1. בהתאם לדברי ה"שולחן ערוך" "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש", נוהגים יחידי סגולה להשכים בחצות לילה ולומר "תיקון חצות" על חורבן בית-המקדש, ומכאן ואילך יושבים ועוסקים בתורה עד שמגיע זמן תפילת שחרית כוותיקין. ואף-על-פי שאין קורין מקרא בלילה, אפילו לאחר חצות, נוהגים לקרוא בבתי-כנסת ספר תהילים באשמורת הבוקר.
2. להלכה אין לברך ברכות השחר אלא אם כן נתחייב בהן, כגון אם שמע קול התרנגול - מברך "אשר נתן לשכווי בינה", אולם נהגו לברך כל הברכות על הסדר, אף-על-פי שלא נתחייבו בהן.
3. זמן ברכת הציצית הוא "משיכיר בין תכלת ללבן" והוא זמן הנחת תפילין - "משיכיר את חברו ברחוק ארבע אמות". ומכיוון ששיעורים אלה לא הובררו לנו, הנהיגו בירושלים זמן עטיפת טלית והנחת תפילין 52 דקות קודם הנץ החמה, ויש המקדימים 60 דקות.
4. יש הישנים ב"טלית קטן" מיוחד לשינה, וכאשר הם לובשים בשעת הבוקר טלית קטן של יום, מברכים עליו
"על מצות ציצית". ולדעת הגר"א מברכין גם על טלית קטן - "להתעטף בציצית".
5. משמגיע זמן עטיפת טלית, מתעטפים בטלית ומתעטרים בתפילין בבתיהם, וכך הולכים ברגש לבית-הכנסת. ויש הנוהגים להתעטף בטלית ולהתעטר בתפילין בחדר הכניסה (=פאליש) לבית-הכנסת.
6. את התפילין של יד מניחין במעומד דווקא ומברכין עליהן "להניח תפילין", ומתכוונים לצאת בברכה זו גם לגבי תפילין של ראש.
7. במרבית בתי-הכנסת פותחין תפילת שחרית ב"מזמור שיר חנוכת". התחלה זו היא מסימני ההיכר של נוסח אשכנז (לפי מנהג הגר"א פותח שליח הציבור תפילת שחרית ב"ברוך שאמר" ואינו אומר "מזמור שיר חנוכת"). ובדומה לכך לגבי שירת הים - לפי נוסח הגר"א מסיימים בפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" ומוסיפים "כי לה' המלוכה" וגו' ואין אומרים "כי בא" וגו', אולם במרבית בתי-הכנסת אומרים פסוק זה.
8. בברכת אהבה רבה יש הנוהגים לומר "ותוליכנו מהרה קוממיות בארצנו", כי "ותוליכנו... לארצנו" לא שייך לומר אלא למי שנמצא בחוץ לארץ.
9. בקריאת-שמע נוטלים ליד שתי ציציות בלבד, ולדעת הגר"א אין מנשקים אותן.
10. אין הש"ץ אומר בסוף קריאת-שמע את המלה "אמת" אלא כאשר הוא חוזר בקול.
11. הפרושים מהדרים להתפלל "שחרית" כוותיקין - קוראים קריאת שמע לפני הנץ ומאריכים ב"אמת ויציב" ו"עזרת" כדי להתפלל תפילת העמידה לאחר שגוף השמש יצא על הארץ ונראה לעיניים. גדולי ירושלים שעקבו אחר נץ החמה, ערכו לוחות מיוחדים שלפיהם ניתן לדעת במדויק שעת הנץ בכל יום.
12. בחזרת הש"ץ אין אומר את סדר הקדושה "נקדש" עד "ואמר" אלא הש"ץ בלבד. הציבור עונין "קדוש קדוש קדוש" וגו', שומעים מהש"ץ "לעומתם ברוך יאמרו" ועונים "ברוך" וגו', הש"ץ אומר "ובדברי קדשך כתוב לאמר", והציבור עונים "ימלוך ה' לעולם" וגו'.
13. הנוהגים מנהג הגר"א מעדיפים להקשיב לחזרת התפילה מפי הש"ץ מלענות "ברוך הוא וברוך שמו", וזאת משום שיש, שהש"ץ אינו ממתין עד שתכלה עניית בהוב"ש מפי הקהל.
14. בכל הארץ, להוציא חיפה והיישובים צפונה הימנה, כולל טבריה וצפת, עולים הכוהנים לדוכן בכל יום בתפילת שחרית, ובשבת ויום-טוב גם בשחרית וגם במוסף, והקהל אינו אומר לא פסוקים כנגד מלות הברכה ולא תפילת "רבונו של עולם".
15. כאשר עולים לדוכן, אין הש"ץ אומר "או"א ברכנו", ואם יש לפחות שני כוהנים, מכריז אחד המתפללים "כוהנים", והכוהנים פותחים בברכה (בכהן אחד אין מכריזין). אם הש"ץ כהן, מקריא אחד המתפללים את מלות ברכת הכוהנים.
16. כהן אבל אינו עולה לדוכן אלא אחרי ה"שבעה", אך בשבת שב"שבעה" נוהגים רבים לעלות לדוכן, שאין אבילות דפרהסיה בשבת, ויש משפחות כוהנים שבניהם עולים לדוכן בתוך ה"שבעה" גם בחול.
17. אחרי תפילת שמונה-עשרה של חול אומרים "תחנון", בין בשחרית ובין במנחה. פותחים בפסוק (שמואל-ב, כד, יד) "ויאמר דוד אל גד" (לדעת הגר"א אין אומרים פסוק זה) ואומרים "רחום וחנון חטאתי לפניך" וגו', "שומר ישראל" וגו'. לדעת הגר"א אין אומרים "שומר ישראל" אלא בתענית ציבור.
בני י"ג ומעלה נופלים אפיים על יד ימין בשעה שהתפילין על שמאלם (לדעת הגר"א על יד שמאל דווקא).
18. אומרים תחנון גם כאשר מתפללים במקום שאין בו ספר-תורה (והמתפלל ביחידות אינו נופל אפיים), אבל אין אומרים י"ג מידות בתפילה אלא בציבור, ויחיד רשאי לאומרן כקורא בתורה בלבד.
19. בימי שני וחמישי מקדימים לתחנון וידוי "אשמנו" ו"א-ל ארך אפים" (י"ג מידות) ומוסיפים פסוקי רחמים ותחנון "והוא רחום".
20. אין אומרים תחנון בבית החתן, ואם החתן מתפלל בבית-הכנסת, אין אומרים תחנון כל שבעת ימי המשתה. לפנים נהגו בירושלים שהחתן לא היה הולך לבית-הכנסת בשני וחמישי, כדי שלא למנוע מהציבור אמירת תחנונים.
21. ב"קדושא דסדרא" שב"ובא לציון" נוהג החזן לסיים בקול רם "וקרא זה אל זה ואמר", והציבור כולו קורא "קדוש קדוש קדוש" וגו', וכן לגבי פסוקי "ברוך כבוד ה' ממקומו" ו"ה' ימלוך לעולם ועד".
22. בסיום התפילה הסדר הוא "עלינו לשבח", "שיר של יום", "אין כאלקינו", אלא שב"אין כאלקינו" וכבחול אומרים "פטום הקטורת" עד "מפני הכבוד", ואילו בשבת מוסיפים "השיר שהלויים היו אומרים בבית המקדש" וכו'. ב"עלינו לשבח" אומרים "שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע" ו"כסא כבודו" ולא "ומושב יקרו", ועל-פי מנהג הגר"א אין מסיימים בפסוק "והיה ה' למלך" וגו'. בימים שאין בהם קריאת-תורה, מוסיפים "ברכו בתרא" לאחר קדיש דרבנן.
23. כשיש אבלים רבים, כולם אומרים קדיש ביחד, ומקפידים שיאמרו כולם ביחד, וכולם יחדיו משמיעים "ואמרו אמן, יהא שמיה רבא" וכו'
24. בקהילות הפרושים בצפת נהגו ללמוד בכל יום אחר תפילת שחרית דף גמרא ופרשה חומש עם רש"י. יחידי סגולה היו עטורין בתפילין כל היום וכך היו עוסקים בתורה. היו להם תפילין קטנטנות, ובהן היו מתעטרין בצאתם מבית-המדרש לבתיהם.
1. לאחר שהגיעה שעת מנחה גדולה, אין מתחילים בסעודה גדולה, כגון סעודת ברית, חתונה או סעודת סיום מסכת, עד שיתפללו מנחה. יש המתעטרין למנחה בטלית ובתפילין (לדעת הגר"א - של רש"י דווקא), ובתפילת מנחה של ערב שבת בטלית בלבד.
2. למנחה וכן לערבית נוטלים ידים, ואף כי לדעת הגר"א יש לברך על נטילת ידים זו, אין נוהגים כן.
3. בישיבות רבות נוהגים להתפלל מנחה גדולה לאחר סדר הלימוד שלפני הצהריים, ויש שמתפללים את תפילת העמידה עם הש"ץ עד "הא-ל הקדוש" (כולל "קדושה"), ומכאן ואילך מתפללים הכל בלחש, ואין הש"ץ חוזר על תפילת העמידה.
4. אין נפילת אפים בלילה, ולכן, אם מתאחרין בתפילת מנחה עד לאחר שקיעת החמה, אין אומרים תחנון. אומרים ברכת "שלום רב" הן בתפילת העמידה של מנחה הן בתפילת העמידה של ערבית. אין אומרים בין גאולה לתפילה של ערבית ברכת "ברוך ה' לעולם", "יראו עינינו".
5. בבתי-כנסת שבירושלים נוהגים להתפלל תפילת ערבית שיעור ג' רבעי המיל (18-17 דקות) לאחר השקיעה, ויש המוסיפים עד כדי 20 דקות, זולת מוצאי-שבת שאז מאחרין, כדי להוסיף מחול על הקודש. ומכיוון שבשעה זו אין יוצאים חובת קריאת-שמע, נוהגים לחזור ולקרוא שלוש הפרשיות בקריאת-שמע שעל-המיטה.
1. יש בתי-כנסת שבהם "מוכרים" את כל העליות במכירה פומבית, אפילו כאשר ישנם "חיובים" לעלות לתורה, וזאת כדי למנוע הפליות, וכל המרבה במחיר זוכה. ההכנסות מוקדשות לצורכי בית-הכנסת. ואם ישנם כמה כוהנים או לוויים, מוכרים אף עליות ראשון ושני.
2. וישנם גם בתי-כנסת שבהם אין מוכרים את העליות אלא מעלים את המתפללים לפי סדר אלף-בית של שמותיהם או לפי סדר קבוע אחר. אם אחד המתפללים הוא בעל חיוב לעלות לתורה, הוא מודיע לגבאי וזוכה לעלייה מחוץ לתור.
3. מגביהים את ספר-התורה לאחר הקריאה, ושניים מתכבדים במצווה זו, אחד בהגבהה ואחד בגלילה. המגביה מרים את ספר-התורה הפתוח במקום שקראו ומראהו לקהל, ולאחר סיבוב מלא הוא מתיישב, והגולל כורך את הספר, קושר את העטיפה ומלבישו "במעיל".
4. תקנה קדומה הייתה בירושלים שלעולם אין אדם מחזיק במצווה, ואפילו זכה בה במשך כמה שנים, אלא מוכרים אותה ברבים, במועדים קבועים, והרוצה לקנות יוסיף על חבירו במחיר ויקחנה, ותקנה זו מקובלת עד היום לכל דבר שבקדושה.
5. ישנה תקנה שלפיה אין להשתמש בבית-הכנסת בירושלים בשום דבר של קדושה, הן ספרי-תורה הן עטרות ורימונים הן מפות ופרכות ומנורות, אלא אם כן יהיו הקדש מוחלט, דהיינו שאין לבעלים המקדישים שום אחיזה וחזקה בדבר, אלא יד כל ישראל תהיה שווה בו.
6. מי שאשתו נכנסת בחודש התשיעי להריונה, קונה מצוות פתיחת הארון באותו חודש.
7. במסכת סופרים (פרק יח, ה"ח) שנינו:
"שהם (בני ירושלים) נאים במעשיהם ולבם לשמים, ולא היו מניחים בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכים אותם לבתי כנסיות, כדי לזרזם במצוות".
1. בנטילת ידיים לסעודה נוטל יד ימין תחילה, ומברך על נטילת ידיים לפני ניגוב ידיו.
2. מים אחרונים חובה, ולדעת הגר"א מצווה כמו מים ראשונים, ולא יפחות מרביעית מים ויטול מתוך כלי. כשהוא מזמן בברכת המזון, אינו מקדים "ברוך הוא וברוך שמו".
3. ברכת "מעין שלש" על פירות ארץ-ישראל משבעת המינים מסיימים "על הארץ ועל פירותיה", על מיני מזונות מדגן הגדל בארץ-ישראל מסיימים "ועל מחיתה" ועל יין מענבי הגפן שבארץ-ישראל מסיימים "ועל פרי גפנה". ומכיוון שצריך לסיים מעין החתימה סמוך לברכה, אומרים לפני החתימה "ונודה לך על הארץ ועל פירותיה", "ועל גפנה" או "ועל מחיתה", לפי העניין.
