נחלת אבות
ביאור לפרקי אבות
הרב פתחיה מנקין
פרק א, משנה יד
הוא היה אומר:
אם אין אני לי מי לי,
וכשאני לעצמי מה אני,
ואם לא עכשיו אימתי:
א. הדרכות בתלמוד תורה
א) כולל בתוכו הדרכה בעצם הלימוד, בגמרא ובסברא.
ב) כולל בתוכו איכות הלימוד לזכות להיות מסיק שמעתתא אליבא דהלכתה.
ג) כולל בתוכו עניין החזקת התורה.
נבארם בס"ד אחד לאחד.
א) הדרכה בעצם הלימוד
הנה ראשית דבר בעניין הלימוד הוא, הבקיאות: כמו ששלחו מתמן1 (מארץ ישראל) על השאלה, איזה מהם עדיף סיני או עוקר הרים, השיבו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא (שמשנה וברייתות סדורות לו כנתינתן מסיני - רש"י), דהיינו משניות והלכות קבועות איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה2.
שנית, היא החריפות, שעל ידה מפלפל ומחדש וממציא סברות וטעמי משנה המשנה והברייתא, ועל ידי זה יוכל להורות איסור והיתר. על זה אמר רבא3, וטוב לב משתה תמיד זה בעל התלמוד, וביאר רש"י דבעלי תלמוד נהנים מיגיעו שידעו להורות אסור והיתר, אבל בעלי משנה שונה ואינו יודע מהו אומר דאין מורין הלכה מתוך המשנה.
ר"א בן ערך שהיה כמעיין המתגבר בחריפות, אמר4 שהדרך הישרה שידבק בה האדם לב טוב, להשגת החריפות באופן היותר נעלה, צריך שיהיו לו מקשים ושואלים והוא יתרץ, וממילא רווחא שמעתתא. כמו שאמר5 רבי יוחנן על ריש לקיש, שכאשר היה ר' יוחנן אומר שמועה היה ריש לקיש מקשה עשרים וארבע קושיות, ובעשרים וארבע תשובות הייתה מתיישבת הסוגיא. ריש לקיש היה עוקר הרים בפלפולו6. אמר7 רב נחמן בר יצחק, למה נמשלו דברי תורה לעץ, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף דברי תורה קטנים מחדדים את הגדולים.
נמצא שלענין הבקיאות, צריך אדם לרב, ולענין החריפות צריך אדם לתלמידים, ולא יוכל המפולפל לסמוך על כח פלפולו שימציא מעצמו דיני המשנה והברייתא, כעתניאל בן קנז8 שהחזיר שלוש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, וכמו שאמר9 ר' אחא בר חנינא אמר ר' יוסי, במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה. פירש"י "מלחמתה של תורה - הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה כי מהיכן יתגלה הסוד, אלא בבעל משניות הרבה שאם יצטרך לו טעם בכאן ילמדנו מתוך משנה אחרת, או אם יקשה לו דבר על דבר - יבין מתוך משניות הרבה שבידו: הא מני - פלוני היא ששמענוהו במקום אחר אומר כך". לכן מסר הלל נפשו לשמוע מפי שמעיה ואבטליון10, והיינו משניות והלכות קבועות ומקובלות איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום.
לעניין החריפות צריך לתלמידים, הנה בהיות שאמר11 רבא לעולם ילמוד אדם במקום שליבו חפץ, דהיינו אצל איזה רב שירצה, ולכן על הרב להוקיר את התלמידים הרוצים בו, עתה, כי שמא אחר זמן לא ירצו.
על שני עניני לימוד אלה דיבר הלל הזקן במשנתו אשר לפנינו.
לעניין הבקיאות, היינו לימוד משניות וברייתות, שלהשיג דיניהם לא יוכל לסמוך על בינתו מכח פלפולו, לזה אמר "אם אין אני לי" אם לא אעמול בעצמי ללמוד משניות וברייתות מפי שמעיה ואבטליון "מי לי" מי יעמול בעדי, התלמידים על ידי קושיותיהם ושאלותיהם יעוררוני על דיני המשנה והברייתא? ולאידך גיסא לענין החריפות "וכשאני לעצמי" אלמוד ולא עם תלמידים "מה אני" מה אוכל לבדי להקשות ולפרק ולפלפל ולחדש ולהמציא סברות מחודשות, "ואם לא עכשיו" בשעה שהתלמידים רוצים בי "אימתי"?
ומאמר זה "ואם לא עכשיו אימתי'" הוא מוסר גם לתלמידיו, על פי מאמר רבא12 לעולם ילמוד אדם ואח"כ יהגה, ופירש"י: "יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ, ובראשונה לא יעשה כן, שמא יבטל, והרב לא ימצא לו כל שעה", לזה הוכיח אותם שישתמשו במשניותיו בעודו מצוי להם, וזהו "ואם לא עכשיו אימתי".
הנה אמר13 ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין, יגעתי ומצאתי - תאמין, והני מילי לחדודי אבל לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא הוא, ועל זה אמר הלל, לענין החידוד "אם אין אני לי" ליגע בלמוד התורה "מי לי", לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, אבל לענין זיכרון, לאוקמי גירסא "וכשאני לעצמי מה אני".
תנו רבנן14 "ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך (חזור עליהם ובדוק בעומקם) שאם ישאל לך אדם אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, שנאמר אמור לחכמה אחותי את (שתהא בקיא בה כאחותך שהיא אסורה לך כו', רש"י), ואומר קשרם על עצבעותיך כו', כתבם על לוח וגו'". עד כאן דיבר לעניין הבקיאות, שיהא בקיא בדברי התורה ויזכרם, והמשיך על ענין החריפות שהוא על ידי תלמידים, "ואומר כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים, ואומר חצי גיבור שנונים כו', (הם תלמידיו של אדם קרויים בניו, רש"י)15.
אמרו16 ז"ל "שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה הקב"ה מצליח להם שנאמר והדרך צלח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך כו'", הדברים מבוארים על פי מה שכתבנו כי החידוד תלוי ביגיעת האדם ואוקמי גירסא תלוי בסייעתא דשמיא, ובהיות החידוד הוא על ידי בקיאות וידיעת משניות וברייתות, כי על ידי זה יוכל להקשות ולעורר על כמה ספיקות כידוע, לכן אמר ר' ירמיה א"ר אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה שזה תלוי ביגיעתם, אז הקב"ה מצליחם שיזכרו המשניות והברייתות למען יהיה להם חומר לחידודם, ובהיות שהחידוד תלוי ביגיעת האדם, הנה מי שהוא מחודד הוד והדר הוא לו, כי ביגיעתו רכש לו החידוד, ועל זה אמר שנאמר והדרך צלח, אל תיקרי והדרך אלא וחדדך, כי אין ההדר נקרא "הדרך" שלך, אלא ההדר של "חדדך" שזה תלוי ביגיעתך, אולם לצורך החדוד צריך גם סייעתא דשמיא הצלחה שיזכור המשניות וזהו צלח.
ב) איכות הלימוד
נקדים מאמר17 ז"ל "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין, ושונין דבריהם ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדברי עצמם". כתב באיי הים וז"ל "לפי שבעבור שלשה עניינים עלול האדם להיות טועה מדרך האמת; א. מצד כח הניצחון אשר באדם, והתגדלו בעיני עצמו, ומיד באומרו בהחפזו איזה סברא לדבר הנדרש, חופש הוא בכל חדרי בטנו להחזיק סברתו לפי שיצאה מפיו, אולם אם הייתה זו הסברא, יוצאת מפי אחרים, ולא היה נוגע בדבר, היה שוקל בפלס, הטובה אם רעה. ב. אם אין טבעו לחקור בדברי זולתו ואומר שכנגדו, ולא שם עינו וליבו על דברי חברו, על כן לא ראה ולא ידע טעמו של חברו. ג. מצד קידום ואיחור סברות הנידרשים, כי טבע בני האדם להצדיק את הסברא הראשונה, ועל דרך זה המושכל הראשון הוא חזק ואמיץ, והסברא הבאה אחריו היא אצלו כדיו כתובה על נייר מחוק או כתוב, ואין לה מקום לחול, אבל סברא ראשונה היא דומה לדיו כתובה על ניר חדש. הנה כל הכתות לא באלה בחר ד', ואמרו חז"ל, כי בית הלל לא היה להם חסרון אחד מהשלשה הנזכרים, נגד הראשון אמר שהיו נוחין, עלובין, כלומר לא נצחנין וגאוותנין, טבעם לא קלקל פני היושר והאמת, באשר הוא שם. כנגד החסרון השני אמר, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, כלומר, לא כמי ששונה וחוזר דברי עצמו, ולא דברי זולתו, ובזה יוכל היות כי לא ירד לסוף דעת זולתו, אמר כן מנהגן של ב"ה, אמנם היו שונין וכופלין דברי עצמם, גם היו חוזרים ושונין דברי ב"ש, ומעמיקים בהם עד שלא נשאר לומר שלא ירדו לסוף דעת ב"ש. כנגד החסרון השלישי אמר ולא עוד אלא שמקדימין דברין ב"ש לדברי עצמם, אם כן דברי ב"ש המה אצלם ראשית דעתם וקודם בזמן, ואם שלוש החסרונות לא השיגום, ומחזיקים בדעתם,בלי ספק שהדין דין אמת לזה הלכה כמותם, עכל"ה.
הנה ודאי שאלו שלשת המידות הטובות רכשו להם אצל רבם הלל הזקן שהיה מזהירם תמיד על זה, ואלו דבריו כאן, שהוא היה אומר תמיד לייסר תלמידיו על איכות הלימוד לזכות להסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. נגד המידה הראשונה שלא להיות גאה וחזק בדעת עצמו, שזאת סבה חזקה לעמוד בדעתו אף אם איננה אמת, מבלי שיתן לב לחשוב פן טעה, על זה אמר "אם אני לי" אם לא ארגיש ב"אני" שלי, אם לא אתן ל"אני" שלי כל כך כוח ואומץ, "מי לי" שיאמצני להחזיק סברתי הכוזבה, רק מפני שיצאה מפי ה"אני" שלי.
כנגד המדה השניה אמר שידקדקו גם בדברי זולתם כי אולי הסברה האמיתית היא אתם, לזה היה אומר "וכשאני לעצמי" מדקדק רק בסברת עצמי ולא בשל זולתי "מה אני" במה אוכל לחזק דעתי וסברתי אחרי שלא ירדתי לסוף דעת זולתי, ושמא האמת איתו.
כנגד המדה השלישית הזהירם כי תמיד יקדימו דברי זולתם לדברי עצמם, תחילה ישמעו מה בפי זולתם ויתבוננו בהם, ואחר כך יחוו דעתם ויחליטו, אבל אם תחילה הם יביעו דעתם ויהיה אצלם למושכל ראשון חזק ואמיץ, יקשה עליהם למצוא מקום לדברי חבריהם, מפני כי צדיק הראשון בריבו, ועל זה אמר "ואם לא עכשיו" קודם שתודיעו סברת עצמכם תשמעו סברת אחרים, "אימתי" כי לאחר שתחוו דעתכם כבר אינכם בטוחים באמיתת סברתכם.
ג) החזקת התורה
אמרו18 חז"ל: "מאי בוז יבוזו לו, אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא, כהלל ושבנא, דכי אתא רב דימי אמר, הלל ושבנא, אחי הוו, הלל עסיק בתורה שבנא עבד עיסקא, לסוף, אמר ליה תא נערוב ונפלוג, יצאת בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". כתב בדרך אבות19 דשבנא רצה לחלק עמו, ולכן אמר הלל אם אין אני לי מי לי, שאם לא יעמול האדם לעצמו, מי יעמול עבורו. ולדבריו ז"ל, אמר הלל דברים אלו אחר שאמר לו שבנא, תא נפלוג, וזה קצת קשה. אולם אחר שכבר הראה לנו הגאון ז"ל את המרגניתא הזאת, נראה לי בס"ד לבארה באופן אחר, והוא שהלל היה רוצה שיהיה לו חלק בתורה, או שיחזיק ת"ח, או שילמד בעצמו, הוא היה עני מדוכא20, ולא היה לו במה להחזיק זולתו, וללמוד בעצמו גם כן היה קשה לו, אחרי כי היו טפלי תלויין בו, והיה מבקש את שבנא אחיו שיחזיקו ויעשה עימו שותפות, ויהיה לו חלק בתורתו. שבנא לא רצה והיה מוכרח הלל לעסוק בתורה בעצמו, אף שהיה עני מחוסר לחם, ואחרי שעסק בתורה ונתעלה למעלה עליונה וכשראה שבנא גדולתו בתורה רצה לחלוק, ליתן לו כסף וזהב, והוא יתן לו חלק בתורתו שכבר למד, וזהו לסוף אמר ליה נפלוג, יצאת בת קול ויבוארו הדברים כמין חומר. כשראה הלל, שאין לו במה להחזיק את זולתו למען יהיה לו חלק בתורה, היה מעורר את עצמו ואומר "אם אין אני לי מי לי" אם לא אלמד בעצמי, מי ילמד בעדי, אולם היה מדבר אל שבנא אחיו, החזיקני ללמוד תורה כי "וכשאני לעצמי" בלי החזקה מזולתי "מה אני" מה אוכל ללמוד אחרי שצריך אני גם לעמול לפרנסת הבית, "ואם לא עכשיו" תחזיקיני קודם שכבר רכשתי לי הרבה תורה, "אימתי" תשיג חלק בתורתי, לבסוף לא ארצה, וכמו שבאמת כשאמר לו תא נערוב ונפלוג, יצאת בת קול ואמרה אם יתן וכו' הון ביתו באהבה שאהב הלל את התורה, וכל כך מסר נפשו עליה, בוז יבוזו לו.
ב. גבר, איש, אנוש
בשליש השני של ימי חייו הם ימי העמידה שאז הוא איש בעל אישה ובנים, זה שמו אשר יקרא לו: "איש".
בשליש השלישי שאז כוחותיו הולכים ודלים מיום אל יום, והוא אנוש מכוחותיו, לכן זה שמו אשר יקרא לו: "אנוש".
ואולם שם אדם הוא שם סוגי כולל סוג מדבר, אדם ר"ת "אדם דא מדבר".
ויש לבאר הכתוב22 "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה" כי בעוון אבות בנים קטנים מתים23 אולם כשאין לו עדיין בנים אז בהכרח שהקב"ה מעניש ומייסר אותו בעצמו וזה "אשרי הגבר" שהוא עדיין בימי עלייתו, ועל ידי הייסורין יעלה במעלות התורה בכוחותיו שמתחדשים ומתגברים יום יום וזה "ומתורתך תלמדנו".
בארתי הכתוב24 "אשרי איש ירא ד' במצותיו חפץ מאד", כי כשהוא איש בעל אשה ובנים והוא עסוק במסחר ובקנין או במלאכה להשתכר כסף ומאוד ממון, הנה "אשרי" זה ה"איש" בעל האישה והבנים שהוא ירא ד' במצותיו, בעבור קיום מצותיו חפץ את ה"מאד" - הממון, כגון לעשות צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו הקטנים.
הכתוב אומר25 "תשב אנוש עד דכא", ועל ידי זה החי יתן אל לבו כי סוף אדם למות ובזה אתה קול קורא ואומר "שובו בני אדם".
על שלושה זמנים אלו אפשר רמז הלל באמרו: "אם אין אני לי מי לי", כי כבר אמרו26 ז"ל ברא מזכי אבא - אבא לא מזכי ברא, דכתיב ואין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישראל ואין יצחק מציל את עשיו. נמצא שבשליש הראשון שעדיין אין לו בנים אין לו להשען כי בניו יזכוהו ויצילוהו מדינה של גהינום ועל זה אמר יש עת וזמן אשר "אם אין אני לי מי לי" כי אין לו מי שיכול לזכותו.
הנה האישה "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" והיא עצם מעצמותיו ככתוב27. וכן הבנים, האיש מזריע מזריע הלובן שממנו עצמות28, וזה ירמוז "וכשאני" עמל "לעצמי" לפרנס אשתי שהיא עצם מעצמי ובני שהם עצמי הנה אז "מה אני" איך היא עבודתי לד', ואיך היא קבלת עול מלכות שמים בהיותו נתון תחת עול אישה ובנים, והמוסר הוא אחרי שאני לעצמי א"כ מה אני? הזמן השלישי הוא עת הזקנה והירידה על זה רמז באמרו "ואם לא עכשיו" בהיותי בזה העולם העשיה אימתי? כי רק היום לעשותם ולא מחר לעשותם.
ג. לעצמו, לחברו, לד'
ד. הענוה והבטחון
הערות:
1. הוריות יד ע"א.
2. הירושלמי סוף בב"ת (פ"י ה"ח) כתב שהלכה כרשב"ג במשנתנו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, שהיה אומר הלכות קצובות מב"ד. ומשמע שרשב"ג נקט בדרכו של סבו - רבי, הסובר שסיני מוסר ההלכות והמשניות עדיף. בגמ' הוריות הובאה תחילה מחלוקת זו, כמחלוקת רשב"ג וחכמים.
3. סנהדרין ק ע"ב.
4. אבות פ"ב מ"ח.
5. ב"מ פד ע"א.
6. סנהדרין כד ע"א.
7. תענית ז ע"א.
8. תמורה טז ע"א.
9. סנהדרין מב ע"א.
10. יומא לה ע"א.
11. עבודה זרה יט ע"א.
12. עבודה זרה יט ע"א.
13. מגילה ו ע"ב.
14. קידושין ל ע"א.
15. עיין יב דרשות למהר"י מינץ בהספדו על הרמ"א.
16. שבת סג ע"א.
17. עירובין יג ע"א.
18. סוטה כא ע"א.
19. הגאון ר' אליהו שיק.
20. עיין יומא לה ע"ב.
21. ע' רש"י שמות יב, לז, הגברים מבן כ' שנה ומעלה.
22. תהילים צד, יב.
23. עיין שיר השירים רבה פ"א, א (ג) ד"ה משכני אחריך, שוחר טוב מזמור יח, שבת לב ע"ב.
24. תהילים קיב, א.
25. תהילים צ, ג.
26. סנהדרין קד ע"א.
27. בראשית ב, כג.
28. נדה לא ע"א.
29. עיין תפא"י פ"ג מי"ד אות צז, בועז אות ב.
30. תהילים עג, כה.
