|
|
ממנהגי יהודי בבל
 חתונה
הולדת בנים
בר-מצווה
אבלות
|
חתונה
2. לפנים נהגו לחתן את הבנות בעודן קטנות, בגיל 12-8 שנה. בשנת תרנ"ד (1894) החליטו הרבנים שלא לארוס אישה לפני גיל שש-עשרה. מלפני כשלושים שנה הלך מצב זה והשתנה מאליו, ורוב הבחורות נישאות בגיל שמונה-עשרה ויותר מזה.
3. במשך שנים רבות סבלו מאוד בנות העניים (ואפילו בנות המעמד הבינוני) מן המנהג, שלא לחתן בת בלי נדוניה גדולה ובלי מתנות מרובות ויקרות, שהורי הכלה היו חייבים לשלוח לבית החתן בחגים ובמועדים. בשנת תרפ"א (1921) נתפרסמה "הסכמה" בחתימת ה"חכם באשי", הדיינים ועשרות רבנים ונכבדי הקהילה וראש "הועד הרוחני", שבה נקבע בין יתר העניינים לבטל כל מנהג וכל מצב המצריך הוצאות מיותרות. "הסכמה" זו שכללה י"ג סעיפים השפיעה בהרבה לטובה, אך כעבור זמן קצר החלו רבים להשתמט מקיום כמה מסעיפיה. סכום הנדוניה הלך וגדל מיום ליום והגיע אצל העשירים לשיא של יותר מ- 20,000 דינר (ערכו של הדינר-לי"ש). ראשי העדה פנו לשלטונות ובקשום לחוקק חוק של הגבלה למטרה זו, אך הם לא נענו.
4. את ברכת האירוסין מברכים דווקא על היין, משום שהיא ברכה של שמחה, וחותמין: "המקדש עמו ישראל על-ידי חופה בקידושין" (ולא "ע"י חופה וקידושין"); וכן אומרים בברכה זו: "והתיר לנו את הנשואות לנו" (מרן ז"ל השמיט את המלה האחרונה).
5. אחרי ברכת האירוסין וטעימה מכוס היין מראה החתן לעדים את כסף הקידושין, או את טבעת הקידושין, כדי שידעו שיש כאן שווה פרוטה, ואומר: "הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל", ורק אח"כ (ולא להפך!) נותן לה את הכסף או מלביש את טבעת הזהב לאצבע ידה הימנית.
6. מנהג בגדאד לכרוך יד הכלה במטפחת משי כשמקדשים בכסף או בזהב. הכלה מקבלת את כסף הקידושין בהיות ידה כרוכה. דבר זה הוא לסימן טוב - כדי שלא תהא נראית כענייה המקבלת צדקה בידיה. יש נוהגים לקדש בשלושה מטבעות: של זהב, של כסף ושל נחושת.
אך רובם ככולם נוהגים לקדש בטבעת כסף או זהב, כי יש בה משום רמז לאור המקיף מכוח רוחו של הבעל הניתן לה על-ידי קידושין, ולפיכך יש בזה מצווה מן המובחר; ונוהגים לחקוק על טבעת זו צורה ה. את הטבעת מלבישים באצבע (הסמוכה לאגודל) ולא באמה, כפי שנוהגים אחרים. במקרה של קידושין בטבעת אין נוהגים לכרוך היד במטפחת.
7. אחרי הקידושין שובר החתן כוס לזיכרון ירושלים, לקיים מה שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". בבבל נהגו שהחתן שובר כוס קטן חדש עשוי חרסינה, מצופה אבר נקי, מהסוג ששותים בו קפה, ולא כוס של זכוכית (לא ידוע הטעם המדויק: יש אומרים משום שכוס זכוכית עולה יותר ביוקר; ויש אומרים משום שמהזכוכית ניתזים רסיסים קטנים רבים בעת ששוברים אותה).
8. וחילוקים יש בעניין שבירת הכוס לפי מנהג בגדאד, ואלה הם: אם אירס אשה זמן מה קודם החופה וברכו ברכת אירוסין על הכוס, הרי ישפוך המברך, לאחר שישתה, מעט יין משיורי הכוס שברך עליו לתוך כוס קטן, וממנו יטעים לכלה; אח"כ ייקח החתן את הכוס הקטן וישברנו בכותל. אירס בשעת החופה, ייעשה כנ"ל ואח"כ יביאו כוס אחר ויאמרו עליו שבע ברכות ולא ישבור עוד כוס. אך אם אירס זמן מה קודם החופה מבלי שיברכו אז על הכוס, הרי שישברנו בכותל, כנ"ל, לאחר שהכלה טעמה משיורי היין אחר שבע הברכות.
9. מנהג בגדאד לפרוש וילון כנגד הכלה בשעת שבע ברכות של הנישואין, שמברכים אחר ברכת האירוסין. וילון זה, שנקרא בערבית "כידיר", חוצץ בין הכלה ובין החתן והמברך. מטרתו לסמל שהוא מייחד את הכלה להכניסה לביתו להיות לו לאישה. החתן אינו נוהג ללבוש טלית (אולי משום שעורכים את החופה בחשכה, לאחר תפילת ערבית). לפני כשבעים שנה נתבטל מנהג הוילון ובמקומו הנהיגו לפרוש בגד על ארבעה עמודים, כעין אוהל הפרוש על ד' קונדסין, ולהעמיד תחתיו את החתן ואת הכלה ביחד. כעבור זמן קצר ביטלו את ד' הקונדסין וחזרו למנהג הוילון.
כאן בארץ נוהגים כמנהג ירושלים - החתן מתעטף בטלית, החתן והכלה עומדים מתחת לטלית פרושה, כשבני המשפחה והאורחים מחזיקים בקצותיה.
10. בבגדאד נהג רק החתן להתענות ביום שנכנס לחופה, אך לא הכלה.
11. את ברכת האירוסין יש לברך בפני עשרה אנשים, ובדיעבד, אם לא נזדמנו לו עשרה - מותר; אך שבע ברכות של החופה - אסור לברך שלא בפני עשרה. אח"כ עורכים סעודה ומברכים שבע ברכות על הכוס אחר ברכת המזון, וכן עושים ביתר הסעודות של שבעת ימי המשתה. וצריך לדאוג שבכל סעודה מסעודות אלה ישתתפו שתי "פנים חדשות", כלומר שני אנשים שלא אכלו עימהם קודם, ורק בשבת וביום-טוב אין צורך בפנים חדשות. ומברכים שבע ברכות בכל שלוש סעודות היום. אי אפשר לברך שבע ברכות משום שאין מנין של עשרה, יברך ברכת "אשר ברא" בלבד, ובזימון אומרים "שהשמחה במעונו".
12. החתן אינו עושה מלאכה בכל שבעת ימי המשתה, ואפילו בדבר האבד; ואינו נושא ונותן. ואינו יוצא יחידי בשוק, משום שהוא דומה למלך.
13. לפני כמאה ושלושים שנה, בזמנו של ר' משה חיים זצ"ל, רצו לבטל את השימוש בכלי זמר בשמחת חתן וכלה; אך הרב לא הסכים לכך משום שמצווה לשמח חתן וכלה. אך מאידך - בזמנו היה מנהג קדמון, שכאשר יצא החתן מבית-הכנסת אחר תפילת שחרית של שבת כדי לילך לביתו, היו הולכים לפניו גויים מנגנים בכלי זמר שונים שהיו מנגנים לפניו כחצי שעה; הרב עיקר מנהג זה משום חילול שבת.
14. בבגדאד מקדשין עד היום בשעת השידוכין או סמוך להם, ואין להם סדר אירוסין בשעת החופה.
15. מנהג בגדאד שאין חוששין לסבלונות. הם רק עשו שידוכין בעלמא, אותם יכולים לבטל כל זמן שעדיין לא עשו קידושין.
16. מנהג בגדאד, שהחתן לא יתענה כאשר חל תענית צבור או יום פקודה ("יארצייט") באחד משבעת ימי המשתה שלו, והטעם - משום שהוא יום-טוב שלו.
17. הקידושין נעשים בפומבי, על-ידי מקדש קבוע, והוא רושם טופסי הכתובות של אנשי העיר בפנקס מיוחד, משרת המקדש עוברת בירושה מן האב לבן.
הולדת בנים
1. בני בבל מעדיפים בנים על בנות - הולדת הבן גורמת לשמחה וששון בבית, ואילו הולדת הבת גורמת אכזבה מרה.
2. הברכה להולדת בן - "סימן טוב"; ואילו להולדת בת - "מזל טוב".
3. בליל יום השישי ליום הלידה נערך טכס ה"ששה". בטכס זה משברים כד וזורקים ממתקים למוזמנים, שרובם ילדים, ובייחוד זורקים "פופ-קורן", גרעיני טירס קלויים ומנופחים. במקרה של הולדת בת קוראים לה שם במעמד זה.
4. בשבת שלפני הברית עולה "אבי הבן" לתורה בחגיגיות מיוחדת. לפני שהוא עולה מפייטים לכבודו פיוטים, ויש שזורקים עליו סוכריות ופרחים.
5. בליל יום השמיני, שהוא יום הברית-מילה, עורכים את ה"עיקד אל-יאס", כלומר "קשירת ההדס". מזמינים את כל הידידים והמכירים לסעודה, יושבים מסביב לשולחן ערוך בכל טוב, שרים שירי קודש ומנגנים. תוך כדי הסעודה נכנסים כל המסובים לחדר היולדת, עומדים ליד כסא אליהו הנביא, שהובא מבית-הכנסת ועליו פרוכת וספרי-קודש, שרים ומוחאים כפים כמו בשמחת-תורה.
6. לברית-מילה מובל הנימול ע"י אם "אבי הבן". לפעמים היא מוותרת על תפקיד נכבד זה לטובת בתה או בחורה רווקה או אישה עקרה מבנות המשפחה, כי תפקיד זה הוא סגולה להביא ישועה להנ"ל. "אבי הבן" הוא הסנדק.
בר-מצוה
אבלות
2. כאשר מבקרים את האבל, אומרים לו: "תנוחמו מן השמים". יתר המנהגים מקובלים אצל עדות רבות ואינם מיוחדים לעדה הבבלית בלבד.
