1. הנשים נוהגות קדושה בראש חודש. בערב הן מדליקות נרות לכבוד היום והן נמנעות מעשיית מלאכה בו חוץ ממלאכות אוכל נפש.
זקנות העדה נוהגות לאפות בראש חודש לחם דק מיוחד שנשמר לשבועות מספר.
2. בימי התקופה נהגו לכסות כל מאכל ומשקה. ארבע פעמים בשנה, בעת המעבר מתקופה לתקופה, נהגו לשים שפוד או מטיל ברזל לתוך כד מים. כאן בארץ בטלו מנהגים אלה.
1. חודש אלול נקרא בפי יהודי כורדיסתאן חודש הרחמים (ירכת רחמימי) ובו מתחילים ימי התשובה. בערב ראש-חודש הולכים לבית-הקברות ומבקשים רחמים בזכות הנפטרים. ראשי העדה וזקניה משתדלים להשכין שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו. כל ראש משפחה דואג לחלק לחם לכל מתפללי בית הכנסת שלו, בלווי איחולים וברכות לבביות, כאות לוויתור ומחילה על כל הפגיעות שאולי היו במשך השנה.
2. מליל ב' באלול עד יום-הכיפורים נוהגים לקום באשמורת הבוקר לאמירת סליחות, כשעה וחצי לפני עלות השחר. שמש בית-כנסת הולך אל בתי המתפללים ומעיר לסליחות, שאליהן באים גם ילדים ונשים.
3. אחר ברכות-השחר חולצים את הנעלים, פורשים בגד על הקרקע, יושבים עליו ואומרים
"תיקון חצות" (תיקון-רחל ותיקון-לאה) בקול בכי. אח"כ אומרים
"פתיחת אליהו", הפיוטים
"ידיד נפש" ו"יחיד ואין בלתי אחר", קדיש "על ישראל". ומתחילים באמירת הסליחות.
4. בסליחות פותח החזן, או אחד מבני העדה שניתנה לו הרשות לכך, ויתר המתפללים אומרים עמו בלחש או שמאזינים לו. הקטע "א-ל מלך יושב על כסא רחמים" עד "אם אפס רובע הקן" נאמר על-ידי החזן ועוד אדם. חלק גדול מהסליחות נאמר, כשכל המתפללים עומדים על רגליהם.
5. בעת אמירת הסליחות מכבדים את המתפללים בכוס קפה או תה ע"ח בית-הכנסת.
6. בכמה בתי-כנסת נוהגים לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת לאחר הסליחות; בבתי כנסת אחרים אין תוקעים, כדי לא לגרוע מערכה של תקיעת השופר שבראש-השנה וביום-הכיפורים.
7. בערב ראש-השנה, לאחר הסליחות, עורכים "התרת נדרים" בפני שלושה מתירים. במספר בתי-כנסת נוהג סדר כפול: החכם מזמין עשרה מבני העדה, אנשים נשואי פנים ויודעי ספר, לאמירת נוסח "ההתרה". העשרה עומדים לפני שלושה מתירים: החכם ועוד שני תלמידי חכמים מבני העדה. אחד מהעשרה אומר בקול את נוסח ההתרה והשלושה מתירים להם. בסיום ההתרה חוזרים עליה שנית, אלא שעתה העשרה שעמדו יושבים והשלושה שישבו עומדים. לפני שהחכם מתחיל בנוסח ההתרה הוא פונה אל הציבור ומסביר להם בשפה הכורדית עניין התרת הנדרים. חילול הנדר מביא צרות על האישה והבנים. בעוון הפרת הנדר מתים אשתו של אדם ובניו כשהם קטנים (שבת לב, ע"ב). הוא מבקש את הציבור לעמוד על רגליהם ומתחיל באמירת ההתרה, בפני העשרה. בעת ההתרה עובר השמש בין המתפללים ואוסף תרומה מיוחדת הנקראת "פארת התרה".
התרומה מתחלקת לשלושה חלקים שווים:
לבית-הכנסת,
לחזן
ולשמש.
בסיום ההתרה פונים אל המתירים ואומרים: "נענינו לכם, מחלו לנו".
המתירים עונים: "וסר עונכם וחטאתכם תכפר".
רבים משתתפים בהתרת נדרים ומדקדקים בה, לרבות אלה שאינם מבאי בית-הכנסת בימות החול. גם נשים צעירות ונערות באות להתיר, ובמקרה שאין מקום בעזרת הנשים, הן נכנסות לפנים הבית.
1. נוהגים להתענות בערב ראש-השנה, כדי להיכנס ליום הדין בהכנעה ושברון לב. לאחר תפילת שחרית הולכים לשוק, כדי לקנות את כל הדרוש לחג. מקפידים שלא יחסרו הפירות, שעליהם יברכו בליל ראש-השנה. קניית הפירות ידועה בשם "זואנית טומאי".
2. אין שובתים ממלאכה בערב ראש-השנה, אך ממעטים בעבודה. גוזזים את הציפורניים, מסתפרים, מתגלחים ומתרחצים בחמין. רבים מקפידים לטבול לכבוד ראש-השנה במקווה טהרה.
3. נזהרים מאוד בתפילת המנחה, שהיא התפילה האחרונה של סוף השנה. לפני תפילת ערבית אומרים את הפיוט "אחות קטנה" בקול בכי, בעברית ובכורדית.
4. אחרי תפילת ערבית מברכים זה את זה בברכת
"תכתב בספר חיים טובים", והמתברך עונה:
"תזכר ותכתב". הילדים מנשקים את ידי קרוביהם המבוגרים ומברכים אותם כנ"ל.
5. עם בואם הביתה מתיישבים כל המסובים במקומם, ובעל-הבית אומר "פתיחת אליהו" עד "קם ר"ש ויתחדשון", ואח"כ אומרים את הפסוקים דלהלן:
(א) "ונח מצא חן, בעיני ה'" - י"ב פעמים;
(ב) "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" -
י"ב פעמים;
(ג) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" - עשר פעמים;
(ד) "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" - י"ב פעמים;
(ה) "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום" - י"ב פעמים
(כשהשנה מעוברת כופלים אותו י"ג פעמים). אומרים "תחל שנה וברכותיה", ורק אז מקדש בעל הבית על היין.
6. לאחר בציעת הפת טובלים אותה בסוכר. בממלחה שעל השולחן נמצאים סוכר ומלח.
7. תחילה אוכלים פירות שברכתם "עץ" ו"אדמה", כדי לפטור את יתר הפירות שעל השולחן. אח"כ אוכלים תמרים, לוביה, כרתי, דלעת, רימון מתוק, תפוחים בסוכר, בשר ראש כבש או ראש תרנגול (ומקפידים על זכר דווקא).
8. המדקדקים קוראים על השולחן ארבעה פרקי המשניות של מסכת ראש-השנה, קטע זוהר מפרשת "אמור" (דף צה ע"ב), מ"בחדש השביעי באחד לחדש" וכו' עד "כי באורך נראה אור", וליקוטים אחרים מהזוהר המדברים בענייני ראש-השנה.
9. לאחר ברכת המזון קוראים שני הספרים הראשונים של ספר תהילים ומשכימים בבוקר לגמור את שלושת הנותרים. בקריאת ק"נ פרקי תהילים מכוונים לתקן עוון הכעס, שהוא בגימטרייה ק"נ. נמנעים מאכילת אגוזים בליל ראש-השנה משום ש"אגוז" בגימטרייה "חטא", וגם משום שהאגוזים מרבים כיחה וניעה, המפריעים לתפילה (ש"ע או"ח, סי' תקפג, ב).
10. בתפילת שחרית, כשמגיעים ל"ויושע ה'", עומדים ליד החזן שני סומכים, הנוטלים חלק באמירת הפיוטים המיוחדים לר"ה, הנאמרים בעברית ובכורדית. אמירת הפיוטים היא לאחר העמידה, כי אין מפסיקים מ"ברוך שאמר" עד גמר החזרה.
11. בשני ימי ראש-השנה משתדלים להעלות לתורה את כל האורחים ואת כל אלה, שאינם מבאי בית-הכנסת בכל ימות השנה.
12. לאחר קריאת ההפטרה מזמין החכם את התוקע לעלות לתיבה ופותח בפיוט "עת שערי רצון להפתח", הנאמר בקול בכי, בעברית ובכורדית.
13. לפני תקיעת השופר דורש החכם לפני המתפללים מענייני היום ומעורר אותם לתשובה. אחר אומר התוקע מספר פסוקים ותחינות. בעת ברכות השופר עומד כל הקהל על רגליו.
בתקיעות מיושב תוקעים
תשר"ת שלוש פעמים,
ממתינים כדקה ותוקעים
תש"ת שלוש פעמים,
ממתינים שנית ותוקעין
תר"ת שלוש פעמים.
בעת ההמתנה מתוודים בלחש. בעת אמירת העמידה בלחש תוקעים שלושים קולות נוספים - אחר כל אחת משלוש הברכות עשרה קולות: תשר"ת, תש"ת, תר"ת. בעת החזרה חוזרים ותוקעים עוד שלושים קולות, לפי אותו סדר. בקדיש תתקבל (אחרי יהא שמיה רבא) תוקעים עשרה קולות נוספים - ביחד מאה קולות. אין מפסיקים בדיבור מהתחלת התקיעות עד לסיומן.
לאחר "עלינו לשבח" משמיעים "תרועה גדולה".
14. אחר ארוחת הבוקר מתאספים האנשים בחבורות, בבתי-הכנסת או בבתים שאירע בהם מקרה מות במשך השנה, וקוראים תהילים פעם נוספת. קריאת מאה וחמישים מזמורי התהילים פעמיים עולה למספר "כפר" - לכפר על העוונות. לאחר הקריאה מברכים על פירות, לעילוי נשמת נפטרים.
15. אין ישנים בשעות היום של ראש-השנה, כמוזכר בירושלמי: "מאן דדמיך ברש שתא דמיך מזליה".
16. ביום א' דראש-השנה אחר תפילת מנחה מקיימים מצוות "תשליך", והמשתתפים בה זקנים וצעירים ואף נשים זקנות; האנשים עומדים מסביב לבור, כשהחכם באמצע, והוא קורא בקול את סדר ה"תשליך". כשמגיעים לפסוקים "מי כמוך", אוחזים בשולי הבגדים, ובאומרם "ותשליך במצולות ים" מנערים אותם.
17. סדר זה נוהג אף ביום השני של ראש-השנה, פרט לתפילת "תשליך". במקומות שסיימו פעמיים את אמירת התהילים ביום ראשון של ראש-השנה, דורש החכם ביום השני למתפללים במדרש עשרת הדברות.
18. האנשים שטרם פרעו את נדבותיהם לבית-הכנסת מתאמצים לסלק את חובם לפני יום-הכיפורים. בגולה נמנעו מאכילת חמאה וחלב של גויים בין כסה לעשור.
1. בערב יום-הכיפורים מעיר השמש את בני העדה לסליחות יותר מוקדם מהרגיל, בגלל הכפרות. בוחרים בעופות לבנים, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, כמספר הנפשות שבמשפחה, ושוחטים אותם בבית. השוחט מתחיל את עבודתו בשעה מוקדמת, כדי שיספיק לשחוט את כל הכפרות של בני עדתו בעוד מועד. בבוא השוחט לבית הוא מוצא את בני הבית מוכנים ומצפים לבואו. הוא מסובב על ראש כל אחד ואחד את העוף המיועד לו ואומר את הנוסח הקבוע של הכפרה. בעת השחיטה מכוון בעל הכפרה, שייחשב לו כאילו נענש בארבע מיתות בית-דין: מסירת העוף לשוחט - שריפה, אחיזת הסימנים - חנק, שחיטה - הרג וזריקת העוף לאחר השחיטה - סקילה. לאחר השחיטה נותן השוחט לדם ליזול לתוך עפר או אפר, שהוכן ע"י בעל-הבית לשם כך, ועם גמר שחיטת כל העופות הוא מזמין את בעל-הבית לברך על כיסוי הדם ולכסותו. קרובי משפחה נותנים זה לזה את הכפרות במתנה. בזמן האחרון נוהגים לצמצם במספר העופות, ובמקום זה נותנים לצדקה 16 אגורות, שהם 160 פרוטות - כמניין "צלם", לכל נפש.
2. בסליחות של יום זה מרבים בתחינות, שרובן נקראות מכתב-יד. לאחר הסליחות עושים "התרת נדרים", לפי הסדר שתואר לעיל (ח, ד). אחרי תפילת שחרית עורכים "מלקות", בשוט מיוחד העשוי מעור שור ובראשו שתי רצועות קטנות מעור חמור, רמז לפסוק: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיה א, ג). אחד מעמודי בית-הכנסת משמש כעמוד המלקות. הלוקה פושט את בגדיו עד מותניו, מתכופף כשפניו לצפון ומחבק את העמוד בזרועותיו. החכם קושר טלית ישנה מסביב לידיו המונחות ימנית על השמאלית ובשעת הקשירה הוא אומר את הפסוק:
"מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג, יא-יב).
החכם עומד מאחורי הלוקה ומעיר לו לאמר: "ודוי", "חרטה", "דמעה" ואח"כ הוא מלקה ל"ט מלקויות - שלוש פעמים כמספר מלות הפסוק "והוא רחום יכפר עון" וגו' (תהילים עח, לח), הנאמר ע"י החכם בעת ההלקאה, על כל מלה מלקות אחת. מתחילים להלקות בכתף השמאלית ואח"כ בכתף הימנית ולבסוף למטה מהכתף הימנית, מעל החגורה. אחר המלקות, יש שהולכים לטבול במקווה טהרה, לקיים מה שנאמר "באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה" (תהילים סו, יב).
3. תפילת מנחה מתפללים בשעה מוקדמת ואח"כ אוכלים את הסעודה המפסקת. ראש המשפחה מברך את בניו ובנותיו כשהוא מניח את ידיו על ראשם, ואלה מבקשים "סליחה" מהוריהם. גם הבעל והאישה מבקשים סליחה זה מזה.
4. נועלים נעלי יום הכיפורים והולכים לבית-הכנסת, שם מתעטפים בטלית. מוציאים מההיכל את כל ספרי התורה הנמצאים בו. בכמה בתי-כנסת מקפידים להוציא שבעה ספרי-תורה בלבד. הספר הראשון נמכר בדמים מרובים, והזוכה בו הוא "בעל כל-נדרי" ומברך ברכת "שהחיינו".
5. קודם תפילת כל-נדרי פונה החכם לקהל במלים: "תזכו לשנים רבות", מזכיר להם את ההלכה "עבירות שבין אדם למקום יום-הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום-הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו", ועל כן הוא מבקש מהקהל: "רבותי, תמחלו זה לזה", והקהל עונה במקהלה: "מחלנו". החזן מתחיל בקול רם "בישיבה של מעלה" וכו' והקהל עונים: "כל-נדרי" וכופלים תפילה זו שלוש פעמים. "בעל הכל-נדרי" מברך "שהחיינו" בקול רם. החזן מברך את נושאי ספרי-התורה, את נשיא המדינה ואת הקהל (לפי נוסח המודפס בסידור). נושאי ספרי-התורה מקיפים את התיבה כשספרי-התורה בידיהם, והמתפללים מנשקים את ספרי-התורה. עם גמר ההקפה מחזירים את ספרי-התורה להיכל.
6. בתפילות יום הכיפורים עומדים ליד החזן שני "סומכים", העוזרים לידו. לאחר התפילה נשארים רבים ללמוד מסכת יומא, כשהחכם מתרגם אותה לשפה הכורדית. יש שנשארים ללון בבית-הכנסת ובבוקר משכימים ללמוד "כתר מלכות" ובקשות אחרות, לפני התפילה.
לאמירת הסליחות מזמין החכם אנשים מבני העדה. תפילת מוסף מסתיימת לרוב לאחר השעה אחת אחה"צ, ואילו מנחה מתחילים להתפלל בשעה שלוש. בין מוסף למנחה קוראים בספר יחזקאל את הנבואה על בנין הבית השלישי, מתהילת פרק מ' עד סוף פרק מג. סמוך לשקיעת החמה מתחילים בתפילת נעילה, שנאמרת כאשר ההיכל פתוח. קודם לכן דורש החכם ואומר דברי מוסר והתעוררות לתשובה. לאחר הסליחות של תפילת הנעילה קורא החזן חצי קדיש ותוקע, תשר"ת תש"ת תר"ת. אחרי הקדיש הוא משמיע תרועה גדולה, סוגרים שערי ההיכל ואומרים פסוקים "כל כלי יוצר עליך" וגו'. לאחר תפילת ערבית מבדילים על הנר, מברכים על הלבנה והולכים הביתה שמחים וטובי לב. לאחר שסעדו את לבם מתחילים לעסוק בבניית הסוכה.
1. לפנים, כל תושבי כפר מסוים היו בונים שתיים או שלוש סוכות בלבד, סוכות אשר שמשו את כל בני הכפר ההוא. בזמן האחרון הולך ומשתרש המנהג שכל משפחה בונה סוכה נאה לעצמה. מקפידים להניח שבע קורות על דפנית הסוכה - כנגד שבעת האושפיזין, ועליהן מניחים את הסכך. באחת מפינות הסוכה מעמידים כסא המכוסה במפה יפה. כסא זה נקרא "כסא אבות" (כורסית בבאואתא) והוא מיועד לשבעת האושפיזין, כדוגמת כסא אליהו ז"ל, שמייחדים ביום המילה. על הכסא מניחים ספר מכתבי הקודש.
2. לאחר תפילת ליל החג, כשחוזרים מבית-הכנסת, אין נכנסים מיד לסוכה אלא מחכים ליד פתחה עד שכל האורחים ובני הבית מתאספים. ראש המשפחה קורא את הקטעים על שבעת האושפיזין שבסידור, כשהוא עומד בפתח הסוכה, ורק אח"כ הוא נכנס, ואחריו כל האוכלים בה. אחר הקידוש וברכת שהחיינו מברך בעל הבית "לישב בסוכה". בסעודה שאין בה קידוש, מברכים ברכה זו לאחר ברכת נטילת-ידים, להבטיח שאמנם לא תישכח. הארוחה מלווה שתייה, פרפראות לקינוח סעודה ושירה וזמרה בפזמוני החג. המדקדקים קוראים חמשה פרקי המשניות של מסכת סוכה וליקוטי זוהר בענייני היום.
3. בעבר נהגו לקנות רק מערכת אחת של ארבעת המינים, מכספי הצבור, לכל קהל מתפללי בית הכנסת; כיום רבים הם שקונים לעצמם ארבעה מינים, נוסף לאלה שנקנים על-חשבון בית-הכנסת.
את שלושת בדי ההדס מניחים בימין הלולב, הערבה משמאל, ואוגדים אותם במינו בשלושה מקומות. בשעת האגידה אומרים את הבקשה המיוחדת לכך.
4. לולב בית הכנסת נמכר במכירה פומבית ביום-הכיפורים, והזוכה בו נקרא "בעל הלולב" ובמשך כל שבעת ימי החג רק לו הרשות להעבירו בין הקהל כדי לברך עליו. השמש מעיר בהשכמה, לפני הנץ החמה, את בני העדה, שבאים לביתו של "בעל הלולב" ואומרים שם פזמוני החג, כשבעל הבית מכבד את אורחיו בקפה ותה. בהגיע מועד התפילה הולכים לבית-הכנסת, "בעל הלולב" מביא את לולבו עמו ונותן אותו למתפללים, שיברכו עליו בעת אמירת פסוקי דזמרה. בהגיע הש"ץ ל"ברוך שאמר" מפסיקים לברך על הלולב, וכל אלה שטרם הספיקו לברך, מברכים עליו אחרי חזרת הש"ץ על העמידה של שחרית, לפני קריאת ההלל. באותה שעה אומרים פזמונים שונים, עד שכל המתפללים מסיימים לברך על הלולב. אלה מבין הקהל שקנו לעצמם ארבעה מינים, מברכים עליהם בסוכה. לאחר התפילה מחזיר "בעל הלולב" את ארבעת המינים לביתו, עוטף את הלולב במטפחת רטובה, אותה הוא מרטיב מזמן לזמן כדי לשמור על לחותה. גם הנשים שבאות לבית-הכנסת היו מברכות על הלולב, אך לאחרונה נמנעות מכך, מחשש ברכה לבטלה.
5. ליל "הושענא רבא" נקרא "ליל עראבא", בו מתאספים בבית-הכנסת לערוך "תיקון-כרת". מנדדים שינה מעיניהם ולומדים במשך כל הלילה "תיקון ליל הושענא רבא", הכולל ספר משנה תורה, מדרש עין יעקב, אדרא זוטא, ותהילים עם "שבעה כורתי ברית". סמוך לחצות הלילה קוראים קריאת-שמע שעל המטה עם הפסוקים שיש עמה וממשיכים בלימוד. אחרי עליית עמוד השחר אומרים ברכות השחר עד ברכת התורה.
גבאי בתי-הכנסת מכינים כמות גדולה של ענבים, על חשבון קופת בית-הכנסת. אנשים שקרוביהם נפטרו במשך השנה אף הם מביאים קערות פירות ועוגות לבית-הכנסת. את הפירות והעוגות מחלקים כמה פעמים במשך הלילה, וכן מחלקים פעמים מספר קפה ותה - להפיג את שינת הלומדים. נזהרים שלא לדבר שיחת חולין במשך הלילה הזה.
6. עם עלות השחר מביא השמש ענפי ערבה לבית-הכנסת, אותם הוא קושר חמישה חמישה, תוך הקפדה על כך שראשם לא יהא קטום ואורכם יהא לפחות שלושה טפחים. כמה מבני העדה עוזרים לו בקשירה זו ומחלקים את הערבות הקשורות לכל המתפללים.
7. אחרי העמידה של שחרית מקיפים את התיבה, שעליה מונח ספר-תורה, ואומרים הושענות. החכם הוא המחלק בין בני העדה את אמירת שבע ההקפות, לכבוד אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. אומרי ההקפות מקיפים את התיבה, ואילו שאר המתפללים עומדים על רגליהם. כשהחזן מזכיר את המלים "הושענא" "הושענא", מנענעים המתפללים את הלולב או את הערבה שבידיהם וחוזרים על מלים אלה. המשתתפים בהקפות מכים זה את זה בענפי הערבה בזמן ההקפות.
לאחר התפילה יוצאים מבית-הכנסת, אומרים תפילה מיוחדת לחבטת הערבה, מכים בענפי הערבה על הקרקע חמש פעמים ואומרים: "חביט חביט ולא בריך". את הלולב ואת ענפי הערבה שומרים לשריפת חמץ בערב פסח.
1. יש בתי-כנסת שבהם מוכרים את "המצוות" (פצלי) לכל ימות השנה בתפילת שחרית של שמחת-תורה. (ראה לעיל פרק א, ב. 5. ופרק ב, ד. צ.).
בין העליות לתורה של יום זה נמנים "החתנים": "חתן-תורה" ו"חתן-בראשית", שנקנים ע"י איש אחד. הקונה הוא אשר עולה "חתן-תורה", והוא מזמין אחד מקרוביו עלות "חתן בראשית". אך יש בתי כנסת שבהן נמכרת גם עלית "חתן מעונה", שקוראים לו שלושה פסוקים בלבד (מ"מענה א-להי קדם" עד "על במותימו תדרך"). בבתי כנסת אלה ניקנים שלושת "החתנים" ע"י שלושה אנשים שונים.
מהפסוק "מעונה א-להי קדם" ועד גמר הספר קוראים פסוק ותרגומו, פסוק ותרגומו. התרגום - לשפה הכורדית, והמתרגם - החכם.
קודם שמברך בעל "חתן-תורה", שרים לפניו שירים שונים, שחלקם עדיין בכתבי-יד בלבד. לאחר התפילה הולכים המתפללים לסעוד בביתו של ה"חתן-תורה" כשהם מביאים עמם את מאכליהם. אחר הצהרים עורכים את ההקפות לפני תפילת מנחה.
2. בזמן ההקפות מוציאים את ספר-התורה המהודר מההיכל ומניחים אותו על התיבה למשך כל זמן הקפות, ואחד מזקני העדה עומד לידו. הזכות לנשיאת שאר ספרי-התורה בעת ההקפות נמכרת במכירה פומבית, פרט להקפה הראשונה, שזוכים בה אלה שקנו בליל כפור את ספרי "כל נדרי". כמו כן מוכרים את ה"רימונים", כלומר הזכות להניחם בראש תיקי ספרי-התורה ואת ה"לוחות" (טסי כסף בצורת לוחות הברית, שחרותים עליהם עשרת הדברות).
3. ההקפות מלוות שירה וריקודים. הצעירים מרימים את החזן ואת המזמרים על כתפיהם, כשנושאי ספרי-התורה מקיפים את התיבה. הילדים, שהוריהם קנו להם את ה"לוחות", מגישים אותם לנוכחים כדי לנשק אותם.
4. במספר בתי-כנסת עורכים את ההקפות שלוש פעמים:
בליל שמחת-תורה לאחר התפילה,
ביום - לפני תפילת מנחה,
ובמוצאי שמחת-תורה אחר ערבית.
1. בחנוכה אין ביטול מלאכה, אך הנשים אינן עובדות כל עוד נרות חנוכה דולקים.
2. בערבי החנוכה, בין מנחה לערבית, מדליק החזן את הנרות. לאחר ההדלקה הוא אומר "הנרות הללו", "מזמור שיר חנוכת הבית", שבע פעמים את הפסוק "ויהי נועם", ומזמור "יושב בסתר".
3. הפטרת שבת וחנוכה - "רני ושמחי בת ציון" - נאמרת במנגינה מיוחדת.
4. בלילות חנוכה, אחר ארוחת הערב, מתאספים הידידים בבית אחד מביניהם ומבלים בנעימים. המארח מגיש כיבוד לאורחיו, משוחחים על מאורעות היום ומספרים סיפורים במשך שעות.
5. אוספים שיירי השמן והפתילות של נרות החנוכה של כל שמונת הימים ושורפים אותם ביום השמיני.
ט"ו בשבט נקרא בפי בני העדה "חג האילנות" (אידת אילאני). בליל ט"ו בשבט נוהגים לאכול פירות, שונים ככל האפשר.
1. בראש-חודש אדר, כשהאב חוזר מבית-הכנסת לביתו לאחר תפילת שחרית, הוא מוצא את דלת ביתו סגורה בפניו. הילדים נועלים את הדלת (גלאקית תראי) ואין פותחים לו עד שהוא מפצה אותם במתנת כסף שתניח דעתם.
ראש המשפחה מזמין את בנותיו הנשואות, בעליהן וילדיהן לסעודה בביתו, וכן הוא מזמין את חתניהן של הבנות המאורסות.
2. החל בראש חודש השמש אוסף את תרומת השקלים, ואוסף זה נמשך עד לפני קריאת המגילה. תרומה זו מתחלקת בין החזן, השמש ובית-הכנסת, כשכל אחד מהם מקבל שליש.
3. כבר כמה ימים לפני החג טרודים רבים באפיית דברי מאפה - כל מיני עוגות בצורות שונות. לביבות זלוביא הן החביבות ביותר.
4. חג הפורים נקרא בפי בני העדה בשם "מגלא".
5. בליל פורים מתמלא בית-הכנסת מפה אל פה, אנשים ונשים, צעירים וזקנים, כדי לשמוע את קריאת המגילה. הנערים מצוידים באקדחים, רעשנים וחומרי נפץ שונים. על פני כולם נסוכה שמחת החג. כל אחד מצויד במגילת אסתר, והמדקדקים משתדלים לרכוש מגילה כשרה כתובה על גבי קלף. קודם קריאת המגילה עובר השמש בין הקהל, כשבידו קופת בית-הכנסת, ואוסף את תרומות ה"שקלים" מידיהם של אותם מתפללים שטרם הספיקו לתרום תרומה זו. החזן עומד על התיבה ולידו שני אנשים: ה"סומך" ובעל מצוות "כסא ושעוה" (זכות זו נמכרת ביום שמחת-תורה בעת מכירת המצוות), ובידו של הלה נר שעווה גדול ועבה, בו הוא מחזיק כל עת קריאת המגילה. קודם הקריאה אומרים פיוטים מיוחדים, שנמצאים עדיין בכתבי יד. לאחר גמר אמירתם מגולל החכם את המגילה, מבקש את הקהל לעמוד בעת הברכות, מברך בקול רם וקורא בנעימה מיוחדת. בני העדה שבידם מגילה כשרה, קוראים עמו בלחש.
6. הפסוקים הבאים נקראים בקול רם ובנעימה שונה:
"והנערה אשר תיטב בעיני המלך" וגו' (ב, ד);
"איש יהודי היה בשושן הבירה" וגו' (ב, ה);
"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" וגו' (ו, א);
"הרצים רכבי הרכש האחשתרנים" וגו' (ח, יד);
"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" וגו' (ח, טו);
"ליהודים הייתה אורה ושמחה" וגר (ח, טז);
"ומאמר אסתר קים" וגו' (ט, לב),
וכמו כן שלושת הפסוקים של פרק י'. כל הפסוקים הנ"ל נקראים תחילה ע"י בני העדה, ואח"כ חוזר עליהם בעל הקורא. כשמגיע למלים "על כל דברי האגרת הזאת" (פרק ט פסוק כו), הוא מרים את המגילה ומנענע אותה.
7. התפרצויות השמחה בעת קריאת המגילה רבות הן. כל אימת שמזכירים את שמו של "המן", מקימים רעש מחריש אוזניים בעזרת רעשנים ופקקי פורים, הגורם להפרעה רבה של הקריאה. משום כך תקנו בזמן האחרון שעובר לקריאה יפנה החכם אל המתפללים בהסברה ובבקשה לרסן את יצרם עד גמר הקריאה, לבל יגרמו שברכות המגילה תהיינה לבטלה ח"ו.
גם בעת הזכרת שמו של "המן" בתפילת על הנסים שבשמונה עשרה מקימים רעש גדול ע"י מחיאת כפים ורקיעת הרגלים על הרצפה.
8. בשוב המתפללים הביתה, סועדים את לבם. אם ראש המשפחה יודע לקרוא - קורא את המגילה שנית, בשפה הכורדית, לנשי המשפחה. בדרך כלל מתאספות נשי כמה משפחות באחד הבתים, כדי לשמוע תרגום מדויק של המגילה מהמומחה לכך.
למחרת היום נקראת המגילה שנית באותה המתכונת, בתפילת שחרית. אחר התפילה מקיימים מצוות "משלוח מנות" - קרובים וידידים שולחים זה לזה קערה מלאה פירות, עוגות, ממתקים ועוד. תורמים לעניים בעין יפה.
במשך היום מקיימים מצוות "סעודת אסתר", שותים למכביר - עד דלא ידע.
1. חג הפסח נקרא בשם אדת פטירי והוא אחד החגים החביבים ביותר. רבות הן ההכנות לקראתו, ואכן מתחילים בהן כבר מיד לאחר פורים. הנשים בודקות בדיקה יסודית את כל כלי הבית, משמידות את המקולקלים שבהם וקונות חדשים במקומם. הן מכבסות את השקיות שבהן מחזיקים אורז וקטניות, מבררות את האורז שלוש וארבע פעמים ומניחות את האורז הבדוק בשקיות בד שפיהן קשור בחוט. צובעים ומסיידים את הדירה, בודקים אם חסר משהו במערכת כלי החג. מלבינים את כלי הנחושת להכינם להגעלה, שזמנה כמה ימים קודם החג.
2. ההגעלה נעשית סמוך לבית-הכנסת, בפיקוח החכם. בתחילה מגעילים את הדוד הגדול הדרוש להגעלה: ממלאים אותו מים רותחים ומשליכים לתוכו שלוש אבנים מלובנות כדי שהמים הרותחים שבו יעברו על שפתותיו. אחר ממתינים עד שהמים ירתחו שנית ואז טובלים בהם את הכלים הטעונים הגעלה. אחר ההגעלה מכניסים אותם לתוך קערה גדולה מלאה מים קרים.
3. אור לי"ד בניסן בודקים את החמץ. זמן מועט קודם הבדיקה מניחה בעלת הבית עשרה פירורי לחם בתוך כלי באחת מפינות הבית. בעל הבית נוטל ידיו, מדליק נר, ומברך "על בדיקת חמץ". הבודק מחזיק בידיו צלחת שבה מעט מלח וסכין, שבעזרתה הוא יכול לבדוק בחורים ובסדקים. לאחר הבדיקה אומר את הודעת הביטול.
4. ביום י"ד בניסן לאחר תפילת שחרית לומדים ומסיימים מסכת אחת של המשנה (עפי"ר מסכת אבות) ועורכים סעודת מצווה כדי להאכיל את הבכורות.
5. בערב פסח טרודים הגברים בהשגת מצה שמורה ובקניות לכבוד החג. מטמינים את כלי החמץ עד לאחר החג. מי שלא הספיק למכור את חמצו קודם לכן, ממהר בשעות הבוקר למועצה הדתית כדי למכרו בעוד מועד. הנשים עסוקות בבישול מאכלי החג, בהכנת החרוסת וניקוי הירקות. רבים מקפידים לטבול במקווה טהרה.
6. ארוחת החמץ האחרונה נאכלת בדרך כלל בחצר. בעת שרפת החמץ שורפים גם את ענפי הערבה והלולב, שעליהם שמרו מחג הסוכות שעבר. לאחר שנשרף החמץ אומרים את הודעת הביטול ובקשות.
7. לאחר תפילת מנחה מניחים "עירובי חצרות", על-ידי חלת מצה שנקנית מכספי הצבור. בליל החג נאמרת התפילה בשמחה ובנעימה חגיגית. לאחר התפילה מברכים בני העדה זה את זה בברכת "תזכה לשנים רבות" (תשובת המבורך: "תזכה ותחיה"). הילדים מנשקים את ידי קרוביהם והחכם כמו בליל השבת.
8. לפנים נהגו לערוך סדר משותף בבית אחד (לפעמים כעשרים משפחות, למעלה ממאה נפש), בדרך כלל אצל משפחה שראשה ידע לערוך את הסדר ולקרוא (בעברית ובכורדית) את סדר ההגדה יפה במיוחד, בזמן האחרון הצטמצם מספר הסדרים המשותפים הגדולים, וכמעט בכל משפחה עורכים את הסדר בהשתתפות כל הבנים והבנות, לרבות הנשואים וילדיהם, בלבד.
9. לאחר התפילה מתכנסים כל בני החבורה במקום שבו ייערך הסדר. האחראי לעריכה מתחיל בסידור הקערה, ובני הבית אומרים באותה שעה את הפיוט "אסדר תכא" מאת ר' יעקב חביבה, הכתוב ארמית, ומתרגמים אותו לכורדית. לקערת הסדר משמש מגש גדול הנקרא פרכסיני ובו מניח העורך מול פניו שלוש מצות או יותר מ"שמורה". קו (שקע) אחד בשפת המצה מסמן שהיא כהן, שני קווים - לוי, ושלושה קווים - ישראל. את מצת ה"כהן" מניחים למעלה, תחתיה "לוי", ומתחת להן - "ישראל". בפינה הימנית מניחים את הזרוע, ממולה - ביצה. למטע מהזרוע, בפינה הימנית - חרוסת, ומולה - כרפס. במרכז הקערה ומסביבה מניחים את המרור. מחוץ לקערה מניחים מיץ לימון. את הקערה מכסים במפה נאה.
10. את החרוסת, שנקראת חאליק, מכינים בדרך כלל מתמרים שהושרו במים למשך כמה ימים. סוחטים אותם, מוסיפים לעסיסם אגוזים ובוטנים (קלויים) טחונים ומבשלים את התערובת עד שמתקבלת החרוסת. יש משתמשים בשומשומין במקום האגוזים והבוטנים.
11. קדש - עם גמר סידור הקערה מתחיל עורך הסדר לקדש, וכל הנוכחים עומדים על רגליהם. אחד המשתתפים משמש כשמש ומוזג לנוכחים את כוסות היין. בשעה שמקדשים אוחזים כל הגברים כוסות יין בידיהם. בשעת השתייה הם מתיישבים ונשענים על צדם השמאלי. לאחר השתייה אומרים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", "נזכה לתחיית המתים ולביאת הגואל". השמש אוסף את הכוסות ושוטף אותן במים.
12. ורחץ - השמש מביא מים לרחיצת ידים ויוצק על ידי המסובים. הוא נעזר ע"י אחד הנערים, המחזיק כלי שלתוכו רוחצים את הידיים. נטילה זו היא בלי ברכה.
13. כרפס - עורך הסדר מחלק למסובים כרפס - פחות מכזית. טובלים אותו במיץ לימון ומברכים "בורא פרי האדמה". בברכה זו מתכוונים לפטור את המרור.
14. יחץ - העורך לוקח את המצה האמצעית הנקראת לוי ומחלק אותה לשנים: את חלקה הגדול, בצורת ו, מצניע לאפיקומן, ואת החלק הקטן, בצורת ד, הוא מניח בין המצות. את האפיקומן הוא עוטף במטפחת נקייה ומוסר אותו כפיקדון לנכבד שבנוכחים, אותו הוא מזהיר לשמור היטב על פקדונו. השומר קושר את הפיקדון על כתפו או מטמינו במקום אחר ונזהר שלא ייגנב ממנו. אם מצליחים "לסחוב" ממנו את הפיקדון, הרי הוא חייב לפצות את הנוכחים בדמים כפי שישיתו עליו.
15. מגיד - העורך מתחיל באמירת ההגדה. על הקטע "הא לחמא עניא" חוזרים שלוש פעמים, ובסיומו, בעת שהוא אומר "בני חורין", צועקים כל הנוכחים "הללויה". כל ההגדה נקראת בעברית ומיתרגמת לכורדית.
16. אחד הילדים ניגש לדלת ודופק בה בראשו. אחר הוא מתייצב לפני עורך הסדר ועונה לשאלותיו:
- מנין אתה בא?
- ממצרים.
- לאן אתה הולך?
- לירושלים.
- מה צידתך?
- מה נשתנה.
- בכבוד!
את הקושיות שואל הילד בע"פ, בעברית ובכורדית, כשהוא מחזיק בידו כוס יין ואינו שותה ממנה. בכוס זו משתמשים בעת אמירת עשר המכות. השואל "מה נשתנה" זוכה בביצה נוספת (ר' להלן 22.), הניתנת לו ע"י העורך. אף יתר המסובים מכבדים אותו בביצים.
17. בהגיעם לקטע "ובמופתים זה הדם", אוחז עורך הסדר בידיו את כוס היין שהחזיק בידו הילד ששאל ה"מה נשתנה", ואילו השמש נוטל לידו כוס מים. מטפטפים מן היין והמים לתוך כלי חרס, או כלי אחר, שלושים ושתים טיפות לפי הסדר הבא: שלוש טיפות כשאומר "דם ואש ותמרות עשן"; עשר טיפות - בעשר המכות; שלוש טיפות ב"דצ"ך עד"ש באח"ב", בס"ה שש עשרה בשעת אמירת המכות בעברית. חוזרים על כך בשעת אמירתן בכורדית והרי לך שלושים ושתים. לאחר כל טיפטוף של יין מטפטף השמש מים. את הטיפות שופכים ואת הכלי משליכים ואין משתמשים בו עוד.
18. כאשר מגיע ל"מצה זו שאנו אוכלים" מרים עורך הסדר את המצה ומראה אותה לנוכחים. כן עושה באומרו "מרור זה שאנו אוכלים", אך אינו מרים את "הזרוע" באומרו "פסח זה".
לאחר "בצאת ישראל ממצרים" מברכים ושותים כוס שנייה בהסבה.
19. רחצה - נוטלים ידים לצורך אכילה ומברכים על הנטילה.
20. מוציא מצה - העורך לוקח שלוש המצות בידיו, כסדר שהניחן (הפרוסה "לוי" בין שתי השלמות) ומברך "המוציא", מניח את התחתונה מידיו ומברך על אכילת מצה בוצע משתיהן כזית מכל אחת, טובל במלח ואוכל בהסבה.
21. מרור - לוקח כזית מרור, מברך עליו "על אכילת מרור", טובלו בחרוסת ואוכלו.
22. כורך - לוקח את המצה השלישית ("ישראל"), בוצע ממנה כזית, נוטל כזית מרור, כורכם ביחד, טובל בחרוסת ואומר: "מצה ומרור בלי ברכה כהלל הזקן" וכו' ואוכל בהסבה. אח"כ מחלק העורך בשר מ"הזרוע" ואומר: "בשר בלי ברכה זכר לקרבן פסחים". אח"כ מחלק ביצים ואומר: "ביצה בלי ברכה זכר לקרבן חגיגה". לבסוף מגישים את סעודת הפסח, שבדרך כלל היא מורכבת מאורז ובשר. האורז הוא היסוד של כל המאכלים בשבוע הפסח.
23. טמון - לאחר הסעודה דורש העורך את החזרת האפיקומן, מחלק ממנו כזית לכל אחד מן המסובים ואומר: "זכר לקרבן פסח הנאכל על השבע".
24. ברך - נוטלים מים אחרונים ומברכים ברכת המזון, כשכל אחד אוחז בידו את הכוס השלישית. עם גמר הברכה מברכים "ברכת הגפן" ושותים כוס שלישית בהסבה.
25. הלל - מוזגים מיד כוס רביעית ואומרים הלל בקול רם ובשמחה רבה. לאחר ההלל שותים כוס רביעית בהסבה ומברכים ברכה אחרונה.
26. נרצה - הסדר מסתיים בדרך כלל בחצות, ואז הולכים האורחים כל אחד לביתו בשמחה ובטוב לב.
27. ימי החג משמשים הזדמנות נוחה לביקורים הדדיים. לאחר תפילת החג, הנאמרת במנגינה המיוחדת לחגים, סועדים בצוותא בביתו של בעל הסדר. אחר הארוחה הולכים לבקר איש את רעהו בראשונה מבקרים בבית הגבאי ואחריו בבתי נכבדים מבני העדה. אין פוסחים על שום בית. אף בימי חול המועד נמשכים הביקורים ההדדיים.
28. בשביעי של פסח, לאחר ארוחת הערב, שבים לבית-הכנסת ולומדים סדר ליל שביעי של פסח, שנדפס בספר "חמדת הימים" ו"קריאי מועד". הוא כולל קריאה בתורה, נביאים, כתובים, משנה וזוהר. למחרת משכימים קום, באים לבית-הכנסת וקוראים עשר השירות הנזכרות בתנ"ך
1, מזמרים בפזמוני החג עד עלות השחר ומתחילים בתפילה. הזוכה לעלות לתורה לשירת הים - שרים לכבודו, קודם שיברך על התורה, פזמונים מיוחדים. את השירה קוראים בנעימה מיוחדת. לאחר התפילה באים המתפללים לביתו ואוכלים עמו סעודת שחרית, שכל אחד מביאה מביתו, ומאחלים לו חג מבורך ושיזכה למצוות.
1. בערב הראשון לספירת העומר אומרים את סדר קצירת העומר כפי שהוא מובא בסידור התפילה, בכל יום לאחר הספירה אומרים "למנצח בנגינות" (תהילים סז) ו"אנא בכח". את העומר סופרים בכל ימי הספירה גם בתפילת שחרית, אלא שבלילה, כשסופרים עם ברכה, אומרים כך וכך ימים "לעומר", ואילו ביום, כשאין מברכים, אומרים "... בעומר".
2. בימי הספירה נזהרים במיוחד מריב ומחלוקת. בין מנחה למעריב קורא החכם ומתרגם מ"משלי" לפני המתפללים: מחג הפסח עד ל"ג בעומר נמנעים מלהתגלח.
3. הדלקת ל"ג בעומר כמעט ולא הייתה ידועה לבני העדה בעבר ואף אינה נפוצה ביניהם כיום.
1. חג השבועות נקרא "אדת זיארא", כלומר "עליה לרגל", כי בחג זה עלו רבים להשתטח על קברי הקדושים הקבורים בכורדיסתאן
2.
2. בסעודת הבוקר נוהגים לאכול מאכלי חלב שהנפוצים ביותר מביניהם הם:
גלול - אורז מבושל בחלב;
מדירא - חטים כתושות מבושלות בחלב עם כופתאות (כותילי) שבמרכזן תערובת קמח וחמאה, במקום המילוי הרגיל - בשר.
כאדי - עוגות משולשות ממולאות גבינה.
3. בליל החג, לאחר ארוחת הערב, הולכים לבית-הכנסת לקריאת "תיקון ליל השבועות", שכולל קריאת חמשה חומשי התורה. החכם עובר בין שורות הקהל ומחלק את קריאת הפרשיות: תחילה ספר בראשית, לכל אחד פרשה. בסיום הקריאה אומרים חצי קדיש. אח"כ עובר החכם לחלק ספר שמות, וכך הלאה. מנביאים וכתובים קוראים שלושה פסוקים מתחילת כל ספר ושלושה מסופו, חוץ ממגילת רות, שנקראת בשלמותה.
לאחר גמר התנ"ך אומרים קדיש "יהא שלמא". אח"כ לומדים תרי"ג מצוות, מדרש יתרו, קריאת שמע שעל המטה (כדי שלא יעבור זמן ק"ש) ואדרא רבא. השמש מחלק קפה ותה (ע"ח קופת בית הכנסת), כדי להפיג את שינתם של הלומדים. כמו כן מחלקים פירות, אותם הביאו לברך עליהם לעילוי נשמת נפטרים. מי שמת עליו שאר-בשר במשך השנה משתדל להשיג פרי חדש, כדי שיברכו עליו "שהחיינו".
4. עליית "עשרת הדברות" נמכרת במכירה פומבית בשבת שלפני החג. זוכה בה המרבה במחיר. אחר התפילה הולכים המתפללים לביתו, אוכלים עמו את הסעודה שמביא כל אחד מביתו ומאחלים לו חג מבורך ושיזכה למצוות.
1. יהודי כורדיסתאן מפורסמים כחסונים ובריאי גוף. הצום לא העיק עליהם ורבים צמו בתעניות הציבור. הדור שגדל בארץ אינו מחונן בחוסן גופני כהוריו, ואף האווירה כאן בארץ גרמה לכך, שהתמעט מספר המתענים בארבעת הצומות. הם נזהרים בתענית אסתר וי"ז בתמוז יותר מאשר בצום גדליה ועשרה בטבת.
2. ביום י"ז בתמוז מתחילים ימי האבל (עד ט' באב) שנקראים "חזיני" (אבל). בימים אלה נמנעים משמחה ואין מתחילים בתפקידים חדשים. בגולה לא התחילו באריגה חדשה, הנשים לא עסקו כלל במלאכות הטוויה והאריגה, והחכמים נמנעו מלתת עונש לתלמידיהם. מר"ח אב אף נמנעים מכיבוס, רחיצה ואכילת בשר.
3. צום י"ז בתמוז נקרא "צום סחיון זורא" (צום צימאון קטן).
1. תשעה-באב נקרא "צום סחיון אורוה" (צום צימאון גדול). מתענים בו ונוהגים מנהגי אבלות גם רבים מבין אלה שאינם מקפידים לצום בשאר הצומות.
2. בערב תשעה-באב לאחר הסעודה המפסקת לובשים בגדים ישנים, נועלים נעלי בד והולכים לבית-הכנסת. שם הופכים את הפרוכת של ארון הקודש ומסירים את הרימונים מעל ספרי-התורה. באי בית-הכנסת מחליפים את מקומותיהם הקבועים. התפילה נאמרת בקול בכי. בשעת קריאת מגילת איכה, שנקראת במנגינה מיוחדת, יושבים על הרצפה. החזן פותח, ואחריו אומרים פסוק אחר פסוק אלה מבין הקהל היודעים לקרוא באותה מנגינה. אחר קריאת המגילה מכבים את האורות, והחזן מכריז על מספר השנים שעברו מיום חורבן בית שני. המתפללים מכסים את פניהם בידיהם, מרכינים ראשם ובוכים על חורבן הבית. האפילה נמשכת דקות מספר ואח"כ מורה החזן לשמש להדליק את האורות וגומרים את התפילה. בצאתם מבית-הכנסת נפרדים לבתיהם ללא ברכת שלום.
3. למחרת היום אין מתרחצים, נוטלים את הידיים עד קשרי האצבעות, ואילו את העיניים מרטיבים.
4. יש שמניחים תפילין בבית וחולצים תפיליהם לפני שהולכים לבית-הכנסת להתפלל תפילת שחרית. אחרים מניחים ציצית ותפילין בבית-הכנסת כבכל יום.
5. כשמוציאים ספר-התורה מההיכל, אין נותנים אותו לבעל מצוות "כתף-ספר", אלא החזן נוטלו בעצמו; ואין הוא מניחו על התיבה אלא שני אנשים מחזיקים אותו עד גמר הקריאה. משתמשים בחתיכת ענף הדס במקום הקולמוס של כסף כדי להצביע על מקום הקריאה.
6. קוראים את ההפטרה ומתרגמים אותה לכורדית תוך כדי פירוש ארוך, פסוק אחר פסוק. לאחר ההפטרה חוזרים על קריאת איכה במנגינה של הלילה. לאחר התפילה נשארים בבית-הכנסת רק אנשים בודדים, כדי לשמוע את קריאת ספר איוב ומגילות החורבן. רבים אינם עושים מלאכה בתשעה-באב.
7. במוצאי תשעה-באב, כשהבעל חוזר מבית-הכנסת, שוברת האישה כלי חרס לפני רגליו ומאחלת שכך יפלו לפניו אויביו ושונאי נפשו.
