1. בערב שבת מצווה לרחוץ במים חמים כל גופו, ועל כל פנים פניו ידיו ורגליו, ונוהגין לטבול במקווה כשר כדי להתקדש בקדושה יתירה לקראת השבת. הגר"א נהג להחליף כל בגדיו, מכף רגל ועד ראש. משתדלים להתפלל מנחה גדולה, עוד לפני הכניסה למרחץ.
2. הגר"א היה מקדים להדליק נרות שבת והיה מרבה מאור בנרות שמן זית.
3. רבים אין סומכים על עירובי החצרות הנעשים בשביל הציבור אלא בני כל חצר מערבין לעצמם, ומקפידים להחליף כל ערב-שבת את ככרות החלה של עירובי החצרות, מחשש תולעים העלולות לחדור אליהן. ויש הנוהגים שלא להוציא מרשות לרשות (מן הבית לרחוב) גם במקום שיש עירוב, ומשום כך נמנעות הנשים מלהתקשט בשבת בתכשיטים בצאתן אל הרחוב.
4. נוהגים לקרוא שמו"ת (= שנים מקרא ואחד תרגום) בערב-שבת אחר-הצהרים. לדעת הגר"א אין לומר את התרגום אחר כל פסוק אלא אחר כל עניין, כמו פרשה פתוחה או סתומה או מקום אחר שהוא הפסק העניין. ויש הנוהגים לקרוא מקצת מן הסדרה, שניים מקרא ואחד תרגום, מדי יום ביומו לאחר התפילה.
5. בירושלים נוהגין לתקוע בחצוצרה בערב-שבת כ- 40 דקות לפני שקיעת החמה, כדי לזרז את הציבור לסגור את החנויות וכיו"ב. לפנים נהגו להכריז בכל מבואות ישראל חצי שעה קודם שאין השמש נראית על הארץ, להכין עצמם להטמנת החמין ולהדלקת הנרות, ואחר עשר דקות נוספות היו חוזרים ומכריזים שידליקו, ובאותה שעה האישה מדלקת את הנרות.
6. מיד לאחר הדלקת נרות שבת יוצאים לבית-הכנסת, ויש המקדימים לבוא וקוראים מגילת שיר השירים בטעמים.
1. כאמור, משתדלים להתפלל מנחה גדולה, ותפילת הערב מתחילה אפוא בקבלת שבת.
2. שליח הציבור מתעטף בטלית אחר שברך עליה, עולה לבמה ופותח "לכו נרננה" (תהילים צה). אומרים מזמורי תהילים צו-צט, כט, ואין אומרים תפילת רבי נחוניה בן הקנה "אנא בכח".
3. את הפיוט "לכה דודי" לרבי שלמה אלקבץ אומרים חרוז חרוז עם החזן, ללא מנגינה, אולם לאחרונה הנהיגו בבתי-כנסת רבים לשיר אותו במנגינה, ומהם המשנים מהחרוז "לא תבושי" ואילך למנגינה עליזה. לאחר קבלת שבת, לפני תפילת ערבית, אומרים "במה מדליקין" (פרק ב' של מסכת שבת).
4. אבל ההולך לבית-הכנסת בתוך השבעה, אינו יושב במקומו הקבוע. הוא נכנס לבית-הכנסת אחר "מזמור שיר ליום השבת", והקהל מנחמין אותו "המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
5. יש בתי-כנסת שבהם דורשים ברבים בין קבלת שבת לתפילת ערבית, ומכל מקום - אם טרם הגיע זמנה של תפילת ערבית, מכריזין על הפסקה קטנה שבה לומדים ביחיד או בציבור. יש הקוראים בהפסקה זו מגילת שיר השירים, ויש המנצלים את הזמן לעבור על פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום.
6. ביום-טוב שחל בשבת או בערב שבת אין אומרים "לכו נרננה" ויתר המזמורים, וגם אין לומדים פרק "במה מדליקין".
7. במרבית בתי-הכנסת אין אומרים פסוקי "ושמרו בני ישראל את השבת" לפני תפילת העמידה של ערבית.
8. "ויכולו" צריך לומר בציבור, ומי שנתעכב בתפילה בלחש ולא הספיק לומר "ויכולו" עם הציבור, מבקש מאחד המתפללים, גדול ולא קטן, להצטרף אליו ולומר עמו ביחד.
9. שליח הציבור מתחיל בברכת "מעין שבע" והציבור עונה אחריו "מגן אבות", אולם ישנם בתי-כנסת שבהם אומר "מגן אבות" שליח הציבור בלבד.
10. אומרים ברכת "מעין שבע" גם כאשר מתפללים בבית שאין בו ספר-תורה. אין אומרים "ברכו" בתרא בסוף התפילה. אין נוהגים לקדש על היין בבית-הכנסת מכיוון שאין אוכלים בבית-הכנסת.
11. בסעודות שבת בוצעין על שתי ככרות, ולדעת הגר"א חותכין את שתיהן. אורח הסועד על שולחנו של בעל-בית, הלה מוציאו בקידוש ובברכת היין, ואם אין לפני האורח לחם משנה, מוציאו בעל-הבית גם בברכת המוציא.
12. הפרושים אינם טובלים בשבת שחרית מחשש סחיטה, וכדעת הגר"א הסובר שמוטב לטבול במוצאי-שבת, אולם יש הטובלין ונזהרים מלהגיע לידי סחיטה.
1. נוהגים לומר את הפיוט "א-ל אדון" קטע קטע, ולאחרונה נהגו להשמיע אותו במנגינה, כששליח הציבור שר, והציבור עונים אחריו.
2. יש המשמיעים דברי דרוש מענייני השבת בין תפילת שחרית ומוסף, לפני קריאת התורה, או לאחר הכנסת ספר-התורה לארון.
3. לפני קריאת-התורה אומרים פסוקי "אין כמוך", ואם יש חתן בבית-הכנסת, הוא מתכבד בפתיחת הארון. הפותח עומד ליד הארון כשהציבור אומר פסוקי "ויהי בנסוע", והוא המוסר את הספר לידי שליח-הציבור.
4. לפנים נהגו בירושלים שלא לקרוא לעולים לתורה בשם, אלא השמש היה מודיע לעולה לעלות, ואם לא רצה - היה קורא לאחר, וגם בצפת נהגו כן.
5. לדעת הגר"א רצוי להפסיק את הקריאה לא לפי המצוין בחומשים המודפסים אלא בפרשה פתוחה או סתומה או במקום שנראה יותר הפסק העניין.
6. יש בתי-כנסת שבהם אין קוראים בשבת כי אם שבעה קרואים, ויש המוסיפים עליהם, בייחוד כאשר יש בין המתפללים "חיובים" רבים, וכאשר יש שמחה ורבים האורחים, ומותר לחזור ולקרוא להם לקרואים ל"הוספות" פסוקים שכבר קראום לאחרים.
7. בקריאת-התורה של יום-טוב החל בחול נוהגים שלא להוסיף על חמשת הקרואים, אולם כשחל יו"ט בשבת, יש הנוהגים להוסיף על שבעת הקרואים, כמו בשבת.
8. העלייה החשובה ביותר בשבת רגילה היא "ששי", ובארבע הפרשיות - מפטיר. הגר"א היה עולה בהן, ובשבת פרשת "זכור" היה קורא בעצמו בתורה. ביו"ט היה עולה לחמישי ומשתדל לקרוא הפסוקים המדברים בעניינו של היום.
9. לפנים נהגו לקרוא לישראל במקום כהן כאשר היו הרבה אורחים בבית-הכנסת, גם כאשר היה כהן בין הנוכחים, והיו מכריזים "אף-על-פי שיש כאן כהן", אולם כיום מבקשים במקרה זה מן הכהן לצאת את בית-הכנסת, והגבאי מציין "אם אין כאן כהן - ישראל (או לוי) במקום כהן", וראוי לו לכהן שלא להיות סרבן באותה שעה.
10. חתן בשבת לפני נישואיו או לאחריהן, וכן בר-מצווה בשבת שלפני מלאת לו י"ג שנה, זוכה ב"מפטיר". לאחר הברכה השנייה על התורה ממטירות הנשים שבעזרה על החתן מיני מתיקה או גרעינים, והילדים משתדלים לזכות בהם.
11. כשמוציאים שני ספרי-תורה לקריאת-התורה, אומרים קדיש אחר הקריאה בספר הראשון, קודם קריאת "מפטיר", וכשמוציאים שלושה - אחר הקריאה בספר-התורה השני.
12. את ההפטרה (וכן המגילות - במועדים) קוראים מתוך ספרי נביאים כתובים על גבי קלף ועשויים בגיליון עם עצי חיים, ולא מתוך חומשים מודפסים על גבי נייר. בבתי-כנסת שאין להם ספרי נביאים כנ"ל, קוראים את ההפטרה מתוך ספר תנ"ך שלם.
13. לאחר תפילת מוסף אומרים "עלינו לשבח", "שיר של יום" ו"אין כאלקינו" כמו בחול אלא שכוללים בו "השיר שהלויים היו אומרים בבית המקדש".
14. ישנם בתי-כנסת שבהם אומרים בציבור "אנעים זמירות". אחד המתפללים הצעירים עולה לבמה כשהוא עטוף בטלית וקורא פסוק פסוק במנגינה, והציבור עונה אחריו.
15. אם חתן או בר-מצווה עולה לתורה, מוזמנים המתפללים ל"קידוש" באולם הסמוך לבית-הכנסת, ויש העורכים את "הקידוש" בבית ומזמינים אליו את בני המשפחה ואת ידידיהם נוסף על המתפללים.
1. יש המהדרים להתפלל בשבת תפילת מנחה גדולה ואינם מסיבים לסעודה אלא לאחריה.
2. סדר פסוקי צידוק הדין במנחה של שבת: צדקתך צדק, וצדקתך, צדקתך כהררי א-ל. יש בתי-כנסת שבהם אומרים, לפני "עלינו", בשבתות הקיץ - פרקי אבות ובשבתות החורף - ברכי נפשי (תהילים קד) ושירי המעלות (תהילים קכ-קלד).
3. יש בתי-כנסת שבהם דורשין לפני הציבור. זמנה של הדרשה הוא, בדרך כלל, לאחר "שלוש סעודות", לפני תפילת ערבית, אולם כדי לזכות את אלה שאינם באים לתפילות מנחה או ערבית, נהגו לאחרונה להשמיע את הדרשה בהפסקה שבין תפילת שחרית לקריאת התורה או לאחריה כנ"ל.
4. לאחר הסעודה השלישית מתכנס הציבור בבית-הכנסת לומר מזמורי תהילים המיוחדים לשבת. ישנם בתי-כנסת שבהם מתכנסים ילדי תשב"ר לומר את מזמורי התהילים פסוק בפסוק ובנעימה מיוחדת וזוכים במעדנים ובמיני מתיקה. ישנם סידורים שבהם נדפסו מזמורים אלה על הסדר.
5. לאחרונה הנהיגו גם בכמה בתי-כנסת של נוסח אשכנז לערוך סעודה שלישית בציבור.
1. לפני תפילת ערבית שרים "לדוד, ברוך ה' צורי" (תהילים קמד) ומזמור "למנצח בנגינות" (תהילים מז), כל אחד במנגינה המיוחדת לו.
2. החזן פותח "והוא רחום" ומאריך, בנעימה מיוחדת, כדי להוסיף מחול על הקודש.
3. לאחר תפילת העמידה אומרים "ויהי נעם" וכופלין פסוק "ארך ימים אשביעהו" וגו', ואחר אומרים "ואתה קדוש". יש האומרים "ויהי נעם" בעמידה.
4. יש בתי-כנסת שבהם אומרים פסוקי "ויתן לך" לאחר "ואתה קדוש" ולפני הבדלה. לאחר קדיש של "עלינו לשבח" אומרים "ברכו", כמו בחול.
5. החזן מבדיל על היין כדי להוציא ידי חובת מי שאין לו יין בביתו.
6. יש המכבים את החשמל לפני ברכת "בורי מאורי האש" כדי שייהנו לאורו של נר ההבדלה. בבית החתן או בחגיגת בר-מצווה מתכבד החתן להבדיל על היין, ויש המנצלים הזדמנות זו להגדיל את השמחה.
