פסח


תימן
אשכנז
אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
כורדיסתאן
תוניסיה
בבל
לוב
חסידי חב"ד
החסידים
מרוקו
פרס (איראן)
ג'רבא

ממנהגי יהדות תימן
1. בארץ בטלו ההכנות המיוחדות שהיו יהודי תימן עורכים בעריהם בקשר לפסח. בכמה כפרים בארץ נמצאים עדיין יוצאי תימן שאופים את המצוות בבית, מדי יום ביומו, כמנהג תימן.

2. את החרוסת מכינים אור לי"ד בניסן אחר הבדיקה או בערב יום-טוב ומשתפים בעשייתה את הילדים (פרטי הכנת החרוסת עיין "אגדתא דפסחא" מהדורת ר' יוסף קאפח ע' 13, ושם מפורטים מנהגי ליל הסדר של יהודי תימן).

3. בשבת שחל בה ערב פסח אין עושים את ה"כבאנה" המיוחדת לשבת בבוקר (ראה לעיל - 1. 2.). בשבת זאת מבשלים בקדירות של פסח ושופכים מהן אל קערות חמץ כדי לטבל בהם פת חמץ.

4. בליל פסח נוהגים לגמור ההלל בביהכ"נ, בצוותא ובקול רם, בלא ברכה.

5. בקידוש ליל פסח מוסיפים בברכה שניה "תרומה הבדילנו מכל עם" לרס"ג, ואין חוששים להפסק.

6. בליל הסדר אין משתמשים ב"קערת פסח", אלא מסדרים את הירקות מסביב לשולחן, ואת יתר המאכלים שמים לפני כל אחד מהמסובים. כל הטיבולים הם בחרוסת.

7. יש הנוהגים עדיין שהילד הקטן אומר "מה נשתנה" בערבית ("מא כ'בר") ומקבל בשכרו "ביצה מגולגלת".

8. את "ההגדה של פסח" קוראים כל המסובים יחד ובקול רם, בנעימה של משנה. כאשר מגיעים ל"דיינו", אחד קורא "אלו" וכו', ושאר המסובים עונים אחריו: "דיינו". (בתימן נהגו גם להרים את השולחן). את ה"הלל" קורא אחד, ואחר כל פסקא עונים המסובים: "הללויה".

9. בסוף ההגדה מוסיפים באמצע ברכת "גואל ישראל" את הקטע "אתה גאלת את אבותינו ממצרים", ואין חוששים להפסק.

10. אחר ברכת השיר קוראים "שיר השירים" (בלי פיוטים ובלי "חד גדיא").

11. אין במנהגי יהודי תימן לא גניבת האפיקומן ולא כוס של אליהו.

12. כוס חמישי הוא רשות, והרוצה בו אומר עליו את ה"הלל הגדול".

13. בכל שבעת ימי הפסח מברכים על ככר וחצי, משום "לחם עוני".

14. אין מאכלים המיוחדים לפסח. אורז וקטניות נהגו יהודי תימן בהיתר.

15. בשבת חוה"מ של פסח ובשביעי בו קוראים בבית-הכנסת "שיר השירים". כל אחד קורא פסוק, כולם חוזרים עליו ואח"כ הוא קורא את תרגומו.

16. ספירת העומר נאמרת בלשון ארמית. החזן מברך והצבור עונה אמן וסופר:
"האידנא תלתא ותלתין יומי בעומרא דאינון ארבעה שבועי וחמשא יומין".
17. במנהגי תימן אין כל זכר לאבילות בימי העומר. חלק ממנהגי האבילות שנתקבלו בתימן, נקבעו לפני מאתים שנה, בערך ע"י אחד השדר"ים מא"י שביקר שם.
חזור לראש


ממנהגי יהדות אשכנז
1. בשבת הגדול דורש הרב בבית-הכנסת על ענייני היום ודיני פסח, ואחרי מנחה קורא כל אחד בבית את ההגדה.

2. הבנים הבכורים צמים בערב-פסח, ובמקום הבן שטרם יגיע למצוות, צם אביו. כשגם האב בכור, יש שהאם צמה במקום הבן. מכיוון שהשתתפות בסעודת-מצווה פוטרת מן הצום, התפשט המנהג לכוון סיום מסכת לערב-פסח, ומזמינים את הבכורים להשתתף בסעודת הסיום, כי מצוות תלמוד-תורה עדיפה על צום ועינוי.

3. לפני מנחה עושים בבית-הכנסת עירובי חצרות לכל השנה במצה שאפו במיוחד למטרה זו. את מצת העירוב שומרים בבית-הכנסת במקום גלוי לעין עד הפסח הבא. את מצת העירוב של השנה המסתיימת שורפים עם שרפת החמץ, שמא החמיצה.

4. כמעט שאין מגעילים כלים לפסח. ברוב הבתים ישנה מערכת כלים שנייה "כשר לפסח", ועם החלפת הכלים נכנסת אווירת החג לבית.

5. מקפידים שלא לאכול אורז וקטניות, ורק בשעת דחק גדול, כגון בימי מלחמת-העולם הראשונה, וכן בירושלים בשעת המצור בשנת תש"ח, התירו לאכול אותם, בתנאי מפורש שכאשר המצב יחזור לתקנו, יחזור גם האיסור לקדמותו.

6. בערב-פסח אין אוכלים מצה, אבל מותרים לאכילה מאכלים העשויים מצה מבושלת.

7. בתפילת מעריב אומרים פיוטים - מערבית, ולפני התפילה בלחש אומרים "וידבר משה את מועדי ה'" וגו' (ויקרא כג, מד). בלילי הפסח אין מקדשים בבית-הכנסת.

8. מקשטים את שולחן הסדר בכל כלי הכסף והזהב שנמצאים בבית. שמים בקערה את שלוש מצות המצווה, שלפעמים מציינים אותן כבר בשעת אפייתן. התחתונה נקראת "ישראל", האמצעית - "לוי" והעליונה - "כהן". על ה"קערה" שמים בין השאר "זרוע" - עצם (של בהמה) צלויה באש, זכר לקרבן הפסח, וביצה צלויה ברמץ, לסימן אבל, זכר לקרבן החגיגה. את הביצה אוכלים לפני הסעודה, אחרי אכילת המצווה של מצה ומרור.

9. כשערב-פסח חל בשבת, מבדילים אחרי הקידוש, והוא הדין כשיום ראשון של פסח בשבת - בסדר השני. סדר הקידוש-ההבדלה הוא "יקנה"ז" (יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן), ומכיוון שביטוי זה מזכיר בגרמנית "לצוד את הארנבת" (יאגען האז), מוצאים באיורי ההגדות בצד הקידוש ציורים של ציד ארנבות.

10. יש שהאב לוקח את האפיקומן העטוף במפה על כתפו ומספר לילדים "ככה יצאו אבותינו ממצרים: משארותם צררת בשמלתם על שכמם" (שמות יב, לד). בהרבה משפחות "גונב" אחד הילדים (או כולם במשותף) את האפיקומן, והאב "פודה" אותו על ידי מתנות שהוא מבטיח תמורת החזרתו.

11. ניגוני השירים והתשבחות כגון "הלל" הם בניגון-פסח הידוע. בסוף הסדר שרים, גם זה בניגונים הקבועים במסורת, את השירים "אחד מי יודע", "חד גדיא", והחשוב מכולם הוא השיר "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב", שמקובל לשיר אותו באותו הניגון גם בשפה גרמנית בנוסח עתיק (נוסח שנמצא בהרבה מהדורות של הגדות של פסח, באותיות עבריות, ובמהדורות מאוחרות יותר - באותיות גרמניות). משום חשיבותו של שיר זה שבליל הזיכרון לגאולתנו הראשונה, הנותן ביטוי לתקוותנו לגאולה האחרונה השלמה, מברכים זה את זה בבית-הכנסת כשנפרדים אחרי התפילה, לא בברכת "חג שמח" אלא "שתבנה טוב".

12. בברכת-המזון של ליל-הסדר מוסיפים:
"הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו טוב, יום שכולו ארוך, יום שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ויהי חלקנו עימהם".
13. הלילה הוא ליל-שימורים, ולכן אומרים בקריאת-שמע על המיטה רק "שמע" וברכת "המפיל".

14. בתפילת מוסף אומרים תפילת "טל". לפני מוסף בלחש מכריז הש"ץ "מכלכל חיים בחסד", והיחיד מפסיק לאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם", ואין אומרים במקומו "מוריד הטל". בשתי הברכות הראשונות של חזרת מוסף אומרים פיוטים ומסיימים בפיוט "טל תן". ניגוני תפילת "טל" הם כמו ניגוני תפילת גשם שבשמיני-עצרת, ופיוט "טל תן" מושר בניגון של "איום, זכר נא".

15. ביום ראשון של פסח אוכלים בשר מעושן, זכר להמן שנתלה ביום ראשון של פסח, אחרי ליל נדודי השינה של אחשורוש שהיה ליל-הסדר.

16. בחול-המועד מניחים תפילין, וחולצין אותן לפני ה"הלל", כמו בחול-המועד סוכות. בברכות-המזון שבחול-המועד מוסיפים "הרחמן הוא יוציאנו מעבדות לחירות".
בשבת חול-המועד קוראים מגילת "שיר השירים", וקריאתה כמו קריאת "קהלת" בסוכות.

אם אין שבת בחול-המועד מפני שערב פסח חל בשבת, קוראים שיר השירים בשביעי של פסח;

ואם אין שבת בחול-המועד מפני שראשון של פסח חל בשבת,
אזי קוראים שיר השירים באחרון של פסח, ובו גם אומרים "יזכור" ו"מתנת יד", כמו בשמיני-עצרת (ובארץ אומרים "יזכור" בשביעי של פסח, כמו בשמיני-עצרת).

17. ביום השמיני, "אחרון של פסח", יום שנוהגים בחו"ל חג משום "ספק היום", נוהגים כמה קולות - מי שרגיל לאכול כל ימי החג רק מצה שמורה, אוכל ביום האחרון מצה רגילה; מי שמקפיד שלא לאכול מצה שרויה, מקל בזה ביום האחרון; כשמביאים לרב שאלה הקשורה בספק חמץ, הוא דוחה, עד כמה שאפשר, את השואל בלך-ושוב עד הלילה, ואז פוסק להקל.

18. בשבת שאחרי פסח שוב חוזרים לשיר בשחרית "א-ל אדון", ובמנחה מתחילים באמירת פרקי אבות (ראה למעלה פרק ב, א. 11).
חזור לראש


ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
1. אור לי"ד מקדימים להתפלל ערבית. לפני בדיקת החמץ נוהגין להניח פתיתי חמץ עטופים במקומות מסתור, מחשש ברכה לבטלה. הנוהגים מנהג הגר"א אינם מקפידים על כך.

2. בתפילת שחרית אין אומרים "מזמור לתודה" (תהילים ק) ולא "למנצח" (שם כ).

3. הבכורים מתענים בערב פסח, ונוהגים להקל בסעודת-מצווה, ולכן נהגו לסדר בבתי-הכנסת סיום מסכת גמרא או משניות לאחר תפילת שחרית, כדי לאפשר לבכורים ליהנות מסעודת-מצווה, ולא יצטרכו להתענות.

4. יש הנוהגים לקנות לפני החג את צרכי האוכל (בשר, דגים, ביצים, פירות, ובייחוד עופות) לכל ימות הפסח, והקונים ירקות אצל נכרים מדקדקים לקנות ירקות שנתלשו ביד (שלא נחתכו בסכין) ושלא זולף עליהם מים לאחר שנתלשו. אף יש המכינים לפני הפסח גם מים לצורכיהם במשך ימי החג.

5. ירושלים היא להלכה "עיר של לקוטאי", ואסור לעשות בה מלאכת אומן גם לפני חצות היום, ואף אסור להסתפר בה כל היום. מקדימים ומתפללים מנחה גדולה, אף כי בכל ימות השנה זמן מנחה קטנה ראוי יותר מזה של מנחה גדולה, שהרי בערב פסח הקדימו להקריב התמיד של בין הערביים.

6. בערב פסח אחר חצות היה הגר"א נוהג לומר פסוקי קרבן פסח בתורה, בנביאים ובכתובים. בירושלים נוהר קהל רב לכותל המערבי לומר שם, אחרי תפילת מנחה, סדר קרבן פסח, ועניין מיוחד יש בתיאור שהועלה על הכתב לפני כמאה שנה.
"בערב פסח, אחר טבילת יום-טוב ולבישת בגדי יום-טוב, הולכים כל העיר בירושלם, אנשים ונשים וטף, וגם משאר עיירות וארצות הבאים לחוג את חג הפסח בירושלם, לפעמים יהיו כשלשת אלפים איש, ועושים בסדר המבואר, ואומרים סדר קרבן פסח לקיים ונשלמה פרים שפתנו, ואומרים תהילים ושאר תפלות המשברים את לב האדם, וקול הבוכים נשמע למרחוק מאד, ומתאנחים מקירות לבם, מיללים בקול מר בהעלות על לבבם במקום הקודש הזה, מה היה נעשה ביום הזה" (ס' שערי ירושלים לר"מ ריישר, לעמבערג, תרל"א).
7. יש הנוהגים להשתמש לסדר ליל-פסח במצות מצווה, דהיינו במצות שנאפו בערב פסח אחר חצות היום, אולם הנוהגים מנהג הגר"א אינם מקפידים על כך.

8. לכרפס נוטלים כל ירק שברכתו "בורא פרי האדמה". בארץ-ישראל מצוי ירק, הנקרא בלשון הערבית חסה, ובקלח שלו משתמשים למצוות מרור.

9. החרוסת שבה מטבילים את המרור, מתקינים מפירות שנמשלו בהם ישראל: תפוחים, תמרים, שקדים, אגוזים, רימונים, צמוקים, כולם שחוקים וטחונים - זכר לטיט, מפזרים עליהם מיני תבלין, כגון קנה וקינמון ומרככים התערובת ביין.

10. בליל ראשון של פסח, אחר תפילת ערבית, אומרים הלל שלם בברכה (תחילה וסוף), אבל יש שאינם מברכין, והם מבקשים את הש"ץ לכוון ולהוציא אותם בברכות אלה.

11. אין אומרים יוצרות, לא ביום-טוב ולא בשבת חול-המועד, אבל ישנם בתי-מדרש שבהם אומרים בראשון של פסח אחר קדיש תתקבל דשחרית את הפיוט "ברח דודי" (נדפס במחזור) קודם חתימת ברכת גאל ישראל של שחרית.

12. בתפילת מוסף מפסיקין לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתחילין לומר "מוריד הטל". אחרי הכנסת ספרי-התורה לארון-הקודש חוזרים ופותחים את הארון ואומרים "או"א טל, תן לרצות עמך" עד "לשובע ולא לרזון". בברכת העבודה אומרים "ותערב" וכו', "ושם נעבדך" וכו'. ו"ותחזינה" וכו', והש"ץ חותם "בא"ה המחזיר שכינתו לציון".

13. בחול-המועד אין מניחים תפילין ואין אומרים "מזמור לתודה" (תהילים כ). מתפללים תפילה של חול ומוסיפים "יעלה ויבא" וחצי הלל (הלל בדילוג). מוציאין שני ספרי-תורה, באחד קוראים לשלושה כמפורט במחזורים או בסדר הפרשיות שבסידורים ובספר השני קוראים לרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" (במדבר כח, יט) ואחר מתפללים מוסף של יום-טוב.

14. עולים מחו"ל שבאו לארץ-ישראל כדי להשתקע בה, נוהגים מיד עם עלייתם כאנשי ארץ-ישראל ואין עושים עוד יום-טוב שני של גלויות. תיירים, כלומר אנשים שדעתם לחזור לחו"ל, שומרים על יום-טוב שני של גלויות לכל דבר, כאנשי חו"ל, אבל יש הנוהגים בזה רק לחומרא - עורכים סדר גם בליל ט"ז (אוכלים כזית מצה ומרור בלי לברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור, שותים ארבע כוסות, אבל מברכים ברכת "פרי הגפן" רק על כוס ראשונה ועל כוס של ברכת המזון, ואת ההגדה אומרים בלא חתימת ברכה), אסורים במלאכה, והנוהגים להניח תפילין בחול-המועד אף מניחים תפילין (בלי ברכה) ביום ט"ז בניסן.

15. בירושלים יש המקפידים שלא לערוך תפילות למקיימי יום-טוב שני של גלויות בפומבי והוא הדין לגבי עריכת סדר שני, וזאת משום כבודה של ירושלים.

16. אנשי ירושלים האשכנזים נוהגים כמנהג חסידי אשכנז שלא לאכול שום מיני קטניות בפסח.

17. לדעת הגר"א מותר לאכול מצה שרויה בפסח, וכן נמסר בספר "מעשה רב" (הנהגות הגר"א): "מותר לאכול מאכלים ותבשילין העשויים מקמח מצות, ואין לחוש שמא נשאר מקום שלא נאפה יפה, וכשיבא במים - יחמיץ, דאף שלא נאפה כל צרכו, על כל פנים לא נגרע מקליות שאינו מחמיץ". בכל זאת יש שנזהרים מלאכול "שרויה".

18. אחר תפילת ערבית של יום א' דחול-המועד פסח מתחילין לספור ספירת העומר.

19. יום א' דחוה"מ נקרא "יום הנף", שכן בו היו מניפים את העומר בבית-המקדש שיבנה במהרה בימינו, ובמשך כל היום כולו עדיין אסורים באכילה חמשת מיני התבואה, אם נשרשו מיום ט"ז בניסן ואילך. (בקמח א"י אין בדרך כלל חשש "חדש", שכן אין בא"י תבואה שנזרעת אחר הפסח ונקצרת קודם הפסח הבא, והאיסור אינו חל אפוא אלא על תבואה מן הארצות הקרות).

20. לדעת הגר"א מברך הש"ץ על ספירת העומר, והציבור עונים אחריו אמן וסופרים.

21. אין אומרים שום פסוקים לפני ספירת העומר או לאחריה אלא "יהי רצון שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו".

22. מכבדים את המועדות (חול-המועד) בכסות נקייה ובאכילה ושתייה - "קרוב ליום טוב", והגר"א היה מקפיד על הנוהג בו מנהג חול, כמו האומרים במוצאי יום-טוב לחוה"מ "שבוע טוב", וכל-שכן שלא לישב בחנות או לעסוק בשאר פרקמטיה שאינה מותרת, כי אם בדבר האבד.

23. בפסח ובימי חול-המועד שלו אומרים שיר של יום כדלהלן:
ביום הראשון - מזמור "בצאת ישראל ממצרים" (תהילים קיד),
ביום השני - תהילים עה,
ביום השלישי - פ,
ביום הרביעי - קה,
ביום החמישי - קלה,
ביום השישי - יח,
ובשבת שבחג, אם ביום הראשון או השביעי או באחד מימי חול-המועד, אומרים בה "מזמור שיר ליום השבת" (פרק צב) וממשיכים לפי הסדר הנ"ל.

24. בשבת חול-המועד אין אומרים פרקי "לכו נרננה" אלא רק "מזמור שיר ליום השבת", וכן אין אומרים פרק "במה מדליקין", כמו בכל יום-טוב שחל בשבת.

25. בשחרית קוראים "שיר השירים" במגילה כשרה, כשהקורא מברך "על מקרא מגילה" וברכת "שהחיינו" ומכווין להוציא את הקהל, והשומעים יכוונו לצאת. יש האומרים לאחר שחרית פיוט "יום ליבשה" לריה"ל, ויש אומרים אותו בשביעי של פסח.

26. מנהג קדום בירושלים להקיף את העיר בחולו של מועד (גם של סוכות), אנשים ונשים וטף, לקיים מה שנאמר "סבו ציון והקיפוה" (תהילים מה, יג), ויקירי ירושלים מקיימים גם סופו של פסוק "ספרו מגדליה", וסופרים ומונים בנייני עיר הקודש.

27. יש הנוהגים לומר "שירת הים" בחצות ליל שביעי של פסח בשירה ובריקודים, ויש שמשכימים לומר שיר הייחוד ושיר הכבוד. בתפילת שחרית היה הגר"א נוהג לומר מפסוק "ויושע" עד סוף השירה פסוק בפסוק.

הגר"א היה אוכל ביו"ט אחרון של פסח סעודה שלישית, אע"פ שלא היה אוכל שלוש סעודות בשאר ימים-טובים, מפני חיבוב מצוות אכילת מצה שזמנה הולך לו, ובמוצאי יו"ט היה משתדל לטעום חמץ, והיה נמנע מלאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה ידי חובה בפסח, וכל זאת להיכרא - שאין עושין המצווה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו.
חזור לראש


ממנהגי יהדות כורדיסתאן
1. חג הפסח נקרא בשם אדת פטירי והוא אחד החגים החביבים ביותר. רבות הן ההכנות לקראתו, ואכן מתחילים בהן כבר מיד לאחר פורים. הנשים בודקות בדיקה יסודית את כל כלי הבית, משמידות את המקולקלים שבהם וקונות חדשים במקומם. הן מכבסות את השקיות שבהן מחזיקים אורז וקטניות, מבררות את האורז שלוש וארבע פעמים ומניחות את האורז הבדוק בשקיות בד שפיהן קשור בחוט. צובעים ומסיידים את הדירה, בודקים אם חסר משהו במערכת כלי החג. מלבינים את כלי הנחושת להכינם להגעלה, שזמנה כמה ימים קודם החג.

2. ההגעלה נעשית סמוך לבית-הכנסת, בפיקוח החכם. בתחילה מגעילים את הדוד הגדול הדרוש להגעלה: ממלאים אותו מים רותחים ומשליכים לתוכו שלוש אבנים מלובנות כדי שהמים הרותחים שבו יעברו על שפתותיו. אחר ממתינים עד שהמים ירתחו שנית ואז טובלים בהם את הכלים הטעונים הגעלה. אחר ההגעלה מכניסים אותם לתוך קערה גדולה מלאה מים קרים.

3. אור לי"ד בניסן בודקים את החמץ. זמן מועט קודם הבדיקה מניחה בעלת הבית עשרה פירורי לחם בתוך כלי באחת מפינות הבית. בעל הבית נוטל ידיו, מדליק נר, ומברך "על בדיקת חמץ". הבודק מחזיק בידיו צלחת שבה מעט מלח וסכין, שבעזרתה הוא יכול לבדוק בחורים ובסדקים. לאחר הבדיקה אומר את הודעת הביטול.

4. ביום י"ד בניסן לאחר תפילת שחרית לומדים ומסיימים מסכת אחת של המשנה (עפי"ר מסכת אבות) ועורכים סעודת מצווה כדי להאכיל את הבכורות.

5. בערב פסח טרודים הגברים בהשגת מצה שמורה ובקניות לכבוד החג. מטמינים את כלי החמץ עד לאחר החג. מי שלא הספיק למכור את חמצו קודם לכן, ממהר בשעות הבוקר למועצה הדתית כדי למכרו בעוד מועד. הנשים עסוקות בבישול מאכלי החג, בהכנת החרוסת וניקוי הירקות. רבים מקפידים לטבול במקווה טהרה.

6. ארוחת החמץ האחרונה נאכלת בדרך כלל בחצר. בעת שרפת החמץ שורפים גם את ענפי הערבה והלולב, שעליהם שמרו מחג הסוכות שעבר. לאחר שנשרף החמץ אומרים את הודעת הביטול ובקשות.

7. לאחר תפילת מנחה מניחים "עירובי חצרות", על-ידי חלת מצה שנקנית מכספי הצבור. בליל החג נאמרת התפילה בשמחה ובנעימה חגיגית. לאחר התפילה מברכים בני העדה זה את זה בברכת "תזכה לשנים רבות" (תשובת המבורך: "תזכה ותחיה"). הילדים מנשקים את ידי קרוביהם והחכם כמו בליל השבת.

8. לפנים נהגו לערוך סדר משותף בבית אחד (לפעמים כעשרים משפחות, למעלה ממאה נפש), בדרך כלל אצל משפחה שראשה ידע לערוך את הסדר ולקרוא (בעברית ובכורדית) את סדר ההגדה יפה במיוחד, בזמן האחרון הצטמצם מספר הסדרים המשותפים הגדולים, וכמעט בכל משפחה עורכים את הסדר בהשתתפות כל הבנים והבנות, לרבות הנשואים וילדיהם, בלבד.

9. לאחר התפילה מתכנסים כל בני החבורה במקום שבו ייערך הסדר. האחראי לעריכה מתחיל בסידור הקערה, ובני הבית אומרים באותה שעה את הפיוט "אסדר תכא" מאת ר' יעקב חביבה, הכתוב ארמית, ומתרגמים אותו לכורדית. לקערת הסדר משמש מגש גדול הנקרא פרכסיני ובו מניח העורך מול פניו שלוש מצות או יותר מ"שמורה". קו (שקע) אחד בשפת המצה מסמן שהיא כהן, שני קווים - לוי, ושלושה קווים - ישראל. את מצת ה"כהן" מניחים למעלה, תחתיה "לוי", ומתחת להן - "ישראל". בפינה הימנית מניחים את הזרוע, ממולה - ביצה. למטע מהזרוע, בפינה הימנית - חרוסת, ומולה - כרפס. במרכז הקערה ומסביבה מניחים את המרור. מחוץ לקערה מניחים מיץ לימון. את הקערה מכסים במפה נאה.

10. את החרוסת, שנקראת חאליק, מכינים בדרך כלל מתמרים שהושרו במים למשך כמה ימים. סוחטים אותם, מוסיפים לעסיסם אגוזים ובוטנים (קלויים) טחונים ומבשלים את התערובת עד שמתקבלת החרוסת. יש משתמשים בשומשומין במקום האגוזים והבוטנים.

11. קדש - עם גמר סידור הקערה מתחיל עורך הסדר לקדש, וכל הנוכחים עומדים על רגליהם. אחד המשתתפים משמש כשמש ומוזג לנוכחים את כוסות היין. בשעה שמקדשים אוחזים כל הגברים כוסות יין בידיהם. בשעת השתייה הם מתיישבים ונשענים על צדם השמאלי. לאחר השתייה אומרים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", "נזכה לתחיית המתים ולביאת הגואל". השמש אוסף את הכוסות ושוטף אותן במים.

12. ורחץ - השמש מביא מים לרחיצת ידים ויוצק על ידי המסובים. הוא נעזר ע"י אחד הנערים, המחזיק כלי שלתוכו רוחצים את הידיים. נטילה זו היא בלי ברכה.

13. כרפס - עורך הסדר מחלק למסובים כרפס - פחות מכזית. טובלים אותו במיץ לימון ומברכים "בורא פרי האדמה". בברכה זו מתכוונים לפטור את המרור.

14. יחץ - העורך לוקח את המצה האמצעית הנקראת לוי ומחלק אותה לשנים: את חלקה הגדול, בצורת ו, מצניע לאפיקומן, ואת החלק הקטן, בצורת ד, הוא מניח בין המצות. את האפיקומן הוא עוטף במטפחת נקייה ומוסר אותו כפיקדון לנכבד שבנוכחים, אותו הוא מזהיר לשמור היטב על פקדונו. השומר קושר את הפיקדון על כתפו או מטמינו במקום אחר ונזהר שלא ייגנב ממנו. אם מצליחים "לסחוב" ממנו את הפיקדון, הרי הוא חייב לפצות את הנוכחים בדמים כפי שישיתו עליו.

15. מגיד - העורך מתחיל באמירת ההגדה. על הקטע "הא לחמא עניא" חוזרים שלוש פעמים, ובסיומו, בעת שהוא אומר "בני חורין", צועקים כל הנוכחים "הללויה". כל ההגדה נקראת בעברית ומיתרגמת לכורדית.

16. אחד הילדים ניגש לדלת ודופק בה בראשו. אחר הוא מתייצב לפני עורך הסדר ועונה לשאלותיו:
- מנין אתה בא?
- ממצרים.
- לאן אתה הולך?
- לירושלים.
- מה צידתך?
- מה נשתנה.
- בכבוד!

את הקושיות שואל הילד בע"פ, בעברית ובכורדית, כשהוא מחזיק בידו כוס יין ואינו שותה ממנה. בכוס זו משתמשים בעת אמירת עשר המכות. השואל "מה נשתנה" זוכה בביצה נוספת (ר' להלן 22.), הניתנת לו ע"י העורך. אף יתר המסובים מכבדים אותו בביצים.

17. בהגיעם לקטע "ובמופתים זה הדם", אוחז עורך הסדר בידיו את כוס היין שהחזיק בידו הילד ששאל ה"מה נשתנה", ואילו השמש נוטל לידו כוס מים. מטפטפים מן היין והמים לתוך כלי חרס, או כלי אחר, שלושים ושתים טיפות לפי הסדר הבא: שלוש טיפות כשאומר "דם ואש ותמרות עשן"; עשר טיפות - בעשר המכות; שלוש טיפות ב"דצ"ך עד"ש באח"ב", בס"ה שש עשרה בשעת אמירת המכות בעברית. חוזרים על כך בשעת אמירתן בכורדית והרי לך שלושים ושתים. לאחר כל טיפטוף של יין מטפטף השמש מים. את הטיפות שופכים ואת הכלי משליכים ואין משתמשים בו עוד.

18. כאשר מגיע ל"מצה זו שאנו אוכלים" מרים עורך הסדר את המצה ומראה אותה לנוכחים. כן עושה באומרו "מרור זה שאנו אוכלים", אך אינו מרים את "הזרוע" באומרו "פסח זה".

לאחר "בצאת ישראל ממצרים" מברכים ושותים כוס שנייה בהסבה.

19. רחצה - נוטלים ידים לצורך אכילה ומברכים על הנטילה.

20. מוציא מצה - העורך לוקח שלוש המצות בידיו, כסדר שהניחן (הפרוסה "לוי" בין שתי השלמות) ומברך "המוציא", מניח את התחתונה מידיו ומברך על אכילת מצה בוצע משתיהן כזית מכל אחת, טובל במלח ואוכל בהסבה.

21. מרור - לוקח כזית מרור, מברך עליו "על אכילת מרור", טובלו בחרוסת ואוכלו.

22. כורך - לוקח את המצה השלישית ("ישראל"), בוצע ממנה כזית, נוטל כזית מרור, כורכם ביחד, טובל בחרוסת ואומר: "מצה ומרור בלי ברכה כהלל הזקן" וכו' ואוכל בהסבה. אח"כ מחלק העורך בשר מ"הזרוע" ואומר: "בשר בלי ברכה זכר לקרבן פסחים". אח"כ מחלק ביצים ואומר: "ביצה בלי ברכה זכר לקרבן חגיגה". לבסוף מגישים את סעודת הפסח, שבדרך כלל היא מורכבת מאורז ובשר. האורז הוא היסוד של כל המאכלים בשבוע הפסח.

23. טמון - לאחר הסעודה דורש העורך את החזרת האפיקומן, מחלק ממנו כזית לכל אחד מן המסובים ואומר: "זכר לקרבן פסח הנאכל על השבע".

24. ברך - נוטלים מים אחרונים ומברכים ברכת המזון, כשכל אחד אוחז בידו את הכוס השלישית. עם גמר הברכה מברכים "ברכת הגפן" ושותים כוס שלישית בהסבה.

25. הלל - מוזגים מיד כוס רביעית ואומרים הלל בקול רם ובשמחה רבה. לאחר ההלל שותים כוס רביעית בהסבה ומברכים ברכה אחרונה.

26. נרצה - הסדר מסתיים בדרך כלל בחצות, ואז הולכים האורחים כל אחד לביתו בשמחה ובטוב לב.

27. ימי החג משמשים הזדמנות נוחה לביקורים הדדיים. לאחר תפילת החג, הנאמרת במנגינה המיוחדת לחגים, סועדים בצוותא בביתו של בעל הסדר. אחר הארוחה הולכים לבקר איש את רעהו בראשונה מבקרים בבית הגבאי ואחריו בבתי נכבדים מבני העדה. אין פוסחים על שום בית. אף בימי חול המועד נמשכים הביקורים ההדדיים.

28. בשביעי של פסח, לאחר ארוחת הערב, שבים לבית-הכנסת ולומדים סדר ליל שביעי של פסח, שנדפס בספר "חמדת הימים" ו"קריאי מועד". הוא כולל קריאה בתורה, נביאים, כתובים, משנה וזוהר. למחרת משכימים קום, באים לבית-הכנסת וקוראים עשר השירות הנזכרות בתנ"ך1, מזמרים בפזמוני החג עד עלות השחר ומתחילים בתפילה. הזוכה לעלות לתורה לשירת הים - שרים לכבודו, קודם שיברך על התורה, פזמונים מיוחדים. את השירה קוראים בנעימה מיוחדת. לאחר התפילה באים המתפללים לביתו ואוכלים עמו סעודת שחרית, שכל אחד מביאה מביתו, ומאחלים לו חג מבורך ושיזכה למצוות.
חזור לראש


ממנהגי יהדות תוניסיה
1. בהגיע חבילת המצות לבית, לוקחת בעלת-הבית את המצה הראשונה ומפרישה אותה הצידה. מצה זו שורפים בערב פסח הבא עם החמץ או אחרי סוכות, עם שרידי שער הסוכה.

2. בשלושה עשר לחודש, אחרי שחיטת השה שנעשית בחצר הבית, טובל אחד מבני המשפחה את כף ידו בדם ומסמן בטביעת ידו את הקיר החיצוני.

3. לפני בדיקת חמץ מחביאה עקרת הבית כמה חתיכות לחם קטנות (עפ"י רוב - עשר) במקומות שונים בבית, לאחר שעטפתן בנייר. בעל הבית עורך את חיפושיו לאור הנר, כשהוא מחטט בחורים ובסדקים. החתיכות שהוחבאו נשמרות בתוך כלי עד למחרת היום ונשרפות יחד עם הכלי בשעת ביעור חמץ.

4. אור לארבעה עשר בניסן, אחרי בדיקת חמץ, צולים חלק מבשר השה. אלה שאין ידם משגת לקנות שה, מקבלים בשר זה מקרוביהם. אין אוכלים את הבשר הצלוי על יד שולחן ערוך, אלא יושבים על הרצפה ואוכלים אותו בחיפזון.

5. בבתי-הכנסת מסיימים מסכת ועורכים סעודת סיום, בה משתפים את הבכורים, כדי שהללו לא יצומו. המלה "סיום" עברה גלגולים רבים, והיום קוראים בשם זה לכל הפירות היבשים המוגשים בשעת חגיגה זו. בעל הבית דואג להביא מן ה"סיום" לאשתו (אם היא בכורה) ולבתו הבכורה שלא ביקרו בבית-הכנסת.

6. בסעודת הצהרים של ערב פסח אוכלים אורז מבושל, שכן האורז מותר לאכילה אצל יהודי תוניס בכל ימות החג. עם זאת מקפידה עקרת הבית לברור היטב את כל האורז המיועד לפסח עובר לחג ומסירה ממנו כל גרגירי התבואה שהתערבבו בו, ואמנם אין קונים אורז בחג. לעומת זאת אסורה בפסח אכילת החומוס אצל כמה משפחות (אולי משום דמיון שמו למלה חמץ, אותה מבטאים - "חמס").
גם את היין מסננים עובר לחג, מפני חשש חמץ.

7. כאשר חל יום טוב ראשון של פסח ביום הראשון לשבוע, קוראים לשבת שלפניו "כול וכימאל" (אכול וחסל).

8. בתפילת מעריב, לאחר מזמור החג, פותח שליח-הציבור בפיוט זה:
"פעולות אל מה נוראות ועוצמת ידו מה רבה
רם על שבח והודאות ונעלה על כל מרכבה
גאה גאה על נבראות יום שת הים לחרבה
יתגדל עושה נפלאות ויתקדש שמיה רבא".
פיוט זה, שסימנו "פרג'י" (כנראה על שם מחברו פרג'י שוואט), היה מיועד בתחילה לחג הפסח בלבד, אבל לאט לאט הונהג לשיר אותו בכל ערבי החגים, פרט לימים הנוראים.

9. הקערה של ליל הסדר מכילה: שלוש מצות, זרוע כבש (הנקרא "דרע"), חרוסת, כרפס, ביצה, חסה (היא מרור) והיא מכוסה במפית נאה המיוחדת לצורך זה. אחרי הקידוש מסובב אחד מבני המשפחה את הקערה שלוש פעמים מעל ראשם של כל המסובים, כשהם שרים יחד "אתמול היינו עבדים...".

10. בהגיע בעל הבית לקטע "דם ואש ותימרון עשן", הוא שופך מעט יין מכוסו בתוך הקערה שבה נטל ידיו, וזאת בשעת הזכרת כל אחת ממלות אלה, וכן יעשה בשעת הזכרת עשר המכות. ובשעה שהוא שופך מהיין, שופך המחזיק בקערה בה מעט מים, ואילו המסובים אומרים: "ה' יצילנו" אחרי אמירת שם כל מכה ומכה. בשעת הזכרת המכה האחרונה - מכת בכורות - מרוקן בעל הבית את כוס היין בקערה. אסור להם למסובים להסתכל בשפיכת היין והמים ואף אסור להם לדבר, עד אשר תשפוך בעלת הבית את היין והמים שבקערה במקום טמא.

11. המנהג להניח לילדים לשאול את הקושיות אינו ידוע, ובכמה קהילות אף אין יודעים על גניבת האפיקומן על ידיהם.

כשמגיעים לקטע "מצה זו" שבמשנת רבן גמליאל, מגלה בעל הבית את הקערה ומצביע על המצה. בקהילות רבות אף נהגו להעביר את המצה מיד ליד ולומר שלוש פעמים: "מצה זו". אותו מנהג קיים לגבי הקטע "מרור זה". ונראה שנהגו גם לקחת ביד את הזרוע, אך לא בשעת אמירת הקטע "פסח שהיו אבותינו אוכלים" וכו', כי אם עוד קודם לכן, בהגיעם לדרשה "ובזרע נטויה - זו החרב", כי בכמה הגדות מקומיות מודגש, שלגבי הזרוע יש להסתפק בהצבעה עליה בלבד.

12. המאכל העיקרי בליל הסדר הוא ה"מסוקי", שמובנו - "מוגש", מין תבשיל המכיל ירקות מכל המינים, בשר של כבש ומצות מבושלים. למחרת מכינה בעלת הבית מין סופגניות מקמח מצות וכן מצות טבולות בדבש.

13. בסיום הסעודה מחלק בעל-הבית לכל אחד מהמסובים שתי פרוסות מהאפיקומן, אחת על חברתה. על המסובים לאכול את הפרוסה העליונה בלבד ולשמור על השניה במשך כל ימות השנה - לסגולה טובה (בין היתר היא מרגיעה ים סוער).

14. הסדר מסתיים בשירת כל שיר השירים, בפיוט "כי לו נאה", בחד-גדיא (בתרגומו בערבית) ובכמה שירים בניב המיוחד של יהודי תוניס, כגון השיר הידוע "כיליני נסכר יא יהודי" ( = הנח לי להשתכר יהודי). בסיום הסדר שמה עקרת הבית מעט חרוסת בצד, על מנת להדביק אותה מיד אחרי החג על משקוף הבית, ליד המזוזה.

15. בשביעי של פסח היו מתפללים שחרית ומוסף בשפת הים וחוזרים לבית-הכנסת בתהלוכה עממית: אחד מתחפש לאהרן ואחד למשה רבנו. במשך כל הדרך שרים את שירת הים ופזמונים שונים, כשהצופים שופכים על משתתפי התהלוכה בושם וזורקים עליהם פרחים. בבית-הכנסת קוראים בתורה ושומעים דרשה מיוחדת מהרב.

16. ביום השמיני של פסח עומדים שלושה אנשים ליד המפטיר. המפטיר קורא פסוק אחד של ההפטרה ("עוד היום" - ישעיה י, לב) בעברית; אחריו קורא השני אותו הפסוק בתרגומו הארמי, השלישי - בערבית של יהודי תוניס, ואחריו הרביעי - בצרפתית, וחזור חלילה, פסוק פסוק, עד סוף ההפטרה. קונטרסים מיוחדים שהודפסו בתוניס כוללים את טקסט ההפטרה עם שלושת התרגומים הנ"ל.

17. במוצאי החג, אחרי ההבדלה, מפזר בעל-הבית עלי חסה על רהיטי ביתו ואומר: "כאדדר נה ואלעאם אכדרי" (שמנו ירק שתהיה השנה כולה ירוקה).
חזור לראש


ממנהגי יהדות בבל
1. נוסח התפילה בחג הפסח כנוסח רוב בני עדות המזרח, כפי שמובא במחזור לשלוש רגלים כמנהג יהודי בבל. השינוי היחידי, שלפני תיקון הטל ביום א' של פסח מוסיפים את הפיוט "מדבר עבדכון קודמכון", שבו אומרים "דעבר זמן הגשם ובא זמן הטל".

2. נוסח ה"הגדה של פסח" הוא כפי שמובא בכל ההגדות כמנהג יהודי בבל, ויש בו כמה קטעים שאינם מצויים אצל הרבה עדות אחרות, כגון: "אמרו רבותינו זכרונם לברכה" וכו', "ומנין שנתן לנו את ממונם" וכו', "אמונים ערכו שבח לאל וטבחו טבח" (פיוט שסימנו: אהרן כהן, ונאמר במנגינה מיוחדת), הפיוט "אתה גאלת את אבותינו ממצרים". כנגד זה אין נוהגים לומר את הפיוט "אדיר במלוכה בחור כהלכה" וכו'. גם "חד גדיא" ו"אחד מי יודע", אם כי נדפסו ברוב ההגדות כמנהג יהודי בבל, אין אף תופסים מקום מיוחד, ורבים מדלגים עליהם.

3. המצות הרגילות נקראות בשם "ג'ראדיק", לאמור: מצוות דקות. נוסף עליהן אופים בערב פסח מצוות עבות, שנקראות בשם "סדרים" (ביחיד: סדר), לצורך ליל הסדר.

4. בבבל לא היו בתי-חרושת למצות. כל משפחה דאגה לעצמה והכינה מצות שנאפו בתנורי-חרס. במצווה זו עסקו בעיקר הגברים. תחילה חפשו וקנו חיטה שמורה, טחנו אותה ברחיים, במדוכה או במכונת-טחינה. ימים אחדים לפני פסח אפו את הקמח בתנורי-חרס (בכל העיר היה מספר קטן של תנורים למטרה זו) בצורת מצות דקות עגולות (ג'ראדיק) בהשגחת רב מומחה, לפי כל דקדוקיה של מצווה זו בסדר האפייה, הכנת הכלים ללישה, ריקוד, גלגול וטמטום העיסה ובדיקת הידיים והציפורניים של המתעסקים באפיה, את המים ללישת ה"סדרים" שואבים סמוך לבין השמשות של ליל ערב פסח בכדים מיוחדים "לשם מצת מצווה", שכן אין לשין את המצות של ה"סדרים" אלא ב"מים שלנו". החסידים שבהם מצניעים את לולביהם בחג הסוכות ומסיקים בהם את התנור בשעת אפיית מצותיהם.

הואיל ויש משפחות שאינן יכולות לאפות מצות בעצמן, נהגו כמה סוחרים בעשרים השנים האחרונות לאפות מצוות לשם מכירה.

5. החסידים שבעם נהגו לשרוף את החמץ בערב פסח יחד עם הערבה של הושענא רבא.

6. ליל הסדר הגיע. הגברים באים מבית-הכנסת, וכל בני הבית יושבים מסובים על השולחן כמלכים. לפניהם קערה גדולה (מכוסה מפה לבנה) ובתוכה: שלוש מצות "סדרים" עטופות במפה לבנה, מרור ( = חסה), חזרת ( = צמח שנקרא בערבית "הנדבא"), כרפס, זרוע, ביצה וחרוסת.

7. את החרוסת מכינים עוד בחודש תשרי, בעת שהתמרים רכים. שורים תמרים במים במשך ימים אחדים, מסננים אותם בסלים ומרתיחים את המיץ הנוזל מהסלים עד שיתעבה. מוסיפים שקדים כתושים ומערבבים, כך שמתקבלת חרוסת דמוית טיט, כהלכה.

8. בבבל הכינו רבים את היין מצימוקים, משום שמחירם שם זול. היו שורים צימוקים במים במשך כחודש ימים ובכל יום היו בוחשים בכלי בעזרת מקל. כאן בארץ עושים זאת רק מעטים, אלה שאין באפשרותם לשתות "ארבע כוסות" יין מטעמי בריאות. יין צימוקים כזה נהגו לעשות בעיקר לצורך קידוש ליל שבת, ומשום כך הוא נקרא בפיהם בשם "יין קידוש".

9. לכל משפחה יש כלי אוכל ושתייה מיוחדים, שטומנים אותם בשאר ימות השנה ומשתמשים בהם בפסח בלבד.

10. אחר שתיית כוס-ראשון וטיבול-ראשון (טיבול הכרפס בחומץ, במיץ לימון או במיץ החושחש) לוקח ראש המשפחה את ה"סדר" האמצעי ומחלקו לשנים, בצורת ד'-ו'. את החלק הקטן בצורת ד' הוא מניח בין שני ה"סדרים" המונחים בקערה, ואילו את החלק הגדול בצורת ו' הוא עוטף במטפחת משי יקרה וקושר אותו באלכסון על חזהו או על גבו של בנו הקטן, וכך הוא אומר לו: -
"פיקדון זה אני מפקיד בידך עד סוף הסעודה, עד בוא שעת האפיקומן. והיה אם ייגנב מעמך, עליך לשלם לי סך אלף לירה זהב!"
הבן מקבל בשמחה ובגאון את הפיקדון למשמרת ומביע את הסכמתו לתנאי אביו. אם אין בבית ילד קטן, קושר האב את האפיקומן על גוף בנו הגדול או בתו. ואם אין לו בנים או בנות, קושרו על גוף עצמו או על גוף אשתו. במשך כל זמן הסדר מנסים המסובים "לגנוב" את האפיקומן מן "השומר", אך על פי רוב אין הם מצליחים. הוא שומר עליו בקפדנות, עד כי הוא מסרב ללכת לישון, פן יגנבוהו ממנו.

11. לאחר אמירת "הא לחמא עניא" שלוש פעמים (בפעם הראשונה אומרים "הא" לחמא עניא; בשניה - "הא"; בשלישית - "כהא") בארמית וב"שרח" (בתרגום) לערבית בבלית, מצווה האב להרחיק את הקערה, וכאן הבן שואל:
"מדוע אתה מצווה להסיר את הקערה לפני שאכלנו?", "מה נשתנה" וכו'.
יש נוהגים, ששומר האפיקומן (ואם הוא קטן - עושים כן אחיו או אחיותיו הגדולים) יוצא החוצה, מתחפש להולך רגל נודד, חובש מצנפת על ראשו, תופס מקל בידו ושם ילקוט על שכמו. הוא דופק במקלו בדלת, וכשנכנס - מתנהל דו-שיח בינו לבין אביו:
האב: מאין באת?
הבן: ממצרים.
האב: ולאן אתה הולך?
הבן: לירושלים.
האב: והצידה לדרך היכן היא?
ומיד הבן שואל: "מה נשתנה" וכו'.
12. רוב הבבלים בארץ קוראים את ההגדה של פסח עם שרח תרגום ערבי-בבלי כפי שנדפסה פעמים רבות, בניגון בבלי מיוחד. כל אחד מהמסובין קורא קטע, לפי הסדר, עם תרגומו. כמה קטעים יפים בעלי מנגינות יפות נחטפים על-ידי המסובים, ובייחוד על-ידי הילדים, כגון הקטעים: "אמרו רבותינו", "ומניין כמו שנאמר", "דיינו", הפיוט "אמונים ערכו שבח", הפיוט "אתה גאלת את אבותנו ממצרים" (ע"ס הא"ב), וכדומה. כמה קטעים נאמרים במקהילה ע"י כולם, כגון: "ברוך שומר הבטחתו". בעל-הבית קורא בעצמו את הקטעים "והיא שעמדה", "ובמופתים", "אלו עשר מכות", ו"דצ"ך עד"ש באח"ב". בשעת קריאת הקטעים האלה נוטל האב כוס יין, וכל פעם שהוא מזכיר שם "מכה" הוא שופך מקצת מהיין לתוך כלי ישן, וכל המסובים מזכירים באותה שעה שמותיהם של שונאי ישראל, כגון:
האב: דם.
המסובים: יחול על ראש המן!
האב: צפרדע.
המסובים: יחול על ראש עמלק!
וכן על זה הדרך מזכירים את שמות שונאיהם של ישראל שבאותו זמן. לאחר גמר ה"מכות" וה"קללות" זורקים את הכלי הישן על היין שבתוכו הרחק מן הבית.

13. אצל הבבלים אין כל זכר ל"כוס אליהו הנביא".

14. בעת שקוראים את הקטע "מרור זה" תופסים בידיהם עלה של מרור (חסה); ובעת שקוראים "מצה זו" - תופסים בידיהם פרוסת מצה.

15. לאחר קריאת ההגדה, אכילת "פרוסת הזקן" (הכוונה לכריכת מצה ומרור שנאכלים "כהלל הזקן", שהיה כורכן ואוכלן יחד), עריכת הסעודה וסיום שתיית ארבע הכוסות, מזמרים כמה פזמונים, המיוחדים לחג הפסח. הפזמונים הנפוצים ביותר:
(א) "מלך גואל ומושיע" - מאת הפייטן הבבלי ר' משה חוצין.
(ב) "נכון לבו איש הוא ירא" -מאת הפייטן הבבלי ר' נסים ב"ר צאלח יוסף מצליח.
שני הפזמונים הנ"ל נדפסו בכל ספרי הפזמונים, המחזורים לפסח וההגדות של פסח כמנהג יהודי בבל.

16. ביום החג עורכים ביקורים אצל הרבנים ואצל ידידים ומכרים.

17. בליל מוצאי החג נוהגים הנערים להכין אגודות ירק כדי "להצליף" בהם את הוריהם, קרוביהם ומכיריהם בצרוף הקריאה: "סנתך כצ'רה", לאמר "שנתך תהא ירוקה" וזה סימן להצלחה.

יח. ספירת העומר וימי העומר
1. נוסח הברכה:
"בא"ה אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר".
ונוסח הספירה:
"היום (למשל) אחד עשר יום לעומר, שהם שבוע אחד וארבעה ימים".
בתחילה מברך החזן, אחריו הקהל ולבסוף אומרים כולם:
"הרחמן הוא יחזיר עבודת בית-המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן".
אח"כ אומרים "למנצח בנגינות" וגו' ו"אנא בכח" וכו'.

2. בערב הראשון (ויש נוהגים לעשות זאת בכל ערב) אומרים לפני הספירה כמה "בקשות" ו"לשם יחוד", המובאים בכמה סידורים.

3. יש נוהגים לתפוס גביש קטן של מלח בכל עת שמברכים על העומר. במשך כל השנה מחזיקים גביש זה בכיס או בארנק, והוא לסימן טוב ולהצלחה.

4. בליל ל"ג בעומר נערכים בכמה מבתי-הכנסת טכסי ה"הלולא" של ר' שמעון ב"ר יוחאי שבהם קוראים את המובא ב"ספר הלולא רבא", שנדפס בבגדאד בשנת תרס"ח (69 עמודים). מרבים להדליק נרות ועששיות לכבוד צדיקים. שדרי"ם מא"י שהיו מזדמנים לעתים קרובות לערי בבל, ניצלו הזדמנות זו ואספו את כל ההכנסות של טכסים אלה למען ארץ-ישראל.

5. הפיוט לל"ג בעומר הנפוץ ביותר הוא "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", שחיברו הרב והפייטן הבבלי ר' יוסף חיים.

6. בבבל אין זכר למנהג הדלקת המדורות.
חזור לראש


ממנהגי יהדות לוב
1. בשבת הגדול נהגו לשיר את השיר "שבת וגדול נקראת" (סימנו: סעדיה חזק) בשעת הוצאת ספר התורה מההיכל, לפני ההגבהה.

2. בקערה של פסח שמים ביצים כמספר בני המשפחה משני המינים (ויש ששמים ביצים גם לזכר הנפטרים ונותנים לצדקה). ישנן משפחות ששמות שתי ביצים לכל נפש. עם הזרוע שמים גם חתיכת כבד וחתיכת ריאה צלויות הלקוחות לרוב מהכבש שכל משפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג.

3. בזמן ה"יחץ" לוקח אחד מבני הבית, עפי"ר אחד הקטנים, את חצי המצה של האפיקומן, שם אותה במפית על שכמו ויוצא כמה צעדים מחוץ לחדר, כשכל בני המשפחה קוראים אחריו "גנב, גנב!", ואין קץ לשמחת הילדים. בשובו שואל אותו אבי המשפחה:
"איפה היית?"
והוא עונה: "במצרים".
ושוב שואל: "ולאן אתה הולך?",
והתשובה: "לירושלים".
כל המסובים אומרים: "לשנה הבאה בירושלים" שלוש פעמים ואח"כ מתחילים בקריאת ההגדה.

4. בשו"ע או"ח סימן תמ"ג בסעיף ו' כתוב שיסלקו את הקערה מעל השולחן:
כדי שיראו התינוקות וישאלו. והנה נוסף להגבהת הקערה נוהגים שבעלת-הבית מסובבת אותה על ראשי כל בני-המשפחה, ואפילו על ראשו של התינוק הישן בעריסתו. סיבוב זה נעשה תוך קריאת הפסקה "מה נשתנה".
זה מוסיף חגיגיות ושמחה בבית, במיוחד כשהנשים במשפחה מוסיפות לזה תרועות שמחה ("זג'ארית" בערבית).

5. מנהגי גניבת האפיקומן ע"י הילדים ו"כוסו של אליהו" אינם קיימים אצל יהודי לוב.

6. עקרות-הבית נהגו להשאיר קצת מתבשיל האורז שממנו אכלו בלילה הראשון של פסח למחרת, ומשאירות אותו גלוי, ללא כיסוי, כל הלילה, ובבוקר טועמים ממנו בני המשפחה. לדעתן זו סגולה שלא יזוקו במשך כל השנה.

7. בליל ב' של פסח (בא"י ליל א' דחוה"מ), לפני תפילת מעריב, מחלק השמש בבית-הכנסת גבישי מלח לכל המתפללים. את המלח הזה שומרים בכיס במשך כל ימי ספירת העומר, ובשעת הספירה בכל לילה ממשמשים בו או מחזיקים אותו ביד. ויתכן שהמלח בא להזכיר את קרבן העומר, ככתוב: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). ואולי זה נתקן כדי שלא ישכח אדם לספור את ספירת העומר.

8. מסורת בידנו - אם זורקים חתיכת מצה מהאפיקומן וגביש "מלח העומר" שספרו עליו ספירה שלמה אחת לים הסוער, ישקוט הים מזעפו. במקרה שקשה למעונין להגיע לים, כגון לבני משפחה שאחד מהם נמצא בנסיעה בדרך הים, זורקים המצה והמלח לתוך באר מים חיים. הרה"ג ר' אברהם אדאדי ז"ל בספרו "ויקרא אברהם" כותב על זה:
"ועתה ראיתי להרב חיד"א בככר לאדן קס"ב ע"א שכתב דמלשון ירושלמי מוכח שהיו נוהגים להצניע ד' מינים, וסיים הוא ז"ל שזה בתוך הים, שהיו עמי ד' מינים ראיתי פלאות בזה כשקט הים מזעפו. וכן בחתיכת מצה ממצה שהיא שמורה משעת קצירה, ואני הצעיר מנהגי שביום ע"פ אני מדליק מד' מינים בביעור החמץ והנשאר להחם התנור לצורך מצת מצווה של הלילה".
9. את החלק הנשאר מהאפיקומן ואת הזרוע (שנזהרים מאד שלא לשבור אותה, משום שכתוב: "ועצם לא תשברו בו") מצניעים בבית, יחד עם הלולב, ההדס והערבה, עד לערב חג הפסח, ובשעת הסקת התנור לאפיית מצת מצווה משליכים אותם לתוך האש.

10. רוב יהודי לוב אופים בכל יום מימי החג מצות טריות בבית, בתנורי חרס או פח העשויים לשם כך. זריזותן של הנשים ושמירתן על כשרות העיסה מתחילת הלישה ועד סוף האפייה ראויה לשבח. כל הפעולה הזאת נמשכת לא יותר מרבע שעה.

את הקמח לאפיית המצות מכינים מחיטה שנטחנה בריחיים שהוכשרו לפסח. בשעת הניפוי והריקוד של הקמח אין האישה מדברת כלל, וליתר זהירות היא קושרת מטפחת על פיה. ביום שלפני ערב פסח מכינים את "המים שלנו", כשאחד עומד וקורא את ההלל. קריאת ההלל נהוגה גם בשעת הכנת מצת המצווה בערב פסח, אולי לזכר קריאת ההלל שהייתה נהוגה בשעת שחיטת קרבן פסח בזמן הבית, מנהג זה של הכנת מצות טריות יום יום במשך ימי החג נהוג עד היום בריכוזי עולי לוב בארץ, ובייחוד במושבי העולים.

11. ראיתי בקהילת מסלאתה (קוסבאת) משפחות אחדות שאינן טועמות יין בימי הפסח; ואת מצוות ארבע הכוסות הן מקיימות במי צמוקים מבושלים. כמו-כן ישנן משפחות שבימי חג-הפסח אינן מכניסות בשום פנים אורח לבית למען יטעם משהו, אפילו כוס מים אינן נותנות לשום אדם, וכל שכן שאינן מקבלות אורח לארוחה. זהו מנהג מנוגד למסורת ישראל בימי חג זה, שעליו נאמר: "כל דכפין ייתי וייכול". לא שמעתי הסבר מניח את הדעת לכך, ואולי הוא הונהג כדי למנוע נהירת הגויים השכנים לבתי היהודים כשחמץ בכליהם6. מצאו אפוא אבותיהן של כמה משפחות תחבולה זו כדי למנוע אי-נעימויות של כניסת גויים לבתיהם. במשך הדורות נשתכח הנימוק שבשבילו הונהג המנהג, והוא נשתמר אצל בני משפחות אלה גם לגבי יהודים.

12. מנהג אבותיהם בידיהם של יושבי חבל ההר בלוב (כיום תושבי הכפרים עוזה ושלוה בדרום), שבליל שביעי של פסח, כשעורכים "תיקון ליל ז' של פסח" ומגיעים ל"שירת הים", נאספים כל בני הכפר על יד בית-הכנסת כשמביאים אפילו את התינוק מעריסתו, ושרים את השירה בציבור. מנהג זה נהוג עד היום, כשאר המנהגים היפים שבני קהילות אלה שומרים עליהם בקפדנות, וכולם מטרה אחת להם: להחדיר את האמונה בלבבות, לתת צורה נאה להווי החג ולקיים את הצו האלקי: "והגדת לבנך!"

13. בשני הימים האחרונים של החג (ובא"י ביום האחרון) נוהגים להתאסף בכמה בתים ולקרוא בנעימה שיר השירים עם תרגום יונתן ב"ע בצירוף תרגום בערבית, פסוק פסוק ותרגומו. בעלי הבתים מגישים כיבוד לקוראים, משקאות ומיני תרגימא.

14. ילדי ישראל נהגו ביום זה להסתובב קבוצות קבוצות ברחובות היהודים ולהכריז בקול רם ובניגון של שירה: "הא טארונה, הא אלכמאמן" (תנו נטרון, תנו כמון). זוהי מעין הודעה שהיום הוא היום האחרון לאכילת המצה, ומהערב כבר מכינים את לחם החמץ הראשון אחרי החג, זהו לחם ה"מימונה" שמתבלים אותו בתבלין. בעלי הבתים מכבדים את הילדים במיני פירות, וגם במשקאות שהילדים יוצקים לבקבוקים שבידיהם, כשהם שרים שירים של ברכה לבעלי הבית שלא יחסר להם כל טוב.

15. הפטרת יום שמיני של פסח בגולה היא, כידוע, "עוד היום בנוב לעמוד" (ישעיה י, לב), את ההפטרה הזאת קוראים גם בתרגום יונתן בן עוזיאל, המתרגם את דברי הנביא בהרחבה יתירה ומתאר בפרטי פרטים את חיילותיו של סנחריב בבואו על יהודה. את נוסח התרגום עצמו מתרגמים לערבית המדוברת, פסוק פסוק ותרגומו ותרגום תרגומו.

16. ביום שמיני של פסח מגיעה חגיגיותו של החג לשיאה. בשעות שאחרי הצהרים מתמלאים כל רחובות היהודים באלפי מטיילים, בעיקר צעירים, כשבפתחי הבתים, בחלונות, בגזוזטראות וגם על גגות הבתים שאינם גבוהים, עומדות בנות העיר כשהן מלובשות במבחר מלבושיהן ומקושטות בעדייהן, ומזכירות בזה את המנהג שהיה נהוג בישראל ביום ט"ו באב וביום הכיפורים ("בחור, שא נא עיניך ראה..." תענית כו), והרבה קשרי שידוכין היו נעשים כתוצאה ממנהג זה.

17. ליל מוצאי חג הפסח נקרא בפי ההמונים בשם "ליל אלכץ ונוואר" (ליל החסה והפרחים). בלילה זה נושאים הבחורים המאורסים אל בתי ארוסותיהם סלים מקושטים בפרחים ובתוכם חסה ופרחים, תפוזים ומיני סוכריות. הסלים נישאים על ראשי ילדים מהמשפחה, ובהגיעם לבית הארוסה מקבלים את פניהם בני המשפחה, בעיקר הנשים, בתרועות שמחה ובשירה. ברוב הבתים מופיעים זמרים עם כליהם ומבלים עד חצות בשירה ובזמרה.

בלילה זה קונה כל אבי משפחה חסה ופרחים, וכשנכנס לביתו חובט בהם על ראש כל אחד ואחד מבני המשפחה. אם המשפחה מברכת את כולם בברכת "עקבאל דאיר" (מעין "כה לחי").

מנהג דומה נהוג גם ביום הושענא רבא - כשחוזר האב מבית-הכנסת אחר תפילת שחרית הוא חובט בלולב (ואם אין לו לולב - חובט בבדי ערבה) על ראשי בני המשפחה, ואם המשפחה מברכת כנ"ל, "עקבאל דאיר".

18. באסרו חג הפסח נוהגים ללוש לחם עם תוספת כמון, ככר ככר לכל אחד מבני המשפחה. לפני משלוח הכיכרות לתנור תוקעים ביצה בכל ככר. את הלחם האפוי אוכלים עם הביצה הקשה, ולרוב מוסיפים לו חביתה עם נתחי בשר כבוש, אותו השאירו משחיטת הכבשים ששחטו בערבו של היום האחרון של פסח, ללחם זה קוראים "מימונה".
חזור לראש


ממנהגי חסידי חב"ד
1. בכל אחד מן הימים שמראש-חודש ניסן ועד לי"ג בו, קוראים מפרשת קורבנות הנשיאים לחנוכת המשכן שהביאו בימים אלה, יום יום ופרשתו, ולאחר הפרשה - תפילת "יהי רצון" שמבוססת על תורת הסוד.

2. בשבת הגדול, אחר תפילת מנחה, אומרים ב"הגדה" מן "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו".

3. בדיקת החמץ נערכת לאור נר של שעווה. בעזרת נוצת עוף מעביר הבודק כל פירור שהוא מוצא אל שקית נייר. לאחר מכן מניחים את השקית עם החמץ, הנוצה, ושיירי הנר בכף של עץ, עוטפים את כל זה בנייר או במטלית וקושרים בחוט מסביב לידית הכף ושורפים למחר. המנהג להניח לפני הבדיקה עשרה פתיתי חמץ קשה עטופים בפיסות נייר נהוג גם בחב"ד.

4. מקפידים מאד על אכילת מצה שמורה עגולה, אפיית יד, בכל ימי הפסח.

5. חסידי חב"ד, ובמיוחד אישי הציבור שבהם, נוהגים לשלוח למכירים ולמקומות ציבוריים מצות שמורה עגולות ואפויות יד כאלה, לליל הסדר, כדי לזכותם בקיום המצווה בהידור.

6. בערב חג הפסח אחרי תפילת מנחה מחלק האדמו"ר חתיכות מצה שמורה כשהוא עומד בפתח חדרו, וכל העובר מקבל את המצה מידו. האדמו"ר מאחל אז: "פסח כשר ושמח".

7. בליל חג הפסח אחרי תפילת ערבית אומרים בבית-הכנסת את ההלל, עם ברכה לפניו ולאחריו.

8. את ה"קערה" מסדרים לאחר שחוזרים מבית-הכנסת. סדר המינים על הקערה הוא עפ"י מנהג האריז"ל. שלוש המצות הן קעורות ופונות כלפי מעלה, ככלי קיבול. בין מצה למצה מונחת מפה.

9. ה"חרוסת" נעשית מתפוחים, אגסים ואגוזים.

10. גם למרור וגם ל"כורך" לוקחים שני מינים - חסה ושורשי חזרת טחונים.

11. את ה"אפיקומן" - הוא החלק הגדול מן המצה החצויה ב"יחץ" - שוברים בשעת החצייה לחמש חתיכות, והחצייה עצמה מבוצעת כשהמצה בתוך המפה, מכוסה. מסתירים את ה"אפיקומן" בין כרי ההסיבה, אבל אין נוהגים "לחטוף" אותו.

12. לפני "מה נשתנה" אומר השואל, גם אם הוא מבוגר וגם אם אין לו אב: "אבא, אשאלך ארבע קושיות". דוברי האידיש אומרים זאת באידיש וגם מפרשים את כל הקושיות באידיש. השואל הוא תמיד הצעיר שבמסובים. כל המסובים חוזרים בלחש על הקושיות, על תרגומן באידיש.

13. באמירת עשר המכות, הסימנים (דצ"ך עד"ש באח"ב) ובאמירת המלים "דם ואש ותמרות עשן" שופכים עם כל מלה מעט יין מן הכוס אל הצלחת. לאחר מכן, שוטפים את הצלחת ומוסיפים יין בכוס.

14. בשתיית ארבע הכוסות שותים את כל הכוס.

15. אין שותים, אפילו מים, אחרי אכילת האפיקומן.

16. את "כוסו של אליהו" מוזגים אחרי ברכת המזון. אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים" מחזירים את היין מכוס זו לבקבוק תוך כדי שירת המנגינה החב"דית "אלי אתה ואודך".

17. לאמירת "שפוך חמתך" נבחרים שני "שליחים" הלוקחים נרות בידיהם והולכים לפתוח את הדלתות שבין החדר, שבו נערך ה"סדר", לבין הרחוב, ואז אומרים "שפוך חמתך" כשהשליחים עומדים ליד הדלת עם הנרות בידיהם. המסובים אומרים את הקטע בישיבה, ובסיומו מחכים לשובם של השליחים.

18. נוסח ההגדה החב"דית שונה במקצת והוא מודפס ב"סידור" וגם בנפרד, עם מקורות והערות מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש מן השינויים - סדר הקושיות ב"מה נשתנה" הוא: מטבילים, מצה, מרור, מסובים, אין אומרים "חד גדיא", ועוד.

19. מקפידים מאד שלא לשרות מצה במים בכל ימי הפסח, ומשום כך אין אוכלים "קניידלאך" וכל תבשיל אחר העוטף מצה או קמח-מצה ומים.

20. בליל שביעי של פסח ערים כל הלילה ועוסקים בלימודים שונים.

21. ב"אחרון של פסח" לפנות ערב (בארץ-ישראל - בשביעי של פסח) מקיימים סעודה מיוחדת, "סעודת משיח", ובמהלכה שותים ארבע כוסות.
חזור לראש


ממנהגי החסידים
1. החל בראש-חודש ניסן ועד י"ג בו קוראים בכל בוקר אחר התפילה את פרשת קרבן נשיא השבט שהביא קרבנו באותו יום בחנוכת המשכן, כמסופר בתורה. צורת הקריאה שונה בעדות השונות. חסידי רופשיץ-צאנז למשל, קוראים את הפרשה בספר-תורה שאותו מוציאים באופן מיוחד מן הארון לצורך זה, ואילו רוב העדות קוראים אותה בספר, איש איש לעצמו. יש המוסיפים תפילת "יהי רצון" לאחריה, ויש שאינם מוסיפים.

2. אצל רוב החסידים מתפללים ב"שבת הגדול" תפילת מנחה מוקדם מן הרגיל ואומרים, לאחר מכן חלק מן ה"הגדה" - מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עונותינו", אך ישנן עדות חסידיות שבהן לא נהוג הדבר. הן גם הבדלי מנהגים לגבי ההפטרה של אותו יום: יש אומרים תמיד "וערבה" ואחרים אומרים הפטרה זו רק כשחל ערב פסח בשבת. אף יש הבדלי מנהגים לגבי הפיוטים של אותה שבת, כל עדה לפי מסורתה. תוספת פשטידה לכבוד שבת הגדול נהוגה כמעט בכל העדות החסידיות, ויש שעושים אותה מקמח שממנו נאפות המצות.

3. שאיבת "מים שלנו" לאפיית המצות שנאפות כמובן באפיית-יד, נעשית ברוב עם ובחגיגיות ובבגדי שבת (כולל ה"שטריימל"), ואף יש הלובשים "קיטל".

4. ההידור והזהירות באפיית מצות מרובים ביותר, ולכל הקשור בה ניתנת תשומת לב יתירה. עם זאת נעשית האפייה - במיוחד אפיית "מצוות מצווה" בערב חג הפסח בחצות היום -בחגיגיות, בבגדי שבת, בשירה ובזמרה, באמירת "הלל" ובהשתתפות האדמו"רים וראשי העדות. רוב החסידים משתדלים לקחת חלק באפיית המצוות הללו בגופם.

5. בדיקת החמץ נעשית בעזרת נוצת עוף מטלית וכף עץ - הנשרפים למחרת עם החמץ. עד לשרפתו תלוי חמץ זה - עטוף במטלית - בדרך כלל במקום גבוה, כגון על המנורה המשתלשלת מן התקרה, כדי שלא תהא גישה אליו.

6. אחרי תפילת מנחה אומרים "סדר הקרבת קרבן פסח" בעמידה ובהתרגשות.

7. בליל חג הפסח, אחרי תפילת ערבית, אומרים בבית-הכנסת הלל שלם בברכה.

8. ל"סדר" לובשים "קיטל" ברוב העדות החסידיות. סדר המינים על הקערה הוא על-פי מנהג האריז"ל. טיבם של המרור והכרפס, והרכב החרוסת תלויים במסורת כל עדה, עדה עדה לפי מנהגה שנקבע על-ידי אדמו"ריה הראשונים. על השולחן ישנם כל כלי הכסף והזהב שבבית.

9. אחד הילדים בדרך כלל הצעיר שבחבורה מסביר את "סימני הסדר ("קדש", "ורחץ" וכו') - כל "סימן" במקומו, תוך תרגום לשפה המדוברת. ילד זה גם שואל את הקושיות ("מה נשתנה" כשהתרגום המילולי לשפה המדוברת (וכן דברי קישור והסברה בשפה זו) נעשה בנוסח קבוע ומסורתי. כל המסובים חוזרים על הקושיות וגם על הסימנים.

10. שפיכת היין מן הכוס לעשר המכות ועוד נעשית לרוב באצבע הקמוצה, אבל יש עדות שבהן היא נעשית בהטיית הכוס עצמה.

11. מזיגת הכוס של אליהו נעשית ברוב העדות החסידיות יחד עם מזיגת הכוס הרביעית, ואחרים, כגון חסידי קרלין אף טועמים מכוס זו אחרי שתיית הכוס הרביעית.

12. לפתיחת הדלת לפני "שפוך חמתך" נשלח בעדות רבות, הילד שואל הקושיות, בליווי אדם מבוגר. הקטע "שפוך חמתך" נאמר בהתלהבות גדולה, ובעדות רבות - בעמידה.

13. אחרי ה"סדר" יוצאים בריקוד (לרוב במנגינת "חסל סידור פסח").

14. עדות חסידיות מסוימות נוהגות לקרוא אחרי ה"סדר" שיר השירים, עדות אחרות, כגון בלז, אין קוראות, ועוד אחרות, כגון קרלין, מחלקות את אמירת המגילה לכל ימי הפסח וגם לימי חג הסוכות.

15. בחו"ל נהוג בעדות מסוימות לספור ספירת העומר בליל שני של חג הפסח (יום-טוב שני של גלויות) לא אחרי תפילת ערבית, כי אם אחרי ה"סדר".

16. מחמירים מאד בבחירת המאכלים בימי חג הפסח. רבים נוהגים להימנע מאכילת פירות וירקות הנאכלים בלי קילוף, וגם חומרי מאכל שונים כגון סוכר, תה, קפה וכיוצא בזה. כל עדה אימצה לעצמה חומרות שונות - ורבות - לימי הפסח. כל החסידים לעדותיהם נזהרים מאכילת "שרויה" (מצה טבולה במים), בזהירות מירבית ותוך הרחקות שונות.

17. בליל שביעי של פסח מתוועדים בבית-המדרש ב"שבת אחים" וזמירות על כוס יין ו"לחיים", ובחצות הלילה אומרים בהתלהבות פסוק בפסוק את שירת הים יוצאים בריקוד סוער (לרוב במנגינת "המעביר בניו").

18. רבות מן העדות החסידיות נוהגות לקיים סעודה מיוחדת עם פנות היום האחרון של החג, והיא נקראת "סעודת הבעש"ט".

19. ב"פסח שני" (י"ד באייר) אין אומרים תחנון. משלבים בארוחה מאכל של מצות וכופתאות ("קניידליך").
חזור לראש


ממנהגי יהדות מרוקו
1. כבר במוצאי פורים מורגשות ההכנות לפסח. רבות הן עקרות הבית, אשר כבר בפורים מונעות מבני ביתן להשתמש בכלים מסוימים ומלהתקרב לפינות מסוימות שבבית. בתקופה זו, בין פורים לפסח, מנקות עקרות הבית ומתכוננות לפסח. הן נזהרות ביותר מפני החמץ, שלא יישאר חלילה משהו ממנו באיזו פינה נסתרת. התלמידים לומדים בבית רבם את ההגדה של פסח, כדי להיות מוכנים לקריאתה בליל הפסח, ביחד עם כל בני הבית. בשבת הגדול אין אוכלים בחדר האוכל כי אם בפינה במטבח או בפרוזדור, כדי לא "להחמיץ" את אשר הכשירו כבר.

2. לרוב יהודי מרוקו כלים מיוחדים לפסח, ואלה נשמרים משנה לשנה. פרט לעלי והמכתש כמעט שאין מכשירים כלים לפסח על ידי הגעלה או ליבון. בשעת הגעלת כלים או לאחר ליבון העלי והמכתש והכנסתם למים קרים אומרות הנשים ושונות: "כשר בלי ספק".

3. יש שנוהגים לשים לבדיקת חמץ יחד עם חתיכות הלחם גם נתחי כבד צלוי.

4. ביום י"ד בניסן, האסור באכילת חמץ ומצה גם יחד, אוכלים בעיקר תפוחי אדמה וביצים שלוקות. בחצות היום אופים את מצת המצוה. בזמן הלישה והאפייה אומרים פרקי הלל בשירה וזמרה.

5. לאחר תפילת ערבית של חג, כאשר נכנסים לבית, מרימים בני הבית בזה אחר זה את הקערה של פסח, הנקראת "קערת ההגדה", ומסובבים אותה מעל ראשי כל שאר המסובין בשירת "בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא... בני חורין". יש הנוהגים להיכנס גם לבתי קרוביהם, שכניהם ומכריהם בשעת קריאת ההגדה, להרים גם שם את הקערה ולסובב אותה מעל ראשי המסובים; ואלו על ראשי האורחים, ובפי כולם השיר "בבהילו". עם צאת האורחים חוזרים המסובים לקריאת ההגדה, וחוזר חלילה עם היכנס אורחים נוספים.

6. כשמגיעים ל"יחץ", חוצה עורך הסדר את המצה האמצעית לשני חלקים, באופן ששני החלקים יוצרים מעין אות ה. כל אחד מבני הבית, כולל הנשים (כשהן שולטות בקריאה או יודעות בע"פ), לוקח את המצה החצויה וקורא: "הא לחמא עניא..." עד "בני חורין". וכאן הבן שואל...

7. במקצת מקומות נהגו שאחר שאלת הקושיות יוצא עורך הסדר מן החדר וחוזר אליו דרך דלת צדדית, כשהוא נשען על מקל ארוך ועל כתפו המצה של האפיקומן, עטופה בסודר. לשאלותיהם של המסובים משיב "האורח", שהוא מיוצאי מצרים וכי זה עתה ה' בקע את ים סוף. המצרים מושלכים על שפת הים, ובני ישראל זכו בשלל הכסף והזהב של המצרים. כיון שלא יכלו להתמהמה, לא הספיק בצקם להחמיץ והנה הוציא ממצרים "עוגות מצוות כי לא חמץ" (מראה להם המצה שעל כתפו). שיחה זו מסתיימת באמירת פסוק בפי כל המסובים, כגון "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", או "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" וכדו'.

8. בקריאת ההגדה משתתפים כל המסובים, כשכל אחד, בזה אחר זה, קורא, ואילו את הפסוק האחרון של כל קטע קוראים כולם יחד.

9. לתינוקות אומרים: "אם לא תרדמו עד סוף קריאת ההגדה תראו את "שפוך" (הכוונה לחלק השני של ההגדה של פסח, הפותח במלים "שפוך חמתך על הגויים"), ומיניה וביה שואלים אותם: מיהו "שפוך", איש או אישה?

10. רבים נוהגים (גם בארץ) לתרגם את ההגדה לשפה המדוברת בבית, קטע קטע ותרגומו.

11. המנהג המשעשע של גניבת האפיקומן אינו נהוג אצל יהודי מרוקו.

12. ממשיכים באמירת נשמת ושיר השירים עד חצות. שרים את "חד גדיא", "אין אדיר" (פיוט זה שהפך לנחלת כל החגים, ובפרט שמחת-תורה, מיועד אצל יהודי מרוקו בעיקר לליל הסדר), "כי לו נאה" ועוד.

13. רבים נוהגים ללבוש בליל הסדר גלימות לבנות ארוכות-סמל לחירות.

14. יש שמחמירים על עצמם לאכול מצה שמורה בכל ימי החג. אלה גם משתמשים בשומן (מן החי) במקום שמן, ואף את השימוש בתה וסוכר הם אוסרים על עצמם.

יהודי מרוקו אינם אוכלים קטניות ואורז בפסח, מה שמותר אצל עדות המזרח והתימנים, אך הקטניות הירוקות, כגון האפונה והפול, המצויים בעונה זו, נאכלים, ואפילו יותר משאר ירקות.

15. בחול-המועד פסח נהגו הילדים הקטנים לערוך סעודה משלהם, הם בשלו בכלים קטנים המיוחדים לילדים, השתמשו במצות בגודל מוקטן, וישבו ליד שולחן נמוך. זו הייתה מסיבה מיוחדת להם, מלווה באווירה חברתית-ילדותית.

16. בחול-המועד פסח, ויש שנוהגים כך בשביעי של פסח, יוצאים לשדה, למקום עצים, כדי לברך את ברכת האילנות. מברכים על עצים שהפריחו, ולפחות שני עצים. נוסח הברכה: "בא"ה אמ"ה שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות ליהנות בהם בני אדם". לאחר מכן קוראים שני מזמורי תהילים (קכו ו-קמח) ומוסיפים תפילה "למנוחת הנשמות הקדושות", זהו טקס נאה במיוחד ליהודי חוץ-לארץ תושבי הערים, שראו עצי פרי בלבלובן לעתים רחוקות, ולפעמים רק בהזדמנות זו.

17. בליל שביעי של פסח מקיימים לימוד מתוך הספר "קריאי מועד", כמו בליל הושענא-רבא, אלא שבליל שביעי של פסח אין לומדים עד אור הבוקר, כי אם עד אחרי חצות בלבד.

18. במוצאי החג מתפללים תפילת ערבית של חול. לאחר התפילה מברכים איש את רעהו בברכת "תרבחו ותסעדו" או "תרבח" בלבד, מעין - תזכו לשנים רבות. אחרי כן קוראים בקול ובניגון במסכת אבות (המשנה הראשונה של כל הפרקים א-ו); פסוקים ראשונים מספר "משלי" וה"אזהרות" הראשונות הנאמרות בחג השבועות. בכל הקטעים האלה יש מעין הזמנה לתקופה הקרובה.

כאן מתחילה חגיגת ה"מימונא". בכל בית ובית נערכים השולחנות בטוב טעם. על כל שולחן שמים כד חלב, קערת קמח שבה נעוצים חמש ביצים, חמישה פולים וחמישה תמרים. ירק ופרחים מקשטים את השולחן שעליו גם צנצנת דבש, רקיקים הנקראים "מופליטא", אותם מכינים מקמח (כמין חביתה) עם צאת החג, או עלי חסה, ואף בקבוקי יין ומשקה אחר לרוב. נוהגים לבקר בכל אחד מבתי הקרובים, המכרים והשכנים, לברך ולטעום מ"המנהג" (עלי חסה עם דבש או "מופליטא"), ללגום מעט משקה, לברך ולהתברך ולהמשיך בביקורים. כשנכנסים לבקר משמיעים מעין שירה חוזרת "אלאלא מימונא אמברכה מסעודא", שפירושו: ה"מימונא" המבורכת והמוצלחת. ביקורים אלה מסתיימים בשעות המאוחרות של הלילה. ביום ה"מימונא" יוצאים לשדות או לשפת הים ומבלים שם שעות אחדות.

למנהג המימונא יש טעמים אחדים.
חזור לראש


ממנהגי יהדות פרס (איראן)
1. חג הפסח נקרא בפי יהודי פרס "מודה-ניסאן" (שיבוש מ"מועד ניסן").

2. ימים אחדים לפני החג מגעילים את כלי הפסח. באמצע החצר או במקום מתאים אחר מעמידים דוד מלא מים על אש גדולה ומחכים עד שהמים יתחילו לרתוח. מטבילים בו את כלי החג הטעונים הגעלה, של עצמם ושל יתר דיירי הבית.

3. אור לארבעה עשר בודקים את החמץ. ראש המשפחה מחזיק בשמאלו נר שעווה ובימינו מלקחיים או סכין. לאחר הברכה "על בדיקת חמץ" הוא בודק בקפדנות את כל פינות הבית ובמלקחיים שבידו מעביר את פירורי החמץ שהוא מוצא אל צלחת מיוחדת. למחרת הבוקר מקדימים באכילת פת של שחרית, שורפים את החמץ באח ברזל או בכיריים, ומסיימים באמירת "כל חמירא".

4. הנשים מכינות "חלק" (חרוסת), וכל אחת משתדלת להראות את מומחיותה במאכל זה. גם הגברים עוזרים על ידן בכתישת שקדים, תמרים, אגוזים, בוטנים וכל מיני תבלין שמערבים ובוחשים ביין לדייסת החרוסת.

5. סדר ליל פסח עושים כל השכנים בביתו של אחד המכובדים או של תלמיד-חכם. הגברים שבים מבית-הכנסת לבושים בגדי חג ומברכים את הנוכחים בברכת "תזכו לשנים רבות". הנשים צוהלות לקראתם ומשיבות: "צד סאל באין סאלאי כוב באסיד" (תזכו למאה שנים טובות כאלו). כולם יושבים מסובים על-יד השולחנות. ראש המסובין בודק את שולחנו, אם הכל ערוך כדת וכדין: שלש מצות, חרוסת, זרוע, מרור, ביצה ועוד. ראש המשפחה מנעים בקולו: קדש ורחץ, כרפס יחץ עד הסוף, וכמוהו עונים כל המסובים. בכלל מרבים באמירת "קדש ורחץ" לפני כל אחת מארבע הכוסות ואחריה. הקידוש נאמר בעמידה, ובסיומו יושבים וכל אחד גומע בכוסו את היין בהסבה לצד שמאל וקורא אחר-כך בקול "כאפר נכורד-ישראל כשר בכורד" (הכופר לא ישתה אותו - ישראל כשר ישתהו).

6. ראש המשפחה לוקח על קצה אצבעותיו את שלוש המצות העטופות במפית לבנה, שר בהטעמה מיוחדת "הא לחמא", ובצהלת שמחה הוא מדגיש: "לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין".
המסובים מוסיפים בחרוז: "צ'שם דושמנהאי ישראל כורין" (יוכו שונאי ישראל בעיוורון). שלוש המצות עוברות מיד ליד וכל אחד חייב להגיד עליהן "הא לחמא".

7. אחרי ארבע הקושיות קוראים את ההגדה פיסקא פיסקא לפי התור, ובר אוריין מבין המסובין אומר את ההגדה גם בתפסיר (התרגום בפרסית).

8. כשמגיעים לפרק "אילו הוציאנו ממצרים", חוטף כל אחד מהמסובים, כגדול כקטן, בצל ירוק מעל השולחן, ועם קריאת "דיינו" מצליף על גב שכנו, האב בבנו והבן באביו, האיש באשתו והאישה בבעלה.

9. בהגיעם ל"כורך", כורך ראש המשפחה מרור, חזרת ומצות בגלילה אחת עבה, טובלה אל תוך החרוסת, בוחשה בידו וקורא: "כורכן ואוכלן בבת אחת" וכו' ואוכל. כמוהו עושים כל יתר המסובים, לפי התור.

10. האפיקומן נמסר לשמירה - לילד. בכך מעמידים בניסיון את ערנותו, ואם יצליח לשמור יפה על הפיקדון שהופקד בידו אף מעניקים לו פרס. חלק מן האפיקומן אוכלים כנהוג, ואת השאר שומרים בכיס הבגד כל ימות השנה. כסגולה לשפע ולברכה.

11. מסיימים את ההגדה בשירת "חד גדיא" ו"אחד מי יודע" בשפה המדוברת.
חזור לראש


ממנהגי יהדות ג'רבא
1. חוויה בלתי נשכחת היא התכונה הרבה סביב אפיית המצות, שמורות ורגילות כאחת. כבר אחרי פורים מורגשת תכונה זו היטב, החל בטחינת החיטה וכלה באפייה. משפחה משפחה אופה את מצותיה לפי סדר מסוים, לצורך כל החג. במועד שנקבע באה המשפחה - אנשים, נשים וטף, למאפיה. האישה לשה את הקמח ב"מים שלנו", כשפיה מוסתר ע"י רצועת בד נקיה. מיד עם גמר הלישה נמסרת העיסה לגברים, מחלקים אותה ליחידות קטנות, כל יחידה נרקעת בעזרת גליל עץ למצה דקה ועגולה. הילדים מנקבים אותה, ואחד הגברים, הממונה על כך, מוסר אותה לידי האופה. במשך כל זמן אפיית המצה נמצא במקום משגיח מטעם הרבנות.

2. אור לי"ד, בבדיקת החמץ, יש הנמנעים מלשים פתיתי חמץ במקום מסוים, כנהוג אצל כמה עדות, מחשש אבדן הפתיתים, דבר שיצריך חיפושים גדולים.

3. לשם "מרור" משתמשים בחסה בלבד. החזרת אינה ידועה.

4. מפורסם הוא הנוסח של הקידוש הארוך, המודפס בכמה הגדות (המדפיסים ייחסוהו בטעות להרמב"ם), אותו נהגו לומר בג'רבא וגלילותיה.

5. את החלק המיועד לאפיקומן עוטף ראש המשפחה במפית, נותנו בידי בעל מרץ מבין המסובים, והלה שם אותו על שכמו, יוצא החוצה, מבקר בבתי שכנים וקרובים, ומביא להם את דברי הגאולה, כגון: "משיח בן-דוד בא בדרך", או "לשנה הבאה בארעא דישראל", וכדומה. הוא מציג את עצמו בדרך כלל כאורח הבא מארץ-ישראל, ותמורת זה הוא זוכה לכוסיות משקה. יוצאי ג'רבא בארץ משתמשים בביטויי גאולה, כגון המשיח, ירושלם העתיקה, בית המקדש וגאולת כלל ישראל וכדו'.

6. את הקטע "הא לחמא עניא" קוראים, כאשר אחד מבני המשפחה מסובב את הקערה מעל לראשיהם הרכונים של המסובין. הקטע הולך ונשנה בעברית ובערבית חליפות, עד סיום המלאכה. עושים זאת גם לילדים הקטנים הישנים בחדרם. יש אומרים שזה זכר לעננים, בהם סכך ה' את ישראל במדבר בצאתם ממצרים, ככתוב "ועננך עומד עליהם" ו"ענן ה' עליהם יומם", אע"פ שאין קשר מלולי לכך.

7. את קטעי ההגדה קוראים בתור, בעברית ובתרגום ערבי.

8. שאלות "מה נשתנה" אינן נשאלות דווקא ע"י ילדים. קטע זה נקרא ע"י אחד המסובים, ללא אבחנה.

9. אחרי קריאת הקטע "מתחלה עובדי עבודה זרה" אומר אחד המסובים, בדרך כלל בעל מבטא ברור במיוחד, את הקטע "ותקול להו יא אבני" (בערבית), מעין "והגדת לבנך". קיימות שתי נוסחאות: האחת קצרה, של העיר ג'רבא, והשניה ארוכה, של העיר גפסה. שתיהן מדברות על אברהם אבינו כשהחל להכיר את בוראו וניצל מכבשן האש של נמרוד. הן מדגישות את האפסיות שבעבודת האלילים ולועגות לה בלשון מליצית. בלילה הראשון נהגו לומר את הנוסח הקצר של ג'רבא, בהתחשב בעייפות השוררת בין המסובים בעקבות טרחת הכנות החג, וכן אצל הצמים בערב החג תענית בכורות; ואילו בלילה השני (יו"ט שני של גלויות) אומרים את הנוסח הארוך של גפסא, המנוסח בחרוזים יותר משוכללים ובלשון צחה יותר.
חזור לראש