1. השבת שלפני ראש-חודש, בה מברכים את החדש, נחשבת לשבת חגיגית. ברכת החדש נאמרת בהתלהבות ובחגיגיות, וברב עדות החסידים שר החזן את תפילת "יחדשהו" במנגינה עליזה. ויש הנוהגים להוסיף בשבת "קוגל" נוסף, כנהוג בשבת חגיגית וכאמור לעיל.
2. תפילת ראש-חודש נאמרת בנעימה. קטעים מסוימים ב"הלל" מושרים ע"י החזן במנגינות חסידיות בעזרת כל הקהל (במיוחד בפסוקי "הודו" וכדו').
3. עדות חסידיות מסוימות נוהגות בסעודת ראש-חודש חגיגית ב"שבת אחים" בצוותא.
4. "חצי הקדיש" שלפני מוסף נאמר ברוב קהילות החסידים לפני חליצת התפילין.
5. ברכת "קידוש לבנה" נאמרת רק אחרי שעברו שבע יממות שלמות ("ז' שלמים") אחרי המולד, ובזרמים מסוימים, כגון בבלז, ממתינים עשרה ימים אחרי המולד.
6. אחרי "קידוש לבנה" יוצאים בריקוד במעגל במנגינה עליזה ושרים את הקטע "טובים מאורות" עד "צורת הלבנה", שבברכת "יוצר" של שבת.
1. לגבי אמירת "לדוד, ה' אורי ו"ישעי" (תהילים פרק כז), הנהוגה כל יום החל בראש-חודש אלול ועד שמיני עצרת, ישנם הבדלי מנהגים בין עדות החסידים השונות, הן לגבי היום שבו מתחילה האמירה (אם ביום א' של ראש-חודש או ביום ב' דראש-חודש), הן לגבי "מקום" האמירה בתוך התפילה (אם אחרי "שיר של יום" או אחרי "עלינו לשבח" - בשחרית ובערב - אם לפני "עלינו לשבח" או אחריו), הן לגבי השאלה, איזוהי התפילה מתפילות הערב - מנחה או ערבית - שבה יש לומר את הפרק.
המנהג המקובל אצל מרבית עדות החסידים לומר את הפרק החל ביום שני דראש חודש, א' באלול, בבוקר - אחרי כל התפילות, ובתפילת המנחה אחרי קדיש יתום שלאחרי "עלינו לשבח", ואחריו - קדיש (אם כי, כאמור, יש הנוהגים לאמרו בערבית, ויש עוד הבדלים נוספים).
2. גם לגבי תקיעת שופר במשך חודש אלול אחרי תפילת שחרית קיימים הבדלי מנהגים (אם עשרה קולות - תשר"ת, תש"ת, תר"ת, או ארבעה - תשר"ת, או אחד - תקיעה, אם מיום א' דר"ח או עם ב' דר"ח אלול, אם לפני "עלינו לשבח" או אחרי, ועוד), והמנהג המקובל אצל רוב עדות החסידים הוא להתחיל בתקיעה ביום א' דראש חודש ולתקוע תשר"ת (ארבעה קולות) אחרי "עלינו לשבח", לפני "לדוד ה' אורי".
3. אמירת הסליחות מתחילה במוצאי-שבת שלפני ראש-השנה, בחצות הלילה. בשאר הימים נאמרות הסליחות באשמורת הבוקר, ואת סליחות ערב ראש-השנה נוהגים רבים לומר בחצות הלילה.
4. נהוג להוסיף פרקי תהילים אחרי התפילה החל בראש-חודש אלול. ישנם סדרים שנים אצל עדות חסידיות שונות, באופן שמסיימים את כל התהילים עד יום כיפור שלוש או ארבע פעמים. יש ימים , כגון ביום א' דסליחות, שבהם אומרים את כל התהילים בציבור.
1. בראש-השנה נהוג בקרב מרבית עדות החסידים ללבוש בגדים לבנים ומהם הלובשים את ה"קיטל" רק לתפילה. בכל קהילות החסידים נהוג שלפחות החזנים, התוקע וה"מקריא" לובשים את ה"קיטל".
2. כל רגע פנוי בראש-השנה מנוצל לאמירת תהילים בציבור. ביום אין ישנים כלל.
3. התפילות נאמרות מתוך בכי ובהתרגשות המביאה לידי כך שגם תפילות הלחש נאמרות בקול רם במקצת מן הרגיל.
4. לאחר סיום תפילת העמידה של ליל ראש-השנה קרא החזן, ואחריו כל הקהל, את פסוקי "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה" (תהילים כט, פסוק בפסוק גם קריאת החזן וגם עניית הקהל הן בהתלהבות רבה.
5. אחר תפילת ערבית אומר כל אחד לכל אחד, בלחיצת ידים:
"לשנה טובה תיכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים".
6. אצל רוב עדות החסידים ממעטים באמירת "פיוטים" ומדלגים גם על אלה המופיעים במחזורים הרגילים.
7. בתקיעת "שברים תרועה" שב"תשר"ת" מפסיקים בין השברים לבין התרועה על-ידי נשימה. קול ה"שברים" הוא הברות בודדות (לא ממושכות) קטועות.
8. תוקעים גם בתפילת הלחש אחרי כל אחת משלוש הברכות מלכויות, זיכרונות, שופרות, אך אז אין ה"מקריא" קורא בקול את כמות הקולות (לפי מנהגי עדות חסידיות שונות, כגון חסידי קארלין מקריאים גם אז).
9. "תשליך" נאמר ברוב עם. ברוב קהילות החסידים מרבים באמירת פסוקים ו"תחינות" יש נוהגים לומר את ה"תשליך" לא בראש-השנה כי אם בין כסה לעשור (כגגון ביום שבו נאמר הפיוט "שלש עשרה מדות").
10. בעשרת ימי התשובה אומרים כל הקהל בחזרת הש"ץ את הקטעים "וכתוב" "ובספר" בהגיע הש"ץ אליהם, ויש נוהגים כך גם ב"זכרנו" ו"מי כמוך".
1. בבוקרו של ערב יום-הכיפורים משכימים ל"כפרות". ממעטים באמירת סליחות, ובמשך היום מרבים באכילה ושתייה. בארוחה העיקרית אוכלים "קרעפליך" (בשר קצוץ עטוף במשולשים קטנים של בצק מבושל).
2. לפני תפילת מנחה מניחים על השולחנות שבבית-הכנסת "קערות" (=צלחות) ל"פדיון כפרות", וכל אחד משלשל לתוכן כסף מצלצל למטרות צדקה.
3. במשך היום מהדרים לטבול במקווה, לפחות שלוש פעמים: לפני שחרית, לפני תפילת מנחה ולפני "כל נדרי".
4. אחרי ה"סעודה המפסקת" לובשים בגדים וגרביים לבנים (אצל רוב עדות החסידים) ומתעטפים בטלית. ראש המשפחה מברך את צאצאיו בברכה מיוחדת, וכן מברכים איש איש את בני משפחתו, שכניו ואת כל מי שפוגש בברכת "גמר חתימה טובה" תוך בקשת סליחה, שמא פגע בו במשך השנה.
1. מעמד "כל נדרי" הוא מעמד מרגש ביותר, הנפתח עם פתיחת ארון הקודש על ידי זקן העדה המקיף, כשספר התורה בידו, את הבימה, וכל אחד מן הקהל ניגש ומנשק לספר בבקשו סליחה על אי קיום כל הנאמר בו. תוך כדי כך חוזר החזן, ואחריו כל הקהל, פעמים מספר על הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ויש קהילות חסידים שבהן נהוג, שהחזן מחזיק ספר-התורה.
2. בקהילות מסוימות משמיע רב העדה דברי התעוררות לפני הקהל. אצל חסידי בלז, למשל, נהוג שהאדמו"ר פונה למול עזרת הנשים ומשמיע דברי התעוררות ותוכחה לגברות.
3. הקטע "כל נדרי" מושר בנעימה הידועה, בהתרגשות רבה מאד, שלוש פעמים, כל פעם בקול רם יותר.
4. רבים נוהגים לשהות כל הלילה בבית-הכנסת בתפילה, בלימוד-תורה ובאמירת תהילים. רבים נוהגים לערוך את כל התפילות בעמידה ובכפיפת גו.
5. בכל תפילות יום-הכיפורים נוסח הקדושה הוא כקדושה של תפילת מוסף של שבת ("כתר" וכו').
6. זכות גדולה לעלות להפטרת תפילת מנחה ("מפטיר יונה"), ולכן נוהגים בבתי-כנסת רבים למכור אותה למרבה במחיר.
7. בתפילת הנעילה (ובמקומות רבים - גם בתפילות האחרות, של הימים הנוראים) עובר לפני התיבה הרב או האדמו"ר.
8. יום-הכיפורים מכונה בשיחת חסידים בשם
"היום הקדוש", ובתואר זה מכנים אותו בכל הזדמנות.
9. במוצאי יום-הכיפורים מקדשים את הלבנה, ולאחר מכן יוצאים בריקוד עליז.
1. מתחילים בהכנות לחג הסוכות, הכוללות טיפול בהקמת הסוכה וברכישת ארבעת המינים, עוד לפני יום-הכיפורים, אך ההכנות מתגברות במיוחד לאחר יום-הכיפורים, החל במוצאי היום.
2. עיסוק מרובה מוקדש להקמת הסוכה, באופן שתהיה איתנה, ומקושטת במירב הקישוט. עיסוק מרובה מוקדש גם להשגת ארבעת המינים שיהיו "מהודרים" בכשרות וביופי - "הדר", כשאין חסים על סכומי כסף הנדרשים במחירם.
3. הנענועים הם על-פי מנהגי האריז"ל (דרום, צפון, מזרח, מערב, מעלה, מטה).
4. על-פי הקבלה מבקרים בסוכה במשך שבעת ימי החג "אושפיזין" (אורחים), והם שבעה אבות האומה (בלילה הראשון וביומו - אברהם אבינו, בלילה השני וביומו - יצחק אבינו ואחרי -כן יעקב משה אהרן יוסף, דוד), ומכאן המנהג לקדם את כל אחד מן ה"אושפיזין" הללו בתפילה מיוחדת בתחילת כל לילה, בהתאם לתאריך נהוג לחגוג בשמחה מיוחדת בביתו של מי שנקרא על-שם האורח של אותו יום - בערב (כגון, "אברהם" בערב הראשון, וכך הלאה).
5. חגיגת "שמחת-בית-השואבה" נחוגה בכל אחד מלילי חול-המועד של סוכות בבית הכנסת, או בסוכת אחד הנכבדים. חוגגים באמירת פרקי שירי המעלות (פרקים קכ-קלד שבתהילים), בשירים וריקודים ובשתיית "לחיים" על כוס יין. לעתים - במיוחד במקומות מרכזיים - מלווה שמחה זו בתזמורת חסידית.
6. בליל הושענא-רבה לובשים "קיטל" (ברוב העדות החסידיות), קוראים את כל ספר דברים בטעמים מתוך ספר-תורה, ואומרים "תיקון ליל הושענא-רבה".
7. גם בתפילות הבוקר של הושענא-רבה לובשים בגדי לבן. מוסיפים בפסוקי דזמרה את המזמורים הנהוגים בתפילת שבת ("למנצח... השמים מספרים" וכו'), ויש המוסיפים גם את "נשמת כל חי".
8. בהרבה עדות חסידיות (במיוחד מיוצאי גליציה והונגריה והנוהגים כבית צאנז) נהוג לתקוע בשופר אחרי כל אחת משבע ההקפות שב"הושענא-רבה" ולומר פסוקים ופיוטים שונים.
9. בהושענא-רבה לפנות ערב "נפרדים" מהסוכה באכילת מגדנות ואמירת תפילה מיוחדת.
1. בחו"ל נהוג ברבות מן העדות החסידיות לערוך הקפות גם בליל שמיני-עצרת (הלילה הראשון משני לילות החג).
2. ברבות מן העדות החסידיות בחו"ל נהוג לאכול בסוכה בשמיני-עצרת. אחרות נוהגות לקדש על היין בסוכה ולאכול את הסעודה בבית.
3. שמחת החסידים בשעת ה"הקפות" אינה ניתנת לתיאור. חדוות החג מורגשת אצל כל אחד מבאי בית-הכנסת, אנשים נשים וטף. הריקודים - נלהבים וממושכים. ומנהגים שונים נהוגים בין עדות החסידים לגבי צורת ה"הקפות", המנגינות שלהן, הפסוקים שנאמרים בשעתן, סדרי ה"כיבודים" ההכרזות החגיגיות וכיו"ב. כל עדה והצורה המיוחדת והאופיינית לה, צורה הנמסרת משנה לשנה ונשמרת בקפדנות. מקום מרכזי ב"הקפות" תופס האדמו"ר, שמכובד בדרך כלל בפסוקי "אתה הראת" ובהקפות מסוימות.
4. בליל שמחת-תורה אחרי ההקפות, לאחר שמכניסים את כל ספרי-התורה, חוזרים ומוציאים ספר-תורה אחד וקוראים בו פרשיות שונות. יש בזה מנהגים שונים, אך לרוב קוראים פסוקי ברכות. מנהג חסידי קרלין, למשל, לקרוא: פרשת בריאת האדם והשבת ב"בראשית", ברכת אלקים לנח, ברכות ה' לכל אחד מן האבות, ברכת יצחק ליעקב, ברכת יעקב ליוסף, ברכת כוהנים, ברכות בלעם, ברכות משה רבנו וכיו"ב, ואילו חסידי בלז קוראים את רובה של פרשת "וזאת הברכה".
5. קריאת-התורה ביום נעשית בחגיגיות רבה. נקבעים "בתים" נוספים לקריאת-התורה (בחדרים סמוכים) כדי שכל אחד, כולל קטנים, יספיק לעלות לתורה. הקטנים שאינם יודעים עדין לברך את ברכות התורה נקראים לעליית "כל הנערים". כ"חתן תורה" נקרא לרוב האדמו"ר.
6. לאחר התפילה נערך "קידושא רבה". לרוב נערכת גם סעודת החג בפומבי ובחגיגיות בבית-הכנסת, בהשתתפות כל הקהל, והיא נמשכת עד שעה מאוחרת. מרבים בריקודים.
7. בא"י נוהגים החסידים לערוך "הקפות שניות" במוצאי שמחת-תורה, כדי להתחבר עם בני הגולה שאז מתחיל אצלם חג שמחת-תורה.
1. ברוב העדות החסידיות זמן הדלקת נרות חנוכה הוא - אחרי תפילת ערבית.
2. נרות החנוכה - פתילות הנתונות בשמן זית.
3. בחצרות האדמו"רים מתקיימת ההדלקה בשעה מאוחרת וברוב עם, בשירה וזמרה ועריכת-שולחן.
4. אחרי הדלקת הנרות אומרים מזמורים שונים, עדה עדה לפי מנהגה. לאחר מכן נערכת מסיבת שבת-אחים וריקודי שמחה.
5. אדמו"רים שונים נוהגים לתת דמי חנוכה באחד מימי החנוכה, ויש מהם הנוהגים לסובב מספר פעמים בסביבון חנוכה באחד מערבי החנוכה.
6. ב"זאת חנוכה" - היום השמיני - לפנות ערב נערכת בחגיגיות שרפת הפתילות.
1. ביום ז' באדר אין אומרים תחנון.
2. מיום י"א באדר ועד י"ז בו אין אומרים תחנון אצל רוב עדות החסידים.
3. בקריאת המגילה נהוג בעדות חסידיות שונות שהקהל פוצח בשירה חגיגית בפסוקים מסוימים, כגון אחרי: "ויאמר המלך: תלוהו עליו".
4. בדרך כלל מתקיימת אצל חסידים מצוות "חייב איניש לבסומי" כפשוטה...
5. לאחר סעודת הפורים שבבית עם המשפחה מתאספים החסידים בבית-המדרש וממשיכים את הסעודה ברוב עם ובשתייה כדת עד מאוחר בלילה. עם זאת נשמרת תמיד גם מסגרת של "יראת-רוממות", ואין מקרים של יציאה פראית מן הכלים.
6. אכילת "אזני המן" ו"קרעפליך" נהוגה כמעט בכל העדות החסידית. בעדות מסוימות נהוג לאכול "אזני המן" גם בשבתות שבין פורים לפסח.
7. ב"שבעת ימי המילואים" (החל ביום כ"ג באדר) אין אומרים תחנון, ויש המתחילים שלא לומר תחנון ביום כ"ב אדר.
1. החל בראש-חודש ניסן ועד י"ג בו קוראים בכל בוקר אחר התפילה את פרשת קרבן נשיא השבט שהביא קרבנו באותו יום בחנוכת המשכן, כמסופר בתורה. צורת הקריאה שונה בעדות השונות. חסידי רופשיץ-צאנז למשל, קוראים את הפרשה בספר-תורה שאותו מוציאים באופן מיוחד מן הארון לצורך זה, ואילו רוב העדות קוראים אותה בספר, איש איש לעצמו. יש המוסיפים תפילת "יהי רצון" לאחריה, ויש שאינם מוסיפים.
2. אצל רוב החסידים מתפללים ב"שבת הגדול" תפילת מנחה מוקדם מן הרגיל ואומרים, לאחר מכן חלק מן ה"הגדה" - מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עונותינו", אך ישנן עדות חסידיות שבהן לא נהוג הדבר. הן גם הבדלי מנהגים לגבי ההפטרה של אותו יום: יש אומרים תמיד "וערבה" ואחרים אומרים הפטרה זו רק כשחל ערב פסח בשבת. אף יש הבדלי מנהגים לגבי הפיוטים של אותה שבת, כל עדה לפי מסורתה. תוספת פשטידה לכבוד שבת הגדול נהוגה כמעט בכל העדות החסידיות, ויש שעושים אותה מקמח שממנו נאפות המצות.
3. שאיבת "מים שלנו" לאפיית המצות שנאפות כמובן באפיית-יד, נעשית ברוב עם ובחגיגיות ובבגדי שבת (כולל ה"שטריימל"), ואף יש הלובשים "קיטל".
4. ההידור והזהירות באפיית מצות מרובים ביותר, ולכל הקשור בה ניתנת תשומת לב יתירה. עם זאת נעשית האפייה - במיוחד אפיית "מצוות מצווה" בערב חג הפסח בחצות היום -בחגיגיות, בבגדי שבת, בשירה ובזמרה, באמירת "הלל" ובהשתתפות האדמו"רים וראשי העדות. רוב החסידים משתדלים לקחת חלק באפיית המצוות הללו בגופם.
5. בדיקת החמץ נעשית בעזרת נוצת עוף מטלית וכף עץ - הנשרפים למחרת עם החמץ. עד לשרפתו תלוי חמץ זה - עטוף במטלית - בדרך כלל במקום גבוה, כגון על המנורה המשתלשלת מן התקרה, כדי שלא תהא גישה אליו.
6. אחרי תפילת מנחה אומרים "סדר הקרבת קרבן פסח" בעמידה ובהתרגשות.
7. בליל חג הפסח, אחרי תפילת ערבית, אומרים בבית-הכנסת הלל שלם בברכה.
8. ל"סדר" לובשים "קיטל" ברוב העדות החסידיות. סדר המינים על הקערה הוא על-פי מנהג האריז"ל. טיבם של המרור והכרפס, והרכב החרוסת תלויים במסורת כל עדה, עדה עדה לפי מנהגה שנקבע על-ידי אדמו"ריה הראשונים. על השולחן ישנם כל כלי הכסף והזהב שבבית.
9. אחד הילדים בדרך כלל הצעיר שבחבורה מסביר את "סימני הסדר ("קדש", "ורחץ" וכו') - כל "סימן" במקומו, תוך תרגום לשפה המדוברת. ילד זה גם שואל את הקושיות ("מה נשתנה" כשהתרגום המילולי לשפה המדוברת (וכן דברי קישור והסברה בשפה זו) נעשה בנוסח קבוע ומסורתי. כל המסובים חוזרים על הקושיות וגם על הסימנים.
10. שפיכת היין מן הכוס לעשר המכות ועוד נעשית לרוב באצבע הקמוצה, אבל יש עדות שבהן היא נעשית בהטיית הכוס עצמה.
11. מזיגת הכוס של אליהו נעשית ברוב העדות החסידיות יחד עם מזיגת הכוס הרביעית, ואחרים, כגון חסידי קרלין אף טועמים מכוס זו אחרי שתיית הכוס הרביעית.
12. לפתיחת הדלת לפני "שפוך חמתך" נשלח בעדות רבות, הילד שואל הקושיות, בליווי אדם מבוגר. הקטע "שפוך חמתך" נאמר בהתלהבות גדולה, ובעדות רבות - בעמידה.
13. אחרי ה"סדר" יוצאים בריקוד (לרוב במנגינת "חסל סידור פסח").
14. עדות חסידיות מסוימות נוהגות לקרוא אחרי ה"סדר" שיר השירים, עדות אחרות, כגון בלז, אין קוראות, ועוד אחרות, כגון קרלין, מחלקות את אמירת המגילה לכל ימי הפסח וגם לימי חג הסוכות.
15. בחו"ל נהוג בעדות מסוימות לספור ספירת העומר בליל שני של חג הפסח (יום-טוב שני של גלויות) לא אחרי תפילת ערבית, כי אם אחרי ה"סדר".
16. מחמירים מאד בבחירת המאכלים בימי חג הפסח. רבים נוהגים להימנע מאכילת פירות וירקות הנאכלים בלי קילוף, וגם חומרי מאכל שונים כגון סוכר, תה, קפה וכיוצא בזה. כל עדה אימצה לעצמה חומרות שונות - ורבות - לימי הפסח. כל החסידים לעדותיהם נזהרים מאכילת "שרויה" (מצה טבולה במים), בזהירות מירבית ותוך הרחקות שונות.
17. בליל שביעי של פסח מתוועדים בבית-המדרש ב"שבת אחים" וזמירות על כוס יין ו"לחיים", ובחצות הלילה אומרים בהתלהבות פסוק בפסוק את שירת הים יוצאים בריקוד סוער (לרוב במנגינת "המעביר בניו").
18. רבות מן העדות החסידיות נוהגות לקיים סעודה מיוחדת עם פנות היום האחרון של החג, והיא נקראת "סעודת הבעש"ט".
19. ב"פסח שני" (י"ד באייר) אין אומרים תחנון. משלבים בארוחה מאכל של מצות וכופתאות ("קניידליך").
1. ספירת העומר נערכת בהתלהבות רבה ובהתרגשות המוצאת את ביטויה בין השאר באמירת הברכה בקול רם "חוצב להבות אש".
2. כמעט בכל העדות החסידות פותחים את ה"ספירה" ב"לשם יחוד" הנאמר ברגש רב, ולאחר הברכה והספירה נאמרים הפרקים והתפילות שנקבעו לשם כך על-פי הקבלה.
3. ישנן עדות, כגון קרלין ובלז המקיימות את ה"ספירה" לאחר אמירת קדיש יתום שלאחר "עלינו לשבח" (ואחרים אף אומרים קדיש נוסף לאחר הספירה), אך במרביתן סופרים את ספירת העומר לפני "עלינו לשבח".
4. ל"ג בעומד נחוג אצל החסידים ברגש מיוחד. נערכות סעודות "שבת-אחים" בהשתתפות האדמו"רים וראשי העדה, ואחרי כל תפילה שרים את הפיוט "בר יוחאי" ושירים אחרים תוך ריקודים עליזים. יש הנוהגים לשיר את "בר יוחאי" גם בליל שבת שלפני ל"ג בעומר, בין קבלת שבת לתפילת ערבית.
5. למרות שבכמה עדות חסידיות נהוג שלא להסתפר כלל במשך כל ימי הספירה הרי שונה הדבר לגבי ילד שמלאו לו - או שעתידים להימלא לו - שלוש שנים בתקופה הקרובה לל"ג בעומר (ורוב החסידים בארץ-ישראל נוהגים כך גם אם יום ההולדת רחוק בחדשים מספר מל"ג בעומר). ילד זה זוכה לתספורתו הראשונה בחייו - להשארת פאות הראש - בל"ג בעומר דווקא. דבר זה נעשה בשמחה גדולה תוך כיבוד אנשי בית המדרש במזונות ויי"ש לאמירת "לחיים", ורבים נוהגים לקיים מצווה זו במירון, על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי שיום ההילולא שלו חל בל"ג בעומר, לצלילי תזמורת חסידית וריקודי חסידים בשמחה של מצווה.
6. נוהגים להרבות בלימודי ספר הזוהר הקדוש ביום ל"ג בעומר.
7. אצל רבות מן העדות החסידיות נהוג שלא לומר "תחנון" מיום כ"ט לעומר ועד ליום ל"ה בו. השבוע שחל בו ל"ג בעומר הנקרא שבוע "הוד" (על-שום מידת ההוד, מן הספירות הקדושות שכנגדן ימי ספירת העומר, כאמור בתפילה המיוחדת שלאחרי ה"ספירה").
1. הפיוטים
"ובאו כולם בברית יחד, נעשה ונשמע אמרו כאחד" ו"עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת יום זה עשרת הדברים" וכו' - שתי מנגינות חסידיות אלה מהוות שירה מרכזית ביממה של חג השבועות בין החסידים. לפני התפילה, אחרי התפילה, באמצע הלילה, לפנות בוקר, אחר הצהריים ולפנות ערב - בכל הזדמנות שרים שירים אלה ואחרים, ולעתים תוך כדי ריקוד.
2. במשך הלילה אומרים "תיקון ליל שבועות".
3. הפיוט "אקדמות מילין" נאמר לפני קריאת התורה בהתלהבות רבה.
4. אחרי תפילות הבוקר אוכלים ארוחת חלב ואחרי הפסקה - סעודה בשרית.
5. ה"שולחנות" של האדמו"רים גדושים בחג השבועות חסידים הבאים אף ממרחקים גדולים. במיוחד מפורסם הדוחק בשולחנו של האדמו"ר מגור בירושלים, שיום-השנה לפטירת אביו חל בחג השבועות, והמוני חסידיו עולים אליו לרגל לחוג אתו את היום הזה.
1. בשבת חזון לובשים בגדי שבת כרגיל.
2. גם בצום תשעה באב עצמו נשמרים החסידים - יחד עם שמירת כל ההלכות והמנהגים - מלהיתפס לעצבות יתירה.
3. במוצאי הצום מקדשים את הלבנה ויוצאים בריקוד עליז.
ימי הילולא של צדיקים מפורסמים נשמרים בסדרים חגיגיים מיוחדים, מהם - הדלקת נרות, אי-אמירת תחנון סעודת "שבת-אחים" ולימוד מתורת החסיד בעל ההילולא וסיפורים עליו.
