1. טכסי החתונה של בני העדה נושאים היום אופי ישראלי. הוותיקים, כמעט שחדלו לנהוג כמנהג הוריהם. בני העלייה החדשה מקיימים עדיין את טכסי החתונה לפי מנהגי העדה העתיקים.
2. נהגו לחתן את הבנות בגיל צעיר, אולם מנהג זה צומצם מאז קום המדינה בגלל החוק המגביל את גיל הנישואין.
3. ההורים הם שבחרו את הכלה בשביל בנם, ודעת האב מכרעת, אך היום נתמעטה השפעת ההורים בעניין זה.
4. לאחר שהוחלט על נערה מסוימת, מגששים הורי החתן אצל הורי הכלה, אם יאותו לשידוך. במקרה של תשובה חיובית מודיע אב הכלה, שהדרך למשא ומתן פתוחה. אבי החתן בלוויית החכם, ראשי משפחתו וזקני העדה באים אל בית הורי הכלה בשביל "הטלאבא" (בקשת כלה). החכם פותח בדרוש, שבו הוא מסביר כי לא טוב היות האדם לבדו, ולבסוף שואל: "כמה מוהר (נקדא) אתה דורש מאתנו?" משא ומתן זה נמשך זמן רב, ולפעמים הוא מייגע ואינו מסתיים בערב אחד, ודרושות כמה פגישות עד שבאים לידי הסכם בכתב.
5. במוהר הניתן ע"י החתן קונה אבי הכלה ריהוט לבית ותכשיטים לבתו ואת מלבושי בתו ותכשיטים נוספים הוא מספק על חשבונו. בזמן האחרון רב מספר הצעירות שנוטלות חלק בהשגת הדירה והרהיטים. הן עובדות וחוסכות למטרה זו עוד בהיותן בבית הוריהן.
6. בערב שנקבע לשידוכין מזמינים את בני העדה לחגיגת שמחה בבית הורי הכלה. בתחילה עורך החכם "קנין" בין החתן והכלה, מזהירם להיות נאמנים זה לזה ומאחל להם הצלחה. אח"כ מכבדים את הקרואים בפירות, משקאות קלים, שרים ושמחים, החתן מעניק לכלה טבעת או תכשיט שקנה לה על חשבונו, והכלה אף היא נותנת לו את הטבעת או השעון שקנתה עבורו על חשבונה.
7. ברגלים שבין השידוכין ולנישואין (תקופה זו נמשכת לפעמים שנתיים ימים) שולח החתן לכלה מגש ובו מתנות, תכשיטים, מלבושים, פירות ועוד. את המגש מובילים קרובי החתן לאחר תפילת שחרית של החג.
8. אין מנהג אחיד בנוגע ליום בשבוע, שבו עורכים את טכס שבע הברכות (הנישואין). אחר שנקהלים כל הקרואים, אומר החכם את ברכת האירוסין, אח"כ נוטל את הטבעת מהחתן, מראה אותה לשני עדים על מנת שהללו יאשרו שאמנם היא שווה פרוטה, מוסר אותה לחתן כדי שישים אותה על אצבע הכלה, והלה אומר: "הרי את מקודשת" וכו' אח"כ משבר החתן כוס לזכר חורבן ירושלים. החכם קורא את הכתובה ומברך את שבע הברכות.
9. בעריכת טכס שבע הברכות (הנישואן) רואים זכות גדולה, זכות שאין הורי הכלה רוצים להחמיצה, והם משתדלים לקיים את הטכס בביתם.
10. בקרב בני העדה נפוצה דעה, שבני הזוג הצעיר צפויים לסכנות בתקופה שבין השידוכין לנישואין, ואכן קיימים הרבה טכסים ומנהגים שמטרתם למנוע סכנות אלה, כגון צביעת כמה מאברי הגוף של בני הזוג ב"חונה", או רחיצת החתן והכלה לפי כללים ידועים. בעת שבע הברכות מזהיר החכם את הנקהלים להימנע מכל דבר העלול לפגוע בזוג הצעיר. גם מקיימים את טכס שבע הברכות בלילה שלפני יום החופה, טרם יעלה עמוד השחר, משום שבזמן זה אין לחשוש מסכנות.
11. החתן והכלה מתענים ביום שנכנסים לחופה.
12. אחרי שבע הברכות מתחילים שבעת ימי המשתה. בשבוע זה אין החתן והכלה יוצאים מן הבית אלא בלוויית אדם אחר. זרם בלתי פוסק של אורחים בא אליהם.
13. תפילת יום השבת שאחרי יום החופה מתנהלת בחגיגיות. כל ה"מצוות", בפרט להפטרה, שייכות לחתן. הוא הנושא את ספר-התורה לתיבה, ובאותה שעה שרים לכבודו פזמונים מיוחדים. הנשים מהללות ב"קלילי..." וזורקות עליו סוכריות ואגוזים. רבים הם העולים לספר-תורה ביום זה - קרובי שני הצדדים ואורחים. בעת עלות החתן מלווים אותו שני שושביניו, אחד הולך לפניו ואחד אחריו. באותה שעה מחלקים לכל באי בית-הכנסת סוכריות ומי קולון. החזן והסומך שרים לכבודו פזמונים שונים. באחת הפינות פורשים פרוכת ושם מקום ישיבת החתן בבית הכנסת במשך שבעת הימים.
14. מכבדים את החתן לעבור לפני התיבה בתפילת מוסף, כי מאחר שרווק אינו רשאי לשמש שליח-צבור בתפילה זו, הרי זו ההזדמנות הראשונה שבאה לידיו לעבור לפני התיבה לתפילה זו.
15. אחר התפילה מלווים אותו לביתו. בראש התהלוכה הולך החכם, כשהוא מזמר פזמונים שונים, והקהל עונה אחריו במקהלה. בהתקרב התהלוכה לבית החתן, מרקדים לפניו צעירי העדה וקרוביו.
16. בליל מוצאי-שבת מתחיל הטכס הידוע בשם "צובחיי" (שאבשי). עם צאת השבת נקהלים בבית החתן ידידי הזוג, קרובים ובני העדה, וכל אחד מצויד במתנה לזוג הצעיר. המתנות הן תרומות כסף, כלי בית ומטבח, כלי מטה, תכשיטים וכדומה. הכרוז מכריז תחילה על מתנת אבי החתן וקרוביו ואח"כ על מתנות קרובי הכלה. כל המתנות ותורמיהן נרשמים למזכרת לבני הזוג. בעת טכס זה מכבדים את האורחים בקפה ותה על חשבון החתן.
1. מקובל אצל בני העדה שכל המרבה בפרי בטן הרי זה מאושר, ואמנם רב מספר המשפחות ברוכות הילדים שבעדה.
2. דעה נפוצה בין בני העדה היא, שהאישה ההרה נמצאת בסכנה, וכי במשך ארבעים יום מעת לידתה יוצאות השפעות רעות ממנה ומסכנות את סביבתה. אמצעים שונים באים כדי למנוע סכנות אלה - לפני הלידה אסור לה לצעוד מעל לציפורניים גזוזות בלילה, וכשהיא נאלצת לעשות זאת, היא מזכירה שם מיוחד. כשהיא מבקרת באיזה בית, מגישים לה תכף ומיד מהמזון או מהפירות שאוכלים שם, כי תאוות האם משפיעות על צורת הוולד והוא עלול להוולד בעל מום, אם תאוות אלה לא תבואנה על סיפוקן, וכיו"ב.
3. במשך ארבעים היום שלאחר הלידה אסור לה ליולדת לצאת בלילה לבדה ואישה אחרת צריכה ללוותה. אסור להם לנשים שילדו לא מזמן וכן לזוגות מאורסים להתקרב ליולדת, וכשנאלצים לעשות כן, יש לתת תחילה פרוסת לחם ליולדת ולקבל ממנה פרוסה משלה תמורתה, או להחליף מחטים עמה.
4. הולדת בן זכר מעוררת שמחה גדולה. רבים מקרובי המשפחה חפצים להיות הראשונים לבשר את האב על הולדת בנו; לעומת זאת, הולדת הבת מעוררת הרגשה לא נעימה, ובפרט כאשר עדיין לא נולדו בנים זכרים למשפחה.
5. הברכה המקובלת על הולדת הבן היא "בסימן טוב".
6. יום השבת שלפני יום המילה נקרא "שבת אבי הבן". בבית-הכנסת שבו מתפלל אבי הבן נערכת התפילה בחגיגיות מיוחדת. חולקים לו לאב כבוד גדול, ורבים הם אורחיו.
7. אור ליום המילה עורכים טכס הנקרא "ששה". הטכס כולל לימוד "ברית-עולם" לכבוד אליהו הנביא ז"ל (פתיחת אליהו וקטעי זוהר מפרשת לך-לך). את הקטע האחרון אומר אבי הבן, ובסיומו אומרים "רבי חנניא" וכו' וקדיש על ישראל. עוד לפני כן מביא בעל מצוות "כסא ושעוה" את כסא אליהו הנביא ז"ל מבית-הכנסת לבית אבי הבן. את הכסא מעטרים ברימונים מכסף, והבאים לבית מנשקים אותו מיד עם כניסתם. לאחר לימוד "ברית עולם" פותחים באמירת פיוטים בענייני המילה, והשמש מעביר את ה"קנדלא" (מגש נחושת שבו מעמיד נרות רבים ובמרכזם נר גדול) להדלקה. בראשונה מדליקה היולדת את הנר המרכזי ומשליכה מטבע לצלחת מלאה מים העומדת אף היא על ה"קנדלא". אח"כ מדליקים הגברים, נר לאיש, נר לאיש, וכל אחד מהם אף הוא משליך מטבע לצלחת. אם נדלקו כל הנרות ונותרו אנשים שלא הדליקו, מכבה השמש חלק מן הנרות וממשיך להגיש את ה"קנדלא" לאנשים הנותרים. אחר שהגברים יצאו, ידי חובתם, פונה השמש לחדר הנשים, ואף הן מדליקות ומשלשלות מטבע לצלחת. בשעה שהשמש טרוד בהדלקת ה"קנדלא", מגיש אבי הבן לקרואיו את הכיבוד הנהוג בטכס זה: גרעינים, בוטנים קלויים וחומוס שלוק, ואם רוצה להוסיף - הרשות בידו.
בסיום ההדלקה מוכר השמש את ה"קנדלא" במכירה פומבית. קרובי אבי הבן משתדלים שלא להוציא את הברכה מביתם והם מרבים במחיר וזוכים ב"קנדלא". הכסף שהצטבר בקערה שייך לזוכה.
8. בדרך כלל משתדלים למול בבית-הכנסת, מיד לאחר תפילת שחרית. לפני התפילה מוביל בעל מצוות "כסא ושעוה" את כסא אליהו מבית האב לבית-הכנסת. אחר התפילה מכריז השמש שתהיה מילה. כל מי שיכול להמתין, מחכה ברצון כדי להשתתף במצווה זו. הנשים מתאספות בבית היולדת ומכינות את התינוק למילה. לאחר שרחצוהו והלבישוהו, הן מביאות אותו בתהלוכת שמחה לבית-הכנסת, תחילה שתי סבותיו ואח"כ נשים אחרות, בזו אחר זו. נשים נוספות יוצאות במרוצה מבתיהן כדי להצטרף לתהלוכה. כשמופיעות הנשים עם התינוק ליד בית הכנסת, מכריז המוהל ואומר: "ברוכים היושבים והעומדים". הקהל קם, על רגליו ואומר: "ברוך הבא בשם ה'". זכות הסנדק - לסבו של הילד מצד אמו. אבי הבן אומר מספר פסוקים ואח"כ מברך ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". המוהל מברך על המילה ומבצע את המילה. אח"כ מברך אבי הבן ברכת "שהחיינו". לאחר המילה מראה המוהל חתיכת צמר גפן מגואל בדם הברית לנוכחים, רוחץ ידיו ומברך על היין. בשעה שאומר "בדמייך חיי", מטביל את אצבעו ביין ושם אותה בפי התינוק, אח"כ אומר את המזמור "שיר המעלות" וקדיש "יהא שלמא". כשהקהל יוצא מבית-הכנסת, עומד אחד מבני המשפחה בפתח ומחלק לכל אחד עוגה קטנה או ביסקוויט. רוב המשפחות מקיימות סעודת-מצווה במשך היום.
9. לפנים נהגו להניק את התינוק במשך שנתיים ימים. הדור הצעיר משתדל לגמול את התינוק בהקדם.
1. לפנים לא נהגו להרבות בשמחה ביום זה. בבית-הכנסת שבו הניח הבר-מצוה את התפילין, לא דחו את אמירת הוידוי והתחנונים. בימינו גדולה השמחה ומרובות ההוצאות לרגל מאורע זה. השמחה, החגיגות והטכסים כמעט זהים עם הנוהגים במסיבות חתונה - דואגים לתלבושת חדשה לכל בני הבית, מסיידים הדירה ואף דואגים לחידוש הרהיטים, אך רוחם של חכמי העדה אינה נוחה מבזבזנות זו.
2. לראשונה מניחים לנער את התפילין ביום שיש בו קריאת התורה. אור ליום ההנחה מקיימים נשף לכל קרובי המשפחה וידידיה. מבלים בשמחה, בשירה וריקודים עד לשעות הלילה המאוחרות. למחרת בהשכמה מובל הנער לבית-הכנסת בתהלוכת שמחה. הנער מניח את התפילין בפיקוח החכם, קורא פרשת "קדש לי" וממשיכים בתפילה. לרגל המאורע אין נופלים על פניהם ביום זה. בעל השמחה מכבד את אורחיו בכיבודים שונים בבית-הכנסת, כי ביום זה "המצוות" שייכות לו. חתן הבר-מצוה נושא בעצמו את ספר-התורה, ובעת הולכתו לתיבה זורקות הנשים סוכריות ומהללות בקלילי... הבעת שמחה זו חוזרת בעת עלות הבר-מצוה לקרוא בתורה. לאחר הקריאה יורד הבר-מצוה מהתיבה ומנשק את ידי החכם, אביו, קרוביו וזקני העדה. לאחר גמר התפילה מלווה הבר-מצוה לביתו בתהלוכת שמחה - החזן אומר קטעי פזמונים מיוחדים, והקהל חוזר עליו במקהלה, מוחאים כפיים, רוקדים ושרים עד הגיעם לבית הבר-מצוה. את המלווים מכבדים בממתקים, בעוגות ובשתייה.
3. בחליצת התפילין בפעם הראשונה רואים סגולה לזיווג טוב, ועל כן מתכבדת בה אחת מקרובי המשפחה שהגיעה לפרקה.
4. בערב מתקיימת סעודת מצווה. כל מוזמן מקבל את מנתו שכוללת בשר, ביצה, סלטים ומשקאות. כטוב לב הקרואים ביין ולפני ברכת המזון דורש הבר-מצוה את דרשתו. עם גמר דבריו אומר האב: "ברוך שפטרני מעונשו של זה", מגישים מים אחרונים ומברכים ברכת המזון.
5. השבת שאחרי יום הטכס ידועה בשם "שבת הבר-מצוה". ביום זה באים רבים להתפלל בבית-הכנסת של הבר-מצוה. כל "המצוות", פרט להפטרה, ואף אמירת תפילת שחרית, שייכות לבעל השמחה. לאחר התפילה מלווים את החתן בתהלוכת שמחה לביתו ויושבים לאכול עמו סעודת שחרית שמביא כל אחד מביתו. רבים הם המבקרים בבית הבר-מצוה, מאחלים לו "מזל-טוב" ומגישים לו שי.
1. אין מרשים לבני הנפטר ללוות את אביהם בדרכו האחרונה אלא עד לשער החצר, ומשם מחזירים אותם הביתה בשעה שנושאי המיטה פונים לדרכם.
2. כשחוזרים מבית-הקברות, אין נכנסים לבית מבלי לרחוץ את הידיים תחילה, בבית הנפטר מכינים דליי מים וכלים לרחיצת ידים ומניחים אותם בפתח הכניסה לחצר, המלווים רוחצים את ידיהם בזה אחר זה ואין אדם מקבל את הכלי מידי קודמו. גם הפונה לביתו מבלי לסור תחילה לבית הנפטר אינו נכנס הישר לביתו אלא עומד בחצרו וקורא לבני הבית להגיש לו מים לרחיצת ידיו.
3. בשעה שנושאים את המיטה לבית העלמין, דואג שמש בית-הכנסת להכין סעודת הבראה לאבלים (על חשבון "קופת העריכה" שבבית-הכנסת). הסעודה מורכבת מיין, ביצים, לחם ופירות. כשחוזרים מבית-העלמין, פונים החכם ונכבדי העדה אל בית הנפטר. האבלים יושבים על שמיכות הפרושות על הקרקע. החכם ניגש אל המבוגר שבין האבלים ואומר לו לקרוע את בגדו העליון. האבל מברך "ברוך דיין האמת" וקורע. אחריו מברכים וקורעים את בגדיהם יתר האבלים. החכם מתחיל לדבר בשבח הנפטר ותוך דרשתו מגיש השמש את סעודת ההבראה.
4. בכל שבעת ימי האבל אין האבלים אוכלים משלהם. בני העדה באים לבית האבלים ומביאים עמם מאכל ומשתה. הגבאי והשמש קובעים לכל אחד מבני העדה את היום ואת הארוחה שעליו להביא. להספקת ארוחת הערב מזמינים בדרך כלל את העשירים, כי ארוחה זו צריכה לכלול גם משקה חריף.
5. נפטר אדם נשוי, מתפללים בביתו שחרית, מנחה וערבית. בימים שיש בהם קריאת התורה, מלווים את האבלים לבית-הכנסת לאחר תפילת שמונה-עשרה, וציבור המתפללים בבית-הכנסת ממתין לבואם. אין האבלים יושבים במקומותיהם הרגילים אלא בקרבת הדלת. אחר התפילה ניגש החכם אליהם, קורא צידוק הדין ומנחם אותם באומרו: "תנחמו מן השמים", והאבלים עונים: "מן השמים תנוחם". גם כל יתר המתפללים ניגשים אל האבלים ומנחמים אותם בדרך זו.
6. ביום השביעי עולים האבלים וקרוביהם אל קבר הנפטר, לומדים פרקי משניות לפי שמו ואומרים קדיש. בערב מקיימים סעודה לעילוי נשמת הנפטר "סעודת ריש תמניה" (סעודת ראש שמונה), שאליה מזמינים את חכמי העדה ובה לומדים משניות, זוהר ועוד. בעת הלימוד מגישים קפה ותה, עם גמר הלימוד מגישים את האוכל שהוכן להזדמנות זו.
7. לאחר השלושים, ושנית לאחר גמר שנת האבל, נותנים האבלים סעודות הנקראות "סעודת ריש ירכא" (סעודת ראש-חדש) ו"סעודת ריש שאתא" (סעודת ראש-השנה). בשנת האבל לובשים בני משפחת הנפטר בגדים כהים ובלויים, ממעטים להשתתף בחגיגות ואין מסיידים את הבית. ויש מבני העדה שנמנעים מלאכול גרעינים ואגוזים.
8. במשך כל שנת האבל קונים האבלים פירות חדשים מיד עם הופעתם בשוק ומביאים אותם לבית-הכנסת לברך עליהם לאחר הדרוש בשעת מנחה. בפורים שולחים "זלוביי" (לביבות) לבית-הכנסת, לחלוקה כללית. במשך כל שנת האבל מתפללים מנחה ומעריב של ערבי שבתות ומוצאי שבתות בבית האבל. בליל שבת מביאים קרובי הנפטר אגודות פרחים ריחניים לבית-הכנסת, והמתפללים מתבקשים לברך עליהן בצאתם משם. האבלים דואגים גם לספק בשמים להבדלה במוצאי-שבת. ביום השבת קוראים את ה"משמרה"
3 - פסוקי נביאים וכתובים ומשניות לפי פרשיות השבוע. עם גמר הקריאה מגישים מפירות העונה ומזונות כדי לברך עליהם לעילוי נשמת הנפטר.
9. פוסקים מלומר קדיש שבוע אחד קודם השבוע שחל בו יום היארצייט. בשבת שלפני יום היארצייט קורא הבן את ההפטרה, ואם הוא נשוי - אף משמש שליח ציבור בשעת תפילת מוסף.
10. בכל שנה אומרים קדיש מתפילת ערבית של ליל השבת הקודמת ליום היארצייט עד ערבית שאחרי יום היארצייט (ולא עד בכלל). בליל היארצייט שולחים תבשיל לעניים או לחכם, על מנת שיברכו עליו ויאמרו את תפילת ההשכבה לעילוי נשמת הנפטר, מדליקים נרות בבית-הכנסת ומקיימים לימוד בבית, בו מגישים ברכות וכוסות משקה חריף. לימוד כזה נערך גם במוצאי יום היארצייט. רבים מבני העדה מקיימים את הלימוד ("משמרה") ביום השבת. לאחר תפילת הבוקר בה הולכים המתפללים אל בעל היארצייט, קוראים את האדרא רבא כשהיא מחולקת לקטעים, ומברכים על יין ופירות.
11. ביום היארצייט מתענים ועולים אל מצבת קבורת ההורים. שם לומדים מעט. מחלקים צדקה לעניים וקוראים קדיש לעילוי נשמתם.
פסוקי נביאים וכתובים ומשניות, עפ"י סדר הפרשיות, שנוהגים לקרוא מדי שבת בשבתו, ובפרט בבית האבל.
בראשית - יהושע עד פרק יא, תהילים עד פרק י, מסכת חגיגה.
נח - יהושע יא-יט, תהילים יא-יג, קנים.
לך-לך - יהושע יט עד סופו, תהילים כ-לג, מעשרות ומעשר שני.
וירא - שופטים עד פרק י, תהילים לד-מא, פאה.
חיי שרה - שופטים יא עד סופו, תהילים מב-נ, קדושין.
תולדות - שמואל א' עד ז, תהילים נא-סד, ברכות.
ויצא - שמואל א' ח-יב, תהילים סה-עב, כתובות.
וישלח - שמואל א' יג-כד, תהילים עג-עח, מועד קטן והוריות.
וישב - שמואל א' כה - שמואל ב' פרק ו, תהילים עט-פט, יבמות.
מקץ - שמואל ב' ז-יז, תהילים צ-קה, מקוואות.
ויגש - שמואל ב' יח עד סופו, תהילים קו-קיח, כלים.
ויחי - מלכים א' עד ה, תהילים קיט-קלה, בכורות.
שמות - מלכים א' ו-ט, תהילים קלו עד סופו, תענית ומגילה.
וארא - מלכים א' י-יח, איוב א-ה, מכות.
בא - מלכים א' יט, מלכים ב' ד, איוב ו-יא, נגעים.
בשלח - מלכים ב' ה-יא, איוב יב-יט, עירובין.
יתרו - מלכים ב' יב-יז, איוב כ-כד, אבות ועבודה זרה.
משפטים - מלכים ב' יח עד סופו, איוב כה-כז, בבא קמא.
תרומה - ירמיה עד פרק ז, איוב כח-לז, מידות.
תצוה - ירמיה ח-טז, איוב לח עד סופו, טבול יום.
כי תשא - ירמיה יז-ל, מגילת אסתר כולה, שקלים.
ויקהל - ירמיה לא-לו, מגילת שיר השירים, שבת.
פקודי - ירמיה לז-מח, משלי עד ה, טהרות וידים.
ויקרא - ירמיה מט עד סופו, משלי ו-יא, זבחים.
צו - יחזקאל עד ח, משלי יב-טז, מנחות.
שמיני - יחזקאל ט-טז, משלי יז-כא, חולין.
תזריע - יחזקאל יז-כא, משלי כב-כו, נידה.
מצורע - יחזקאל כב-כו, משלי כז-כט, זבים.
אחרי מות - יחזקאל כז-כט, משלי ל עד סופו, כריתות.
קדושים - יחזקאל ל-לט, דניאל א-ב, ערלה.
אמור - יחזקאל מ-מב, דניאל ג-ה, ביצה ויומא.
בהר סיני - יחזקאל מג-מה, דניאל ו-ז, שבועות.
בחוקותי - יחזקאל מו עד סופו, דניאל ח עד סופו, ערכין.
במדבר - ישעיה א-ד, עזרא א-ד, מכשירין.
נשא - ישעיה ה-ח, מגילת רות כולה, נזיר וסוטה.
בהעלותך - ישעיה ט-יב, עזרא ה עד סופו, תמיד.
שלח לך - ישעיה יג-יט, נחמיה עד ד, חלה.
קרח - ישעיהו כ-כג, נחמיה ה עד סופו, תרומות.
חקת - ישעיהו כד-כח, דבה"י א' עד ד, פרה.
בלק - ישעיהו כט-לב, דבה"י א' ה-י, אהלות.
פינחס - ישעיהו לג-לט, דבה"י א' יא-טז, בבא בתרא.
מטות - ישעיהו מ-מג, דבה"י א' יז-כב, נדרים.
מסעי - ישעיהו מד-מח, דבה"י א' כג עד סופו, עדיות.
דברים - ישעיהו מט-נז, מגילת איכה כולה, בבא מציעא.
ואתחנן - ישעיהו נח עד סופו, דבה"י ב' א-ג, שבועות.
עקב - הושע א-ה, דבה"י ב' ד-ז, כלאים.
ראה - הושע ו-יא, דבה"י ב' ח-יג, פסחים, ראש השנה וסוכה.
שופטים - הושע יב עד סופו, דבה"י ב' יד-כג, סנהדרין.
כי תצא - יואל ועמוס, דבה"י ב' כד-כו, גיטין.
כי תבא - עובדיה, יונה מיכה כולם, דבה"י ב' בז-לג, בכורות.
נצבים - נחום, חבקוק, צפניה כולם, דבה"י ב' לד עד סופו, מעילה.
וילך - זכריה א-י, מגילת קהלת א-ד, דמאי.
האזינו - זכריה יא עד סופו, קהלת ד-ח, עוקצין.
וזאת הברכה - מלאכי כולו, קהלת ט עד סופו, תמורה.
