סוכות והושענא-רבא

ממנהגי יהדות תימן
1. יש נוהגים להוסיף על שלושה בדי ההדס ("משולש") הרבה הדסים שוטים לנוי ולהידור מצוה.

2. אתרוגי תימן היו גדולים, בלתי מורכבים ובלי פיטמה. כמה מיהודי תימן בארץ שנטעו בגינותיהם עצי אתרוג מסוג זה, מספקים אותם למחזיקים בשימוש באתרוגים כאלה.

3. בנטילת הלולב מטים את צד השדרה כלפי חוץ.

4. אחרי גמר ההלל מוציאים ספר תורה ואומרים "הושענא" שחיבר רס"ג ז"ל (נאמרים רק אצל יהודי תימן, והם נהוגים בשני הנוסחים, ה"בלדי" וה"שאמי").

5. בליל הושענא-רבא אומרים את הסליחות של ההקפות בשעה שתים וחצי אחר חצות בערך, ומשאירים לאחר תפילת שחרית רק "הושענא" בשביל שבע ההקפות. יש נוהגים לומר עם הסליחות בלילה את ההקפות, ויש האומרים את הכל בבוקר לאחר שחרית.

6. ברכת "לישב בסוכה" נאמרת בעמידה, עובר לעשייתה. מברכים אותה בכל סוכה שנכנסים אליה, ואפילו לביקור קצר בלבד.

7. בשבת חול המועד אחה"צ, לפני תפילת מנחה, אומרים חצי קהלת; את החצי השני אומרים בשמחת-תורה, גם-כן אחה"צ, לפני מנחה. סדר הקריאה הוא: כל אחד קורא פסוק, לפי התור; לאחר קריאת הפסוק חוזר עליו הצבור, ואח"כ הקורא מתרגמו בתרגום יונתן בן עוזיאל.

8. מנהג תימן שלא לעבוד בחוה"מ כלל. וגם כאן בארץ יש שמחזיקים במנהג זה.

חזור לראש

ממנהגי יהדות אשכנז
1. מקפידים מאוד על הידור מצווה בכל הקשור בחג. בוררים אתרוג בעל גידול יפה, תוך הקפדה על פרטים שונים, כגון חריצים ו"נגיסה", פרטים שרק "מומחים" יכולים להבחין בהם, ובמיוחד מקפידים על אתרוג בצבע צהוב, צבע של פרי בשל, נקי מפגמים וכתמים, וכן על לולב ישר וארוך שמתאימים לו הדסים וערבות. את הלולב קושרים למעלה בשלוש טבעות של עלי לולב, מלבד האגד שלמטה הבא לאגוד יחד את שלושת המינים, והמהדרים במצוות קושרים טבעות אלה בעצם ידיהם.

2. לסכך הסוכה מביאים ענפים רעננים. מחשש הגשמים, שהם תכופים בעונה זאת באירופה, מכינים לרוב גג אטום למגן, שאותו סוגרים בשעת הגשם ופותחים כשיושבים בסוכה. את פנים הסוכה מקשטים בתמונות ופירות, וגם בבצלים מעוטרים בנוצות, על פי הפסוק "בצל כנפיך יחסיון" (תהילים לו, ח) (בצל=בצל, בגזירה-שווה עממית). בונים סוכה מרווחת כדי שיהיה בה מקום גם לאישה ולבנות.

3. במעריב של ליל חג הסוכות הראשון אומרים פיוטי מערבית כמו בשאר הרגלים. נושא הפיוטים של הערב הראשון הוא ארבעת המינים, ושל הערב השני (יו"ט שני של גלויות) - הסוכה, וכאשר חל יום ראשון של יו"ט בשבת, מחליפים את פיוטי המערבית. לפני תפילת שבע אומרים "וידבר משה את מעדי ה'" (ויקרא כג, מד).

4. בשחרית שרים "אדון עולם" ו"ברוך שאמר" בניגון של שלוש רגלים, וכן מן "הגדול". אחרי "ברכו" אומרים פיוטים. אחרי גמר חזרת הש"ץ, לפני שמתחילים אמירת "הלל", מברכים על הלולב. הניגון של "הודו" ושל "אנא ה'" הוא קבוע, בקצב המותאם לנענע את ארבעת המינים, נענוע לכל מלה, חוץ מן השם. אחרי חזרת הש"ץ של מוסף ובה ברכת כוהנים, מוציאים ספר-תורה מארון-הקודש. תוך שירת ה"הושענא" של אותו היום מקיפים את הבימה כשארבעת המינים בידיהם, הש"ץ עם ספר התורה בזרועו בראש, אחריו הרב ואחריו הקהל. יש שמניחים בשעת ההקפה את ספר-התורה על הבימה, וביד הש"ץ, כמו ביד כולם, ארבעת המינים. כך נוהגים בחג ובכל ימי חול-המועד, ואילו בשבת פותחים את הארון בזמן אמירת ה"הושענות", אך אין מוציאים ספר ואין מקיפים.

5. בחול-המועד מניחים תפילין כמו בימי חול, אבל עוד לפני הלל חולצים אותן, כדי להזכיר בזה את החג, וכך נוהגים בתפילין גם בחול-המועד פסח.

6. סדר קריאת-התורה בחול-המועד הוא כדלהלן:
ביום ראשון של חול-המועד (שהוא המקביל ליום שני של חול-המועד בארץ-ישראל) קוראים לכהן
"וביום השני" (במדבר כט, יז), ללוי
"וביום השלישי", לישראל

"וביום הרביעי" ול"רביעי" חוזרים וקוראים "וביום השני" וגם "וביום השלישי" שהם "ספק היום". וכן בכל יום מימי חול-המועד קוראים פרשה לכהן, ללוי ולישראל, ול"רביעי" את "ספק היום".
בשבת חול-המועד קוראים למפטיר את שתי הפרשיות של "ספק היום". ב"מי שברך" מוסיפים בכל שלוש הרגלים "ויזכהו לעלות לרגל". בברכת-המזון מוסיפים בחול-המועד "הרחמן הוא יקים לנו סוכת דויד הנופלת", אך לא בשבת, כי "אין בניין בית-המקדש בשבת וביום-טוב".

7. בליל הושענא-רבה יושבים ערים כל הלילה, לומדים ספר "משנה תורה" הוא ספר דברים, וספר תהילים, עם הבקשות הקשורות בהם. את מזמורי התהילים קוראים כנהוג - חליפות, המקריא קורא פסוק אחד, והקהל עונה אחריו בפסוק הבא, וחוזר חלילה. אחד מבין בעלי-הבתים, מזמין אל ביתו או אל סוכתו את הלומדים ומכבד אותם בעוגות, במשקה וכד', והוא חושב זאת לעצמו לכבוד ולמצווה, ויש מקומות שבהם עריכת הלימוד הוא מתפקיד החברים של ה"חברה קדישא".

8. אלה שלמדו כל הלילה, מתפללים מיד עם עלות השחר, אך גם אלה שלא למדו כלל או לא למדו כל הלילה, משכימים קום לבית-הכנסת. כמו בימים-נוראים מכסים את השולחנות במפות לבנות, תולים בארון-הקודש פרוכת לבנה ומלבישים את ספרי-התורה מעילים לבנים. רוב ניגוני התפילה הם ניגוני הימים-הנוראים, החל ב"אדון עולם". בפסוקי דזימרה אומרים בקצת קהילות את המזמורים של יום-טוב.

9. מסירים מן הלולב את הטבעת העליונה או כל הטבעות, כדי "להרעיש" את בית האלוקים בשעת נטילת הלולב; את הערבות שבלולב מחליפים בטריות, ונוסף לארבעת המינים מביאים את ה"הושענות", שהזריזים כבר אגדו בעצמם בתוך סוכתם, בערב, לפני הלימוד - חמישה בדי ערבה ארוכים קשורים "במינם" או בעלה של לולב.
קריאת-התורה בהושענא-רבה היא:
לכהן - "וביום החמישי",
ללוי - "וביום הששי",
לשלישי - "וביום השביעי"
ולרביעי חוזרים וקוראים "וביום הששי"
וגם "וביום השביעי".
ב"מי שבירך" לעולה מוסיפים, כמו ביום-הכיפורים, "וכתבהו וחתמהו בספר חיים טובים".

10. אחרי מוסף מוציאים שבעה ספרי-תורה ומתחילים בהקפות תוך שירת ה"הושענות". אחרי כל אחת מן ההקפות מחזירים ספר אחד לארון-הקודש. ממשיכים לאמור פיוטים שתוכנם קשור בחלקו בערבה ובמים; לקראת סוף הפיוטים ולפני "תענה אמונים" מניחים את ארבעת המינים ואוחזים בהושענא. חותמים בפיוט הפותח "קול מבשר מבשר ואומר", ובסיומו חוזרים שלוש פעמים על מלים אלה. לכן אוכלים בהושענא רבה כרוב (בגרמנית: קול) מבושל במים (בגרמנית: ואסר).
אחר חובטים את ההושענא על הארץ ואומרים את ה"יהי רצון" של חיבוט הערבות. את ההושענות שחבטו, אוספים וזורקים על סכך הסוכה, כדי ששיירי המצווה ישמשו עוד למצווה (כידוע יושבים בחוץ-לארץ בסוכה גם למחרת, בשמיני-עצרת, בלי שמברכים "לישב בסוכה"), ויש ששומרים אותן כדי לאפות עליהן את המצות, והיום, שבדרך כלל אין בעלי-הבתים אופים מצות בעצמם - כדאי לשרוף אותם עם החמץ בערב-פסח. גם ההדסים של ארבעת המינים זוכים עוד לשמש למצווה - מייבשים אותם ומוסיפם אותם לבשמים של הבדלה.

11. כשחל שבת בחול-המועד, אומרים בה מגילת קהלת, וכשיום ראשון של סוכות חל בשבת, קוראים קהלת בשבת שמיני-עצרת. כל אחד קורא אותה בלחש, בלי לברך על הקריאה.

חזור לראש

ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
1. מקשטים את הסוכה ותולים בה סדינים נאים ובגדי צבעונים. יש התולים בסוכה את כל שבעת המינים שארץ-ישראל נשתבחה בהם - קמח, יין, שמן ודבש בבקבוקים קטנים, ומוסיפים עליהם מחרוזות תאנים מיובשות או ענף של תאנים שנקטף זה עתה ורימון על זלזלו, ורבים מקשטים סוכותיהם באתרוגים. בירושלים מדקדקים לתלות עד כמה שאפשר מכל שבעת המינים. כן תולים בה בסוכה פנסי נייר צבעוניים בצורות שונות, ועל הכל ציפורים עשויות קליפות ביצים מצוירות שאותן מעטרים בנוצות ובכנפיים, והציפורים הססגוניות מרחפות תחת הסכך. על דפנות הסוכה מתקינים שושנים עשויות ניירות צבעוניים משולבים זה בזה, מרובעים, משושים, בצורת כנורות, דגים וכיו"ב, וכן שרשראות צבעוניות שבטבעותיהן מודבקים פרחים עשויים נייר, סלסילות קטנות עשויות נייר שבקציהן מונחת אבן קטנה וכיו"ב.

יש המקפידים שנוי סוכה וקישוטיה לא ייתלו תחת הסכך אלא על גבי דפנות הסוכה בלבד.

2. בדפנות הסוכה תולים כרזות ועליהן דברי קבלת-פנים לאושפיזין "עולו אושפיזין עילאין", "יהי רצון" שאומרים בעת הכניסה לסוכה, או פסוקים, כגון "בסכת תשבו שבעת ימים", "כל האזרח בישראל ישבו בסכת". אף תולים בה תמונות צבעוניות, החל מתמונות דמיוניות של משה ואהרן ועד לתמונותיהם של גדולי ישראל, בחינת "והיו עיניך רואות את מוריך", וכן תמונות המקומות הקדושים בארץ-ישראל, הכל כדי לפאר ולקשט את הסוכה.

3. במרכז דופן המזרח קובעים את תכנית בית-המקדש השלישי, שייבנה במהרה בימינו, להדגיש את הציפייה לבניינו.

4. בערב החג מסתפרים, רוחצים וטובלים לכבוד יו"ט. יש מחמירין שלא לאכול פת מחצות היום, ואילו לאחר תשע שעות אסורה אכילתה כמו בערב פסח, כדי שיאכל כזית ראשון בסוכה בתיאבון.

5. לפני כניסת החג אוגדים את ארבעת המינים - ג' הדסים מימין הלולב כששדרתו כנגד פניו, ושתי ערבות משמאלו, והלולב בולט מהם לפחות כשיעור טפח.

6. לאחר תפילת ערבית נכנסים הישר לסוכה, והנוהגים כמנהג הגר"א מברכים "לישב בסוכה" מיד עם הכניסה בה. אף אלה הנוהגים בכל ימות השנה לישב בשעת הקידוש, מקדשים בליל סוכות מעומד, כדי לברך "לישב בסוכה" עובר לעשייה.

7. בתנאי מזג האוויר של ירושלים אין כל קושי לישון בסוכה כל שבעת לילי החג, ואכן כן נוהגים. ולדעת הגר"א ישנים בסוכה אפילו יחידים, שכן שומר מצווה לא ידע דבר רע.

8. את הלולב המאוגד נוטל בימין, האתרוג ביד שמאל כשהוא מהופך, דהיינו העוקץ כלפי מעלה, ומברך "על נטילת לולב" (וביום הראשון גם "שהחיינו"), ולאחר הברכות הופך את האתרוג שיהא הפיטום למעלה, ומכוון לצאת ידי המצווה כאשר האתרוג והלולב מחוברים בלא שיהיה דבר חוצץ ביניהם, ומנענעים פעם אחת לארבע הרוחות: מזרח, דרום, מערב, צפון, ומעלה ומטה.

9. מברכין על ארבעת המינים מיד לאחר הנץ החמה. אין אוכלים, ויש הנזהרים אף משתייה, לפני, נטילת לולב, והמהדרים מברכים על הלולב בסוכה. בירושלים יש המשתדלים לברך על הלולב ליד הכותל המערבי לפחות באחד מימי החג.

10. גם נשים מברכות על הלולב וכן על יתר מצוות שהזמן גרמן, אף-על-פי שאינן מחויבות בהן.

11. הולכים לבית-הכנסת לתפילת שחרית עטופים בטלית וארבעת המינים בידיהם.

12. הנענועים בשעת אמירת "הלל" הם בסדר זה: החזן - בפסוקי "הודו לה' כי טוב" ו"יאמר נא ישראל", ואילו הציבור - ולא החזן - בארבעת הפסוקים החוזרים "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". חזן וציבור מנענעים בפסוקי "אנא ה' הושיעה נא" (פעמיים) וב"הודו" בתרא (פעמיים).

13. עם סיום תפילת שחרית, לאחר "הלל", אומרים "הושענות", אולם הפרושים בירושלים אומרים אותן לאחר תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל. פותחים הארון ומוציאים ספר-תורה שבו מחזיק אחד המתפללים כשעומד על הבימה. בהקפת הבימה משתתף כל המחזיק בידו ארבעה מינים, להוציא אבלים בתקופת אבלותם.

14. סדר מיוחד לשיר של יום בימי חול-המועד סוכות. ביום א' דחוה"מ - מזמור כט, ביום ב' - מזמור ה, ביום ג' - חציו השני של מזמור צד (מן "מי יקום לי"), ביום ד' - חציו הראשון של המזמור הנ"ל (עד "מי יקום לי"), ביום ה' - מזמור פא, ביום ו' - מזמור פב. אם חל אחד מימי חוה"מ בשבת, אומרים בו "מזמור שיר ליום השבת", ולמחרתו אומרים שירו של יום אתמול, ומזמור פב נדחה.

15. לקריאת-התורה בחול-המועד סוכות מעלים ארבעה גברי וקוראים להם פסוקי מוסף של אותו יום, וחוזרים על אותם פסוקים לכל ארבעת הקרואים.

16. יש מחמירים שלא לאכול מחוץ לסוכה אפילו אכילת ארעי, ואף לא לשתות מחוצה לה, ונוהגים לברך "לישב בסוכה" גם לפני אכילת מזונות או שתיית יין.

17. במשנה מצינו (סוכה ג, משנה ח)

"אמר רבי מאיר, מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין את לולביהן
בגימוניות (מין שרשרות) של זהב",

ועד הדורות האחרונים היו יחידי סגולה שנהגו לעשות כן.

וכך היה מנהגם של אנשי ירושלים:

אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית-הכנסת - לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל - ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו, נכנס לבית-המדרש - משגר לולבו לביתו, ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו (תוספתא סוכה, פרק ב הלכה ב).

18. מנהגים שונים בקהילות אשכנז בחו"ל לגבי הנחת תפילין בחול-המועד, ואילו בארץ-ישראל נוהגים הכל שלא להניח תפילין, אלא שיש יחידים שכל חייהם בארצות מוצאם נהגו להניח תפילין בחול-המועד, ועל-כן ממשיכים גם כאן להניחן - בצינעה.

19. בכל לילה מלילי חול-המועד נוהגים לומר בציבור, בבית-הכנסת, ט"ו שירי המעלות, פסוק בפסוק, בשירה ובזמרה, זכר לשמחת בית השואבה שהייתה בבית-המקדש.

20. שמחת בית השואבה בירושלים מלווה ריקודים, בנרות ואבוקות, ונשתמר בידנו התיאור דלהלן, מעטו של ר' יהוסף שוורץ, בעל "תבואות הארץ", באגרת שכתב לחו"ל לפני כמאה וארבעים שנה:

"העם מתחלים לומר שירות ותשבחות, הכל בניגון אחד בקול נעים וקול רם, כולם כאחד עונים ואומרים, והתוף אחריהם הצלצול מצלצל, והשניים שבידם אבוקות מחוגגים במחול, וכל אחד מפזז ומכרכר באבוקות שבידיהם, ומניף ומוליך ומביא ומעלה, ומוריד באבוקות שבידו נגד רעהו, וחוזר ומכבד ונותן את האבוקות לשני אנשים אחרים לילך במחול, ועושים בדרך הראשונים, וכן השלישים עד כולם, והנשים רואות את השמחה מבחוץ לבית הכנסת, וכך נהגו כל לילי חול המועד סוכות".

21. בבתי-כנסת לפי מנהגי הגר"א מוסיפים מזמורים יד, כד, כט, סז, הלל הגדול (קלו), ארבע משניות בפרק החמישי במסכת סוכה (החליל), ואחר-כך אומר שבע פעמים:

"אשריכם ישראל, אפילו פושעים שבכם מלאים מצוות כרימון. אשריכם ישראל, כשאתם עוסקין בשמחת בית-השואבה, כונס הקב"ה לכל פמליא דיליה ואומר, ראו בנים חביבין שיש לי דשבקין צערא דידהו ועסקין בדידי. מיד מתמלא רחמים על ישראל. אשריכם ישראל שאתם חוטבים חטיבה אחת להקב"ה, והוא חוטב חטיבה אחת לישראל, אשריכם ישראל שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, כדי לטהר עוונותיהם של ישראל. אשריכם ישראל שאין המלאכים אומרים שירה עד סיומן של ישראל. אשריכם ישראל שהקב"ה נקרא אלקי ישראל".

אומרים פיוט "על ישראל אמונתו" ומסיימים בפסוקים "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה".

22. בשבת חול-המועד לפני קריאת-התורה קורין קהלת במגילה כשרה, והקורא מברך לפניה "על מקרא מגילה" ו"שהחיינו". הוא מכוון להוציא את השומעים, והללו מכוונים לצאת. כאשר חל יום ראשון של סוכות בשבת, קוראים קהלת בו.

23. קריאת-התורה בפרשת המועדים בפרשת "תשא" - "ראה אתה אומר אלי" (שמות לג, יב - לד, כו). לתורה עולים שבעה קרואים, ואין מוסיפים עליהם. מפטיר קוראים בפסוקי מוסף לאותו יום ומפטירים בנביא "והיה ביום ההוא" (יחזקאל לח).

24. נוהגים להיות נעורים כל ליל הושענא-רבה וללמוד משנה תורה (ספר דברים), ופרקי תהילים (לאחר חצות), ויש שגומרים כל ספרי התהילים.

לפנות בוקר טובלים במקווה-טהרה, ויש נוהגים לעטוף לבנים כמו בימים-הנוראים. בשחרית משכימים לבית-הכנסת. אומרים שיר הייחוד ושיר הכבוד, ויש האומרים אז שיר של יום "מזמור לאסף" (תהילים פב).

25. בשחרית אומרים מזמור לתודה וממשיכים בפסוקי דזמרה של שבת ויו"ט, אך אין אומרים "נשמת". מתפללים תפילת שמונה-עשרה של חול בתוספת "יעלה ויבוא". הנענועים בהלל כבשאר ימי חול-המועד.

26. מתקינים "הושענא" - חמישה בדי ערבה, לכל אחד מבני הבית, כולל הנשים והטף (יש מהפרושים הנוטלים שבעה בדים). יש האוגדים בשרביט הערבה, ויש האוגדים בבדי לולב. יש האוגדים אותה בליל הושענא-רבה, ויש הנוהגים לאגוד את ה"הושענא" בבוקר, לאחר הלל.

27. במנהגי הגר"א נמסר, כי לפני קריאת-התורה בהושענא-רבה מנגנין את הפיוט "על הכל", כל פסוק בפני עצמו, ואת הפיוט "קול מבשר" היה אומר פסוק בפסוק, במתון ובנעימה.

28. לאחר הלל מוציאים כל ספרי-התורה שבארון, מניחים אותם על הבימה ואומרים כל פיוטי ההושענות לפי הסדר, תוך הקפת הבימה שבע פעמים, כשבידי המקיפים לולב ואתרוג.

כשמגיעים לפיוט "תענה אמונים", מניחים הלולב והאתרוג ונוטלים ה"הושענא", וכשמגיעים ל"קול מבשר", חובטים אותה חמש פעמים בקרקע, ואחר אומרים "יהי רצון", "הושיעה את עמך" וכו'.

29. הפרושים נוהגים לומר ה"הושענות" גם בהושענא-רבה רק לאחר תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל.

30. מנהג היה בימי הגאונים להקיף ביום הושענא-רבה את הר הזיתים משום שבחג הסוכות עתידה להתרחש מלחמת גוג ומגוג, ולכן גם מפטירים ביום א' דסוכות בזכריה יד, שם נאמר (פסוק ד) "ועמדו רגליו ביום-ההוא על הר-הזיתים".

31. בשעת הוצאת ספר-התורה אומרים י"ג מידות ו"רבונו של עולם" של הימים הנוראים. קוראים בתורה ד' גברי, כמו בימי חול-המועד, כשחוזרים על הפסוקים "וביום השביעי".

32. יושבים בסוכה כל היום עד לפנות ערב ועוברים על פרשת "וזאת הברכה" כולה שניים מקרא ואחד תרגום, כבכל ערב שבת, כדי לסיים התורה.

33. לפנות ערב מפנים מהסוכה את הכלים שצריך לבית, ליום-טוב, נפרדים מן הסוכה באמירת "יהי רצון" ויוצאים בשמחה לבית-הכנסת.

חזור לראש

ממנהגי יהדות כורדיסתאן
1. לפנים, כל תושבי כפר מסוים היו בונים שתיים או שלוש סוכות בלבד, סוכות אשר שמשו את כל בני הכפר ההוא. בזמן האחרון הולך ומשתרש המנהג שכל משפחה בונה סוכה נאה לעצמה. מקפידים להניח שבע קורות על דפנית הסוכה - כנגד שבעת האושפיזין, ועליהן מניחים את הסכך. באחת מפינות הסוכה מעמידים כסא המכוסה במפה יפה. כסא זה נקרא "כסא אבות" (כורסית בבאואתא) והוא מיועד לשבעת האושפיזין, כדוגמת כסא אליהו ז"ל, שמייחדים ביום המילה. על הכסא מניחים ספר מכתבי הקודש.

2. לאחר תפילת ליל החג, כשחוזרים מבית-הכנסת, אין נכנסים מיד לסוכה אלא מחכים ליד פתחה עד שכל האורחים ובני הבית מתאספים. ראש המשפחה קורא את הקטעים על שבעת האושפיזין שבסידור, כשהוא עומד בפתח הסוכה, ורק אח"כ הוא נכנס, ואחריו כל האוכלים בה. אחר הקידוש וברכת שהחיינו מברך בעל הבית "לישב בסוכה". בסעודה שאין בה קידוש, מברכים ברכה זו לאחר ברכת נטילת-ידים, להבטיח שאמנם לא תישכח. הארוחה מלווה שתייה, פרפראות לקינוח סעודה ושירה וזמרה בפזמוני החג. המדקדקים קוראים חמשה פרקי המשניות של מסכת סוכה וליקוטי זוהר בענייני היום.

3. בעבר נהגו לקנות רק מערכת אחת של ארבעת המינים, מכספי הצבור, לכל קהל מתפללי בית הכנסת; כיום רבים הם שקונים לעצמם ארבעה מינים, נוסף לאלה שנקנים על-חשבון בית-הכנסת.

את שלושת בדי ההדס מניחים בימין הלולב, הערבה משמאל, ואוגדים אותם במינו בשלושה מקומות. בשעת האגידה אומרים את הבקשה המיוחדת לכך.

4. לולב בית הכנסת נמכר במכירה פומבית ביום-הכיפורים, והזוכה בו נקרא "בעל הלולב" ובמשך כל שבעת ימי החג רק לו הרשות להעבירו בין הקהל כדי לברך עליו. השמש מעיר בהשכמה, לפני הנץ החמה, את בני העדה, שבאים לביתו של "בעל הלולב" ואומרים שם פזמוני החג, כשבעל הבית מכבד את אורחיו בקפה ותה. בהגיע מועד התפילה הולכים לבית-הכנסת, "בעל הלולב" מביא את לולבו עמו ונותן אותו למתפללים, שיברכו עליו בעת אמירת פסוקי דזמרה. בהגיע הש"ץ ל"ברוך שאמר" מפסיקים לברך על הלולב, וכל אלה שטרם הספיקו לברך, מברכים עליו אחרי חזרת הש"ץ על העמידה של שחרית, לפני קריאת ההלל. באותה שעה אומרים פזמונים שונים, עד שכל המתפללים מסיימים לברך על הלולב. אלה מבין הקהל שקנו לעצמם ארבעה מינים, מברכים עליהם בסוכה. לאחר התפילה מחזיר "בעל הלולב" את ארבעת המינים לביתו, עוטף את הלולב במטפחת רטובה, אותה הוא מרטיב מזמן לזמן כדי לשמור על לחותה. גם הנשים שבאות לבית-הכנסת היו מברכות על הלולב, אך לאחרונה נמנעות מכך, מחשש ברכה לבטלה.

5. ליל "הושענא רבא" נקרא "ליל עראבא", בו מתאספים בבית-הכנסת לערוך "תיקון-כרת". מנדדים שינה מעיניהם ולומדים במשך כל הלילה "תיקון ליל הושענא רבא", הכולל ספר משנה תורה, מדרש עין יעקב, אדרא זוטא, ותהילים עם "שבעה כורתי ברית". סמוך לחצות הלילה קוראים קריאת-שמע שעל המטה עם הפסוקים שיש עמה וממשיכים בלימוד. אחרי עליית עמוד השחר אומרים ברכות השחר עד ברכת התורה.

גבאי בתי-הכנסת מכינים כמות גדולה של ענבים, על חשבון קופת בית-הכנסת. אנשים שקרוביהם נפטרו במשך השנה אף הם מביאים קערות פירות ועוגות לבית-הכנסת. את הפירות והעוגות מחלקים כמה פעמים במשך הלילה, וכן מחלקים פעמים מספר קפה ותה - להפיג את שינת הלומדים. נזהרים שלא לדבר שיחת חולין במשך הלילה הזה.

6. עם עלות השחר מביא השמש ענפי ערבה לבית-הכנסת, אותם הוא קושר חמישה חמישה, תוך הקפדה על כך שראשם לא יהא קטום ואורכם יהא לפחות שלושה טפחים. כמה מבני העדה עוזרים לו בקשירה זו ומחלקים את הערבות הקשורות לכל המתפללים.

7. אחרי העמידה של שחרית מקיפים את התיבה, שעליה מונח ספר-תורה, ואומרים הושענות. החכם הוא המחלק בין בני העדה את אמירת שבע ההקפות, לכבוד אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. אומרי ההקפות מקיפים את התיבה, ואילו שאר המתפללים עומדים על רגליהם. כשהחזן מזכיר את המלים "הושענא" "הושענא", מנענעים המתפללים את הלולב או את הערבה שבידיהם וחוזרים על מלים אלה. המשתתפים בהקפות מכים זה את זה בענפי הערבה בזמן ההקפות.

לאחר התפילה יוצאים מבית-הכנסת, אומרים תפילה מיוחדת לחבטת הערבה, מכים בענפי הערבה על הקרקע חמש פעמים ואומרים: "חביט חביט ולא בריך". את הלולב ואת ענפי הערבה שומרים לשריפת חמץ בערב פסח.

חזור לראש

ממנהגי יהדות תוניסיה
1. במוצאי יום הכיפורים, מיד אחרי הסעודה, מתחילים לעסוק במצות סוכה. פני הסוכה עשויים על פי רוב ענפי דקל, ואם לא השיג בעל הבית את מספר הענפים הדרוש לו, הוא מעמיד בכל פינה לפחות ענף דקל אחד. רוב הקישוטים וה"קאנדילים" תלויים בפנים, מתחת הסכך. שער הסוכה, העשוי ענפי הדס, בצורת קשת, חייב להיות נמוך מגובהו של אדם בינוני, כדי שהנכנס יתכופף וישתחווה. מול השער מקומה של פינה מקודשת: על כסא או שרפרף מונחים ספרי קודש המכוסים במטפחת משי צבעוני.

2. תפילת מעריב מתחילה במזמור המיוחד לסוכות (תהלים מב).

3. מברכים על הלולב לפני אמירת ההלל. מעטים מיהודי תוניס קונים את ארבעת המינים, ולפעמים רק הרב והשליח-ציבור בלבד מחזיקים בידיהם לולב בזמן התפילה. לכן כל בית-כנסת רוכש ד' מינים ומעמיד אותם לרשות הקהל, והמתפללים ניגשים לפני אמירת ההלל לפי התור, כדי לברך עליהם.

4. בסעודת הבוקר אוכלים פולים מבושלים (מאכל אופייני לאווירת שמחה) ו"מחמר" (חצילים ממולאים).

5. לרוב נוהגים לערוך את תיקון ליל הושענא-רבא בבתים פרטיים, וזאת היא ה"מביתה", השניה אחרי זו של ליל השבועות. לילה ויום הושענא-רבא נחשבים קדושים כיום הכיפורים, ורבה היא ההשתתפות בבית-הכנסת. בשעת אמירת "קול מבשר" ו"הושענא" מנענע הקהל את הערבה, והקרובים אל ספרי-התורה אף חובטים בהם בערבה. בסיום התפילה ניגשים כל המתפללים אל חצר בית-הכנסת, והרב חובט פעמים מספר בערבה בערמה של אפר-מימין, משמאל ובאמצע. בחוזרו הביתה חובט בעל-הבית שלוש פעמים בערבה בכתף של כל אחד מבני המשפחה ואומר בניב תוניסאי "מארה עאם אכור כיר מן אדה" ("שתהיה השנה הבאה טובה יותר ומבורכת יותר") ו"תזכו לשנים רבות".

חזור לראש

ממנהגי יהדות בבל
1. רוב המשפחות בבבל היו גרות בבתים גדולים, בני שתי קומות וחצר רחבה. בחצר זו הקימו סוכה גדולה ויפה, מקושטת בכל מיני קישוטים ווילונות. את הסוכה היו מסככים בחריות של דקלים, שנמצאים שם לרוב, ובסכך היו תולים פירות שונים. ברוב הבתים הסוכות היו קבועות, בנויות במיוחד לשם סוכה.

2. לפנים נהגו להקים סוכות ליד בתי-הכנסת. עוד במאה הי"א כתב רב האי גאון:

"ובבגדאד עושין בבתי-כנסיות שלהם סוכות" (הרי"ץ גיאת, הלכות סוכה, דף פט).

על כך כתב הרב יוסף חיים מבגדאד (נפטר בשנת תרס"ט):

"וכך היה המנהג פה עירנו בגדאד לעשות בבית-הכנסת סוכה במקום שאינו מקורה, שמתפללים בו בקיץ, והיה נוהג דבר זה משנים קדמוניות. ויש קרוב לארבעים שנה נתבטל בעוה"ר דבר זה שהיה מנהג קדמון מאד" (קונטרס "מראות יחזקאל" המצורף לספר "עוד יוסף חי" דף א, ע"ג).

בכל זאת היו כמה בתי-כנסת שנהגו להקים בהם סוכות עד הזמן האחרון.

3. בכל סוכה תולים "קיראיי" - עששית שהאישה מדליקה בה נרות לכבוד החג, בשמן-שומשומין או בשמן-זית; ו"קנדיל" - עששית בכוס שמן ובה פתילה אחת - נר לנשמת האושפיזין של אותו יום.

4. בכל יום משבעת ימי הסוכות נוהגים לתת ארוחת ערב לעני, והיא חלק ה"אושפיזין" של אותו ערב; ויש שנותנים לעני כסף פדיון תמורת הארוחה הנ"ל.

5. נוסח התפילה הוא כמנהג רוב בני עדות המזרח ומובא במחזור יהודי בבל לשלוש רגלים.

6. מנהג בגדאד שלא לומר "הושענות" בשבת חול המועד.

7. הפיוט המקובל ביותר בחג הסוכות הוא "סוכה ולולב לעם סגולה" - סימן: אני משה חזק. מהפיוטים העממיים שנתחברו על ידי רבני בבל, אותם נוהגים לפזם בחג הסוכות, נזכיר במיוחד:

(א) "אל קומם סוכתך נופלת בעמים" - מאת הפייטן הבבלי ר' ששון ב"ר מרדכי שנדוך.

(ב) "שיר אערוך תוך אמוני" - מאת הפייטן הבבלי ר' ששון ב"ר ישראל.

(ג) "יה את סוכת דוד תקים בזכות שבעת הצדיקים" - מאת ר' יוסף חיים.

(ד) "נזכה לכל ברכות, בשבעת ימי סוכות" - מאת ר' יוסף חיים הנ"ל.

8. בבבל היה שורר מחסור גדול באתרוגים, אותם היו צריכים לייבא, על פי רוב, מחו"ל, ומשום מחירם הגבוה היו רבים שלא היו יכולים לקנות לעצמם את ארבעת המינים. רב היה הקהל שהיה נאלץ להצטופף בבתי הכנסת ולהמתין שם בתורים ארוכים כדי לקיים מצוות נטילת לולב. לפיכך התירו רבני בגדאד בשנת תר"ך (1860) לברך על הלולב "מחמת דוחק הציבור" גם לפני הנץ החמה (היתר זה להקדים קיום המצווה לפני הנץ החמה התפשט, משום מה, גם לעניין קריאת שמע ותפילה). במשך שנים רבות נהגו רבים מיהודי בגדאד להשכים ולברך על הלולב באשמורת הבוקר דווקא בבית "אל-חכם" - הרב יוסף חיים זצ"ל וצאצאיו.

כאן בישראל, שמצויים בה ארבעת המינים בשפע, רבים מיהודי בבל שקונים לעצמם ארבעת המינים לחג.

9. ככל יתר העדות עורכים גם הבבלים בימות החג ביקורים, בחבורות, אצל קרובים, וידידים, ובייחוד אצל רבנים ונכבדים.

10. בליל הושענא רבא ערים כל הלילה וקוראים את הלימוד המיועד ללילה זה כמובא בספר "קריאי מועד" שנדפס בבגדאד, בירושלים ובמקומות אחרים. באמצע קריאת התהילים אומרים את התפילות לכבוד שבעת האושפיזין, מלוות בפיוטים מיוחדים ובמנגינות מיוחדות. בין המשקאות המיוחדים ללילה זה ולליל חג השבועות יש להזכיר את משקה ה"מגלי" העשוי מסוכר, "זנגביל" ו"הל" רתוחים במים. החריפות שבמשקה זה מונעת שינה. בגלל חריפותו אין נוהגים להביאו ב"חתימה" של ראש-השנה (ראה סעיף ט סי' 7).

חזור לראש

ממנהגי יהדות לוב
הושענא רבא
1. ביום שלפני הושענא רבא מתאספים בבתי-הכנסת וקוראים את הפרשה "וזאת הברכה" שנים מקרא ואחד תרגום, ואת ההפטרה "ויהי אחרי מות משה"; אח"כ קוראים מתחילת פרשת בראשית עד "אשר ברא א-להים לעשות" - מקרא בלבד. אח"כ קוראים יחד "ברוך א-להינו שבראנו לכבודו" וכו' עד הסוף, הפסוקים: "המלאך הגואל אותי" וגו', "שמע ישראל", "שמרני כאישון בית עין" וגו', "אם תשכב לא תפחד" וגו' ומסיימים: "ברוך ה' ביום, ברוך ה' בלילה, ברוך ה' בשכבנו, ברוך ה' בקומנו. כי בידך נפשות החיים והמתים, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, בידך אפקיד רוחי, פדית אותי ה' א-ל אמת". אומרים קדיש "יהא שלמא" ומתפללים מנחה. אחר תפילת ערבית מתאספים כל בני המשפחה בסוכה וחוזרים יחד עם כל מה שקראו בבית-הכנסת לפני המנחה (בלי התרגום) ואחר כך סועדים.

2. ישנו מנהג מיוחד בערב זה של הושע"ר:
כל משפחה קונה חתיכת כבד וחתיכת ריאה, אותן צולים ומגישים לשולחן, ולאחר שקראו את הסדר דלעיל, מחלק ראש המשפחה לכל אחד נתח קטן מהנ"ל. סיפרו לי זקני הדור שזה נבע ממנהג קדום שהיה אצל יהודי לוב, שכל משפחה השתדלה לשחוט בערב זה כבש או גדי לכבוד יום הושע"ר. את החלקים הניתנים לצלייה מיד - הכבד והריאה - היו צולים, וזה היה עיקר סעודת הערב. פשוטי העם, והנשים בכלל, קראו לערב זה "ליל הכבד והריאה". מנהג זה של קריאת הסדר האמור יחד עם האוכל הנ"ל נהוג עד היום אצל בני העדה.

3. את "תיקון ליל הושענא-רבא" נוהגים לערוך גם בבתים פרטיים. בעל הבית מכבד את הלומדים בפירות ומשקאות. הלומדים קוראים את כל הסדר (לפי הספר "קריאי מועד") עד זמן תפילת שחרית. בגמר התפילה מחלק השמש לכל הקהל בדי ערבה, וכל אחד, כשחוזר לביתו, כותב בעלי הערבה על קיר הבית מבפנים את המלה "ערבה", ויש שכותבים "וערבה שנתנו", ויש מוסיפים גם את מספר השנה, כגון "וערבה שנת תש"ך".

חזור לראש

ממנהגי חסידי חב"ד
1. מקפדים שהסוכה תהיה בעלת ארבעה דפנות, ומרבים בסכך במידה גדושה. לעומת זאת אין מפריזים בקישוטי הסוכה.

2. האתרוג צריך להיות משתילים שמוצאם באיטליה.

3. מספר ההדסים הוא לפחות שלושה, אך יש מחסידי חב"ד שמוסיפים הדסים לעתים אפילו עד עשרים ושישה(!). את ההדסים והערבות מחליפים במשך ימי החג לפי הצורך. דרך איגוד שלושת המינים הוא לפי מנהגי האריז"ל.

4. במשך ימי חג הסוכות משתדלים חסידי חב"ד לזכות יהודים אחרים (גם "חילונים") בקיום מצוות נטילת לולב, ואף עוצרים אנשים ברחובות ומציעים להם לקיים את המצווה...

5. חובה לשתות כל יום מימי החג כוסית יין המכילה "רביעית" (86 גרם בערך) וכן עושים גם בחג הפסח ובחג השבועות.

6. הנענועים הם עפ"י מנהגי האריז"ל. (פרטים נוספים בקשר למנהגי מצוות הסוכות ראה ב"ספר המנהגים - חב"ד" שבהוצאת קהת).

7. בליל הושענא-רבה ערים כל הלילה בבית-הכנסת. תחילה קוראים את כל חומש "דברים" ולאחר חצות הלילה קוראים את כל ספר תהילים, בציבור.

8. לאמירת "הושענות" ביום הושענא-רבה מוציאים את כל ספרי-התורה שבארון-הקודש.

9. בשבת אין אומרים "הושענות" בכלל.

חזור לראש

ממנהגי החסידים
1. מתחילים בהכנות לחג הסוכות, הכוללות טיפול בהקמת הסוכה וברכישת ארבעת המינים, עוד לפני יום-הכיפורים, אך ההכנות מתגברות במיוחד לאחר יום-הכיפורים, החל במוצאי היום.

2. עיסוק מרובה מוקדש להקמת הסוכה, באופן שתהיה איתנה, ומקושטת במירב הקישוט. עיסוק מרובה מוקדש גם להשגת ארבעת המינים שיהיו "מהודרים" בכשרות וביופי - "הדר", כשאין חסים על סכומי כסף הנדרשים במחירם.

3. הנענועים הם על-פי מנהגי האריז"ל (דרום, צפון, מזרח, מערב, מעלה, מטה).

4. על-פי הקבלה מבקרים בסוכה במשך שבעת ימי החג "אושפיזין" (אורחים), והם שבעה אבות האומה (בלילה הראשון וביומו - אברהם אבינו, בלילה השני וביומו - יצחק אבינו ואחרי -כן יעקב משה אהרן יוסף, דוד), ומכאן המנהג לקדם את כל אחד מן ה"אושפיזין" הללו בתפילה מיוחדת בתחילת כל לילה, בהתאם לתאריך נהוג לחגוג בשמחה מיוחדת בביתו של מי שנקרא על-שם האורח של אותו יום - בערב (כגון, "אברהם" בערב הראשון, וכך הלאה).

5. חגיגת "שמחת-בית-השואבה" נחוגה בכל אחד מלילי חול-המועד של סוכות בבית הכנסת, או בסוכת אחד הנכבדים. חוגגים באמירת פרקי שירי המעלות (פרקים קכ-קלד שבתהילים), בשירים וריקודים ובשתיית "לחיים" על כוס יין. לעתים - במיוחד במקומות מרכזיים - מלווה שמחה זו בתזמורת חסידית.

6. בליל הושענא-רבה לובשים "קיטל" (ברוב העדות החסידיות), קוראים את כל ספר דברים בטעמים מתוך ספר-תורה, ואומרים "תיקון ליל הושענא-רבה".

7. גם בתפילות הבוקר של הושענא-רבה לובשים בגדי לבן. מוסיפים בפסוקי דזמרה את המזמורים הנהוגים בתפילת שבת ("למנצח... השמים מספרים" וכו'), ויש המוסיפים גם את "נשמת כל חי".

8. בהרבה עדות חסידיות (במיוחד מיוצאי גליציה והונגריה והנוהגים כבית צאנז) נהוג לתקוע בשופר אחרי כל אחת משבע ההקפות שב"הושענא-רבה" ולומר פסוקים ופיוטים שונים.

9. בהושענא-רבה לפנות ערב "נפרדים" מהסוכה באכילת מגדנות ואמירת תפילה מיוחדת.

חזור לראש

ממנהגי יהדות מרוקו
1. בסוכות נוהגים לקרוא את הסדר שנקבע בספר "חמד א-להים" על סדר האושפיזין, ביום ובלילה. בערב החג, לפני הקידוש, קוראים את "התיקון של יום" - מסכת סוכה, פרק משנה הקשור בשמו של האושפיזין, וזוהר. כן עושים גם בשאר הערבים. במשך היום קוראים פרקי תורה, נביאים וכתובים הקשורים בשם האושפיזין, וזוהר.

2. מייחדים אחת הפינות שבסוכה ל"כסא אליהו הנביא", אותו מקשטים ועליו שמים ספרים שמשתמשים בהם בחג הסוכות, כגון מחזור לשלוש רגלים, ס' חמד א-להים, ספרי פיוטים ועוד.

3. בכל יום מימי החג אומרים "הושענות". לפני הוצאת ספר-תורה, לפי הסדר שנקבע, ואילו ביום השבת אומרים את ההושענות המיוחדות לשבת וגם את ההושענות המיוחדות לאותו יום לפי הסדר, כנ"ל.

4. הושענא-רבא, ליל גמר החתימה, נחשב לכיפור-קטן. ערים כל הלילה ואומרים כל התהילים, בשבע הפסקות, כפי שמובא בספר "קריאי מועד". בכל הפסקה אומרים "שמע ישראל", "ה' הוא ה-אלהים", "ה' מלך" וקטעים אחדים מהסליחות; מיד לאחר סיום אמירת תהילים מתפללים תפילת שחרית, בהשכמה, כדי שלא תהא שהות להירדם. בתפילה זו מוסיפים "נשמת כל חי". התפילה להושענא-רבא נמשכת שעות אחדות בגלל ריבוי ההושענות. בשוב האב הביתה מהתפילה, הוא חובט בערבה שבידו על גב אשתו וילדיו ושאר בני הבית.

חזור לראש

ממנהגי יהדות פרס (איראן)
1. בונים סוכה גדולה ורחבת ידים, בה מתכנסים כל דרי החצר בצוותא, משפחה משפחה סביב שולחנה, כי ברוב עם הדרת מלך. בשוב הגברים מבית-הכנסת, הם עומדים על-ידי הכניסה, והלמדן שבהם קורא פרקי תפילה שונים ומזמין את האושפיזין של אותו ערב, קורא את הקטע "עולו אושפיזין עילאין" ונכנס אל הסוכה, ואחריו נכנסים יתר דיירי הבית, לקידוש ולסעודת החג.

2. תלמידי-חכמים עושים ישיבת קבע בסוכה וגם לנים בה.

3. אין יהודי פרס מקפידים שארבעת המינים יהיו דווקא משלהם, ויש שבבית-הכנסת נמצא אתרוג אחד ולולב אחד בלבד. לפני קריאת ההלל ניגשים המתפללים אחד אחד אל החזן, מברכים "על נטילת לולב" וחוזרים למקומותיהם.

4. בפינת הסוכה קובעים שרפרף ועליו עורכים את הספרים הדרושים לקריאה בימות החג: חמשה חומשי תורה, מחזור החג, "קריאי מועד" ועוד. קריאת כל חמישה חומשי תורה חובה, ביום-טוב הראשון מתחילים ב"בראשית" ובליל הושענא-רבא מסיימים ב"לעיני כל ישראל".

5. בשמחת בית השואבה ממלאים גדולים וקטנים את בית-הכנסת, והנשים - את העזרה. בגמר תפילת ערבית מוציאים את ספרי-התורה, מפזזים ומכרכרים לפניהם בצהלה: "שמחת תורה יש יש", והקהל עונה כאיש אחד: "שמחת גילה יש יש", בלויית מחיאות כפיים סוערות וריקודים שונים.

6. בליל הושענא-רבא מתאספים ל"ישיבה" בבית-הכנסת, או בבית מי שנפטר לו באותה שנה אחד מבני המשפחה. אחרי קריאת ספר "דברים" על פי התור קוראים "אדרא רבא", ובחצות הלילה אומרים תהילים. בין ספר לספר אומרים סליחות ולימוד המיוחד לאחד משבעת "כורתי הברית": אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד, ותוקעים בשופר. מי שמת לו מת באותה שנה או מי שבאותו שבוע חל בו יום הזיכרון של אחד מקרוביו מחלק תופינים, פירות ותה, והקהל מברך עליהם לעילוי נשמת המת. על השולחנות מניחים חבילות פרחים, הדסים ואתרוגים שעוברים מיד ליד, וכל אחד מברך עליהם את הברכה המתאימה. באשמורת הבוקר מסיימים את ליל הושענא-רבא בקריאת פרשת מותו של משה.

7. בליל שמחת-תורה רועש בית-הכנסת מרוב שמחה, ריקוד וכרכור עם ספרי התורה ובהתלהבות של קדושה.

8. למחרת היום מעלים לתורה את כל קהל המתפללים, ולבסוף את שלושת החתנים:
חתן-מעונה,
חתן-תורה
וחתן-בראשית.
בחתן-מעונה יכול לזכות בר-מצוה. עליית כל חתן מקדמים בשירה, וקרוביו מכבדים אותו במטר סוכריות הנזרקות מעל לראשו. הילדים משתטחים על גבי הקרקע כדי לזכות מן ההפקר. לאחר סיום התפילה מלווים את החתנים בשירה לבתיהם ונהנים שם מכיבודים.

חזור לראש

ממנהגי יהדות ג'רבא
1. הגבאי או השמש קונה מכספי בית-הכנסת את ארבעת המינים בעבור הקהל ומניח אותם על ה"תיבה", לשימושם של אלה שאין להם ארבעה מינים משלהם. כל המשתמש בהם משלם לקופת בית-הכנסת סכום מסוים, ועל ידי כך הוא מקיים את מצוות "ולקחתם לכם - משלכם". ביום הראשון, בעת ההושענות, נמכרת הזכות להקפה בארבעה מינים אלה למרבה במחיר.

2. בליל יום-טוב, בתפילת מעריב, קורא החזן את העמידה בקול-רם עד "רצה". אחרי תפילת "מעריב" מכריז החזן, שבדרך כלל הוא הרב של בית הכנסת, את סדר הקידוש של אותו לילה, כגון יקנה"ז - יין, קידוש, הבדלה, זמן (אם חל יו"ט ביום א' בשבוע).

3. על עירוב תבשילין מכריזים בכל בתי-הכנסת בשבת שלפני היו"ט, שבו חייבים לערוך עירוב זה.

4. אין עובדים בחול המועד, ורק בודדים, בעלי קשרי מסחר מסועפים עם לקוחות גדולים שאינם יהודים, פותחים דלת אחת (לשם שינוי) של חנותם.

5. ביום השבת אין אומרים הושענות, אע"פ שאלה כתובות במחזורים.

6. בהושענא-רבא נוהגים לומר "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" לפני הקדיש של "יוצר", כמו בעשרת ימי תשובה. בשחרית, לפני קדיש "תתקבל", תוקעים: תשר"ת תש"ת תר"ת, ולפני "ברכו" השני שבשחרית תוקעים תרועה-גדולה.

חזור לראש