בתשובה לשאלה מיום א' שבט תשל"ח, כתב מרן אאמו"ר שליט"א בזה הלשון: בעניין מה שפנו משפחת המנוח, השר הצדיק, ר' משה מונטפיורי ז"ל, בבקשה להעלות עצמותיו של השר המנוח מחוץ לארץ ולהטמינם בהר הזיתים בעיר הקודש ירושלים, ת"ו, האם מותר דבר זה על פי ההלכה?
הנה שאלה זו נשאלתי מכבר מידידנו החכם, שלמה גאון שליט"א, הרב הראשי לקהילות הספרדים בלונדון, והשבתי לו להתיר בזה, ואמרתי שאדרבה, מצווה נמי איכא.
וטעמי ונימוקי בזה על פי מאמר חז"ל בתוספתא (עבודה זרה, פרק ה) ובגמרא (כתובות קיא,א), שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח. נאמר כאן "מזבח אדמה תעשה לי", ונאמר שם "וכפר אדמתו עמו". וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה, הלכה יא), וסיים: "וגדולי החכמים היו מוליכים מתיהם בארץ ישראל; צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק." וראה עוד בשו"ת הרמב"ם (ירושלים, התרצ"ד, סימן שעב). וכן כתב הרמב"ן בספר "תורת האדם" (שער הקבורה, דף לח, ע"ד), שמותר לפנות המת מקברו שבחוץ לארץ ולהעלותו לקברו בארץ ישראל ובירושלים, או לקברו אצל אבותיו. וכן כתב בספר "אורחות חיים" חלק ב (עמוד תקצו). וכן פסק מרן ה"שולחן ערוך" ביורה דעה (סימן שסג, סעיף א), שמותר לפנות את המת כדי לקברו אצל אבותיו: "וכן כדי לקברו בארץ ישראל, מותר."
ואמנם מצאנו מחלוקת בזה בין האמוראים בתלמוד הירושלמי (כלאיים פרק ט, הלכה ג), אם מותר להעלות את המת שנפטר בחוץ לארץ לקברו בארץ ישראל. ולדעת רבי בר קיריא נאמר עליהם "ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה". אולם גדולי הפוסקים הנ"ל הכריעו, שהלכה כר' אלעזר, שמתיר בזה. וכן כתב המהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא ס,ב), שזכות גדול הוא למי שהובא לקבורה בארץ ישראל, וכל שכן למי שבא לארץ ישראל בחיים חיותו. וכן העלה הגאון מהרלב"ח בתשובה (סימן סג), שאין לחוש לסברת רבי בר קיריא הנ"ל שאוסר. אלא הלכה רווחת היא כר' אלעזר, שמותר להעלותו לארץ ישראל, ומצווה לעשות כן. עיין שם. גם הגאון מהר"י בי רב, רבו של מרן הבית יוסף, בתשובה (סימן לח), העלה להתיר, וסיים: ובזמן הנגיד, הרב ר"י שולאל, בהיותי במצרים, נשאלתי על הנכבד המר"ר נתן שולאל, שנפטר לבית עולמו ולא ציווה להעלותו לארץ ישראל, ונשאנו ונתנו בזה, והמסקנה בינינו הייתה שיעלוהו לארץ ישראל, וכן נעשה מעשה. ע"כ. וכן העלה המהרשד"ם בתשובה (חלק יורה דעה, סימן רג), שאף לאחר מיתה מצווה להעלותו ולקברו בארץ ישראל, ושלא כדעת רבי בר קיריא בירושלמי שאוסר, שכבר נחלקו עליו בירושלמי שם, וכן מוכח בתלמוד שלנו. עיין שם. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז מכתב-יד (סימן קצז), ועוד פוסקים (וביארתי הדברים יותר בשו"ת "יביע אומר" חלק ו, חלק יורה דעה, סימן לא, ואכמ"ל).
והנה כבר נעשה מעשה רב בימינו בהסכמת גדולי התורה בארץ ישראל, והעלו את עצמות רבנו החיד"א מליוורנו, ונקבר בהר המנוחות בירושלים, וכבוד גדול עשו לו כל חכמי ארץ ישראל. גם הגאון רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, בשו"ת "הר צבי" (חלק יורה דעה, סימן רעד), נשאל אודות האדמו"ר מקרלין זצ"ל, שנפטר בארצות הברית, ורצו להעלותו ולהביאו למנוחות בארץ ישראל, ונמצאו מערערים על כך. והעלה על פי פסק ה"שולחן ערוך" ומהרלב"ח הנ"ל, שיש להעלותו לארץ ישראל, וסיים: ומי שמעכב להעלותו לארץ ישראל יחוש לנפשו, שלא יהיה חס ושלום בין הגורמים צער לאותו צדיק שבחייו חיבב מאוד את ארץ ישראל. והדין פשוט, שמצווה להביאו למנוחת עולמים בארץ ישראל, ע"כ. וכיוצא בזה כתב הגר"ש וואזנר שליט"א בשו"ת שבט הלוי (חלק יורה דעה, סימן רז).
והנה ידוע, שהשר המנוח, ר"מ מונטיפיורי זצ"ל, חיבב מאוד בחייו את ארץ ישראל ואת תושביה, וכמה שקד על תקנת תושבי הארץ להשיג לחמם בכבוד, ושם נפשו בכפו להצלת היהודים בדמשק בשנת התר"א, ואפס קצהו מקצת שבחו בפניו העלה על נס הגאון הצדיק הראשון לציון, רבי רפאל פניז'יל, בספר "לב מרפא" (דף קטו, ע"ד). ולמפורסמות אין צריך ראיה.
לפיכך נראה, לעניות דעתי, שמצווה רבה לטפל במהירות האפשרית בנידון, לגרום נחת רוח לאותו צדיק ולהעלות עצמותיו לירושלים, עיר הקודש, ולהטמינם בהר הזיתים. והייתה מנוחתו כבוד.