ספרות השו"ת

מבחר מספרות השאלות והתשובות לתקופותיהן,
בתוספת מבואות, מקורות, מקבילים והרחבות

יהודה איזנברג ועמירם דומוביץ

קבורה בארץ ישראל

תשובת הרמב"ם
פירוש לאגדה "ארבעה שנכנסו לפרדס",
אם מותר להוליך עצמות מחו"ל כדי לקברן בארץ ישראל


תולדות חייו
רבי משה בן מימון (1204-1135) היה גדול חכמי ישראל בימי הביניים, פוסק, פילוסוף ורופא, נולד בקורדובה שבספרד. אביו היה דיין. משפחתו נאלצה לעזוב את קורדובה לאחר שאל-מווחידון כבשוה (1148), ונדדה 9 שנים, עד שהגיעה לפאס שבמרוקו. ב-1165 נאלצה המשפחה לעזוב את פאס; היא הגיעה לארץ ישראל, ומשם למצרים. שמונה שנים היה הרמב"ם חופשי מדאגות; אחיו, דוד, פרנסו, והוא נפנה ללימודים ולכתיבה. ב-1168 סיים את כתיבת פירושו למשנה. כעבור שנה טבע אחיו. נאמן לשיטתו, סירב הרמב"ם להתפרנס מן התורה, ופנה לעסוק ברפואה. ב-1185 התמנה רופאו של שליט מצרים. בשנים הבאות, העמוסות והפוריות שבשנותיו, כתב את חיבוריו החשובים, "משנה תורה" ו"מורה נבוכים". באותן שנים היה מנהיג הקהילה, וקשר קשרים עם חכמי פרובאנס.

בגיל צעיר החל בכתיבת פירוש המשנה ("ספר המאור"). הפירוש נכתב ערבית, ויש בו ביאור המשנה בכללותה בקצרה ודיון בעניינים החשובים שבה, ובסופו הוא פוסק הלכה על פי מסקנת התלמוד. הרמב"ם גם חיבר הקדמות למשנה ולכמה מסכתות. חיבורו החשוב בהלכה הוא "משנה תורה" ("יד החזקה"), שנכתב עברית ובו סידר (והיה הראשון שעשה זאת) את כל ההלכות לפי סדר ענייני, בלא זיקה לסדר ולמקורות התלמודיים. עוד חיבר ספרים אלה: "ספר המצוות", שבו פירט והסביר את 613 המצוות שבתורה, ו"שאלות ותשובות", 464 תשובות בעברית ובערבית. מאיגרותיו (לבד מאיגרותיו הפרטיות): ה"איגרת השמד" ("מאמר קידוש ה'", 3/1162), שבה עודד הרמב"ם את האנוסים לקיים מצוות כפי יכולתם והגדיר מתי אדם מצווה למסור את נפשו על קידוש ה'; ו"איגרת תימן" (1172), שבה חיזק את רוחם של יהודי תימן שלא להיתפס לתנועות משיחיות כוזבות. בעקבות ביקורת שנמתחה על דבריו ב"משנה תורה" כתב את איגרת "תחיית המתים" (1191). את "מורה נבוכים" חיבר בזקנתו. בספר זה הרמב"ם מרחיק את הגשמת הא-ל ודן בבריאת העולם, בנבואה, בנתינת טעמים הגיוניים למצוות ועוד.

ספריו (בעיקר בהלכה) נפוצים בכל תפוצות ישראל. ה"שולחן ערוך", מאבני היסוד של ההלכה, מושתת על פסיקתו של הרמב"ם.

הקדמה לתשובה
להלכה נפסק, כי מותר להעלות את עצמותיו של המת לא"י, אפילו כבר נקבר בחו"ל, אם זו הייתה צוואתו. כך גם עולה מתשובתו של הרמב"ם. והנה, בדורנו נחלקו הרב עובדיה יוסף והרב משה פינשטיין בדבר העלאת עצמותיו של השר משה מונטיפיורי, במיוחד לאור העובדה שהשר משה מונטיפיורי לא ביקש במפורש בצוואתו להיקבר בארץ.


תשובת הרמב"ם
פריימן, "מקיצי נרדמים", התרצ"ד, סימן שעב


שאלה
ותורינו הדרתו גם כן בדבר אחד מישראל שהיה לו אם ואב, שכבר השתוקקו כמה פעמים בחייהם, וגם כשחלו חוליים שמתו בו, להיקבר בארץ ישראל, או שעצמותיהם תובלנה אחרי מותם להיקבר שם. וסייע אלוקים לאחד מבניהם, גם שהיה חלש ועני מאוד, ומצא לו עוזר שהוליכו לירושלים, ולקח עמו עצמות אבותיו, וקברן קרוב לירושלים, אם צריך למחות בידו על פי הדין, ואם עשה בזה מצווה או עבר עברה.

תורינו הדרתו, ושכרו כפול.

תשובה
הדבר שעשה טוב מאוד, וכך עשו גדולי חכמי ישראל. וכתב משה.

מקורות

1. ירושלמי, כלאיים פרק ט, סוף הלכה ג
רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון מטיילין באיסטרין. ראו ארונות שהיו באין מחוצה לארץ לארץ. אמר רבי בר קיריא לרבי לעזר: מה הועילו אלו? אני קורא עליהם "ונחלתי שמתם לתועבה" בחייכם, "ותבואו ותטמאו את ארצי" במיתתכם (ירמיהו ב,ז). אמר ליה: כיוון שהן מגיעין לארץ ישראל, הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב "וכפר אדמתו עמו" (דברים לב,מג).

פירוש "פני משה"
רבה בר קיריא וכו': היו מטיילין ברחוב, וראו ארונות שהן באין מחוץ לארץ ליקבר שם לארץ ישראל.
מה הועילו אלו: שציוו להוליך אותן אחר פטירתם לכאן? והיה מכיר אותם שהיה בידם לעלות בחייהם ולא עלו; לפיכך אמר: קורא אני עליהם "ונחלתי וכו".
כיוון שהן מגיעין לארץ ישראל, והן נוטלין גוש עפר: מן הארץ.
ומניחין על ארונן: מכפר עליהן על מיתת חו"ל, כדכתיב: "וכיפר אדמתו של ארץ ישראל על עמו."

2. רמב"ם, מלכים פ"ה, הלכה יא
אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין; שנאמר: "ובל יאמר שכן חליתי העם הישב בה נשא עון" (ישעיהו לג,כד). אפילו הלך בה ארבע אמות - זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה, נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה; שנאמר: "וכפר אדמתו עמו." ובפורענות הוא אומר "על אדמה טמאה תמות" (עמוס ז,יז). ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו. ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.

3. שו"ע, יורה דעה, סימן שסג, סעיף א
אין מפנין את המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד. ואין צריך לומר ממכובד לבזוי. ובתוך שלו, אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקברו בארץ ישראל.


תשובת הרב משה פיינשטיין
שו"ת "איגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קנג


השאלה והתשובה
בע"ה, ט' סיוון התשל"ח
מע"כ ידידי, הרה"ג מוהר"ר, יצחק יעקבזאן שליט"א, ולכל הרה"ג העומדים בראש הוועד לשמירת הבתי עלמין.

הנה מרוב הפשיטות לדינא כבר כתבתי, שבכהאי גוונא אין להאריך בהוכחות ובטעמים. משום שאם נאריך בזה, יאמרו אלו שרוצים לפנותם מקבורתם שיש בזה איזה שקלא וטריא, ושייך שאיזה רב יתיר. שלכן צריך להשיב בקצרה, כי אסור לפנות את עצמות השר משה מונטיפיורי ועצמות אשתו ז"ל מקברם.

לא רק מצד איסור פינוי המת, שהוא גם כן איסור, שמצד זה היה אולי מקום לומר שליכא איסור כשכוונתם לפנותו לארץ ישראל, אף שגם זה פשוט וברור, ששייך זה רק לבנים שרוצים בטובת אביהם ואמם, אבל לא לאחרים, אף אם היה אמת שכוונתם הוא לטובת המת. כי מדוע דואגים לטובת מת זה, ולא להרבה גאוני עולם וצדיקים וקדושים שבכל המדינות בחו"ל, שהם עדיפי מהשר ואשתו, שהם רבותינו הקדמונים, בין גאוני האשכנזים, בין גאוני הספרדים, אשר הם רבותינו, בין לאשכנזים, בין לספרדים, ומניחין אותן להישאר בחו"ל? וכשיפנו קברי השר ואשתו, יהיה כמבזין את כל רבותינו מימות עולם.

אבל הא הוא ציווה שיקברוהו דווקא בעירו שבחו"ל, אף שידע מארץ ישראל. ומרוב רצונו להיות נקבר בעירו שבחו"ל, לא בא אף בימיו האחרונים, שהיה זקן מופלג, להישאר בארץ ישראל ולמות שם ולהיקבר שם. הרי חזינן שהיה לו טעם גדול, ואין לנו הרשות לעבור על צוואתו בשום אופן, ואסור לפנותם אפילו לקברם בארץ ישראל. וצריך לבאר לשופטי המדינה כשלא ירצו לשמוע לדין התורה, כמו שעברו ומכרו את בית המדרש והבתים שנבנה לבני תורה, שעל זה לא עשה אותן לאפוטרופוסים. רק שיקיימו מה שציווה להם, ולא שיעברו על צוואתו. שמסתבר שגם שופטי המדינה לא ייתנו להם רשות לזה. והנני ידידם, משה פיינשטיין.


תשובת הרב עובדיה יוסף
"ילקוט יוסף", חלק שביעי, סימן לב, הערה ה, עמ' רסט


שאלה
בתשובה לשאלה מיום א' שבט תשל"ח, כתב מרן אאמו"ר שליט"א בזה הלשון: בעניין מה שפנו משפחת המנוח, השר הצדיק, ר' משה מונטפיורי ז"ל, בבקשה להעלות עצמותיו של השר המנוח מחוץ לארץ ולהטמינם בהר הזיתים בעיר הקודש ירושלים, ת"ו, האם מותר דבר זה על פי ההלכה?

תשובה
הנה שאלה זו נשאלתי מכבר מידידנו החכם, שלמה גאון שליט"א, הרב הראשי לקהילות הספרדים בלונדון, והשבתי לו להתיר בזה, ואמרתי שאדרבה, מצווה נמי איכא.

וטעמי ונימוקי בזה על פי מאמר חז"ל בתוספתא (עבודה זרה, פרק ה) ובגמרא (כתובות קיא,א), שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח. נאמר כאן "מזבח אדמה תעשה לי", ונאמר שם "וכפר אדמתו עמו". וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה, הלכה יא), וסיים: "וגדולי החכמים היו מוליכים מתיהם בארץ ישראל; צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק." וראה עוד בשו"ת הרמב"ם (ירושלים, התרצ"ד, סימן שעב). וכן כתב הרמב"ן בספר "תורת האדם" (שער הקבורה, דף לח, ע"ד), שמותר לפנות המת מקברו שבחוץ לארץ ולהעלותו לקברו בארץ ישראל ובירושלים, או לקברו אצל אבותיו. וכן כתב בספר "אורחות חיים" חלק ב (עמוד תקצו). וכן פסק מרן ה"שולחן ערוך" ביורה דעה (סימן שסג, סעיף א), שמותר לפנות את המת כדי לקברו אצל אבותיו: "וכן כדי לקברו בארץ ישראל, מותר."

ואמנם מצאנו מחלוקת בזה בין האמוראים בתלמוד הירושלמי (כלאיים פרק ט, הלכה ג), אם מותר להעלות את המת שנפטר בחוץ לארץ לקברו בארץ ישראל. ולדעת רבי בר קיריא נאמר עליהם "ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה". אולם גדולי הפוסקים הנ"ל הכריעו, שהלכה כר' אלעזר, שמתיר בזה. וכן כתב המהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא ס,ב), שזכות גדול הוא למי שהובא לקבורה בארץ ישראל, וכל שכן למי שבא לארץ ישראל בחיים חיותו. וכן העלה הגאון מהרלב"ח בתשובה (סימן סג), שאין לחוש לסברת רבי בר קיריא הנ"ל שאוסר. אלא הלכה רווחת היא כר' אלעזר, שמותר להעלותו לארץ ישראל, ומצווה לעשות כן. עיין שם. גם הגאון מהר"י בי רב, רבו של מרן הבית יוסף, בתשובה (סימן לח), העלה להתיר, וסיים: ובזמן הנגיד, הרב ר"י שולאל, בהיותי במצרים, נשאלתי על הנכבד המר"ר נתן שולאל, שנפטר לבית עולמו ולא ציווה להעלותו לארץ ישראל, ונשאנו ונתנו בזה, והמסקנה בינינו הייתה שיעלוהו לארץ ישראל, וכן נעשה מעשה. ע"כ. וכן העלה המהרשד"ם בתשובה (חלק יורה דעה, סימן רג), שאף לאחר מיתה מצווה להעלותו ולקברו בארץ ישראל, ושלא כדעת רבי בר קיריא בירושלמי שאוסר, שכבר נחלקו עליו בירושלמי שם, וכן מוכח בתלמוד שלנו. עיין שם. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז מכתב-יד (סימן קצז), ועוד פוסקים (וביארתי הדברים יותר בשו"ת "יביע אומר" חלק ו, חלק יורה דעה, סימן לא, ואכמ"ל).

והנה כבר נעשה מעשה רב בימינו בהסכמת גדולי התורה בארץ ישראל, והעלו את עצמות רבנו החיד"א מליוורנו, ונקבר בהר המנוחות בירושלים, וכבוד גדול עשו לו כל חכמי ארץ ישראל. גם הגאון רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, בשו"ת "הר צבי" (חלק יורה דעה, סימן רעד), נשאל אודות האדמו"ר מקרלין זצ"ל, שנפטר בארצות הברית, ורצו להעלותו ולהביאו למנוחות בארץ ישראל, ונמצאו מערערים על כך. והעלה על פי פסק ה"שולחן ערוך" ומהרלב"ח הנ"ל, שיש להעלותו לארץ ישראל, וסיים: ומי שמעכב להעלותו לארץ ישראל יחוש לנפשו, שלא יהיה חס ושלום בין הגורמים צער לאותו צדיק שבחייו חיבב מאוד את ארץ ישראל. והדין פשוט, שמצווה להביאו למנוחת עולמים בארץ ישראל, ע"כ. וכיוצא בזה כתב הגר"ש וואזנר שליט"א בשו"ת שבט הלוי (חלק יורה דעה, סימן רז).

והנה ידוע, שהשר המנוח, ר"מ מונטיפיורי זצ"ל, חיבב מאוד בחייו את ארץ ישראל ואת תושביה, וכמה שקד על תקנת תושבי הארץ להשיג לחמם בכבוד, ושם נפשו בכפו להצלת היהודים בדמשק בשנת התר"א, ואפס קצהו מקצת שבחו בפניו העלה על נס הגאון הצדיק הראשון לציון, רבי רפאל פניז'יל, בספר "לב מרפא" (דף קטו, ע"ד). ולמפורסמות אין צריך ראיה.

לפיכך נראה, לעניות דעתי, שמצווה רבה לטפל במהירות האפשרית בנידון, לגרום נחת רוח לאותו צדיק ולהעלות עצמותיו לירושלים, עיר הקודש, ולהטמינם בהר הזיתים. והייתה מנוחתו כבוד.