ספרות השו"ת

מבחר מספרות השאלות והתשובות לתקופותיהן,
בתוספת מבואות, מקורות, מקבילים והרחבות

יהודה איזנברג ועמירם דומוביץ

מומרים ואנוסים

תשובת רבי ישראל איסרלין (מהרי"א)
פירוש לאגדה "ארבעה שנכנסו לפרדס",
בעניין מומר החוזר בתשובה


תולדות חייו
ר' ישראל איסרלין (המכונה מהרי"א או מהרא"י, וכן גם לפי מקומות מושבו: ר' ישראל מרבורג ור' ישראל נויישטאט) היה גדול רבני אשכנז במאה הט"ו. הוא נולד ברגנשבורג (ויש אומרים במרבורג) בשנת 1390, וידוע יותר כבעל "תרומת הדשן", על שם ספרו העיקרי שהכיל דש"ן (354) תשובות. בעודו נער מת עליו אביו, ר' פתחיה, והוא נתחנך בבית דודו, אחי אמו, ר' אהרן פלומל (בלומלין), ולמד תורה מפיו. ביום ט' בניסן קפ"א (1421) נהרגו דודו ואמו על קידוש השם בגזרת וינה, ורבי ישראל עבר לאיטליה. לאחר שהייה בת שנים מספר באיטליה נתיישב מהרי"א במרבורג, ושימש שם ברבנות. ב-1445 נתמנה לאב בית-דין בוינר-נוישטאט, ובה ניהל ישיבה גדולה, ותלמידים רבים נהרו אליו לשמוע תורה מפיו. לעת זקנתו הושיב את בנו, ר' פתחיה, למלא את מקומו כראש הישיבה.

מהרא"י התנהג בחסידות ובפרישות, והחמיר על עצמו בדקדוקי דינים. הנהגותיו בחיי יום-יום נרשמו על ידי תלמידו, ר' יוסף ב"ר משה, בספר "לקט יושר". ספרו "ביאורי מהרא"י" כולל הערות ועיונים בפרוש רש"י על התורה. כן כתב הגהות וביאורים על ספר השערים ("שערי דורא").

ספרו העיקרי הוא, כאמור לעיל הספר "תרומת הדשן", ואליו נספח חלק שני, "פסקים וכתבים", המכיל מאתיים שישים ושבע מתשובותיו שקובצו על ידי תלמידיו. שישים ושבע תשובות נוספות הובאו בספר "לקט יושר". תשובותיו נתקבלו כהכרעה מוסמכת ומחייבת על ידי גדולי הפוסקים במדינות שונות. ר' שלמה לוריא (המהרש"ל) העיד עליו: "ומדבריו אל תסור, כי היה גדול ומופלא בימיו" (יש"ש, גיטין פ"ד, סימן כד), ומהר"ם מינץ קרא לו "נשיא הנשיאים". רבי ישראל איסרלין נפטר בשנת 1460.


"תרומת הדשן" - סימן קצח


שאלה
מומר שיצא מן הכלל, וחזר לדת האמת, צריך להתכפר בסיגופים גדולים כפי מה שעבר על כל מצוות שבתורה, או לא צריך כולי האי?

תשובה
ייראה דאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדיי, מפני שסורו רע יותר מבעל שאר עברות, לפי שהורגל בין הנכרים בכל שרירות לבו, ואיכא למיחש
פן יבעט בתשובתו.

וכן מצאתי בספר המצוות הקצר באורך שנקרא "סמ"ק מצוריך" (סימן נג) שאין להכביד עליו סיגופים כפי מה שהיה ראוי, מטעם אחר: לפי שאין לך סיגופים גדולים ורעים מאשר סובל בכל יום שמסתלק מכל הטובות וההנאות שהנכרים שרויים בהן. והוא היה גם כן כבר שרוי בהן עמהם, ומקבל עליו תמיד פחדים ובהלות ורשעות וצרות שהאומות מצרים לישראל. וקודם ששב לא היה לו דאגה בכל זאת, ונמצא תשובתו גורמת לו כל סיגופים הללו. ולא דמי לשב מן העריות או רציחות, דברשעו נמי היה בכל צרות הללו, ותשובתו לא גורמת לו צרות הללו, וק"ל. הנראה לע"ד כתבתי.

מקורות

1. רמ"א יו"ד, סימן קנח, סימן ב
ועיין בחושן המשפט סימן תכה: מומרים שממרים עצמם לעבודת כוכבים, ומטמאים עצמם בין העובדי כוכבים לעבוד עבודת כוכבים כמותם, הרי הם כמו מומרים להכעיס, והיו מורידין ולא מעלין אותם (תוספות פא"מ). ומכל מקום אם בא לשוב, לא החמירו עליו, שקשה לפרוש מהם, וחיישינן שלא יחזור לסורו (תרומות הדשן, סימן קצח).
חזור


תשובת רבי שלמה בן שמעון דוראן (רשב"ש)
בעניין אנוסים הרוצים לשמור עצמם מחמץ בפסח

תולדות חייו
ר' שלמה בן שמעון (רשב"ש) נולד בערך בשנת 1400, באלג'יר, ונפטר שם בשנת 1467. היה רב, פוסק, חכם תלמודי, מחבר ובעל ויכוח. ר"ש היה בן הרשב"ץ (תשב"ץ), ולמד, כנראה, מפי אביו. הוא היה בקי לא רק בלימודי היהדות אלא גם במדעי הטבע, ברפואה ובפילוסופיה. תשובותיו מעידות שנצטרף לבית-הדין של אביו כבר בצעירותו; אחדות מהן נכתבו בחיי אביו. אחד מפסקי ההלכה שפסק לשיטתו המחמירה זכה לאחר מעשה להסכמת אביו, ועל פיו נהגה אחר כך הקהילה כולה. גם ספר הוויכוח שלו, "מלחמת מצווה", נכתב על פי דרישת אביו (1438). ר"ש סותר בו את ההתקפות של המומר יהושע הלורקי על התלמוד, ובייחוד את העלילה שהתלמוד פותח פתח לזימה. הוא אף עובר להתקפת נגד, וקובע, שהכמרים והנזירים הנוצרים הם הם השטופים זימה. אחרי ההגנה על ההלכה שבתלמוד דן ר"ש באגדות, שאותן התקיף הלורקי, ובעקבות ר' יחיאל מפאריס והרמב"ן בוויכוחיהם הוא קובע שאין לאגדה כוח מחייב.

לאחר מות אביו נתמנה הרשב"ש לרבה של אלג'יר, וכנראה היה אף ראש ישיבה. שמו היה מכובד ביותר לדורות בקרב יהודי אפריקה, יחד עם שם הרשב"ץ, אביו. תשובותיו עוסקות לא רק בענייני הלכה, אלא אף באמונות ובדעות ובכמה בעיות פילוסופיות, ולפעמים גם בפירושים לפסוקים במקרא ולקטעי תלמוד שונים. ב"עניין אתונו של בלעם, וייאבק איש עם יעקב, וג' אנשים ניצבים וכו' - אם היו כל זה בחלום או בהקיץ", הוא מחליט, בניגוד לרמב"ם ומתוך הסתמכות על הרמב"ן, "שהכל היה בהקיץ... וזאת היא הדעת הראוי להאמין בו וללכת בנתיבה". כן מתח ביקורת חריפה על המתפלספים, שלדבריהם השגת המושכלות מביאה את שלמות הנפש. את העלייה לארץ ישראל ראה כמצווה גדולה, ומה גם "שהרבה מצוות נצטוו ישראל בארץ מה שלא נצטוו בחו"ל". בעניין הקבלה העיד על עצמו: "ואני איני מאנשיה", והטיח דברים כלפי תורת עשר הספירות. תשובה מיוחדת חיבר בתור "מאמר על האנוסים".

חיבוריו:
1. שו"ת, ליוורנו תק"ב
2. מלחמת מצווה
3. תיקון סופרים על דיני שטרות
4. קינה בשם "שמים לבשו קדרות".

הקדמה לתשובה
בתשובה זו הרשב"ש מנסה להתמודד עם מצבם של האנוסים בפסח, אשר מצד אחד אינם רוצים לאכול חמץ ולעבור על איסור חמור (שעונשו כרת), ומצד שני הם פוחדים שאם יאכלו מצות תתגלה האמת, שהם עדיין מחזיקים ביהדותם.

הרשב"ש מציע חמישה פתרונות כיצד להכין "פת" אשר מבחינה הלכתית (על פי דין התלמוד) אינה נחשבת חמץ גמור. וגם אם היו חכמים (גאונים וראשונים) שלכתחילה אסרו לאכול פת כזו, הרשב"ש טוען שלאנוסים יש דין מיוחד בגלל מצבם, וראוי להתיר להם. מכל מקום, ברור שהנוהג לפי הפתרונות האלו אין עונשו כרת. כאן מובאים רק שני פתרונות מתוך החמישה.


שו"ת הרשב"ש, ליוורנו תק"ב, תשובה צ

שאלה
נשאלתי על אלו האנוסים, אשר לבם לשמים, וחפצים לקיים המצוות כפי יכולתם, איך תהיה בפסח הנהגתם בעניין אכילתם, שלא יבואו לידי כרת באכילת חמץ, עם שאינם יכולים להשתמר ממנו. כי אפילו אם לא יאכלו אלא אורז ודומה לו, עלולים הנוצרים לאמור: עדיין אתם מתנהגים בחוקות אבותיכם, לאכול אורז בפסח, כי בכל הבתים מבשלים אורז. ומזה מתפחדים על עצמם, ורצו קצתם העגומים והנאנחים למצוא להם דרך להקל האיסור.

תשובה
ומה שייראה לי בזה הוא, שדין אלו האנוסים הוא כדין עוברה שהריחה וחולה מחמת סכנה, שכל שיכול לסבול ולמעט באיסור ממעטין. שהרי
עוברה שהריחה, תחילה תוחבין כוש ברוטב (תוחבין מקל דק ברוטב ונותנים לה למצוץ את המקל), ואם לא נתיישבה דעתה, מביאין לה שומן עצמו (יומא פב,א). וגבי חולה ביום הכיפורים כתבו המפרשים (רא"ש, יומא פ"ח, סימן יג, ורמב"ן ב"תורת האדם", "שער הסכנה"), ז"ל ג"כ, שאם נוכל למעט באיסורין, ושלא יבוא לידי כרת, עושין כמו שאמרו בעוברה. ובכריתות (יג,א) אמרי: התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור, ואין מאכילין אותה טובא במקום סכנה. כלומר שאפילו במקום סכנה, אם יכולין להאכילה פחות מכשיעור, אין מאכילין אותה הרבה כאחת, כגון שתאכל פחות מככותבת ביותר מכדי אכילת פרס וכל דומה לזה...

...קרוב אני להתיר להם
חליטה ברותחין, והם שירתיחו המים עד שייעשו אבעבועות, וישליך לתוכן הסולת והמים עדיין רותחין. שהרי החליטה מעיקר דינא שריא (משנה פסחים פ"ב , מ"ז; וכן פסחים לט, ב) אלא שהגאונים ז"ל (רב האי גאון, ורב שרירא גאון, הובאו ברא"ש פ"ב, ס"כ) אמרו, דלא בקיאין בשיעורא דחליטה, וכבר התירוה לחולה שיש בו סכנה. שהרי אינם יכולים לסבול לאכול אורז, ואי אפשר להם לישראל ח' ימים בלא אכילת פת אלא בפירות בלבד. על כן אין ראוי להחמיר עליהם, דאם נחמיר עליהם הוויא לה חומרא דאתי לידי קולא, ויאכלו חמץ בפסח...

מכל מקום, אם אי אפשר... שלא יערבבו קצת שאור, כדי שתתפח העיסה ולא יוכר שהוא מצה, אפשר להקל להם בזה שיערבבו מעט שאור בעיסה, כשיעור שלא יהיה בה כזית בכדי אכילת פרס, דהיינו כשלושה ביצים לחומרא. שבזה אין באין לידי כרת ולא לידי לאו, אלא איסורא בלחוד. וכשם שמאכילין את החולה ביום הכיפורים פחות מכשיעור ביותר מכדי אכילת פרס, כדי שיצא מאיסור כרת, שהרי חצי שיעור אסור מן התורה, אף על פי כן התירוהו בחולה, וכל שכן בנדון הזה שהוא קל ממנו. דקיימא לן כמאן דאמר, דעל דגן גמור חייב כרת ועל עירובו בלא כלום
(פסחים מג, א). ואף על פי שיש מחמירין לפסוק כר' אליעזר דמתניתין (פסחים פ"ג, מ"א) בתערובת חמץ באזהרה, באלו אין להחמיר עליהם, דהוויא לה חומרא דאיתי לידי קולא, כמו שכתבתי...

ואין ללמוד מזה לכל דבר ולא לכל אדם, אלא לאנוסים אלו בלבד, שאי אפשר בלתי זה. ואי לא שרית להו בדרכים הנזכרות למעלה, אתו לידי איסור חמור כנ"ל. ולאכול פולים ואפונים אין בדבר בית מיחוש, וכן אנו מאכילין אותם אף על פי שיש קצת מהצרפתים שמחמירין, לית דחש להו וכל שכן באלו.

מושגים

עוברה שהריחה: אישה מעוברת שהריחה ריח מאכל ביום הכיפורים, והיא מתאווה לאותו מאכל עד כדי כך, שאם לא תאכל, היא והעובר בסכנה. חזור

ככותבת ביותר מכדי אכילת פרס: בהלכה נקבעו מידות מדויקות למושג "אכילה" ביום הכיפורים: אכילה של כמות מוגדרת, "ככותבת", בזמן מוגדר, "כדי אכילת פרס". המידה "כותבת" היא מידת נפח, כגודלה של תמרה (פרי התמר). להלכה זה שיעור האכילה שחייבים עליה ביום הכיפורים. הכותבת גדולה מכזית וקטנה מכביצה, ובמידת נפח של ימינו היא 50-40 סמ"ק.
"כדי אכילת פרס" היא שיעור הזמן השווה לזה שאוכלים בו פרס (חצי כיכר לחם), אך קיימת מחלוקת גדולה בפוסקים מהו הנפח של כיכר שלם, וממילא מהו הנפח של חצי כיכר. יש שפסקו, שנפחו של פרס (חצי כיכר) הוא כשלוש ביצים, ויש שפסקו כארבע ביצים, ובמידת הזמן של ימינו הוא כ-4-2 דקות (על פי ה"חזון איש").
חזור

חליטה: נתינת קמח לתוך מים בעת רתיחתם, שעל ידי כך לא יחול על הקמח איסור חמץ, שכן אחרי חליטה כבר לא יוכל החלוט להחמיץ.
חזור

חומרה דאתי לידי קולא: לעתים, אם נדרוש מאנשים להחמיר בעניין מסוים כדי שלא יעברו על איסור קל (דרבנן), הם לא יוכלו לעמוד בדרישה הזו, והדבר יביא לכך שהם יקלו בכל העניין ויעברו על איסור חמור (דאורייתא).
חזור

אזהרה: דבר שהכתוב הזהיר שלא לעשותו: "מצוות לא תעשה", ובקיצור - "לאו".
חזור

מקורות

1. משנה, פסחים פ"ב, מ"ז
אין שורין את המורסן לתרנגולים, אבל חולטין.

ביאור
משנתנו באה ללמד בדברים שאסור לעשותם בפסח משום סרך איסור חמץ.
אין שורין: בפסח.
את המורסן: הפסולת הגסה של הקמח.
לתרנגולים: כדי ליתנו לפני התרנגולים לאכילה, לפי שהמורסן המושרה במים בא לידי חימוץ.
אבל חולטין: את המורסן במים רותחים, שכן מרוב החום הוא מתבשל, ואינו בא לידי חימוץ.
חזור

2 . פסחים לט, ב
תנו רבנן: אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין.
חזור

3. פסחים מג, א
דתניא: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת; על עירובו - בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת; על עירובו - בלא כלום.
חזור

4. פסחים פ"ג, מ"א
אילו עוברים בפסח: כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים. זה הכלל: כל שהוא ממין דגן, הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת.

ביאור
אלו עוברין בפסח: את אלו מבערים לפני הפסח.
כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי: ארבעה מינים אלו הם "חמץ גמור על ידי תערובת", שכן בכל אחד מהם מעורב מין דגן, אלא שאין באכילתם כזית חמץ בכדי אכילת פרס.
וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים: שלושה מינים אלו הם חומרים של בעלי מקצוע והם "חמץ נוקשה" בעין, כלומר חמץ שאינו ראוי לאכילה ואינו מעורב עם דברים אחרים.
רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים: בגמרא מגיהים במשנתנו: אף טיפולי נשים. והכוונה לסממנים מעורבים בסולת שהנשים טופלות אותם על בשרן להשיר את השער. רבי אליעזר מוסיף על תנא קמא, שאפילו חמץ נוקשה על ידי תערובת אסור לקיימו בפסח וצריך לבערו. אבל חכמים סוברים, שחמץ נוקשה על ידי תערובת אין בו איסור חמץ ואין צורך לבערו.
זה הכלל: כל שהוא ממין דגן: כל חמץ שהוא מחמשת מיני הדגן - חיטים, שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל - אף אם הוא מעורב במינים אחרים, הרי זה עובר בפסח מן העולם, כלומר שאסור לקיימו בפסח, וצריך לבערו. הרי אלו: שנמנו למעלה.
באזהרה: שהאוכל אותם עובר בלאו של "כל מחמצת לא תאכלו".
ואין בהן משום כרת: שרק על חמץ גמור בעין יש חיוב כרת, ולא על תערובת חמץ או על חמץ נוקשה.

יש מפרשים ש"זה הכלל" אינו מדברי תנא קמא, אלא המשך דברי רבי אליעזר (תוספות), כלומר שאמנם תנא קמא חולק על רבי אליעזר, וסובר, שמיני תערובת אלו (שנמנו במשנה), הואיל ואין באכילתם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אין האוכלם עובר בלאו כלל. והוא הדין באוכל חמץ נוקשה אפילו בעינו. ברם, איסור חמץ יש בהם, וכן שנו בברייתא בגמרא: "'כל מחמצת לא תאכלו': לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה' - על חמץ דגן ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום." לעומת זאת, רבי אליעזר סובר שגם תערובת חמץ שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, והאוכל אותה עובר בלאו של "כל מחמצת לא תאכלו".
חזור