|
|
ממנהגי יהדות לוב
 חתונה
הולדת בנים
בר-מצווה
אבלות
|
חתונה
2. אחרי שבע הברכות שוברים את הכוס שממנה שתו החתן והכלה, בעוד שהיא כמעט מלאה יין; היא נשברת על-ידי החתן, והיין נשפך על הארץ (השוה שו"ע אמה סי' קע"א).
3. בקהילת מסלאתה נהוג שהחתן לוקח את הכוס, אחרי ששתו הוא והכלה ממנה, ומוזג את יינה בכוס ריקה שהרב מחזיק באותה שעה. הרב שופך בחזרה לכוס החתן והחתן לכוס הרב, וחוזר חלילה עשרות פעמים, כשהקהל הנוכח מלהיב את שני הצדדים במחיאות כפים ובקריאות עידוד משולהבות. תוך כדי הרקות אלה נשפך היין, והשמחה רבה.
4. אבי החתן או אחד מקרוביו (במקרה שהאב אינו נמצא) מלביש את החתן טלית מצויצת. החתן לוקח את קצה הטלית ושם אותו על ראש כלתו. פרישת כנף הבגד על ראש האישה הוא סמל לנישואין: "ופרשת כנפך על אמתך" (רות ג, ט). בני הזוג נשארים מכוסים בטלית אחת עד תום שבע הברכות. המנהג להעמיד את החתן והכלה תחת חופה המוחזקת בידי אנשים אינו נהוג אצל יהודי לוב.
5. בקהילות העתיקות של ערי השדה, ובמיוחד בקהילת מסלאתה, הייתה קבוצה של בחורים הנקראים שושבינין (שוואש) מלווה את החתן בכל שבעת ימי המשתה שלפני החופה, ואתו הם הולכים בכל מקום שהוא הולך, וכן עושה קבוצה של בחורות עם הכלה. קרובים וידידים מזמינים את החתן והכלה לארוחה, יחד עם השושבינין, כך שבמשך שבעת הימים עוברות הקבוצות מבית אל בית, לפי ההזמנות.
בחגיגה שעושים בבית החתן בערב שלפני החופה, מנדב כל אחד סכום כסף, לפי יכולתו. סכום ניכר נאסף באותו ערב בדרך זו והוא נמסר לחתן ומשמש להוצאות חתונתם בדרך כלל גם נשאר לו סכום לא מבוטל לאחר החתונה. כל התרומות - כולל הארוחות - נרשמות בפנקס המשפחתי המיוחד לכך, ובבוא הזדמנות שמחה בבית התורמים (ברית מילה, בר-מצוה או חתונה) חייב החתן להחזיר לכל אחד מהם כפי ערך התרומה שתרמו לו. במקרה של השתמטות מצד החתן מקבל התרומות יכול התורם לתבוע אותו לדין תורה, המכריח אותו לשלם מה שקיבל (כמו שפסק מרן בשו"ע, אבן העזר סימן ס').
6. בטריפולי ישנה "תקנת ההישבון" שנתקנה ע"י קדמונינו זצ"ל בשנת תע"ז (1717), והיא שאם האישה נפטרה בלי להשאיר זרע, הרי חפץ שנשאר מנדונייתה בעין מבלי שחל בו שום שינוי, אלא הוא כפי שהביאתו עמה, אין בעלה יורשו אלא הוא חוזר ליורשיה מבית אביה. ונהגו לרשום כל התכשיטים והחפצים בכתובה גם מפני טעם זה (נוסח התקנה מובא בספר "השומר אמת", מאת ר' אברהם אדאדי, דף ע"ג).
7. בליל שבת שאחרי החופה (שקוראים לה "שבת ואברהם זקן" על שם הקריאה המיוחדת בתורה, ר' להלן) באים לבית החתן אחר תפילת ערבית (או מתפללים אצלו בבית) ומברכים שם שבע ברכות, כשהחתן והכלה עומדים כמו ביום הכניסה לחופה. ככה עושים גם למחרת אחר תפילת שחרית, אלא שביום נותנים לפני הקהל כיבוד קל, משקאות וממתקים.
בתפילת שחרית מוציאים לכבוד החתן בבית-הכנסת ספר תורה נוסף. אחרי שמעלים כמה מקרוביו "לכבוד החתן", הוא עולה לתורה בספר זה וקוראים בפרשת חיי שרה שבעה פסוקים, מהפסוק "ואברהם זקן" עד "ולקחת אישה לבני משם". החזן קורא פסוק ראשון, ואחד מהקהל, בעל קול נעים, קורא את התרגום (אונקלוס) שלו, וכך נוהגים לגבי יתר הפסוקים. את תרגום הפסוק האחרון קוראים לאחר הברכה האחרונה על התורה, כדי שלא לעשות הפסק בין הקריאה לברכה. כאשר חוזר החתן למקומו, שרים: "לך לשלום במקומך, ירצה הא-לוהים את מעשיך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". כך נוהגים לגבי מי שנושא כלה בתולה. לנושא אשה אלמנה אין קוראים (ראה מגן אברהם בשו"ע אורת חיים קמ"ד, סעיף קטן ה').
8. מנהג מיוחד במינו נהוג אצל יהודי הג'בל (חבל ההר). בחג הסוכות, ביום טוב שני של גלויות, מתכנסים כל החתנים שנכנסו לחופה בערב החג, הם ושושביניהם וקהל רב, על-יד באר מים (וכשעברו בני קהילה זו לעיר זוארה, היו מתכנסים על חוף הים), ומקיימים מרוץ החתנים הנקרא בפי כולם "מרוץ והוא כחתן". החתנים רצים במלוא כוחם שעה ארוכה לקול צהלתם, מחיאות כפיהם ושמחתם של כל הנוכחים. לאחר מכן, חוזרים הביתה בתהלוכה, שרים שירים מיוחדים לכבוד החתן ושם עושים מסיבה לכבוד המאורע. זקני העדה מסתמכים על הפסוק: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח", ומזה שם המרוץ "והוא כחתן".
הולדת בנים
מנהג זה של חלוקת מי פרחים בבית-הכנסת נהוג גם כשעולה לתורה בר-מצוה או חתן. בעל השמחה הוא המספק את מי הפרחים.
2. נוהגים לקשט את החדר שבו מתקיימת ברית מילה ברדידים צבעוניים, אותם תולים משני צדי הכניסה. לרוב בוחרים בצבע אדום. יש אומרים שמקור מנהג זה מימי האנוסים, שהיו מפחדים למול לפי דיני ישראל, ע"י מוהל מוסמך ובנוכחות מנין אנשים. מכיוון שלא יכלו לתת פרסום לברית מפחד האויבים, נהגו לתלות רדידים אדומים אלה, הרומזים לדם ברית, למען ידעו האנוסים שיש בבית זה ברית מילה ויכנסו לתוכו.
3. ר' אברהם אדאדי ז"ל כתב בספרו "ויקרא אברהם" (פרק "מקום שנהגו") שהמנהג הוא לכבד את אבי היולדת להיות סנדק אצל הבן הראשון, ואם איננו, זוכה בכיבוד זה אחיה, ובלבד שהסנדק מביא משלו, קודם המילה, את כל הבגדים הצריכים לתינוק.
4. ביום שלפני הברית, לפנות ערב, באים לבית היולדת וקוראים בנעימה את ההלל השלם עם ההלל הגדול. ילדים רבים מתאספים ומצטרפים לקריאה זו. בעל הבית מכבד את הקוראים במשקה ועוד, ואת הילדים הוא מכבד בפולים או "חומוס" קלויים ומבושלים, בתוספת מטבע קטנה לכל ילד. לילדים חוש ריח מפותח מאוד והם יודעים יפה, היכן יש "הלל", והם נוהרים לשם מכל הרחובות הסמוכים.
מיד אחר כך באות נשים, מקרובות המשפחה, ודכות "הבשמים" כשהן בסמוך לכסא אליהו, זוהי תערובת של מיני תבלין ופרחים מיובשים, שאבי הבן קונה בכדי להכין מהם את הבשמים, אותם מגישים לקהל בשעת המילה. הנשים דכות ומערבבות אחר כך את הבשמים הכתושים במי בושם, עד שריח התערובת משיב נפש. בשעת הדיכה שרות הנשים המומחות לכך (הן באות לכל בית שיש בו ברית מילה ומתיישבות תחת "כסא אליהו") שירי קודש על המשיח, אליהו הנביא, האבות, משה, אהרן, יוסף הצדיק, ארץ ישראל, שבח התורה ועוד. שירים אלה מושרים בשפה הערבית המדוברת ובמנגינה עממית המושכת את הלב. הם מלאי געגועים לכל דבר שבקדושה ומביעים את כיסופי הדורות לגאולה ולשיבה לארץ-ישראל, את הקשר הנצחי של עם ישראל לתורתו ואת האמונה החזקה שרק בה יוכל לחיות ולשוב לימי תפארת עלומיו. לקבוצת שירים זו קוראים "ג'נא הספר" = שיר הספר.
5. בערב שלפני הברית מתאספים בבית היולדת וקוראים את הקטע בזוהר לפרשת "לך לך" המתחיל ב"ויאמר אליו אני א-ל שדי", עד סוף הסדרה, ושרים כמה שירים מענינא דיומא.
6. על כסא אליהו הנביא שאותו תולים בחדר-היולדת ומכסים בטלית ועליה מפה של ס"ת שלוקחים מבית-הכנסת, מניחים צלחת מלאה חול נקי. חול זה משמש בשעת המילה להטמין בו את הערלה ולשפוך בו את דם המציצה מפי המוהל. על החול מניחים שתי ביצים הנשארות בצלחת במשך כל הלילה. נותנים לאחר הברית את הביצים לאישה חשוכת ילדים - סגולה לפרי בטן.
ממעל לראשה של היולדת עושים, מצואתו הראשונה של התינוק, צורת מפתח (על הקיר או בנייר שתולים אל הקיר) - רמז למה שנאמר בתלמוד שמפתחה של חיה (יולדת) הוא אחד משלושת המפתחות השמורים בידי הקב"ה.
על דלתות חדרה של היולדת תולים שני ניירות, שבהם מודפסים השבעות וקמיעות נגד כל מיני מזיקין העלולים לבוא לבית היולדת ולהזיק לאם ולתינוקה.
7. מקובל לקרוא לנכדים ולנכדות על שמות הסבים והסבות שנמצאים בחיים. דבר זה גורם שמחה גדולה לזקנים, בראותם שעוד בחיים רואים את שמם מונצח בנכדיהם.
8. מקובל בכל ערי לוב (וגם כיום בריכוזים שבהם נמצאים עולי לוב) שלא לומר תחנון בכל בתי-הכנסת בתפילת שחרית ביום שיש ברית מילה בעיר. מקורו של מנהג זה בתקופה קדומה, כאשר בכל מדינת לוב היה בית-כנסת אחד ובו התפלל מנין אחד, ונמצא שביום שיש ברית מילה, בלי ספק היו גם אבי הבן והסנדק בין המתפללים. ואף על פי שהישוב גדל ובתי-הכנסת והמניינים רבו, המשיכו לנהוג כך עד היום.
9. בעלי השמחה שולחים בערב יום המילה לכל קרוביהם ושכניהם (במושבי העולים שולחים לכל המשפחות שבמושב) צלחת מלאה פולים או חומוס מבושלים, מאלה שהכינו לכבוד ה"הלל". המשפחה המקבלת את המנחה הזאת, איננה מחזירה את הכלי ריק. היא שמה בו ביצים או כמה כפיות של סוכר ומחזירה אותו לבעלי השמחה.
מנהג זה שלא להחזיר ריקן לבעליו כלי שבו הובאה איזו מנחה, נהוג בכל המקרים של משלוח מנות, ולאו דווקא בשמחת ברית מילה. המיוחד בשמחת ברית מילה הוא שמחזירים אחד משני הדברים הנ"ל - ביצים או סוכר.
10. במלאת לילד ארבעים יום עושה לו אמו חגיגה קטנה, המתבטאת בהדלקת נרות בבית ובבישול פולים או חומוס שמהם היא מחלקת לשכנים. לערב זה קוראים "ליל הארבעים". ייתכן שמספר זה של ארבעים יום צריך להיות מקביל לארבעים יום של יצירת הולד, וכמו שספרה לה האם ארבעים יום שבעת יצירתו עד שנודע לה שנוצר עובר במעיה, כך היא מונה ארבעים יום לאחר הוולדו13.
11. בהגיע התינוק לגיל צמיחת שיני החלב, תופעה שגורמת לעתים קרובות לחום ולנפיחות בחניכיים, הולכת האם לבית-הכנסת הקרוב ומבקשת מהשמש לתת לה את קולמוס הכסף שהקורא בתורה מחזיק בו בשעת הקריאה. היא מעבירה אותו פעמים אחדות על חניכי התינוק ומאמינה שעי"כ תצמחנה השיניים ללא כאבים.
12. כשהתינוק ישן בעריסתו, והאם צריכה לצאת לשעה קלה ולהשאיר אותו לבדו, היא שמה ליד ראשו חומש, סידור או תיק הטלית והתפילין, לשם שמירה עליו, והיא יוצאת בביטחון גמור שלא יאונה לו כל רע.
13. ביום שבו נכנס הילד לתלמוד תורה, לוקחת האם ביצה ראשונה לתרנגולת (תרנגולת מבכירה), שולקת אותה עד שתהיה קשה ומביאה אותה עם הילד אל הרבי, הרבי קולף את הביצה וכותב עליה את האותיות ת, צ, ל, מ, מ, ק, י, ג, ע, ה נ, מ - ראשי התיבות של הפסוקים "תורה ציווה לנו משה" וגו' ו"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". אחר כך הוא קורא עם הילד מלה במלה את הברכה "שהכל" ומאכילו את הביצה. אחר כך הוא לוקח את החומש, טופח בו בקלות על ראשו של הילד, וכך עושים גם ילדי הת"ת - למען יכנסו דברי תורה בראשו.
בר-מצוה
2. ביום הכנס הבן לעול מצוות, ולאחר שגמר ללבוש את כל בגדיו (את הבגדים העליונים מלבישים אותו הקרובים והקרובות) ומתכונן ללכת לבית-הכנסת, מבקש הנער את סליחתה של האם על כל אשר חטא נגדה, מגיש לה את ידיו לרחיצה, והיא שופכת מים עליהן. רגעים אלה הם מרגעי האושר בחייה של אם, ועליהם אינה מוותרת בשום מחיר.
3. אחרי רחיצת-ידיים זו מלביש האב את הבר-מצוה טלית, והקהל מלווה אותו לבית-הכנסת, תוך שירים וזמירות, כשהוא עטוף בטלית ונתמך משני צדדיו ע"י שני ילדים מחבריו, המתחלפים לאורך כל הדרך עד לבית-הכנסת.
4. אין יהודי לוב נוהגים לעשות חגיגת בר-מצוה באחד משאר ימות השבוע, החגיגה והעלייה לתורה מתקיימות ביום שבת, חוץ ממקרים נדירים מאוד כשהמשפחה אינה יכולה להרשות לעצמה עריכת שמחות וחגיגות - וזה לרוב אם אחד מהורי הנער נפטר באותה שנה. במקרה כזה מביאים את הנער לבית-הכנסת ביום שני או חמישי, מלבישים אותו טלית ותפילין ליד ארון הקודש, הוא עולה לתורה באותו יום, ובכך מסתיים הכל.
5. מנהג מקובל להקדים בהכנסת הילד לעול מצוות גם לפני היותו בן י"ג שנים, אם הוא יתום מאב או מאם, כדי שהנער יקיים מצוות ויגרום בזה לעילוי נשמת הנפטר.
6. מנהג יפה נהגו אנשים רודפי צדקות ואוהבי מצוות, שעם הכנסת בנם לעול המצוות מצרפים אליו ילד אחר, יתום או עני, ואין מפלים ביניהם לא במלבושים ולא בחגיגה ובכיבודים, כאילו שניהם אחים בני אותם ההורים.
7. גבאי בתי-הכנסת או ועדי הקהילות נהגו לעשות חגיגת בר-מצוה כללית לילדים רבים בני משפחות מעוטי יכולת. קונים להם מערכות בגדים שוות ועורכים להם מסיבה כללית שבה משתתף קהל גדול יחד עם בני משפחותיהם של חתני המסיבה. לרוב מכוונים חגיגות כאלה בימי חג השבועות - חג מתן תורה.
8. במניין שבו מתפלל נער שמניח תפילין בפעם הראשונה, אין אומרים בו תחנון.
9. אין מנהג "בת-מצוה" נהוג בקהילות לוב.
אבלות
2. כשנפטר אדם והניח אישה בהריון, נוהגים שנושאי ארון הנפטר עומדים עם הארון בפתח החדר שממנו הוצא, ואשת הנפטר עוברת מתחת לארון, לעיני קהל המלווים - והיה זה אות שהיא הרה. מנהג יפה זה בא למנוע לזות שפתיים על האלמנה. כשנולד בן זכר אחרי פטירת האב, הוא נקרא על שם האב המנוח.
3. לאחר הקדיש שאומרים על יד בית-הכנסת, קורא השמש בקול רם: "מחילה יא קהל!" בזה הוא מזכיר לקהל המלווים לבקש סליחה מהנפטר ולתת לו מחילה. הקהל עונה: "מחילה", קריאה הכוללת מתן מחילה לנפטר ובקשת מחילה ממנו.
4. נהגו שבניו של הנפטר אינם מתקרבים כדי ד' אמות למטת אביהם, וכן אין נכנסים לבית-הקברות אחרי מיטתו, אלא מחכים בפתח עד צאת הקהל אחרי הקבורה, ושם, בפתח בית העלמין, אומרים קדיש, עורכים השכבה לנפטר ומנחמים את האבלים.
5. בשעת הלוויית המת, כשעומדים ליד בית-הכנסת לאמירת קדיש, וכן אחר קבורת המת, נוהגים אנשי חברה קדישא לאסוף נדבות תוך כדי קריאת זירוז: "צדקה תציל ממות". כסף זה עובר לח"ק, או לקופת "תלמוד תורה" השולחת מקהלת ילדים ללוות את הנפטר בקריאת קינות לאיש, ופרקי תהילים לאישה. נהגו שאותם קרובי הנפטר, שעליהם חלה חובת אבילות, אינם תורמים למעשה צדקה זה, וזאת משום שבחלק מן הכסף שנאסף בהזדמנות זו קונים את צרכי סעודת ההבראה, וסעודה זו צריכה להיות משל אחרים.
6. איש חברה קדישא מביא לאבלים את סעודת ההבראה (לחם עם ביצה או זיתים) והוא עומד על האבלים עד שיגמרו לאכול. אח"כ הוא אוסף את שיירי הסעודה (לחם, קליפות הביצים או גלעיני הזיתים) ומקפיד מאד שלא להשאיר כלום בבית, ואפילו לא פירורי פירורין. את הכל לוקח איש הח"ק וקוברו באדמה. ייתכן שזה סמל לקבורת האבילות, שלא תחזור עוד למשפחה.
7. כל העוסקים בצרכי המת, הן אלה היושבים אצלו בשעת הגסיסה הן אלה העוסקים בטהרת המת ובכריית הקבר וכו', עושים זאת בדרך כלל שלא על מנת לקבל פרס, וכל מעשיהם לשם מצווה. כנגד זה עושים אנשי הקהילה לאנשי חברה קדישא שתי מסיבות בשנה, ביום טוב האחרון של פסח וביום שמחת תורה. למסיבות אלה קוראים "סעודת רבי-גרשון"14. במסיבות אלה מגישים ל"חברים" ערק לשתיה ופולים או חומוס מבושלים, ומבלים שעה ארוכה בשירות ובזמירות. נוסף לזה שולחים לכל "חבר" (וכן ל"חברות" המטפלות בטהרת נשים נפטרות) קצת ערק הביתה. השכנים והשכנות טועמים מזה ומאמינים שזו סגולה לאריכות ימים.
8. בימי השבעה מתקבצים בבית האבל לשלוש התפילות. בין מנחה למעריב מספיד דרשן ת"ח את הנפטר (או הנפטרת) בדברי תורה ובשבחי הנפטר. אח"כ אומרים קדיש דרבנן ומתפללים תפילת מעריב. אחר התפילה יושבים האבלים לארץ והקהל עומד סביבם. החזן אומר השכבה, ואחר כך אומרים כל הקהל את הפסוקים: "בלע המות לנצח" וגו', "יחיו מתיך" וגו', "והוא רחום" וגו' ופונים לאבלים לאמור: "מן השמים תנוחמו". האבלים עונים: "ובירושלים תנוחמו" ועומדים.
9. במשך שבעת ימי האבלות נמנעים מאכילת בשר, ורק בשבת שבתוך ימי השבעה אוכלים בשר, אך באבלות על הורים אין אוכלים בשר גם בשבת.
10. בערב שבו מסתיימים ימי השבעה, באים לבית האבל להספד ולתפילות וגם לומדים משניות למנוחת הנפטר. ישנו סדר קבוע של לימוד לפי החיד"א ז"ל, והוא: המסכתות נדרים, חלה, תמיד, מנחות וזבחים. כמו"כ לומדים פרקי משנה שאותיותיהם הראשונות הן כמו אותיות שם הנפטר ושם אמו, לקט של פסוקים מספרי התנ"ך וביניהם ספר רביעי של תהילים, כמה קטעים ממסכתות שונות והקטע בזוהר לפרשת ויחי המתחיל ב"ויקרבו ימי ישראל למות", ומסיימים בקדיש דרבנן.
11. סדר לימוד זה נקרא בפי העם בשם "פקידה". כמוהו עושים בסוף ה"שבעה", בסוף ה"שלושים", בסוף שישה חדשים וכן ימים אחדים לפני תום י"א חדשים (מקפידים לעשות את ה"פקידה" האחרונה לפני תום י"א חדשים, בהתאם למאמרם ז"ל: "משפט רשעי ישראל בגיהנם י"ב חודש", ובכדי שלא להחזיק את הנפטר לרשע, מקדימים לעשות את הלימוד לפני התחלת החודש הי"ב). על סדר לימוד זה חוזרים בכל שנה ביום הפטירה (יום היארצייט) וקוראים לזה "פטירה".
12. ביום האחרון לשבעה, לאחר תפילת שחרית ולאחר ההשכבה אומרים במקום הפסוקים הנ"ל (בלע המות וגו'), "לא יבוא עוד שמשך" וגו', "כאיש אשר אמו תנחמנו" וגו'. אל האבלים אומרים: "מאבל לשמחה", והם עונים: "ובירושלים תשמח", והאבל מסתיים.
13. בסוף ה"שבעה" וכן בסוף ה"שלושים", בסוף שישה חדשים ובתום אבל ה-י"ב חודש (כמה ימים לפני תום החדש האחד עשר, כנ"ל) מכינים קרובי הנפטר אוכל ומביאים אותו למושב הזקנים או לילדי ת"ת, וכן למשפחות עניות - צדקה לעילוי נשמתו של הנפטר.
14. לנפטר ממין זכר שהגיע כבר לגיל המצוות, עושים נר בבית-הכנסת עם הקדשה לזכרו. הקדשה זו כוללת את שמו ואת תאריך פטירתו ואיזה פסוק מתאים ("נר ה' נשמת אדם", "טוב שם משמן טוב" וכדו'). מקפידים שהנר יהיה דלוק בזמני התפילות כל י"ב חודש.
15. כשהנפטר זקן בא בימים, ובמיוחד, אם היה ידוע כאיש ירא שמים, נוהגים לערוך "סעודה" למלווים לפני הוצאת ארונו מהבית, כמה גרגירי חומוס לכל אחד ולפעמים גם טיפת ערק. האנשים טועמים, והנשים נותנות לבניהן לטעום - סגולה לאריכות ימים.
ובדומה לכך, רבות הן הלוקחות לעצמן או לבניהן חתיכה קטנה משיירי התכריכין של הנפטר הזקן כדי לתלותה על גופן - גם זה סגולה לאריכות ימים. בהלויית נפטר שכזה אין אומרים קינות, אלא מלווים אותו בשירת "בר יוחאי", "יגדל א-להים חי", "אדון עולם" וכדו'.
