נחלת אבות
ביאור לפרקי אבות
הרב פתחיה מנקין
פרק ב, משנה א
רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה; דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין:
תוכחה אהובה
דברי רבי אלה יתבארו יפה על פי דבריו1: "רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחה בעולם, טובה וברכה באה לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב"2. וכמו שאמר3 ר' חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, למדנו שחייבים אנו להוכיח זה את זה אבל איך להוכיח ובאיזה אופן, לזה בא רבי כאן ללמדנו.
שלמה המלך אמר לפני הפסוק4 "ולמוכיחים יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב" את הפסוק5 "אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים". כבר שמענו את החכם מכל אדם מלמד6 את המוכיח אופן התוכחה "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך". ופירשו שכוונתו, אל תוכח העבריין לקרותו בשם נבזה "לץ" "פורק עול" "רשע" וכדומה, כי בזה לא תשיג המטרה, להשיבו מדרכו הרעה, ונהפוך הוא עוד ישנאך - אבל זאת עשה, "הוכח לחכם" קרא אותו בשם חכם ועורר אותו על המעשה הרע, שלא נאה לאיש חכם כמותו, ואז תשיג המטרה, כי ישוב מדרכו הרעה, וגם יאהבך7. הדרך הזאת נאה היא רק למוכיח עבור תכלית הטוב שיעזוב רשע דרכו, אבל להחניף את הרשע, לתארו בשם תואר נאה מבלי מטרה זו, ודאי אסור, כי בזה הרי הוא מחזיק ידי עובר עבירה. וכן אמר8 במפורש ר' אלעזר "כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אימן מקללין אותו, שנאמר, אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים, יזעמוהו לאומים". חנופה זו לאו כללא הוא שאסורה ולמוכיחים יונעם דרך החנופה, בתור אמצעי, והשיב רבים מעוון, ועליהם - על ידיהם תבוא ברכת טוב, כן אמר מהר"ש אלגזי בתוספת נופך קצת.
דברי רבי בגמרא9 לאהוב את התוכחות מתבארים על ידי דבריו במשנה "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" - את התוכחה יאמר באופן שיהיה תפארת לשניהם, שהרי יתאר את העובר בשם תואר "חכם" "צדיק" "טוב", את דרך התוכחה באופן זה יבור לו האדם.
דברי ר' אלעזר "אפילו עוברין שבמעי אימן מקללים אותו" יש לבאר כך: במושגי הטוב והרע, יש מדרגות שונות, יש אשר איש מלומד חכם ונבון, ישיג לדעת כי פעולה פלונית רעה או טובה, אבל האיש היותר פשוט, לא ישיג ולא ידע, הרעה הצפונה בה, ויש פעולות שגם האיש הפשוט, יכיר לדעת הרע, מפני שהוא גדול בשנים, אבל הקטן בשנים ובדעת עדיין לא ידע ולא יבין כי רע הוא.
ויש אשר גם הקטן בן שש או שבע יבין הרע, אבל לא הקטן בן שתי שנים ויש אשר גם הוא יכיר הרע, אבל לא הקטן בן חודש, ויש אשר גם קטן בן חודש ירגיש אם לא בדעתו, על כל פנים בהרגשת החושים, אבל לא העובר שבמעי אמו.
ובא ר' אלעזר להפליג בגנות החנופה, שכל כך רעה רבה, עד שלא רק איש באנשים או קטן בן דעת, מכיר ומבין בגנותה, אלא שגם ה"עוברים שבמעי אימן" שעדיין אין להם לא הכרה ולא הרגשה, בכל זאת מכירים הם בגנות ורעת החנופה ומקללים את החנף.
התפארות מועילה
רבינו הקדוש היה עניו כדאיתא בסוטה10 משמת רבי בטלה ענוה, אולם מידה זו לא צריך תמיד להשתמש בה, יש מקום שצריך להשתמש במידת הגאווה, וכמו שאמר11 רבינו לבנו בשעת פטירתו, זרוק מרה בתלמידים. גם בעצם עבודת ד' יש עבודה בהתפארות שהצדיק מוכרח לפאר עצמו בעבודתו בתורתו ומדרגתו. הדרך הזה של התפארות בעבודת ד', כמובן היא דרך מסוכנת, כי אפשר שיתפאר מצד יוהרא. כתב בספר אגרא דפרקא12 בשם אדמו"ר הרמ"מ זצוק"ל כי הסימן אם הוא מצד עבודה או מצד יוהרא, הוא, כשאנשים ענווים אמיתיים שומעים את ההתפארות ושמחים אזי סימן הוא שההתפארות היא מצד עבודה שמאיר בנשמתו מידת התפארת, ותפארתו היא מידת השי"ת, כי אם יש בהתפארות איזה יוהרא אזי הענווים לא יכולים לסבול, והיטב היה חורה להם. וזה שאמר13 דוד המלך: "בד' תתהלל נפשי" רצונו לומר בעת אשר נפשי תתהלל ותתפאר בעבודה ומדרגות הוא בד', להאיר מידת תפארת על כן "ישמעו ענוים וישמחו" מה שאין כן אם היתה ההתפארות את נפשי בלבד ח"ו אזי לא היו הענווים שמחים, עכל"ה.
וזה שאמר רבי "איזהו דרך ישרה" איך ידע אם הדרך שהוא הולך עליה במידת הגאווה והתפארת היא "ישרה" ולא "עקומה", "עבודה" ולא "יוהרא". הבחינה לזה היא "כל שהיא תפארת לעושיה" אפילו אם הדרך היא של התפארות לעושיה, מכל מקום היא ישרה אם היא גם "תפארת לו מן האדם" שגם הענווים, שנקראים אדם על שם שמשימים עצמם כאדמה, כמאמר ונפשי כעפר לכל תהיה, ישישו וישמחו בדרכו זו, זהו סימן שהיא דרך ישרה של עבודה, ולא עקומה של יוהרא.
נתיבות חדשות
יתכן לומר, כי לנו בני ישראל יש דרך חים סלולה על פי התורה. השולחן הערוך יאיר לנו נתיב החיים, לדעת הדרך נלך בה. ברבות השנים נתקלקלו הדורות, ויש אשר משו מדרך השו"ע במקצת, ופלסו להם נתיבות חדשות. נתיבות חדשות אלה טובים אם שומרים תחילה על השולחן הטהור, ואז מה טוב ומה נעים גם הנהגה דורית. אבל באמת רואים אנו תהפוכות שישנם גם רבים מיראי ד' וחושבי שמו, שנטו בדרכיהם הפנימיים מהדרך הסלולה, ובחרו להם דרכים חדשים - דרכים שיש בהם מעין מנהג טוב, אבל באמת הם ללא תורה וללא מצוות. סיבת מעשיהם אלה היא במידת ההתפארות בדרכי ד', שתפארת היא לעושיה, ותפארת לו מן האדם, כי רגילים המון העם לתת כבוד למי שמתנהג והולך בדרך היחיד, שלא ככל העם, ולא יבחינו בין טוב לרע.
על זה בא רבנו ואמר "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם", אבל והוי זהיר שלא תבוא לידי התרשלות במצוות "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". כמו שהנך זהיר בחמורה, כן תהיה זהיר בקלה, ולא תרצה להבדיל עצמך משאר העם, בכך שתעבור על המצוה הקלה בעיניך, שאתה רוצה להתנהג בה על פי דעתך ושיטתך.
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות -
פירוש, כי אחרי שהדין הוא כן, ולא כמו הנראה בדעתך, אם כן גם שכרו מרובה, כי על זה הוא מצווה ועל זה אינו מצווה. דאמר ר' חנינא14 גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה - כי זה יש לו יצר הרע ולפום צערא אגרא - ואף שאתה חושב שהנהגתך שאיננה על פי הדין יותר טובה ומועילה, אבל באמת לא כן הוא "ואין אתה יודע מתן שכרן של מצוות".
יראת העונש ויראת הרוממות
יזהיר שלא לעבור על מצות ה' בין אם היא קלה בעיניך ובין אם חמורה, מצד העונש שיש על כל אחת15. כי אפשר שעבירה שעונשה חמור אין שכר הפורש ממנה גדול כי אפשר שמיראת העונש פירש, ולולא זאת היה עובר עליה. אבל עבירה שעונשה קל ואף על פי כן פירש ממנה, שכרו גדול, כי מוכח שרק מיראת ה' ורוממות המצוה פירש. הזהירות הזו תבוא לאדם, אם יירא את ה' לא יראת העונש כי אם יראת הרוממות, ואז יזהר בקלה כבחמורה.
דרשו חז"ל16: "יראת ד' טהורה (תהלים יט, י). אמר רבי לוי מיראה שנתירא אהרן לפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות. ואי זו זו - זו פרשת המת". הדברים תמוהים, מה רבותא בפרשת המת יותר מכל הזכויות שזכה אהרון כמו כ"ד מתנות כהונה.
שתי יראות יש: יש אשר ירא את ה' מפני הטוב שהוא מקוה להשיג, או מפני העונש שלא ישיגנו, ויש שהוא ירא מפני רוממותו יתברך לא בשביל תקות שכר או יראת עונש.
ההבדל בניהן הוא: כי הירא בשביל התועלת שיגיע לו או בשביל הרחקת הנזק, הוא יפרוש מן העבירה רק בהיותו במצב רע או חולי או צער של פרנסה, אבל מי שהוא וכל בני ביתו בריאים, ופרנסתו מצויה לו, אפשר שתגרע יראתו את ה'.
לזה אמר הכתוב "יראת ה' טהורה" - בלי תערובת פניות עצמיות, היא עומדת לעד, וקימת, מה שאין כן היראה מפני העונש או השכר, אפשר שלא תעמוד לעד, ותתמוטט, כמו שנאמר17 "פן תאכל ושבעת... וכסף וזהב ירבה לך.... ורם לבבך.
והנה שלש תרופות אמרו חז"ל18 למי שיצרו מתגבר עליו: תורה, קריאת-שמע, והזכרת יום המיתה. ועל זה אמר19 החכם מכל אדם "טוב ללכת אל בית אבל וגו' ...והחי יתן אל ליבו", כי השתים הראשונות, תורה וקריאת-שמע לא לכל אדם ובכל עת יהיה בהן כח להתגבר על היצר הרע, ולכן טוב לזכור יום המיתה כי תרופה זאת ודאי תועיל לנצחו.
ואולי מפני זה מצוה לטמאות למת, למען ישים אל ליבו יום המיתה. אולם אהרון הכהן ובניו שהם יראים את ה', יראת הרוממות הם אינם צריכים להתעוררות היראה בשביל הזכרת יום המיתה, זהו שאמר ר' לוי מיראה שנתירא אהרון מלפני הקב"ה - יראת הרוממות, לא יראה מפני העונש שיבוא עליו, לכן זכה שנתנה לו פרשת המת, שלא יטמא למת20.
הנה הירא יראת העונש, אפשר שיבדיל בין מצוה קלה - שעונשה קל, לבין מצוה לא תעשה - שעונשה חמור, אבל הירא יראת הרוממות לא יבדיל בין זו לזו.
אולי זהו שאמר רבי "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" כאילו שאין אתה יודע כלל מתן שכרן של מצוות.
את הלימוד הזה לקח רבי ממה שהתבונן אל יחוסו שהיה מזרע דוד המלך ע"ה, שישב על כסא המלכות תחת שאול המלך ע"ה. וכשהתבונן רבי מפני מה ירד שאול מכסא המלוכה ונהרג, ראה כי על חמשה חטאים נהרג שאול, הלא כה אמרו ז"ל21 "על חמשה חטאים נהרג (שאול) אותו צדיק שנאמר וימת שאול במעלו אשר מעל בה', ועל שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל שלא שמע לשמואל שנאמר22 שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך, ולא עשה כך, ועל ששאל באוב וידעוני ולא דרש אל ה' וימיתהו". הנה לפנינו חמש חטאות, שאינן דומות זו לזו, חטא דרישה לאוב וידעוני - הוא לא תעשה. החמלה על אגג - ביטול מצות עשה או יותר צודק איחור קיום מצות עשה. אי המשמעת לשמואל - זה בכלל לא תסור. הריגת נוב - שפיכות דמים, אחת מג' מצוות שיהרג ואל יעבור. אנחנו מעצמנו לו שאול ישאלו אותנו מפני איזה חטא מחמש החטאות נהרג שאול - בודאי תשובתנו תהיה בשביל הריגת נוב עיר הכהנים, אבל רואים אנחנו שהנביא כותב שבגלל חמשת העברות, הקלות והחמורות יחדיו הוא נהרג. מכאן התבונן רבי שהאדם יהא זהיר במצוה קלה כבחמורה23.
להשלים ג' פרשיות קריאת שמע
לפי הנראה שהעיקר הוא הפסוק הראשון וקריאת הפרשיות אינו חוב כל כך, דאם לא כן איך אפשר לומר שלא חוזר וגומרה25. וא"כ לגבי עיקר קריאת-שמע קריאת הפרשיות היא מצוה קלה, ובכל זאת היה חוזר וגומרה, וסבירא ליה כמו שאמר26 ר' מני לא תהא קריאת-שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות, כנגד איברים שבאדם כו',
ואולי כדי לעורר את עצמו, לחזור ולגמור כל הפרשיות אף שכבר קיבל עליו עול מלכו שמים בפסוק הראשון, היה אומר לעצמו והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה27.
רבי ומצות רחמים על הבריות
ע' תנחומא28 "ואין לך מצוה קלה בכל המצות יותר משלוח הקן29, ומה שכרה? למען ייטב לך והארכת ימים....לפיכך לא פירש הקב"ה שכר עושי מצוה בתורה שיהיו ישראל עושין אותן מעצמן להרבות שכרן". ועי' רמב"ן30 על אתר שעניין מצוה זו היא להשריש בלבנו מידת הרחמנות. - וע' ב"מ עובדא דרבי31 שניטלו ממנו היסורים הקשים ע"י שריחם על החתולים, ואמר ורחמיו על כל מעשיו, ולכן אמר רבי והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, והבן.
עשה ולא תעשה כאחד
נראה כי בכל מקום עשה דוחה לא תעשה32, א"כ עשה חמור מלא תעשה, אולם בכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת33. וזה אמרו והוי זהיר במצוה קלה (מלעבור ל"ת) כבחמורה (בעשה), אם אתה יכול לקיים שניהן, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.
שכר ועונש
כפי הנראה, העיר למוסר אוזן התלמידים שיחשבו ההפסד הבא על ידי קיום מצוות לעומת השכר שיהיה בעבורה בעולם הבא, ולכן יהיו "עושה טוב", וכן יחשבו שכר עבירה בעולם הזה כנגד הפסדה מעונש בעולם הבא - ולכן יהיו "סור מרע". ואם כן לכאורה היה צריך להפוך הסדר, ולהעיר תחילה להיות "סור מרע" ואח"כ להעיר להיות "עשה טוב".
אולם נראה, כי באמת חשב כסדר לפי ערך החשבון שיש על כל אחד ואחד, והוא, כי שכר מצוה הוא שיהיה נהנה מזיו השכינה בגן עדן, אבל הפסד העבירה הוא פעמיים, כי על ידי שעשה את העבירה יענש בגהנום, ואם היה יושב ואינו עובר עבירה הרי היה שכר המצוה בידו כמאמרם ז"ל34 "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה". אם כן הפסיד גם שכר גן עדן בעד המנעותו מעבירה, נמצא שהעושה עבירה נפסד פעמיים. ולכן כשרצה להעיר האוזן אמר תחילה והוי מחשב הפסד מצוה בעולם הזה כנגד שכרה בעולם הבא והשכר הוא רק אחד, (כי מה שאינו נענש בגיהנום בשביל שלא עבר ולא קיים העשה אין זה נקרא שכר). ואחר כך אמר "ושכר עבירה" בעולם הזה "כנגד הפסדה" בעולם הבא, הפסד השכר אילו היה יושב ואינו עובר העבירה, ועונש הגיהנום על עשייתו העבירה.
עבירה לשמה
רבי התיר לכתוב תורה שבעל פה על אף שדרשו חז"ל35 "כי על פי הדברים האלה... דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב", מכיון שראה שהצרות מתרבות ותורה משתכחת מישראל, דרש עת לעשות לד' הפרו תורתך36. וכבר דרשו חז"ל37: "הכל עשה יפה בעתו - רבי אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו". על זה אמר, ושכר עשיית עבירה כנגד הפסדה - בהעדר עשייתה. ודוק.
הסתכלות למעלה
יבואר על פי מה שכתב בספר מרפא לנפש בביאורו על חובת הלבבות בשם מאן דהוא. על הנוסח "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" הכוונה, כי בענינים רוחניים כתורה ומצות צריך האדם לראות ולהביט על מה שלמעלה ממנו ביראה. לא יאמר הרי פלוני אינו חרד על דבר ד' כמוני ואם כן די לי ביראתי שהיא יותר משל פלוני. עליו להביט שפלוני יותר ירא את ד' ממנו, יותר זהיר וזריז בדבר מצוה, וישתדל לבסוף לעשות כמעשה פלוני וזה "בשמים ממעל" בענינים שמיימים יביט על מי אשר "ממעל" ממנו. "ועל הארץ" בענינים גשמיים וארציים, יראה על מי שהוא "מתחת" ממנו, כי אם לא ברכו ד' בעושר אבל חננו בחיים של בריאות ישמח בחלקו, ויראה כי יש אנשים שגם הבריאות חסרה להם ואשר בערש דוי ישכבו למעצבה, וכל אוכל תתעב נפשם38. כל פרי חטאת האדם הוא מפני שנכסף לחיות חיים ככל הגוים אשר סביבותיו, ומפני שאינו מסתפק במה שיש לו, ועל עניני עולם הבא יסתפק במועט במה שהוא מוצא תמיד אנשים אשר מעשיהם פחותים ממעשיו, ולכן אמר "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", אולם תחלה הקדים הקדמה אחת כוללת כי בענין תורה ומצות זהירותם וזריזותם, "דע מה למעלה ממך" תמיד תדע מה שיש למעלה ממך, אנשים במעלות יתרות מהנמצאות בך, ואשר צריך להשיגם על ידי ההרגל וההתמדה בהם, וידיעה נקראת ההכרה וההרגשה עד שהוא כאילו רואה ממש בחוש, כמו אתה הראת לדעת39, ולכן יתכן שגם כאן כיון לזה "דע" בהכרה והרגשה שיש למעלה ממך, לא רק שאתה מאמין בזה, או שהוא בידיעת חוץ לבד, לא כי אם הידיעה בידיעת פנים הלב בהכרה והרגשה. רק אז כשתסתכל בשלשה דברים המבוארים הלאה לא תבוא לידי עבירה. תחלה אמר את הדרך המביאה אל ההסתכלות, וכנ"ל, ואח"כ אמר במה יסתכל ולא יבוא לידי עבירה.
עין ואוזן כלים לשכל העיוני
הנה האדם הוא מבחר הברואים ובמה? בשכלו. ואחרי ששכלו הוא יתר על הנבראים גם תכליתו הוא דברים שכליים, כי אין סברא ששכלו יתר על בעלי חיים נברא בשביל ההנאות שישנם בבעלי חיים, לא זולתם.
והנה שני מיני שכל יש באדם: שכל מעשי, שכל עיוני. שכל מעשי הוא מה שהשכל עושה וממציא המצאות וחכמות מעשיות שונות. שכל עיוני הוא המעיין ומשיג ענינים רמים ונשגבים, ולפי שזה העיון מתיחס יותר אל טבעו ויתרונו, כי אין לומר שהשכל הנמצא באדם הוא בעבור המעשה ממלאכות ואומנויות, כי גם בעלי חיים יש בהם שלמות ממלאכות ואומנויות.
יש לנו להתבונן כי תכלית האדם הוא השכל העיוני, כי רואים אנו שישמח האדם במושג מן החכמה, יותר משמחה על מעשים, וזו ראיה שעיקר תכלית אנושי, הוא בחלק העיון מן השכל. לכן האדם כוסף - חושק אל מוחשי הראות והשמע יותר ממוחשי הריח, והסבה מדוע תשוקתינו לאלו יותר חזקה היא בגלל היותם כלים להשגת דברים עיוניים, שהם שלמות האנושי שהוא תכלית שלמות האדם. ולפי שכל נמצא יכסוף יותר להמשך אל הדבר המתיחס אל תכלית המיוחד לו - לכן ישתוקק יותר אל הכוחות והכלים המביאים אל התכלית ההיא, ולכן האדם כוסף יותר לאלו המוחשים מאשר זולתם. ולזה יחס הכתוב יצירת שני אלו המוחשים אל השם יותר מזולתם, אמר שלמה המלך ע"ה40 "אוזן שומעת ועין רואה, ד' עשה גם שניהם"41. הנה מן שני אלו החושים הראיה והשמיעה, העין והאוזן שהאדם נכסף אליהם יותר מזולתם יראה ויוכח כי תכליתו הוא העיונית, וזוהי תוכחה מגולה על מעשיו ודרכיו הטובים הם אם לא.
זה שאמר רבי, הסתכל בג' דברים וכו', "דע מה למעלה ממך" אתה יכול לדעת, ודע, מה צריך להיות אצלך "למעלה" ומה צריך להיות למטה, מה לקרב ומה לרחק, אם המעשים הבהמיים אם המעשים העיונים, שהרי התבונן "עין רואה ואוזן שומעת" שני אלה החושים הנך כוסף אליהם יותר מזולתם, ועל כרחך סיבת הדבר הוא, מפני שהם מתייחסים יותר אל העיוניים והם הכוחות והכלים המביאים אל התכלית ההוא, ועל כרחך שזה תכלית האדם ושלמותו, ומהסתכלותך בשני דברים אלו יולד לך עניין והסתכלות שלישית והיא כי "וכל מעשיך בספר נכתבים" אחרי כי תמיד יש לך עין ואוזן המעירים אותך אל תכליתך ושלמותך.
המצלמה והרשם קול מלמדים על עין ואוזן עליונה
אחת ההמצאות היא המצלמה שמציגה לאדם תמונתו על הנייר, וכן בכוחו לצלם כל מעשיו ותנועותיו בכל אשר הוא עושה. עוד המצאה אחרת היא מכשיר ההקלטה, שהאדם יוכל לשמוע ממנו דברים שנדברו בקצה הארץ.
שני אלה מעוררים אותנו, כי כמו שכאן בארץ יש עין רואה מה שקשה לראות ממרחק, ואוזן שומעת מה שקשה לשמוע ממרחק, כן למעלה יש עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשה ודיבור לא נאבד, וכולם מעידין את האדם ליום הדין. "אבן מקיר תזעק"42, אבני ביתו וקורות ביתו של האדם הן מעידין אותו ליום הדין43. וק"ו הנוטע אוזן הלא ישמע44, אם הוא יתברך נתן בטבע להמציא אוזן חומרי, הלא ישמע, היוצר עין אם נתן בטבע האדם להמציא עין, הלא יביט מלמעלה למטה, אל כל מעשי בני אדם ועל ידי הסתכלות בעין רואה ואוזן שומעת, תביא ממילא להסתכלות כי כל מעשיך בספר נכתבים, אחד מהם לא נעדר.
העין והאוזן אינן ברשות האדם
העין והאוזן שונים מכל אברי הגוף, כי כל האברים לא יתנועעו לעשות גדולה או קטנה כי אם על פי עצת השכל ורצונו. ברצותו רגליו הולכות למקום פלוני וברצותו הולכות למקום פלוני, ברצותו פיו מדבר וברצותו אינו מדבר, כן כולם. לא כן העין רואה והאוזן שומעת גם מבלי רצון האדם45. אולם הקב"ה עשה לעין עפעפים ולאוזן אליה. וזה אמרו "דע" כי גם "מה" שהוא "למעלה ממך" - שאין אתה שליט עליו, ואם כן אפשר שתאמר להצטדק, אחרי כי העין רואה גם בלי רצוני, אם כן זה סובב שמה שהלב חומד אח"כ והגוף עושה אין אני אשם בדבר, כי העין ראתה מבלי רצוני. לכן אמר שמכל מקום "וכל מעשיך בספר נכתבים" אחרי שד' עשה לך תקנה עפעפים לעין ואליה לאוזן.
ראיה בשעת פרעון
ראיה כלפי מעלה נאמר על עת הגמול, כי ד' ארך אפיים וכל זמן שמאריך לרעים נדמה כאילו אינו רואה מה שעושים, וכשבא קיצם ונפרע מהם יאמר הכתוב שבא השם לראות מעשיהם, כמפורש באמרי שפר46. וזו תהיה מליצת מאמרו "עין רואה" יש עת שהעין של מעלה רואה כלומר משלמת גמול לרעים,"ואוזן שומעת" כנ"ל, ואם שעתה אין נפרעים ממך, אבל דע לך "כי כל מעשיך ספר נכתבים". ובזה מדוקדק מה שלכאורה היה די לומר כל מעשיך בספר נכתבים ותו לא מידי, ולדברינו עין רואה קאי אזמן פירעון.
רבי ואנשי מלאכה
משנה זו דרשתי בה בפרשת בהר-בחוקותי, ומדרכי לשלב פרשת היום במשנה שידובר בה, על כן אמרתי בזה:
אמר הכתוב אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה גו', ונתתי גשמיכם בעתם כו', - הברכה הראשונה יהא שיתן ד' מטר ארצו בעתו, כי כבר אמר רבי שמעון בר יוחאי47 על הפסוק48 "כי לא המטיר", "ג' דברים שקולים זה בזה, ואילו הן: ארץ ואדם ומטר, אמר ר' לוי בר חייתה ושלשתם מן שלשה אותיות, ללמדך שאם אין ארץ אין מטר, ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם"49.
אולם כבר אמר רשב"י50 אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו', תורה אימתי נעשית, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, הרי דלרשב"י על כרחך צריך לעסוק בתורה כל היום ויהיה פירוש אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה כפשוטו, שיעסקו בתורה יומם ולילה. אבל באמת אמר אביי "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" וזהו בגדר אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד, ועל כרחנו שהרבים יעשו כר' ישמעאל, הנהג בהם מנהג דרך חרישה זריעה, קצירה אסיפה. והתורה? - יעשה כל מעשיו לשם שמים, לשם עבודת ד' שיעבוד בזמן הפנוי51.
ואולי גם רשב"י מודה לזה, שאין כל הציבור מחויבים לעשות כדעתו, שהרי מאמר ואספת דגנך, שזה נאמר לדעתו בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, בכל זאת הרי התירה התורה52.
ולזה אפשר כוון רשב"י במאמרו במדרש פרשתינו53 "תני בשם ר' שמעון בן יוחי הככר והמקל ניתנו מכורכים מן השמים. אמר להם אם שימרתם את התורה הרי הככר לאכל, ואם לאו הרי המקל ללקות בו. מהיכן משמעו שלדבר54, אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו" (ישעיה א, יט - כ), על כרחינו שאין כוונתו "אם שמרתם את התורה" היינו עסקתם בתורה יומם ולילה דברים ככתבן, דעל זה אי אפשר לומר שאם לאו "מקל ללקות בו" "חרב תאכלו", שהרי התורה עצמה התירתו,אלא על כרחך שזה קאי על שאינם מקיימים מצוות התורה, כל אחת ואחת בזמנה ושעתה, ועל כרחך שמה שכתוב "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי גו'", היינו לאלה שעוסקים גם בישוב הארץ, ממש כאותו עניין שכתב בפסוק "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי, ונתתי מטר ארצכם בעתו ואספת דגנך ותירושך גו'", והנה העוסק בתורה כל היום, לא ימוש ספר התורה מפיו, ודאי שהוא נזהר ונשמר מכל רע, איש כזה אין צריך להסתכלות יתרה שלא יבוא לידי עבירה, כי התורה שעוסק בה כל היום אגוני ומצלי55, אבל אלה העוסקים בישוב העולם, במלאכה ומסחר, בשווקים וברחובות, אלה הלא יוכלו לבוא לידי עבירה, לאלה דיבר רבי את דבריו, ויאמר: והוי מחשב כו', והסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה.
רבי שהיה תלמידו של רשב"י, שהוא עצמו עסק בתורה ועבודה כל היום, ובשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו ואמר56 גלוי וידוע לפניך, שלא נהנתי אפילו באצבע קטנה שלי, הוא ירד ודבר אל העם, העוסקים במלאכה ומסחר, ויאמר "הסתכל בשלשה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה".
הערות:
1. תמיד כח ע"א.
2. ע"ע רוח החיים מש"כ הגר"ח ז"ל מוולוז'ין.
3. שבת קיט ע"ב.
4. משלי לד, כה.
5. משלי לד, כד.
6. משלי ט, ח.
7. עיין הכתב והקבלה פרשת קדושים על הפסוק הוכח תוכיח דברים יקרים.
8. סוטה מא ע"ב.
9. תמיד כח ע"א.
10. מט ע"ב.
11. כתובות קג ע"ב.
12. להרב צבי אלימלך מדינוב אות ס.
13. תהילים לד, ג.
14. קידושין לא ע"א.
15. מדרש שמואל פ"ב מ"א.
16. ויקרא רבה פרשה כו ד"ה יראת.
17. דברים ח, יב-יד.
18. ברכות ה ע"א.
19. קהלת ז,ב.
20. עיין משלי יעקב למגיד מדובנא שהעלה שאלה זו על המדרש.
21. ויקרא רבה כו ד"ה כמה.
22. שמואל א, י, ח.
23. וע' עוד ויק"ר פכ"ח סי' י' לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך כו', ויפת תואר שם.
24. ברכות יג ע"ב.
25. ואין הכוונה שאינה חובה כלל, אלא שאין חובת קריאת הפרשיות כחובת קריאת פסוק ראשון, ועוד דהלא חזינן דמפני שעסק בתלמוד תורה לרבים לא חש לקרות כל שלשת פרשיות כמו שקרא פסוק ראשון, וע' רא"ש פ"ב סי' ג'
26. תנחומא - בובר קדושים ו', וע' דב"ר פ"ד, ע' אבודרהם סדר שחרית של חול.
27. וע' ספרי פ' ראה י"ג י"ט לשמור כל מצוותיו שתהא מצוה קלה חביבה עליך כחמורה.
28. כי תצא סי' ב ד"ה כי יקרא.
29. חולין קמב ע"א.
30. דברים כב, ו.
31. ב"מ פה ע"א.
32. שבת כה ע"א.
33. שבת קלג ע"א.
34. קידושין לט ע"ב.
35. גיטין ס ע"ב.
36. תהילים קיט, קכו. גיטין ס ע"א
37. קהלת רבא פ"ג ד"ה את הכל.
38. תהילים קז, יח.
39. דברים ד, לה.
40. משלי כ, יב.
41. עיקרים מאמר שלישי פ"ב. ועיי"ש בענפים בביאור הסתירה לכאורה בדברי בעל העיקרים.
42. חבקוק ב, יא.
43. תענית יא ע"א.
44. תהילים צד, ט.
45. עיין אגדת בראשית (בובר) פרק ע ד"ה [א] וירא יעקב. זש"ה אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם (משלי כ יב), מה ראה שלמה לומר כך, וכי כל הגוף לא הקדוש ברוך הוא עשאו, שאמר על האוזן ועל העין ה' עשה גם שניהם, אלא כל איבריו של אדם עתידין ליתן דין, חוץ מן האוזן ומן העין, למה אלא העין שלא בטובתו אדם רואה, וכן האוזן שלא בטובתו אדם שומע, אבל הידים אם אינו רוצה אינו גונב, ואינו שורף, ואינו חונק, וכך רגלים, לכך נאמר אוזן שומעת ועין רואה. בתנחומא תודות סי' סא, איתא שג' איברים אינן ברשות האדם, העין האוזן והאף.
46. למהר"ב אייזל, על התורה, הןצאת מקיצי נרדמים.
47. בראשח רבה פי"ג, ג ד"ה כי לא המטיר.
48. בראשית ב, ה.
49. עיין רוח חכמים (בראשית) שבכל אחד מהם יש שתי אותיות מהתיבות האחרות, ועיין יפה תואר שם.
50. ברכות לה ע"ב.
51. וכמו שאמרו ז"ל בויקרא רבה (ריש בחקותי הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה) בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך כו', ע' כתב סופר שם, ועל זה יורה עניין השמיטה, ע' עקידת יצחק פ' בהר במקור חיים ביאור דברי הלל שאמר לגמול חסד עם אכסנאי.
52. עיין תוס' ברכות לה ע"ב ד"ה כאן.
53. ויקרא רבה לה, ו ד"ה אמר.
54. ישעיהו א, כט.
55. סוטה כא ע"א.
56. תובות קי ע"א.
