1. בכל ליל ערב ראש-חודש נערך בבית-כנסת "תיקון כרת" (סדר קריאה לתיקון חייבי כרת), בו משתתפים על פי רוב אנשים זקנים ובני עניים, המקבלים קצבה שבועית מאת הקהילה ועורכים את ה"תיקון" הזה למען הכלל. קיימת גם "חברת תיקון-כרת". שיש לה קופות והכנסות משלה למטרה זו. אנשים אלה לומדים את התיקון עד אור הבוקר, זמן תפילת שחרית.
2. בליל ראש-חודש אומרים "ברכי נפשי" לפני תפילת מעריב. את המזמור הזה אומרים גם בתפילת שחרית, מיד אחרי קדיש "תתקבל", ואין קוראים "בית-יעקב" וגם לא את המזמור של היום. גם בחול המועד אומרים את המזמור השייך לאותו רגל בלבד. בחנוכה - רק "מזמור שיר חנוכת הבית", ובפורים - רק "למנצח על אילת השחר".
3. אין הנשים עוסקות בראש חודש במלאכות כגון תפירה, רקימה וכיו"ב.
1. בהתקרב הימים הנוראים נוהגים לומר אחרי תפילת שחרית או מנחה "התרת נדרים". ה"התרה" נאמרת ארבע פעמים:
(א) ארבעים יום לפני ראש-השנה; דהיינו ביום כ' באב;
(ב) ארבעים יום לפני כפור - בערב ראש-חודש אלול;
(ג) בערב ראש-השנה;
(ד) בערב יום-הכיפורים.
בזמן ה"התרה" מתחלק הקהל שבבית-הכנסת לשני חלקים:
האחד, שנחשב לבית-דין של מטה - יושב;
והשני - עומד.
החלק העומד מבקש "התרה" מהחלק היושב, כפי הנוסח הכתוב במחזורים ("שמעו נא רבותינו" וכו'). בגמר הבקשה מתירים היושבים לפי נוסח קבוע, המתחיל במלים "בצרוף קודשא בריך הוא...". אח"כ מתחלפים: אלה שהיו עומדים - יושבים, ולהפך, ושוב יערכו את הסדר כנ"ל. בערב ראש-השנה ובערב יום הכיפורים מוסיפים "מסירת המודעה" ("הרי אנחנו מוסרים מודעה" וכו') לפי אותה מתכונת - קבוצה יושבת וקבוצה עומדת, לסירוגין. גם הנשים משתדלות להיות נוכחות בעת ה"התרה", ובסיומה תורם כל הקהל - הן האנשים הן הנשים - כסף למטרת צדקה.
2. יש שנהגו לקרוא בכל יום מימי ראש-השנה שתי פעמים כל ספר תהילים; אך הגאון מוהרמ"ך ז"ל (בספרו "ברית כהנה", ח"א) דחה נוהג זה, משום שטוב מעט בכוונה מהרבה בלי כוונה.
3. הפדיון ממכירת המצוות בראש-השנה (וביום הכיפורים) נועד ל"כסות עניים", לרכישת בגדי חורף לעניים.
1. לפני יום הכיפורים חייב כל שוחט להראות לשוחט אחר שלוש סכיני שחיטה בזה אחר זה, אבל בשום אופן לא יראו את סכיניהם זה לזה באופן הדדי - כדי למנוע חשש של "שמור לי ואשמור לך".
לשחיטת עופות כפור מחייבים הצמדת שני שוחטים זה אל זה, האחד לבדיקת סכין אחרי כל שחיטה, והאחר לבדיקת שברים בעוף הנשחט והשחיטה עצמה. תקנה זו באה כדי למנוע מהשוחט עייפות, העלולה לשבש את ההרגשה לגבי בדיקת הסכין.
את עופות הכפרה שוחטים בערב יום הכיפורים בהשכמה, לפני זריחת השמש, והעופות ניתנים לעניים כצדקה.
2. בערב יום-הכיפורים נוהגים הגברים לטבול במקווה טהרה.
3. לפני תפילת מנחה אומרים את הפזמון "עת שערי רצון", אחריו פרשת העקדה ולאחר מכן בקשה מיוחדת של הרב חיד"א ז"ל: "יהי רצון מלפניך... ותזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו... אשר בימים אלה, בזמן הזה, בעשור לחודש תשרי הייתה עקדתו ב"העלות המנחה" וכו', וכן הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים" - י"ב פעמים, החזן והקהל לסירוגין.
4. בערב כפור נוהגים להדליק בבית-הכנסת נרות (פתילה בתוך כוס שבו שמן אשר צף על גבי מים) לפי מספר הזכרים שבמשפחה, ולנפטרים.
5. בליל כפור מוציאים שבעה ספרי-תורה מן ההיכל ומניחים אותם על ה"תיבה". נוהגים לבדוק אותם עוד לפני יום-הכיפורים, ובמיוחד ספר "כל נדרי", הנמכר בליל כפור בדמים יקרים.
6. יום שלאחר כפור נקרא יום "שמחת כהן" - זכר לכהן הגדול שיצא בשלום מן הקודש. הכוהנים נוהגים בו שמחה.
1. הגבאי או השמש קונה מכספי בית-הכנסת את ארבעת המינים בעבור הקהל ומניח אותם על ה"תיבה", לשימושם של אלה שאין להם ארבעה מינים משלהם. כל המשתמש בהם משלם לקופת בית-הכנסת סכום מסוים, ועל ידי כך הוא מקיים את מצוות "ולקחתם לכם - משלכם". ביום הראשון, בעת ההושענות, נמכרת הזכות להקפה בארבעה מינים אלה למרבה במחיר.
2. בליל יום-טוב, בתפילת מעריב, קורא החזן את העמידה בקול-רם עד "רצה". אחרי תפילת "מעריב" מכריז החזן, שבדרך כלל הוא הרב של בית הכנסת, את סדר הקידוש של אותו לילה, כגון יקנה"ז - יין, קידוש, הבדלה, זמן (אם חל יו"ט ביום א' בשבוע).
3. על עירוב תבשילין מכריזים בכל בתי-הכנסת בשבת שלפני היו"ט, שבו חייבים לערוך עירוב זה.
4. אין עובדים בחול המועד, ורק בודדים, בעלי קשרי מסחר מסועפים עם לקוחות גדולים שאינם יהודים, פותחים דלת אחת (לשם שינוי) של חנותם.
5. ביום השבת אין אומרים הושענות, אע"פ שאלה כתובות במחזורים.
6. בהושענא-רבא נוהגים לומר "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" לפני הקדיש של "יוצר", כמו בעשרת ימי תשובה. בשחרית, לפני קדיש "תתקבל", תוקעים: תשר"ת תש"ת תר"ת, ולפני "ברכו" השני שבשחרית תוקעים תרועה-גדולה.
1. כשבועיים לפני פורים, בימי שישי, וכן ביום שלפני ערב פורים, יוצאים הילדים עם רבם לשדות הסמוכים, כששקים ריקים על שכמם ומגל פשוט בידיהם, כדי לקצור צמח מיוחד, שנקרא בערבית בשם "דיש" (אולי מן המלה דשא), והוא המשמש לצורך הבערת המדורה המיועדת לשריפת "המן", אותה מכינים הילדים בהתייעצות עם הוריהם. בתוך הגוף הממולא בנסורת ובסמרטוטים מכניסים כמה פקקי אבק שריפה וגושי מלח, כדי לגרום להתפוצצויות. טקס שריפת המן ועשרת בניו נערך בשעות הבוקר של ערב פורים. בטקס זה לוקחים חלק גם מבוגרים והרבי בתוכם, כדי לזכות במצוות "תמחה את זכר עמלק". הם מכים שלוש פעמים בהמן ובניו, התלויים על עץ בתוך המדורה.
2. ימים מספר לפני פורים, ובעיקר ביום פורים עצמו, מפיצים כרטיסי הגרלה מטעם "אור תורה", פרס ראשון - "מחזיק" (תלמיד חכם) לשנה, ופרסים אחרים - "מחזיק" למחצה, לשליש ולרביע. פרסים אחרים הם פרסי ספרים, ובין אלה גם ספרים שהזוכה בהם יקדיש אותם לבית הכנסת על שמו.
3. בעת קריאת המגילה נוהג הציבור לקרוא בקול רם את הפסוקים:
"איש יהודי",
"בלילה ההוא",
"ויאמר חרבונה",
"ומרדכי יצא", "ליהודים",
"עשרת בני המן",
"וישב המלך אחשורוש", עד סוף המגילה.
על כל הפסוקים האלה חוזר החזן בקול רם יותר מהרגיל, לפרסום הנס.
4. כשחוזרים מבית-הכנסת קוראים את המגילה שנית בבית, בלי ברכה, הן בלילה הן ביום, כדי להוציא ידי חובתן את הנשים ואת הבנות המבוגרות שלא יכלו ללכת לבית-הכנסת.
5. ביום הפורים, לפני קריאת התורה והמגילה, אוספים את "מחצית השקל", שערכו משתנה בהתאם לערך הכסף המזוקק. הכסף הנאסף נמסר לקופת הקהל לצורך קמחא דפסחא לעניים. יחד עם מחצית השקל נותנים גם "מתנות לאביונים", סכום קטן הנע בהתאם לתנודת מחיר הלחם בשוק. על גובה התשלומים הנ"ל מכריזים בבתי-הכנסת בשבת זכור.
6. בפורים נערכות בצורות שונות, הגרלות על כלים ומצרכים שונים.
1. חוויה בלתי נשכחת היא התכונה הרבה סביב אפיית המצות, שמורות ורגילות כאחת. כבר אחרי פורים מורגשת תכונה זו היטב, החל בטחינת החיטה וכלה באפייה. משפחה משפחה אופה את מצותיה לפי סדר מסוים, לצורך כל החג. במועד שנקבע באה המשפחה - אנשים, נשים וטף, למאפיה. האישה לשה את הקמח ב"מים שלנו", כשפיה מוסתר ע"י רצועת בד נקיה. מיד עם גמר הלישה נמסרת העיסה לגברים, מחלקים אותה ליחידות קטנות, כל יחידה נרקעת בעזרת גליל עץ למצה דקה ועגולה. הילדים מנקבים אותה, ואחד הגברים, הממונה על כך, מוסר אותה לידי האופה. במשך כל זמן אפיית המצה נמצא במקום משגיח מטעם הרבנות.
2. אור לי"ד, בבדיקת החמץ, יש הנמנעים מלשים פתיתי חמץ במקום מסוים, כנהוג אצל כמה עדות, מחשש אבדן הפתיתים, דבר שיצריך חיפושים גדולים.
3. לשם "מרור" משתמשים בחסה בלבד. החזרת אינה ידועה.
4. מפורסם הוא הנוסח של הקידוש הארוך, המודפס בכמה הגדות (המדפיסים ייחסוהו בטעות להרמב"ם), אותו נהגו לומר בג'רבא וגלילותיה.
5. את החלק המיועד לאפיקומן עוטף ראש המשפחה במפית, נותנו בידי בעל מרץ מבין המסובים, והלה שם אותו על שכמו, יוצא החוצה, מבקר בבתי שכנים וקרובים, ומביא להם את דברי הגאולה, כגון: "משיח בן-דוד בא בדרך", או "לשנה הבאה בארעא דישראל", וכדומה. הוא מציג את עצמו בדרך כלל כאורח הבא מארץ-ישראל, ותמורת זה הוא זוכה לכוסיות משקה. יוצאי ג'רבא בארץ משתמשים בביטויי גאולה, כגון המשיח, ירושלם העתיקה, בית המקדש וגאולת כלל ישראל וכדו'.
6. את הקטע "הא לחמא עניא" קוראים, כאשר אחד מבני המשפחה מסובב את הקערה מעל לראשיהם הרכונים של המסובין. הקטע הולך ונשנה בעברית ובערבית חליפות, עד סיום המלאכה. עושים זאת גם לילדים הקטנים הישנים בחדרם. יש אומרים שזה זכר לעננים, בהם סכך ה' את ישראל במדבר בצאתם ממצרים, ככתוב "ועננך עומד עליהם" ו"ענן ה' עליהם יומם", אע"פ שאין קשר מלולי לכך.
7. את קטעי ההגדה קוראים בתור, בעברית ובתרגום ערבי.
8. שאלות "מה נשתנה" אינן נשאלות דווקא ע"י ילדים. קטע זה נקרא ע"י אחד המסובים, ללא אבחנה.
9. אחרי קריאת הקטע "מתחלה עובדי עבודה זרה" אומר אחד המסובים, בדרך כלל בעל מבטא ברור במיוחד, את הקטע "ותקול להו יא אבני" (בערבית), מעין "והגדת לבנך". קיימות שתי נוסחאות: האחת קצרה, של העיר ג'רבא, והשניה ארוכה, של העיר גפסה. שתיהן מדברות על אברהם אבינו כשהחל להכיר את בוראו וניצל מכבשן האש של נמרוד. הן מדגישות את האפסיות שבעבודת האלילים ולועגות לה בלשון מליצית. בלילה הראשון נהגו לומר את הנוסח הקצר של ג'רבא, בהתחשב בעייפות השוררת בין המסובים בעקבות טרחת הכנות החג, וכן אצל הצמים בערב החג תענית בכורות; ואילו בלילה השני (יו"ט שני של גלויות) אומרים את הנוסח הארוך של גפסא, המנוסח בחרוזים יותר משוכללים ובלשון צחה יותר.
1. בלילי שבת של ימי הספירה נוהגים לומר "אשת חיל" לפני קדיש "ברכו". תקנה זו באה כדי להבטיח ספירת העומר בזמנה, בלילה ממש.
2. נוהגים לחזור ולספור את העומר בלי ברכה גם ביום, לפני הקדיש האחרון של "ברכו". תקנה זו באה כדי להזכיר לאלה ששכחו לספור בערב שלפני כן, לבל יפסידו את המשך הספירה.
3. בל"ג ול"ד לעומר מתקיימת הילולא רבת-עם במקום הקדוש שבאלחארה אלצגירה (הרובע הקטן) - "אלגריבה" (מלשון גר, זה שהגיע לכאן ממקום אחר). מיחסים את קדושתו המיוחדת של מקום זה לאבן מבית המקדש שמצאה את דרכה לכאן. בחדר הפנימי, שבו מצוי היכל ענק מלא ספרי תורה, נוהגים כבוד גדול וחרדת קודש, ואין באים אליו בנעלים.
מכל קצות תוניסיה ולוב באים לשם בהמוניהם אנשים, נשים וטף, ובמיוחד בעלי נדרים ונדבות הבאים לפרוע חובם.
4. במרכז ההילולא עומדת מנורה גדולה מאד בעלת שבעה קנים, עשויה כסף ומשובצת זהב, מקושטת ומוארת להפליא - מנורת רשב"י זיע"א. מנורה זו מובלה בעגלה ע"י אנשים, אשר קונים זכות ההובלה לקטע דרך מסוים. המנורה נלקחת לביתם של אנשים פרטיים מסוימים, בעלי מסורת עתיקה באלחארה אלצגירה, ושם נערכים טקסים לכבודה.
5. ברחבה הגדולה של "אלגריבה" נערכים טקסים רבים, מלווים נגינה ע"י תזמורות מעולות. מאכלים ומשקאות למכביר, המובאים ע"י משפחות מסוימות, ניתנים לכל דיכפין. גם ערבים באים למאותיהם למקום זה לשמוע את הרינה, אך הרשות להיכנס פנימה ל"אלגריבה" ניתנת רק לנכבדיהם, ואלה עושים זאת ביראת כבוד, כיאות. השאר מסתפקים בכניסה לחצר בלבד.
6. הנוהג הוא להחמיר ולא להסתפר במשך כל ימי הספירה.
1. לפני עליית עשרת הדברות שרים את הפזמון "יום מעמד סיני" בנעימה מיוחדת. אח"כ אומרים את הקטע "מי האמין לשמועתנו, וזרוע ה' על-מי נגלתה". כך עושים גם בעת קריאת "עשרת הדברות" בשבת "יתרו" ובשבת "ואתחנן". בעת הקריאה עומדים השומעים על רגליהם. עלייה זו נמכרת בחג השבועות בדמים יקרים.
2. בשני ימי חג השבועות נוהגים לקרוא ספר "משלי", "אזהרות" ומגילת רות. מחלקים כל ספר לשניים: ביום הראשון קוראים את מחצית ספר משלי, מחצית האזהרות לר' יצחק בר ראובן, מחצית האזהרות לר' שלמה אבן גבירול ואת מחצית מגילת רות. ביום השני משלימים את המחצית השניה של כולם. במחצית הראשונה של האזהרות קוראים על מצוות עשה ובשניה על לא תעשה. יש בתי-כנסת, שבהם קוראים "עשרת הדברות" בתרגום מורחב מאוד, הכולל דברי חז"ל רבים. תרגום זה נאמר בנעימה מיוחדת ע"י יחידי סגולה, בעלי קול ערב.
3. באסרו חג של שבועות (בלבד) חלים איסורי מלאכה של ימי חוה"מ, כולל איסור נטילת הזקן (גם אם חל ביום ששי), וזאת משום שבחג זה אין ימי חוה"מ כמו בפסח ובסוכות, וכשעלו לרגל, כשבית המקדש היה קיים, לא יכלו להקריב את נדריהם ונדבותיהם אלא בצאת החג, כלומר באסרו חג, כבפסח ובסוכות, שבהם עשו זאת בחוה"מ, שכן נדרים ונדבות אינם מחובת היום.
1. מי"ז בתמוז ועד ז' באב ועד בכלל נוהגים לומר בצהרים (בשעה 12.30) "תיקון רחל" וכמה קינות, ומסיימים ב"פתח אליהו", והוא הנקרא תיקון חצות. בשעת האמירה יושבים רכוני ראש על גבי מחצלות הפרושות על הקרקע. בימים שאין בהם תחנון וכן בימי ששי ובערב ראש חודש אב אין אומרים תיקון זה.
2. בתשעה-באב, יש הנוהגים להתפלל שחרית בטלית ובתפילין, בבית, ביחידות. לאחר מכן באים לבית-הכנסת לשמוע תפילה בציבור ולקרוא את הקינות עם הקהל. אך יש הנוהגים להתפלל בציבור, בבית-הכנסת, בלי טלית ותפילין, וסומכים על עטיפת הטלית והנחת התפילין שבמנחה.
