|
|
ממנהגי יהדות אשכנז
 לידה וברית-מילה
בר-מצווה
נישואין
ימי אבל
|
לידה וברית-מילה
2. כשנולד בן זכר, מזמינים את הקהל בליל-שבת שלפני הברית לבית שבו נמצא התינוק. מגישים כיבודים לבאים "כדי לנחם את התינוק עבור התורה שידע לפני שנולד, ושאבדה לו בשעת לידתו".
3. בלילה שלפני הברית מתאספים בבית היולדת ל"ליל השמירה" ולומדים תורה. נהוג ללמוד פ' רבי אליעזר דמילה (פרק יט של מס' שבת).
4. אם נמצא ביום הברית בבית-הכנסת הסנדק, המוהל או אבי הבן, שרים "אדון עולם" ו"ברוך שאמר". הסנדק או המוהל שרים חליפות עם הש"ץ את פסוקי שירת הים מ"וכרות עמו הברית" עד "ימלך לעלם ועד". כן שרים "שירה חדשה", ובשבת אומרים אופן. אין אומרים תחנון, אבל אומרים מזמור "יענך ד' ביום צרה" (תהילים כ) - התינוק נתון ב"צרה" (כאבי המילה), וראוי אפוא לבקש בשבילו "יענך ה'".
5. לפני שמביאים את התינוק לברית, תולים על צווארו מטבעות של זהב או של כסף. את החיתולים שבהם הוא עטוף בשעת הברית, שומרים כדי שישמשו עוד למצווה. לכבוד ברית-המילה מדליקים שנים-עשר נרות, כמספר שבטי ישראל, וגם נרות אלה נשמרים אחרי הברית לעשות בהם עוד מצווה. אף מכינים נר מיוחד מדונג נקי, קלוע משנים-עשר פתילי נר בודדים - "הנר המיהד" ("יידישקערצע"), עליו שורפים את הערלה.
6. רק בשעת הברית קוראים לבן לראשונה באופן רשמי וחגיגי בשמו "ויקרא שמו בישראל... ". אוהבים לתת לרך הנימול שם של קרוב שנפטר - שם אבי האב או אבי האם, או שם קרוב אחר שאת זכרונו רוצים לכבד. על סמך האמור בבראשית לח ג-ד עוברת זכות נתינת השם מן האב - לילד הראשון, אל האם - לילד השני, וחוזר חלילה. אסור לתת לילד שם של קרוב הנמצא בחיים. אם אבי הילד כבר אינו בחיים, מקבל הבן, כמובן, את שמו. מת אחד הילדים, מוסיפים לזה שנולד אחריו שם של "חיה" (אריה, זאב, צבי וכיו"ב), סגולה שזה יזכה בחיים.
7. את שמו של כל ילד שנולד ואת יום היוולדו רושמים בתוך ספר קודש, לרוב בחומש "שמות".
8. החשובה מבין כל המצוות שבהן מכבדים את הבאים לברית, היא הסנדקאות. הסנדק (געפאטר), זה שמחזיק את הילד בשעת הברית, נשאר בקשר עם הנימול גם בשנים יבואו ואף דואג לו בשעת הצורך. לכן גם יסדו חברות לסנדקאות שהחברים בהן קבלו על עצמם להיות סנדק אצל בני עניים, ולדאוג ל"געפאטרקינד", הוא בן הסנדקאות שלהם, גם להבא. אין אבי המשפחה מכבד אדם אחד בסנדקאות יותר מפעם אחת אלא בוחר כל פעם בסנדק אחר.
9. בגמר הברית מברכים על הכוס ונותנים לרך הנימול לטעום טיפת יין מן הכוס של הברכה. אחר הברית עורכים סעודת-מצווה. את ברכת המזון פותחים במבוא מיוחד, ובברכה השנייה אומרים פיוט. מוסיפים מספר "הרחמנים" שבהם מברכים את הרך הנימול, המוהל, הסנדק, אבי-הבן, משפחתו וכל המסובים. "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח" וכו' אומרים בנוסח מורחב מיוחד.
10. גם לבת עורכים חגיגה בשעת נתינת השם. מזמינים, ככל האפשר - לשבת, ילדים שבאים בלבוש חגיגי, ומחלקים להם ממתקים כדי לשמחם. הילדים אוחזים בעריסה שבה נמצאת התינוקת, מרימים אותה ומכריזים: "הוליגרש, איך תיקרא התינוקת?", וקוראים לה בשמה, וחוזרים על טכס זה שלוש פעמים. מקורו ומובנו של ביטוי זה אינם ברורים, ואין פירוש משכנע. יש המוצאים את מקור הביטוי "הוליגרש" בצרפתית (haut la creche - להרים את העריסה) ורואים אסמכתא לזה בעובדה שמרימים את העריסה, ויש המפרשים את חציו השני של הביטוי "קרייש" כבא מן היידית-הגרמנית (kreischen), ש"צועקים" שם "חול" של הילדה בניגוד לשם הקודש שנותנים לילד בשעת ברית-המילה. אחרים מבינים אותו כולו כיידית-גרמנית, שהיא "צעקה ריקה" (Hohlgekreisch - הול = ריק), כי הלא מדובר "רק" בילדה.
11. בשבת הראשונה שהיולדת הולכת לבית-הכנסת ("אויס דען ווכען געהן"), בעלה הוא "חיוב" להיקרא לתורה.
12. כשמביאים את הילד בפעם הראשונה לבית-הכנסת, הוא מביא אתו מתנה לבית-הכנסת, את ה"דגל" ("ווימפעל") שלו, והוא פס בד רחב, שעליו רושמים בצבעים או בריקמה ומעוטרים בעיטורים שונים מעשה ידי אמן, את שם הילד, יום היוולדו, וברכות, לדוגמה: "משה בן מוהר"ר יצחק אוננא שליט"א נולד במז"ט אור ליום א' כ"ג מרחשוון תרס"ג לפ"ק יגדל בתורה ולחופה ולמעשים טובים אמן סלה". דגל זה משמש לקשור בו את ספר-התורה לפני שמלבישים אותו את המעיל ומקשטים אותו בטס, ביד ובכתר. גם את ה"דגלים" שאינם בשימוש שומרים בבית-הכנסת. "דגלים" אלה מהווים העתק נאמן של רישומי הלידה של כל הבנים שנולדו בקהילה. כחומר ל"דגל" משמשים החיתולים שבהם היה הילד עטוף בשעת ברית-המילה וששמרו אותם לצורך זה מאז.
13. כשהילד לומד להתפלל שמונה-עשרה, בוחרים לו פסוק (מעדיפים פסוק מספר תהילים) המתחיל ומסתיים באותיות שבהן מתחיל ומסתיים שם הילד. פסוק זה אומר המתפלל שמונה-עשרה בסוף תפילתו, לפני "עושה שלום", ומעניק לה בזה צביון אישי.
14. בשעה שהילד מתחיל בפעם הראשונה בלימוד חומש, מדליקים נרות, אלה שנים-עשר הנרות ששמרו אותם מאז שדלקו בשעת ברית-המילה שלו.
15. מקובל להתחיל לימוד התורה בספר ויקרא, בפרשת הקורבנות, על-פי מה שלימדונו רבותינו ז"ל "יבואו טהורים (תינוקות של בית רבן, שעודם טהורים מכל חטא) ויתעסקו בטהורים". לפעמים מתחילים בסיפורו של יוסף, בפרשת וישב, נושא שהוא קרוב ללב הילד, אך גם אז קורא הילד תחילה את הפסוק הראשון של ס' ויקרא.
בר-מצווה
2. אחת החשובות מבין המתנות שנותנים לו לרגל הבר-מצווה היא הטלית, שמעכשיו הוא מתעטף בה בשעת התפילה. להניח תפילין התחיל כבר לפני חודש-חודשיים, כדי להיות רגיל במצווה זו. ואין צורך להרגיל עצמו בטלית, שהרי כבר מקטנותו הוא רגיל במצוות ציצית בטלית קטן שהוא לובש.
3. במנחה מכבדים את הבר-מצווה ב"גלילה", ורק אם מאיזה טעם שהוא הוא קרא בבוקר מפטיר או לא עלה בכלל לתורה, הוא נקרא לעלות לתורה עכשיו.
נישואין
2. משהחליטו על נישואין, מתכנסת המשפחה הקרובה לסעודה בבית הורי הכלה, ובה נותנים פומבי לאירוסין, מסכמים התחייבויות הצדדים ושוברים צלחת - כשם שצלחת זו לא תהא עוד שלמה, כך לא ייפרד עוד הזיווג הזה, והוא הנקרא "קנס-לעגען" (= הטלת קנס).
3. בשבת שלפני החתונה עולה החתן לתורה כ"חיוב", והוא נקרא בצורה חגיגית.
4. ביום החתונה אסור לחתן להתהלך יחיד, בלי ליווי, כי ביום זה הוא זקוק לשמירה מיוחדת. כבר בבוקר, כשהוא הולך לבית-הכנסת, מלווה אותו ידיד או חבר. במקום שהוא עומד בבית-הכנסת, מדליקים נרות - לכבודו, ובאותו מניין שבו הוא מתפלל, אין אומרים תחנון. עד שעת החופה אסור לו לראות את הכלה.
5. לפני התחלת טכס החופה "מכסה" החתן את הכלה ("מאנפירן"), והקהל זורק עליהם גרגירי חיטה - סימן לברכה שירבו כחיטה זו. את החופה מסדרים בתוך הבית או בתוך בית-הכנסת, ועל-כל-פנים לא תחת כיפת השמים. אבי החתן ואבי הכלה מביאים את החתן לחופה, ואם החתן ואם הכלה - את הכלה. כחופה משמשת רק הטלית, שבה מכסים-עוטפים חתן וכלה. אחרי גמר "שבע ברכות", בסוף הטכס כולו, שוברים כוס של זכוכית (בדרך כלל - השמש), סימן לאבל על חורבן הבית.
6. אחר כך עורכים סעודת-מצווה. את ברכת-המזון פותחים בחרוז "דוי הסר וגם חרון", ואם יש מניין עשרה, מברכים אחרי ברכת-המזון "שבע ברכות" על כוס יין נוספת, מלבד הכוס של ברכת-המזון. ברכת "בורא פרי הגפן" מברכים על הכוס של ברכת-המזון, מערבבים את היין של שתי הכוסות בכוס שלישית. המברך שותה מכוס התערובת ונותן לשתות גם לחתן וגם לכלה.
7. בשבת שבתוך שבעת ימי-המשתה קוראים את החתן כ"חיוב" לתורה ב"יעמוד הגבוה" (במנגינה חגיגית המושרת בטון גבוה) "יעמוד החתן ר' ...". לפני שמברכים אותו ב"מי שברך", שרים לו את החרוז הראשון או אף כמה חרוזים של הפיוט "אחד יחיד ומיוחד" לרבי אביגדור קרא.
8. בקדושה של מוסף אומרים פיוט אחרי "אני ד' אלוקיכם". כל שבעת ימי-המשתה אין אומרים תחנון במניין שבו מתפלל החתן, ואם חל בהם יום שאומרים בו סליחות, מקצרים בהן.
9. אין מסדרים חופה לשני אחים ביום אחד.
ימי אבל
2. תפקידה הראשוני הוא, כמובן, לדאוג לגוסס בשעת הגסיסה עד לפטירה, ואחר כך לעסוק בנפטר עצמו, דהיינו להכין לו תכריכים וארון ומקום קבורה, ואכן חברי ה"קיפה" מטפלים בטהרת המת, בהלבשתו בתכריכין ובהבאתו לקבר-ישראל. עד שעת הקבורה הם מעמידים שומרים ליד המת (דבר שחשוב במיוחד במקום שאסור, מטעם השלטונות, לקבור את המת מיד אחרי הפטירה, והחוק דורש לתת מרווח זמן מסוים בין הפטירה והקבורה). על יד ה"קיפה" קיימת גם "קיפה" של הנשים, שחברותיה מטהרות ומלבישות בתכריכין את הנשים שנפטרו.
3. באופן טבעי מתרחבים תפקידי החברה קדישא. כשנפטר עני, הרי צריך לספק עבורו, מכספי צדקה (= מאמצעי החברה) את התכריכים, את הארון ואת הקבר. ואחרי שדאגו לנפטר, צריך לדאוג לשאירים שאין מי שיתמוך בהם. לכן מסנפים לחברה קופת-צדקה מיוחדת למטרות אלה, ובמרוצת השנים היא מתפתחת ומתרחבת והופכת לקופת-צדקה כללית. למעגל תפקידי החברה נכנסת גם הדאגה לחולים העשויה להתבטא בתמיכה חומרית, ובוודאי מתבטאת בביקור חולים ממש.
4. אצל חולה מסוכן דואגת החברה לשמירה קבועה, ובמיוחד היא דואגת שיימצאו מחבריה אצל גוסס, להגיד אצלו, ואם אפשר - יחד אתו - וידוי ו"שמות" בשעת פטירתו, שלא ימות בודד ועזוב לנפשו.
5. אחרי הפטירה שופכים את כל המים הנמצאים בכלים, ומכסים או הופכים את המראות והתמונות שבבית. משכיבים את המת על הארץ, מכסים אותו בסדין ומדליקים נר לראשו.
6. אחרי הטהרה ואחרי עטיפת המת בתכריכים מלבישים אותו גם את התכריכים שלבש בשעת התפילה בימים-הנוראים. בחייו השאירו בתכריכים אלה מקום בלתי תפור, ואת זה תופרים עכשיו, על גופת המת. הקרובים ניגשים לרגלי המת ומבקשים ממנו סליחה ("מחילה פרייאן", מצרפתית prier).
7. קוברים את המת דווקא בתוך ארון של עץ. מותר להשתמש לצורך זה בקרשים שהוכנו בידי גוי, אך את הארון עושים רק יהודים, בדרך כלל חברי ה"קיפה". אין מהדקים את הקרשים היטב זה אל זה, אלא משאירים ביניהם רווחים קטנים, כדי שהמת יהיה קבור ממש באדמה, ולפעמים אף עושים מטעם זה "חלון" בקיר הארון.
8. תחת ראש הנפטר שמים שקיק המכיל אדמה של ארץ-ישראל, שתהיה לו לכפרה, על-פי הפסוק (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו", וכן שמים לו מעט אדמת ארץ-ישראל על העיניים. אם נמצא שם בן של הנפטר, הרי הוא עוצם לו את העיניים באומרו את הפסוק (בראשית מו, ד) "ויוסף ישית ידו על עיניך", והוא גם שם לו את האדמה. את גופת המת עוטפים בטלית שפוסלים על-ידי ניתוק אחת מציציותיה ממנה, אחר כך סוגרים את הארון. אין תוקעים את המסמרים לגמרי לתוך קרשי הארון, כך שהחלק העליון שלהם נשאר מחוץ לעץ. את "תקיעת המסמרים" לסגירת הארון מחלקים כמצווה בין ידידי הנפטר או בידי אנשי ה"קיפה".
9. אחרי שחזרו האבלים מבית-הקברות לביתם, מאכילים אותם קרובים או ידידים את סעודת-ההבראה. את הלחם מגישים לאבל ביד, לידו, וכן נותנים לו "מאכל אבלים" - ביצה קשה. גם עדשים נחשבים למאכל אבלים מובהק 12, השווה בראשית רבה פרשה סג, יט.
10. במשך כל ימי השבעה שולחים אוכל לבית האבלים כדי שיהיו פנויים מן הדאגה לאוכל, ושולחים גם לעשירים, גם לעניים, בלי להבדיל ביניהם, כדי שלא לבייש את העניים שזקוקים לתמיכה זאת, כשלמפרנס המשפחה אסור לצאת ולהרוויח כדי מחייתו.
11. כל ימי השבעה מתאספים בבית האבל לתפילת שחרית, מנחה ומעריב, ומקפידים מאד שיימצא מניין במקום בזמן שנקבע. דאגה זאת היא מתפקידי ה"קיפה" הרגילים. אבל לעתים קרובות יסדו חברה מיוחדת שתפקידה היחיד הוא להבטיח מניין לבית האבל, כי לחברה זו אפשר לצרף גם כוהנים, גם חלשים וזקנים, וגם צעירים שעדיין אין להם מקום ב"קיפה". מאותו הנימוק נפרדו מתוך ה"קיפה" חברות "ביקור חולים" - כדי שחוג רחב יותר ישתתף במצווה ובעבודה הקשורה בה.
12. מובן מאליו שכל פעולות החברים הן "לשם מצוה", בלי שום תשלום. ואם מישהו אינו יכול לבוא בעצמו כשהוא נדרש למניין, הוא שולח ממלא-מקום שאף הוא בא בהתנדבות. (וכאן המקום לציין שכאשר נפטר אבי כותב שורות אלה בירושלים, בעצם ימי המצור וההפגזות הכבדות במלחמת השחרור, שמרו יוצאי אשכנז על מסורת טובה זאת, ולא היה יום מימי השבעה, שבו לא התקיים המניין הקבוע בבית האבל, ולא פסקו ביקורי המנחמים בבית).
13. ככל האפשר מקיימים את התפילה בחדר שבו נפטר המנוח. בסוף תפילת שחרית וערבית אומרים מזמור "מכתם לדוד" (תהילים טז). בימי השבעה אין האבל הולך לבית-הכנסת גם אם אין לו מניין בבית, להוציא תשעה-באב, שכל הקהל כולו בחזקת אבלים. אף מותר לו ללכת לסליחות של ערב ראש-השנה וערב יום-הכיפורים, שאומרים אותן בעוד לילה. בפורים מותר לו ללכת בערב לשמוע את קריאת-המגילה, ובבוקר - לתפילה.
14. אחרי גמר ימי השבעה חוזר האבל ללכת לבית-הכנסת, כרגיל, אבל הוא אינו יושב במקומו הקבוע אלא במקום פחות חשוב, עד גמר ה"שלושים", ואם הוא אבל על מות האב או האם - עד גמר שנת-האבל.
15. את הסרט המקשט את טליתו מכסה האבל בסרט שחור.
16. אם הוא בעל-תפילה, נותנים לו להתפלל לפני העמוד, אבל לא בימים שבהם אומרים הלל, ובהם אינו משמש ש"ץ אפילו בתפילת מנחה ומעריב, כמו-כן אינו משתתף באירועים של שמחה, אינו סובב עם הקהל בהקפות של הושענא-רבה ושל שמחת-תורה. בפורים אין שולחים לו משלוח-מנות, חוץ מכשנמצאים במקום רק שני יהודים, כדי שזה לא יבטל את מצוותו בגלל אבלותו של זה. הוא יכול ללכת לחופה של חבר, אבל לא נשאר בסעודה, אם מנגנת שם תזמורת.
17. האבל אומר קדיש במשך אחד-עשר חודש מיום קבורת האב או האם. ביום האחרון של חודש האחד-עשר הוא "חיוב" לאמירת קדיש, דהיינו במקום שאין האבלים אומרים קדיש ביחד, יש לו זכות קדימה. בחודש השנים-עשר אינו אומר קדיש, כי "משפט רשעים בגיהנום שנים-עשר חודש" (עדויות פרק ב, משנה י), ואם יאמר, הרי זה כאילו עושה את הנפטר רשע. ברם, את יתר דיני האבילות הוא שומר שנים-עשר חודש.
18. ביום השנה הראשון מקימים את המצבה על הקבר. על המצבה רושמים את שם הנפטר, יום הפטירה ויום הקבורה, ודברים לשבחו. המצבה מוצבת במאונך 13.
19. יום ה"חברה קדישא" הוא יום קבוע בשנה,
לעתים קרובות יום ז' באדר, הוא יום פטירת משה רבנו ע"ה,
ולפעמים אחרי שבת פרשת "פרה"
או אחרי שבת פרשת שמות.
באותו יום משכימים החברים לסליחות, צמים וקוראים "ויחל". מבקרים בבית-הקברות ועוסקים בענייני החברה. בערב, או למחרת היום, עורכים סעודת-מצווה חגיגית, כשכולם לבושי חג, והרב או ראש החברה דורש בפניהם.
