נחלת אבות
ביאור לפרקי אבות
הרב פתחיה מנקין
פרק א, משנה ב
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה.
הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד
- על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים
א. שמעון הצדיק והפלוסופיא
מאז נברא האדם על פני האדמה, וירבו ויעצמו, הלכו להם לדרוש אלוקים, כל עם ועם בחרו להם עבודת אלילים לפי רוחם וטעמם, כל אחד ואחד התוה לו תורת חיים לחיות בה על פני האדמה, אבל את כולם נשא הרוח, כי בהיותם מיוסדים על אבני תוהו נפל היסוד ונפל הבנין, כי האדם הלא קצר בינה ודעת הוא להבין את תכונתו וכוחות נפשו עד היסוד, ואיך יכול לומר שירד לעומק העניין ויבוא עד תכונתו לתת תורה לאדם המתאמת עם הרגש והשכל. בכלל זה הם גם אותם התורות אשר המציאו הפילוסופים בחכמתם. זה השתבח כי הוא שהעלה פנינים בידו, הוא שמצא את האמת, זה התפאר כי תורתו ודתו שהמציא - אמת, אבל באמת כל אלה אין בהם מועיל, כי כולם נשענים רק על השכל האנושי שלא ימלט משגיאה וטעות. נאמנים עלינו דברי אריסטו שכתב2 לאלכסנדר תלמידו וז"ל: "ברוך ה' פוקח עורים מורה חטאים בדרך, ישתבח שבח הראוי לו, אשר גמלני ברחמיו וברוב חסדיו והוציאני מין הסכלות הגמורה אשר הייתי בה כל ימי חיי בהתעסקי בחכמת הפילוסופיה, והייתי דן כל הדברים על דעת השכל, וחברתי בזה ספרים כחול הים יתנודדו כל רואי בם, עד שבסוף ימי נתוכחתי עם חכם מחכמי ישראל (הןא שמעון הצדיק) והראני ידו החזקה בתורה מורשה להם מסיני, והמשיך ליבי בדברי תורה בהראותו לי באותות ובמופתים בשמות קדושים אמיתיים ונגלים בחוש, ואני בער בלתי יודע כי רוב הדברים הם למעלה מהשכל, וכאשר ראיתי זה נתתי ליבי להתבונן בכל כוחי בדת יהודים והנה כלה מיוסדת על אבנים שלמות, לא כחכמת הפילוסופיה החשוכה, לכן תלמידי הנעים אלכסנדר המלך הגדול אל יטעוך ספרי גם לך גם לחבריך הפילוסופים כי אילו הייתי יכול עתה לקבץ כל ספרי אשר נתפשטו באפסי ארץ הייתי שורפם בל ישאר אחד לעיני השרים והסגנים, כדי שלא ישתבשו בהם הדעות, כי ידעתי שאקבל עונש גדול מאת האל כי חטאתי והחטאתי את הרבים, לכן בני אלכסנדר אני מודיע לך ולכל באי עולם שרוב הדברים הידועים על פי השכל הם בדאים. כי גבוה מעל גבוה שומר, ואחרי שמזלי גרם וספרי נתפשטו בארצות המערב הנני מודיעם בדעה נאמנה שאין ראוי להסתכל בהם ולא להנות בהם כי ההגיון עוון והפילוסופים בדאים. ועתה הנני נקי מד' כי חטאתי בלא יודעים, ואוי להם להמסתכלים בהם כי ילכו בדרך נכוחה לאבדון. ודע כי כמו שהראני אותו חכם על חכמתו זאת גם כן ניבא שלמה בן דוד במשליו, באמרו3 לשמרך מאשה זרה, וכתיב4 אל ישט אל דרכיה לבך וכתב5 כל באיה לא ישובון. אוי לעינים שכך רואות ואוי לאוזנים שכך שומעות, אוי לי אללי לי כך בכך בלותי גופי וכליתי ימי בדברים מזיקים ולא מועילים, מורידין ולא מעלין כו', ושלום לך מאת מלמדך אריסטו ההולך לבית עולמו לאלכסנדר המלך הגדול".
החכמים הפילוסופים אף אם שכלם לעב יגיע יעלו שמים בחכמתם וידברו על הכוכבים והמזלות, אבל סוף סוף שכלם שכל אנושי ואל בינתם אין להישען, בדברים העומדים ברומו של עולם, היא - תורת האדם, כי כולם נטו מדרך הישר, ואל ההצלחה האמיתית לא הביאו.
אולי על רעיון זה יש להמליץ מאמרם ז"ל הנזכר, שבשעה שבא הקב"ה ליתן התורה שממנה קרנים לכל באי עולם לדעת את ד' הגדול את אור האמונה ותורת האדם האמיתית, התורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, ומצייר ר' יוסי הגלילי את המון החכמים העומדים בחכמתם במרום הרים, כאלו הם "ההרים" מדיינים ומתווכחים על דבר דעותיהם השונות בתורת האדם, "זה אומר עלי התורה ניתנת, וזה אומרת, עלי התורה ניתנת", ר"ל חכם זה אומר שהוא בחכמתו העלה את התורה האמיתית, ועליו ישענו בני האדם כי אורח חיים היא, וזה אומר כי הוא בעומק חכמתו ירד לעומק העניין, ורק תורתו היא תורת אמת וממנה לא יסורו, אבל הקב"ה בורא האדם, ויודע העתיד יודע כי כולם לא קלעו אל המטרה, כולם שגו ברואה, יען כי כולם בעלי שכל אנושי בעלי שכל גבולי "כולם גבנונים בעלי מומים", שחסרה להם ידיעה עמוקה ונאמנה בתכונת האדם וטבעו, לדעת את הטוב והרע לפניו, ואף אם בעיניהם טוב וישר הדבר אבל אחריתם רע ומר, כמאמר6 החכם מכל אדם "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מוות", "כולכם נעשה עבודת כוכבים על ראשיכם" כולם מאמינים בהבלי שווא ועובדים עבודה זרה. אוי להם למסתכלים בדרכי הפילוסופיה כי ילכו בדרך נחוכה לאבדון, הקב"ה הוא היודע את תורת האדם עלי אדמות, הוא היודע לתת לבני אדם תורת חיים אור הדעת והאמונה האמיתית המובילה את האדם לתכלית הנרצה ולאושר הנפשי האמיתי "תורת ד' היא המיוסדת על אבנים שלמות לא כחכמת הפילוסופיה החשוכה".
ומי עוד כשמעון הצדיק יודע דבר זה, כי הוא שהעמיד את אריסטו על האמת, כאמור למעלה, ועל ידו חזר מכל מה שכתב תחילה בין בעניין ההשגחה בין בעניין השארת הנפש ובעניין חידוש העולם והיה אומר7 בכל דבר מאלו ובכמה דברים טבעים: "והחזרני השמעוני מזאת הסברה במופת וטענות כך וכך". ובידעתו כי רק תורת ד' היא תורת האדם האמיתית, לכן אמר כי אחד מהדברים שהעולם עומד עליו היא - "התורה" הידועה התורה הנתונה מאת ד' מן השמים , ולא תורה בדויה מלב איש חכם.
והנה אז בימי שמעון הצדיק היה בית המקדש בנוי בהר גריזים, והעם נתחלקו לשניים, חציו אחר שמעון הצדיק ואנטיגנוס תלמידו, וחציו אחר ביהמ"ק שבהר גריזים והקריבו שם זבחים חוץ לבית ד' ובדו מליבם חוקים, ועל זה אולי כוון באומרו שהדבר השני שהעולם עומד עליו הוא - "העבודה" הידועה, ולא הבדויה מהלב, העבודה שבבית הנבחר מד' על פי נביא כמו שאמרו8
"שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה; אחד שהעיד להם על המזבח (מקום המקדש), ואחד העיד להם מקום המזבח, ואחד העיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית" - ודווקא ע"י כהן גדול נבחר, ולא כדעת קרח. אמנם בבית שני היו ג' מאות כהנים, שלא היו ראויים, ומתו9, ושמעון הצדיק חזה ברוח הקודש ואמר "העבודה" בתנאי ידוע, במקום ובאיש ידוע10.
ועל עמוד גמילות חסדים לא אמר בהא הידיעה כי בזה אין שום חולק כי זה הוא מעניין בין אדם לחבירו ואין מי שיחלוק לומר על טוב שהוא רע ועל רע שהוא טוב11.
ב. על התורה
כמו שאין לבזות את שבעת כוכבי הלכת - שעל ידם משפיע הקב"ה בעולם - אף אם השפעתם מועטה, אחרי שבאמת סוף סוף נחוצים ומוכרחים המה לקיום העולם.
ככה התורה שהיא המנורה הטהורה, נחוצה מאד לקיום העולם, כי רק על ידה יהיה אור בעולם, ובלתה ישרור חושך, כפי שהארכנו בדברנו בכרם פתחיה14. לכן איך שלא יתמעט אורה, על כל פנים אור הוא מאיר. ועלינו נושאי התורה מדליקי המנורה לעשות כמו שאמר הקב"ה לאהרון "בהעלותך את הנרות" ולא בהדלקתך, לא די בהדלקה לבדה, כי אפשר שיכבו הנרות, אלא צריך שיהיה מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ככה לא די בתתנו את בננו ללמוד, להדליק בהם אור תורה אלא צריכים לחנכם עד שתהא שלהבת עולה מאליה, עד שגם כי יזקינו לא יסורו ממנה.
ג. הגלוי והנסתר
נראה לבאר על פי מאי דאיתא15 "פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק, מאי דרש חמוקי ירכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, יצא ר' חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק כו', ורבי חייא האי חמוקי ירכיך מאי עביד ליה? מוקי לה בצדקה ובגמילות חסדים". ההסתר היא אחת ממעלות הצדקה כמו שכתב הרמב"ם16, וז"ל: "פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה". ברור שלא יראה איש זולתם כדי שלא יתבייש העני, כפי שמר עוקבא נתן לעני ללא ידיעתו17. כמו כן גמילות חסד שהיא בין לעניים בין לעשירים18 צריכה להיות בסתר, כי לפעמים גורמים הזק לעשיר אם יוודע בשוק המסחר כי נצרך לכסף, וכי הולך ולוה, לא כן התורה והעבודה צריכים להיות בגלוי, אדרבא ישמעו העם ויוסיפו לקח יראו ויקחו מוסר. העולה מדברינו כי "התורה והעבודה" צריכה להיות בגלוי ידועה ומפורסמת לכן אמר "התורה והעבודה" אולם גמילות חסדים שזה כולל הן צדקה לעניים והן צדקה לעשירים צריכה להיות בסתר, לכן אמר ועל "גמילות חסדים" בלא ה' הידיעה כי אינה ידועה ומפורסמת19.
עוד יש לומר, דהנה התורה שאנו צריכים ללמדה, ידועה היא - מונחת לפנינו תורה שכתב ותורה שבע"פ. העבודה גם כן ידועה היא - המצות שבין אדם למקום מפורשות בתורה שבכתב, ומבוארות פרטיהן ודקדוקיהן בתורה שבעל פה, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, אולם "גמילות חסדים" כולל בתוכו כמה עניינים של חסד, בין בגופו בין בממונו, בין עני ובין עשיר, בין חי ובין מת, ולא פרטה אותם התורה, אלא כללה אותם במצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", אבל על כל פנים אינם גלויים וידועים לכן לא אמר ב"הא" הידיעה.
*שמעון הצדיק דיבר באופן כולל, נראה כי מרוב צדקתו לא הוכיח את העם כי אם אמר סתם על שלשה דברים...
*"הוא היה" מה "שאומר" - כי קיים בעצמו מה שדרש.
הערות:
1. בראשית רבה פרשה צט אות א.
2. הובא בסדר הדורות, אלף הרביעי, בנין בית שני, אלכסנדר מוקדון, בשם שה"ק.
3. משלי ז,ה.
4. משלי ז, כה.
5. משלי ב,יט.
6. משלי יד, יב. יד, כה.
7. בסדר הדורות הנ"ל.
8. זבחים סב ע"א.
9. על פי יומא ט ע"א.
10. בכתי"ק הוסיף: "הערותי על סמיכות פרשת קורבנות אחר פרשת מרגלים, ואחרי זה פרשת מקושש, ובארתי עניין הקרבנות, כדברי האגלי טל (מאמר שני פ"ז) שהוא להורות על עניין מסירות נפש על קדוש השם, שהקרבנות הם מלמדים על מסרו"נ, וזה ענין שני כבשים בני שנה, שהיו מקריבים עולה בבוקר ובערב, שבכל עת צריכים להיות מוכנים לקרבן לד', בין בשעת זריחת החמה ובין בשקיעת החמה.
הקרבן צריך להיות דוקא בעזרה, בפתח אוהל מועד, ואם לא הביאו אל פתח אוהל מועד הרי זה שחוטי חוץ וחייב כרת, ככה מסרות נפש הוא רק במשכן ד' במקדש, בשביל עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, בשביל התורה והאמונה, אבל בשביל כבוד וכיוצא בו אין למסור את הנפש, והרי זה כמאבד עצמו לדעת, ובזה מבואר ההבדל בין חנניה מישאל ועזריה, שמסרו נפשם על קדוש השם, נשארו בדברי ימינו בשם קדושים, ואילו הבריונים והפריצים שבעת החרבן, שגם מסרו נפשם על כבוד האומה ומלכותה, נקראים בשם בריוני הפריצים, כי חמו"ע קדשו שם שמים, והבריונים לא עשו אלא בשביל כבוד האומה שלא צותה התורה על זה.
וזה הענין שבבית ראשון האש שירדה מן השמים היתה רבוצה כארי ובבית שני ככלב (יומא כא ע"ב), שהארי מוסר נפשו רק במקום הצורך, והכלב אף בהיותו שבע מפקיר חייו. מסרו"נ כזאת בשביל כבוד האומה היו המעפילים, שאע"פי שאמר להם משרע"ה, לא תעלו ולא תלחמו כי אין ד' בקרבכם, הם בכל זאת מסרו נפשם והלכו, ולזה תורה סמיכות פרשת הקרבנות תכף אחר פרשת המעפילים. והנה הם חשבו שאחר שמסרו נפשם על כבוד האומה, כבר הותר להם לעבור על כמה איסורים, ואפילו חלול שבת, לזה יצא המקושש לחלל שבת. והוא עניין סמיכות מקושש לפרשה שלפניה היא פרשת המעפילים. ללמדנו שלא כל העבודות רצויות לפני הקב"ה, ובימי שצעון הצדיק היו שתי עבודות, האחת בבית המקדש, והשניה בהר גריזים (עיין סדר הדורות), ואולי לזה כוון באמרו שהעולם עומד על העבודה, בהא הידיעה, העבודה הידועה בבית המקדש, ולא שאר עבודות זולתם".
11. עיין לקמן אות ג.
12. במדבר רבה טז, ז.
13. כרם רביעי.
14. כרם רביעי.
15. מו"ק טז ע"ב.
16. מתנות עניים פ"י ה"ח.
17. כתובות סז ע"ב.
18. סוכה מט ע"ב.
19. יש להעיר על פירוש זה שהרי מיכה ו,ח אומר והצנע לכת עם אלוקיך. הרבינו יונה ברכות פ"ב ד"ה ובלבד כתב שגם בעבודה צריך להיות בהסתר.
