לילד תפקידו למנוע מההורים להיכנס למצב שבו יגרמו נזק כבד כל כך לילדים שלהם.
החוק במדינת ישראל
הסיבה שהכנסת קיבלה חוק זה היא כדי לשמור על מסגרת אחת לכל היהודים תושבי מדינת ישראל. אילו לא היה חוק זה, היו תושבי המדינה מתחלקים לשתי קבוצות: כאלה שהתחתנו על פי ההלכה וכאלה שהתחתנו בנישואין אחרים. במשך הזמן היה נוצר מצב שבנים של הורים שהתחתנו שלא על פי ההלכה לא יוכלו להתחתן עם אלה שהתחתנו על פי ההלכה. כדי שלא לחלק את העם לשתי קבוצות החליטה הכנסת כי כל יהודי יתחתן במדינת ישראל "כדת משה וישראל".
ההורים חייבים לחנך את ילדיהם ולקיים מצוות שונות ביחס לילדים: חייבים לעשות להם ברית מילה, לפדות אותם אם הם בכורים, לדאוג לחינוך שלהם ועוד. בפרק זה נלמד על החובות של ההורים לילדים ועל מה שהילדים חייבים להורים.
ברית מילה
היהודי הראשון שהתחיל לקיים את ברית המילה היה אברהם אבינו. וכך ציווה אותו ה':
ואתה את בריתי תשמור,את הברית עושים ביום השמיני ללידתו של התינוק. עושה אותה מוהל שהוא מומחה לכך. אם התינוק חולה, מחכים עד שיהיה בריא, ואז עושים לו את הברית.
אתה וזרעך אחריך לדורותם.
זאת בריתי אשר תשמרו
ביני וביניכם ובין זרעך אחריך:
הימול לכם כל זכר (בראשית י"ז, ט'-י').
האב חייב לדאוג לכך שיעשו ברית מילה לבנו. אם אין אב, עושים זאת אחרים. אדם מבוגר שלא נימול חייב לדאוג שימולו אותו.
בזמן ברית המילה נוהגים לעשות סעודה ולשמוח. השמחה היא על כך שאנו ממשיכים את המצווה של ברית מילה יותר מ- 3200 שנה.
לכיסא שיושב עליו מי שמחזיק את התינוק קוראים "כיסא של אליהו". את ההסבר לזה מוצאים באגדה המספרת סיפור זה:
בזמנו של אליהו הנביא היה מלך בישראל, ושמו אחאב. אחאב לא הרשה לשמור את מצוות התורה. אליהו ברח מן העיר למערה. כאשר שאל אותו ה' "מה לך פה אליהו?", ענה: "קנוא קינאתי לה' אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים ב', א', י"ט(. המדרש ממשיך ומספר, כי ה' כעס על אליהו על שהאשים את ישראל כי עזבו את ברית המילה. וכך אמר ה' לאליהו: חייך, שאין ישראל עושים ברית מילה, עד שאתה רואה בעיניך. ה' ציווה על אליהו להיות בכל ברית מילה, כדי לראות שבני ישראל לא עזבו את הברית והם ממשיכים למול את בניהם. "כיסא של אליהו" הוא ביטוי סמלי לאגדה זו.
פדיון הבן
בעבר היה הבן הבכור עובד את עבודת הכוהן במקדש. היום הוחלפו הבכורים בכוהנים. לזכר החלפה זו "קונה" האב את הבן הבכור מן הכוהן.
כאמור, פדיון הבן נעשה אחרי שהילד בן 30 יום. אם אדם מבוגר לא נפדה כשהיה תינוק, עליו לפדות את עצמו.
כיוון שהפדיון הוא מן הכוהן, אין צורך לפדות בן של כוהן או של כוהנת, וכן בן של לווי או של לווייה.
הפדיון הוא ב- 5 סלעים. "סלע" היא מטבע עתיקה ששווייה כשווי 20 גרם כסף.
חובת האב ללמד את בנו תורה
ביהדות רואים את ההורים כאחראים לחינוך הילדים, וגם כאחראים ללימודיהם. גם אם בית הספר מלמד, האחריות היא על ההורים, והם צריכים לדאוג לכך שהילדים ילמדו ויתחנכו.
חשיבות החינוך ברורה לכול. אדם אינו יכול לעשות מעשים טובים ולהתנהג בדרך נכונה, אם הוא לא למד מה עליו לעשות. לכן רואים את המעשה הטוב כתוצאה של חינוך טוב, וחינוך טוב מתחיל בבית ההורים.
החינוך מתחיל ברגע שהתינוק נולד. כאשר התינוק יודע לדבר, מלמדים אותו את הפסוקים "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב", וכן "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". מגיל צעיר מלמדים את החינוך לשמור מצוות. כאשר התינוק גדל ומגיע לגיל בית ספר, מוליכים אותו לבית הספר.
בר מצווה ובת מצווה
בגיל 13 הבן מתחיל להניח תפילין. עד גיל זה הוא נחשב לקטן, שאינו יודע לשמור את התפילין שהוא מניח. בגיל 13 הוא כבר גדול, ויודע לשמור את התפילין בניקיון.
רגילים לעשות חגיגה לכבוד ה"בר מצווה" וה"בת מצווה". לחגיגה זו המתבגרים מכינים "דרשה" - נאום קצר על דבר הקשור בעובדה שהם נעשים "גדולים" ואחראים למעשיהם. חברים רגילים לתת לבני המצווה מתנות לכבוד השמחה.
נער הנעשה "בר מצווה" עולה לתורה בשבת. הוא עולה ל"מפטיר", קורא את ברכות ההפטרה ואת ההפטרה של אותה שבת. רגילים לעשות גם חגיגה בבית הכנסת ביום העלייה לתורה.
כיבוד הורים
ביהדות החובה לכבד את ההורים היא חובה קבועה, ואינה תלויה בהתנהגות ההורים או בדרך שהם טיפלו בילדים. חובה לכבד את ההורים גם אם הם הזניחו את הילדים ולא טיפלו בהם.
הלכה זו נותנת משמעות עמוקה ביותר לחובה לכבד את ההורים. כיבוד הורים אינו תשלום על מה שההורים עשו לילדים. אנו חייבים לכבד את ההורים כי התורה ציוותה "כבד את אביך ואת אמך", ללא תנאים!
לפי הלכה זו, אם הבן רופא, והוא צריך לנתח את אביו, הוא יעביר את התפקיד לרופא אחר, ולא יכאיב לאביו. כל זה, כמובן, אם יש רופא אחר שיוכל לבצע את הניתוח באותה מומחיות.
החובה לכבד את ההורים ולעשות מה שהם אומרים יש לה יוצא מן הכלל אחד: אם ההורים אומרים לילדיהם לעשות דבר שאסור לעשותו, במקרה כזה אין להם כל סמכות על הילדים, ואין חובה לשמוע להם. החובה לכבד את ההורים היא חלק מהחובות שההלכה דורשת מכל אדם. אבל חובה זו אינה חזקה יותר משאר החובות שיש לאדם.
