שאלה

ילמדנו רבנו: ראובן נשא לאה באלכסנדריה, וכתב לה מאוחר מאה דינרין מצריים, והיא בת גדולי אלכסנדריה. אחר ילדה לו בן, ובהיות ימיו קרוב לשלושה חודשים, אירע בינו ובין קרובי אשתו מחלוקת, ונשבע בפני עדים ששוב לא תהיה אשתו - אשתו, אם לא שתניח [שתמחל] מהמאוחר שלה שלושים דינרים. וכוונתו בזה לנצח קרובי אשתו.

וכאשר שמעו בזה קרובי אשתו, חרה להם למאוד, איך יגרע המאוחר מבלי היות לה חטא בזה, ולהם זה לכלימה גדולה. ומנעו אותה מלעשות הדבר הזה. ובא לפני בית דין, והודיעו שלא יוכל להכריחה על ככה.

והיה שם מי שלימדו לבקש ממנה ללכת עמו לארץ ישראל לדור שם, והיא לא תסכים בזה להניח אנשי מולדתה, ובזה תחסר המאוחר שלה ותעשה רצונו, ועשה ככה. ובא לפני בית דין, וטען לפניו את הטענה הזאת, והשיבו: אם לא יהיה בדרך סכנה או דבר מעכב ההליכה, מחויבת האישה בהליכה לארץ ישראל והדירה שם. ואם לא נתרצתה בזה, תצא מבלי כתובה. וסמך על המשנה "הכל מעלין לארץ ישראל וכו'" (כתובות פרק יג, משנה יא). ובגמרא: "ת"ר: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות. ואם לאו, תצא בלא כתובה" (כתובות קי, ב). ועצמה תביעתו [וגברה טענתו] על אשתו.

וכאשר שמעו זה גדולי הקהל, חרה בעיניהם על כך, באומרם: מכאן ואילך כל מי שישנא את אשתו, וירצה לגרשה מבלי כתובה, יעליל עליה את הטענה הזאת, ויהיה זה סיבה לגרש רוב הנשים מבעליהן.

תורינו הדרתו הקדושה העל זה פקפוק, או לחזור בזה למנהג המדינה, ומה מחויב בזה כפי חכמתו המופלאה, ושכרו כפול.

תשובה

המפורסם אצלנו אשר ראינו בתי דינים דנין בו במערב כך הוא, שמחרימים בשם [שבועה בשם ה'] על כל מי שעושה זה בדרך עלילה על אשתו, שלא לעשותו זולתי ללכת להתברך בארץ ישראל, לא זולת זה. ויענה הבעל אמן. ואז יכריחו האישה ללכת עמו, או תצא מבלי כתובה. ככה ראינו אותם עושים.

אמנם מה שאני רואה, ובו אני מודה, הוא זה אשר אומר לך, ובו ראוי להורות כל מי שיודע ביאור אמרו "צדק צדק תרדוף", וביאור אמרו "לא תשא שמע שוא". ומה שיוצא מדבריהם, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו,ב) הוא כך: אי זה איש ביקש לעלות לארץ ישראל, והוא מוחזק בכשרות, ולא היה בינו ובין אשתו מריבה בשום פנים, אז נחייב אשתו לעלות עמו לארץ ישראל. ואם יחסר אחד מהתנאים הללו, אין לדון עליה לעלות עמו. ואמנם, השועל הקטן [כינוי גנאי לאדם המוזכר בשאלה, שהציע לבעל לדרוש מאשתו לעלות לא"י], המלמד את הטענה הזאת והדומה לה, הוא מחזיק ידי עוברי עברה, ומשית יד עם רשע. וזה כי כל מי שמבקש עלילות להיפטר מחיובו אשר נתחייב בו, כמו כובש שכר שכיר, והוא העושק כמו הגזלן. ואין הבדל אצלי בין מי שמשתעבד בשכיר לאחרית היום [מי שמעביד פועל ומתחייב לשלם בסוף היום], ואחר כך יבקש עליו עלילות דברים להפסידו שכירותו, ובין מי שעושה עם אשתו ככה לשתניח לו המאוחר שלה...

ואמנם הוקל על רוב בני אדם לצער נשותיהם לפטרם מכתובתם, וראוי להישמר מזה העוון ולמנוע הפועלים אותו. "שבור זרוע רשע ורע" (תהלים י,טו), "והצילו עשוק מיד עושקו" (ירמיהו כא,יב). וכתב משה.

מושגים

מאוחר: שם נרדף לכתובה, והכתובה היא מעין חוזה שבעל חייב לתת לאשתו עם הנישואין, ובו פירוט התחייבותו כלפיה. עיקרה - הבטחה לקיים את חובות הנישואין ונקיבת סכום הכסף שייתן הבעל לאשתו במקרה של גירושין או לאחר מיתתו. מאחר וזהו חוב שישולם לאחר זמן רב, הכתובה נקראת גם "מאוחר". חזור

אמן: עניית "אמן" היא אחת מדרכי השבועה. הדיין אומר את כל לשון השבועה, והנשבע אומר אחריו "אמן". חזור

מקורות

1. משנה, כתובות פרק יג, משנה יא

הכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין. אחד האנשים ואחד הנשים.

ביאור

הכל מעלין לארץ ישראל: רשאי כל אדם לכוף את כל בני ביתו שיעלו עמו לארץ ישראל, אף מנווה היפה לנווה הרע, ואף מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה נכרים (גמרא).
ואין הכל מוציאין: ואין אדם רשאי להוציא אשתו ובני ביתו על כורחם מארץ ישראל לחוץ לארץ.
הכל מעלין לירושלים: אדם היושב עם בני ביתו בכל מקום שבארץ ישראל, רשאי לכוף את בני ביתו שיעלו עמו לירושלים לדור שם.
ואין הכל מוציאין: ואין אדם רשאי להוציא את בני ביתו על כורחם מירושלים למקום אחר שבארץ ישראל.
אחד האנשים ואחד הנשים: בין האיש ובין האשה יכולים לכוף זה את זה לעלות לארץ ישראל או לירושלים. ואם האישה מסרבת לעלות עם בעלה, תצא בלא כתובה. ואם הבעל מסרב לעלות עם אשתו, הרי הוא חייב לגרשה וליתן לה כתובתה. חזור

2. כתובות קי, ב

תנו רבנן: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו, תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו, יוציא וייתן כתובה. היא אומרת לצאת [מירושלים או מא"י], והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו, תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת, כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו, יוציא וייתן כתובה. חזור