ספרות השו"ת

מבחר מספרות השאלות והתשובות לתקופותיהן,
בתוספת מבואות, מקורות, מקבילים והרחבות

יהודה איזנברג ועמירם דומוביץ

גויים וגרים

תשובת ר' משה בן מימון (רמב"ם)
גוי אסור בלימוד תורה


הקדמה לתשובה
הרמב"ם מקבל להלכה, ש"גוי שעסק בתורה חייב מיתה", ובתשובה זו הוא דן בהשלכות המעשיות של הלכה זו:
א. מה הכוונה שהוא חייב מיתה?
ב. האם מותר ליהודי ללמד גוי תורה?
ג. האם על כל הגויים ועל כל הדתות חל אותו דין?



תשובות הרמב"ם
פריימן, הוצאת "מקיצי נרדמים", התרצ"ד, סימן שסד

שאלה
אם מאמר ר' יוחנן, "גוי שעסק בתורה חייב מיתה" (סנהדרין נט,ב), הוא הלכה, ואם חייב כל בר ישראל להימנע לבלתי למד דבר, חוץ משבע מצוות והמסתעף מהם, או לא.

תשובה
היא
הלכה בלא ספק: ואם תהיה יד ישראל תקיפה עליהם, יימנע מתלמוד תורה עד שיתגייר. אבל אינו נהרג אם עסק בתורה, דהא "חייב מיתה" קאמר, ולא אמר "נהרג", כמו שאמר על שבע מצוות בן נח "נהרג". ומותר ללמד המצוות לנוצרים ופירושים לפי הדין, אבל אינו מותר דבר מזה לישמעאלים. כי כבר ידעתם שהם יאמינו שתורה זו אינה מן השמים, ואם ילמדום דבר מדבריה, אז ימצאו מתנגד לקבלתם, מפני שבאו להם ערבובי דברים במעשים ודברים זרים בעניינים. ולא יהיה זה להם לראיה כי דבריהם מוטעים, כי אם יפרשוה בהקדמותם המופסדות, ויהיו לצרים עלינו. בשביל זה ישנאו כל הגר בתוכם, ויהיה זה למכשול לישראל האסורין ביניהם בעוונותם.

אבל הערלים [הנוצרים], הם מודים בנוסח התורה כי היא בשלמותה כמו שהיא בידינו, רק יגלו פנים בפירושים מופסדים, וירמזו בה הרמזים הידועים להם. ואם יעמידם איש על הפירוש הנכון, אולי יחזרו. ואם גם לא יחזרו, אין בזה מכשול לישראל, כי לא ימצאו בתורתם הפך תורתנו. משה.

מקורות
1. רמב"ם, מלכים, פ"י
ט. נכרי שעסק בתורה חייב מיתה. לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהם בלבד. וכן נכרי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה. ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר, אין מניחין אותם לחדש דת ולעשות מצוות לעצמם מדעתם, אלא, או יהיה גר צדק, ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו, ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר - מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג.
י. בן נח שרצה לעשות מצווה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר - אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה. ואם הביא עולה, מקבלין ממנו. נתן צדקה - מקבלין ממנו. וייראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל, ומצווה עליהם להחיותו. אבל הנכרי שנתן צדקה - מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי נכרים.
חזור

צריך עיון
א. מתוך ספרו של הרב יצחק שילת, "איגרות הרמב"ם, כרך א, עמ' רטו-רטז: "ביחס לשני
היסודות העיקריים של אמונת ישראל - מציאות ה' ותורה מן השמים - יש חילוקים הפכיים בין הנצרות לאיסלאם: הנוצרים עדיפים על המוסלמים ביחסם אל קדושת התורה שבכתב, שכן הנוצרים מאמינים שתורה, נביאים וכתובים כפי שהם בידינו הם כתבי-קודש שניתנו מאת ה', והם אף מצרפים אותם עם כתביהם (ועיין שבת קטז, ב, בדפוסים שלא צונזרו). ואילו המוסלמים, עם היותם יודעים על תורה שניתנה מאת ה' למשה, אינם מקבלים את תורתו כצורתה, אלא מוסרים ממנה סיפורים קטועים בכתביהם... לעומת זאת, ביחס לעיקר ייחוד ה', עדיפים המוסלמים על הנוצרים, שכן המוסלמים מייחדים לאל 'ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי'... ואילו הנוצרים אינם מייחדים כראוי."

ב. מהערותיו של דוד יוסף על שו"ת הרמב"ם, "פאר הדור", עמ' קכג-קכד, הערה 6: "ולכאורה קשה על תשובת רבנו, דמה לי נוצרי ומה לי ישמעאלי? הרי כיוון שעל כל גוי יש איסור ללמוד תורה, הרי המלמדו עובר על 'ולפני עוור לא תתן מכשול', ומאי נפקא מינה אם יהיה מזה מכשול לישראל או לא יהיה מכשול לישראל? וכן כתבו באמת התוספות חגיגה (יג,א, ד"ה "אין מוסרין"), שהמלמד תורה לעכו"ם עובר על 'ולפני עוור לא תתן מכשול'. עיין שם. ואף רבנו הרמב"ם כתב בפ"ח, מהלכות עבדים, הלכה יח, שאסור לאדם ללמד את עבדו תורה. עיין שם. ומאי שנא גוי? ובתשובתו ביאר בפירוש שמותר ללמד לגוי...?!

יוצא מדברי רבנו המאירי, שכל שעושה כן במטרה לחקור ולהבין כדי לדעת דרך האמת, ואולי יתגייר על ידי כך, מותר. ולפי זה נוכל ליישב דברי רבנו כאן בתשובה, שהתיר ללמד תורה לנוצרים. ואפשר לומר, שכוונתו בגוי כזה שרוצה ללמוד ולהבין דרך האמת וחושב שאם ימצא שהאמת כתורתנו יתגייר. וגוי כזה, שאין עליו איסור ללמוד תורה בעצמו, בוודאי שאף מותר ללמדו תורה, ואין בזה משום 'ולפני עוור לא תתן מכשול'. וכן יש לדייק קצת מלשון רבנו בתשובה, שכתב, 'ויכול ללמד המצוות לנוצרים, והשכר והעונש, כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב וכו''. ודו"ק. ויש להוסיף לזה מה שכתב המהרש"א בחידושי אגדות (שבת לא,א), שבגוי שבא להתגייר מותר ללמדו תורה. עיין שם. וכן כתב בשו"ת רבנו עקיבא איגר (סימן מא). וכן הסכים לדבריהם אאמו"ר הראשון לציון, מרן הגר"ע יוסף שליט"א, בשו"ת 'יביע אומר', ב (יו"ד, סימן יז). ע"ש. ודו"ק."



תשובת הרמב"ם
אם הישמעאלים הם עובדי עבודה זרה והיחס אל הגר

הקדמה לתשובה
התוכן הכללי של תשובת הרמב"ם לר' עובדיה הגר:
א. הישמעאלים ודתם: הרמב"ם מכריע, שדת הישמעאלים (האיסלאם) איננה דת של עבודה זרה, וגם הפולחן שלהם, ה"מרקוליס" - זריקת אבנים בבית תפילתם - אין בו כל מעשה או כוונה לעבודה זרה.
ב. היחס אל הגר: הרמב"ם תוקף בחריפות את רבו של ר' עובדיה על שבייש את תלמידו, ר' עובדיה הגר, ומתוך דברים אלה אנו לומדים על הזהירות הרבה שיש לנהוג בגרים.



תשובות הרמב"ם
פריימן, הוצאת "מקיצי נרדמים", התרצ"ד, סימן שסט


שאלה
על אלו הישמעאלים, שאמרת שאינם עובדי עבודה זרה, ואמר לך רבך שהם עובדי עבודה זרה, והאבנים שמשליכין בתרפותן [במקום פולחנם]
הן למרקוליס. והשיב לך שלא כהוגן, עד שנתעצבת אל לבך ונכלמת, וקרא עליך "ענה כסיל כאולתו" (משלי כו,ה).

תשובה

א.

אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם. והם מייחדים לא-ל יתעלה ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי. ולא מפני שהם משקרים עלינו ומכזבים ואומרים שאנו אומרים שיש לא-ל יתעלה בן, נכזב כך אנחנו עליהם ונאמר שהם עובדי עבודה זרה. התורה העידה עליהם "אשר פיהם דבר שווא וימינם ימין שקר" (צפניה ג,יג), והיא העידה עלינו "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (תהלים קמד,ח).

ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית עבודה זרה הוא, ועבודה זרה צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם, מה בכך? אלו המשתחווים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים. וכבר פירשו רז"ל בסנהדרין, שאם השתחווה אדם לבית עבודה זרה, והוא סבור שהוא בית הכנסת, הרי לבו מסור לשמים. וכן אלו הישמעאלים היום כולם, טף ונשים, נכרתה עבודה זרה מפיהם, וטעותם וטיפשותם בדברים אחרים היא שאי אפשר לאמרו בכתב, מפני פושעי ורשעי ישראל. אבל בייחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל.

ובאמת, שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלושה מיני עבודה זרה: פעור ומרקוליס וכמוש. והם עצמם מודים בדברים אלו היום, וקוראים להם שמות בלשון ערבי. פעור עבודתו שיפעור עצמו לפניו, או שיניח ראשו ויגביה ערוותו למולו כמו שאלו הישמעאלים משתחווים היום בתפילתם. ומרקוליס עבודתו ברגימת האבנים, וכמוש עבודתו בפריעת הראש ושלא ילבש בגד תפור. ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו מקודם שתעמוד דת הישמעאלים. אבל הישמעאלים היום אומרים: זה שנפרע ראשנו, ושלא נלבש בגד תפור בתפירות, הוא כדי להיכנע לפני האל יתעלה ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו. וזה שנשליך האבנים, בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו [לבלבלו] . ואחרים מפקחיהם נותנים טעם ואומרים: צלמים היו שם, ואנו רוגמים במקום הצלמים. כלומר, שאין אנו מאמינים בצלמים שהיו שם, ודרך ביזיון להם אנו רוגמין אותן. ואחרים אומרים: מנהג הוא. כללו של דבר, אף על פי שעיקר הדברים יסודם לעבודה זרה, אין אדם בעולם משליך אותם האבנים, ולא משתחווה לאותו המקום, ולא עושה דבר מכל הדברים לשם עבודה זרה, לא בפיו ולא בלבו, אלא לבם מסור לשמים.

ב.

ואשר השיבך רבך שלא כהוגן והעציבך והכלימך וקראך "כסיל", עברה גדולה בידו וחטא גדול חטא. וקרוב בעיניי ששוגג הוא, וראוי לו לבקש ממך מחילה, אף על פי שאתה תלמידו. ואחר כך יצום ויזעק ויתפלל וייכנע; אולי יתכפר לו וימחול לו האל יתעלה.

וכי שיכור היה זה [ולא ידע] שבשלושים ושישה מקומות הזהירה התורה על הגר?! ואיה דבר ה', "וגר לא תונה" (שמות כב,כ), והיא אונאת דברים?! אילו אמר הוא האמת, והיית אתה התועה, היה לו להסביר לך פנים ולדבר לך רכות, כל שכן שאמרת האמת, והוא התועה. ועד שזה דורש אחר הישמעאלים אם הם עובדי עבודה זרה אם לאו, היה לו לחוש לעצמו על הכעס שכעס, עד שהכלים גר צדק שלא כדין, וכבר אמרו רז"ל: "כל הכועס יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה" (שבת קה,ב).

דע, שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטווינו בכבוד ומורא, ועל הנביאים לשמוע להם. ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו. ועל הגרים ציוונו באהבה רבה המסורה ללב: "ואהבתם את הגר וגו'" (דברים ו,ה), כמו שציוונו לאהוב את שמו, "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו,ה; יא,א). והקדוש ברוך הוא בכבודו אוהב גר, שנאמר "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י,יח).

וזה שקרא לך "כסיל", תמה גדול הוא: אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה, והבין בעין לבו, ובא ונדבק באומה זו שהיא היום למתעב גוי עבד מושלים, והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק, והבין דרכי ישראל וידע שכל הדתות גנובות מדתם, זה מוסיף וזה גורע, זה משנה וזה מכזב ומחפה על ה' דברים אשר לא כן, זה הורס יסודות וזה מדבר תהפוכות, והכיר הכל ורדף אחרי ה' ועבר בדרך הקודש, ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבנו, רבן של כל הנביאים ע"ה, וחפץ במצוותיו, ונשאו לבו לקרבה לאור באור החיים ולהעלות במעלת המלאכים ולשמוח ולהתענג בשמחת הצדיקים, והשליך העולם מזה מלבו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, מי שזו מעלתו כסיל יקרא?! חלילה לך! לא כסיל קרא ה' שמך, אלא משכיל ומבין ופיקח והולך נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו, שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה'. ומי שבירך את אברהם רבך, ונתן לו שכרו בעולם הזה ולעולם הבא, הוא יברך אותך, וייתן לך שכרך כראוי בעולם הזה ולעולם הבא, ויאריך ימיך, עד שתורה במשפטי ה' לכל עדתו. ויזכה אותך לראות בכל הנחמות העתידות לישראל, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו, והיטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל. משה ב"ר מימון זצ"ל.

מקורות
1. משנה, סנהדרין פ"ז, מ"ו
העובד עבודה זרה - אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחווה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו "אלי אתה". אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחיץ, הסך, המלביש והמנעיל - עובר בלא תעשה. הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה. הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו.

ביאור
המנסך: יין, וכן הזורק דם.
והאומר לו, לאליל, כשהוא עומד בפניו, "אלי אתה": בכל העבודות שנזכרו עד כאן חייב סקילה, אם הזיד והתרו בו. ברם, אם לא התרו בו, חייב כרת. ואם עשה בשוגג, חייב חטאת.
אבל המגפף: המחבק את האליל.
והמכבד: מטאטא לפניו.
והמרבץ: מזלף מים להוציא האבק שלפניו.
והמרחיץ: אותו.
הסך, המלביש והמנעיל: אותו, וכיוצא בעבודות אלו, שאינן אלא עבודות כבוד, ולא חלק מהפולחן ממש.
עובר בלא תעשה: שנאמר (שמות כ,ה): "לא תעבדם"; פסוק זה בא לאסור אפילו עבודות כבוד, אלא שאין לוקים עליהן, הואיל ואין זו עבודה גמורה.
הנודר בשמו: כגון שאמר: קונם עליי כל פירות שבעולם בשם אליל פלוני.
והמקיים בשמו: כלומר, שהוא נשבע בשם האליל.
עובר בלא תעשה: שנאמר (שמות כג,יג): "ושם אלוקים אחרים לא תזכירו."
הפוער עצמו לבעל פעור: עושה צרכיו לפני בעל פעור, אף על פי שמעשה ביזיון הוא.
זו היא עבודתו: כך היא דרך עבודתו של בעל פעור, והוא חייב עליה סקילה.
הזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו: כך הייתה דרך עבודתו של האליל מרקוליס [מרקוריוס] , שהיו עוברי הדרכים זורקים אבנים על מצבות האליל שהיו עומדות בצדי הדרכים, ולכן הזורק אבן למרקוליס חייב סקילה.
חזור



תשובת הרמב"ם
גר אם יכול לומר בתפילתו "אלוקינו ואלוקי אבותינו" וכד'


הקדמה לתשובה
תשובת הרמב"ם לר' עובדיה הגר דנה בשאלה, כיצד הגר צריך לנהוג בתפילתו, בקטעים המזכירים את הקשר של המתפלל לעברו של עם ישראל, כדוגמת "אלוקינו ואלוקי אבותינו", "אשר בחר בנו" וכד'. הבעיה היא, שאם הגר יאמר כמו שכתוב, תפילתו תישמע כדבר שקר.

הרמב"ם עונה על כך תשובה הלכתית, ומסביר את מעמדו של הגר בישראל. הרמב"ם רואה בגר צדק יהודי לכל דבר, בניגוד לתפיסות אחרות ביהדות, שסברו שהגר לעולם לא יוכל להשתוות במעמדו ליהודי מלידה.



תשובות הרמב"ם
פריימן, הוצאת "מקיצי נרדמים", התרצ"ד, סימן מב


השאלה והתשובה
אמר משה ב"ר מימון, מבני גלות ירושלם אשר בספרד זצ"ל: הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכיל, המבין, גר הצדק, ישלם ה' פועלו ותהי משכורתו שלמה מעם ה' אלוקי ישראל, אשר בא לחסות תחת כנפיו. שאלת על עסקי הברכות והתפילות בינך לבין עצמך, או אם תתפלל בציבור, היש לך לומר "אלוקינו ואלוקי אבותינו" ו"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" ו"אשר הבדילנו" ו"אשר בחר בנו" ו"שהנחלת את אבותינו" ו"שהוצאתנו מארץ מצרים" ו"שעשה נסים לאבותינו" וכל כיוצא באלה העניינים.

יש לך לומר הכל כתקנם, ואל תשנה דבר. אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שהתפללת יחידי, בין שהיית שליח ציבור.

ועיקר הדבר, שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקדוש ברוך הוא, ובעט בעבודה זרה והפר עבודתה, והכניס רבים תחת כנפי השכינה, ולימדם והורם וציווה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה', כמו שכתוב בתורה: "כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' וגו'" (בראשית יח,יט). לפיכך, כל מי שיתגייר, עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקדוש ברוך הוא, כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב. כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלימודו, כך החזיר כל העתידים להתגייר בצוואתו שציווה את בניו ואת בני ביתו אחריו. נמצא שאברהם אבינו ע"ה הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר. לפיכך יש לך לומר "אלוקינו ואלוקי אבותינו", שאברהם ע"ה הוא אביך. ויש לך לומר "שהנחלת את אבותינו", שלאברהם ניתנה הארץ, שנאמר "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה" (בראשית יג,יז).

אבל "שהוצאתנו ממצרים" או "שעשית נסים לאבותינו", אם רצית לשנות ולומר "שהוצאת את ישראל ממצרים", ו"שעשית נסים עם ישראל", אמור. ואם לא שינית, אין בכך הפסד כלום. מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלווית אליו, אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו, כאילו לנו ולך נעשו. הרי הוא אומר בישעיה: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו וגו'" (ישעיה נו,ג). אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר. ודאי יש לך לברך "אשר בחר בנו" ו"אשר נתן לנו" ו"אשר הנחילנו" ו"אשר הבדילנו". שכבר בחר בך הבורא יתעלה, והבדילך מן האומות, ונתן לך התורה. שהתורה לנו ולגרים ניתנה, שנאמר "הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, חקת עולם לדרתיכם, ככם כגר יהיה לפני ה', תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו,טו-טז).

ודע, כי אבותינו שיצאו ממצרים, רובם עובדי עבודה זרה היו במצרים, נתערבו בגויים ולמדו מעשיהם, עד ששלח הקדוש ברוך הוא משה רבנו ע"ה, רבן של כל הנביאים, והבדילנו מן העמים, והכניסנו תחת כנפי השכינה, לנו ולכל הגרים, ושם לכולנו חוקה אחת. ואל יהא ייחוסך קל בעיניך: אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם. וכך מפורש בישעיה (מד,ה): "זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב וגו'."

וכל מה שאמרנו לך בעניין הברכות שלא תשנה, כבר ראיה לזה ממסכת ביכורים
(פ"א, מ"ד): תמן תנינן "הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו' (דברים כו,ג). וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר 'אלוקינו ואלוקי אבות ישראל', זהו סתם משנה, והיא לר' מאיר, ואינה הלכה, אלא כמו שנתפרש בירושלמי (פ"א, ה"ד): "תמן אמרינן תני בשם ר' יהודה, גר עצמו מביא וקורא. מאי טעמיה? כי אב המון גויים נתתיך. לשעבר היית אב לארם, מכאן ואילך אב לכל הבריות. ר' יהושע בן לוי אמר: הלכה כר' יהודה. אתא עובדא קמיה דר' אבהו והורי כר' יהודה." הנה נתברר לך, שיש לך לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כו,ג), ושאברהם אב לך ולנו ולכל הצדיקים ללכת בדרכיו. והוא הדין לשאר הברכות והתפילות, שלא תשנה כלום.

וכתב משה ב"ר מימון זצ"ל.

מקורות
1. ביכורים פ"א, מ"ד
אלו מביאין ולא קורין: הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כו,ג). ואם הייתה אמו מישראל, מביא וקורא. וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר "אלוקי אבות ישראל". וכשהוא בבית הכנסת אומר "אלוקי אבותיכם". ואם הייתה אמו מישראל, אומר: "אלוקי אבותינו".

ביאור
אלו מביאין ולא קורין: פרשת מקרא הביכורים.
הגר מביא: ביכורים, שנאמר (דברים כו,יא): "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' ... אתה והלוי והגר אשר בקרבך". ואינו קורא: אבל אינו יכול לקרוא את הפרשה.
שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו": שאין אבותיו מישראל.
ואם הייתה אמו מישראל, מביא וקורא: שיכול הוא לומר "אשר נשבע לאבותינו".
וכשהוא מתפלל: כשהגר מתפלל תפילת שמונה עשרה.
בינו לבין עצמו: בתפילת לחש.
אומר "אלוקי אבות ישראל" במקום "אלוקי אבותינו".
וכשהוא בבית הכנסת, כלומר כשהוא עובר לפני התיבה כשליח ציבור, אומר "אלוקי אבותיכם" במקום "אלוקי אבותינו".
חזור

2. ירושלמי, ביכורים פ"א, ה"ד
תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא. מה טעם? "כי אב המון גויים נתתיך" (בראשית יז,ד). לשעבר היית אב לארם, ועכשיו, מכאן ואילך, אתה אב לכל הגויים. רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי יהודה. אתא עובדא קומי דרבי אבהו והורי כרבי יהודה.
חזור

פירוש "פני משה"
תני בשם ר' יהודה: דפליג אמתניתין אלא אף הגר הראשון בעצמו מביא וקורא, וכדמפרש ואזיל מה טעם וכו', וכן הכריע ריב"ל להלכה כר' יהודה, וכך עביד ר' אבהו עובדא כר' יהודה.
חזור

3. רמב"ם, ביכורים פ"ד, הלכה ג
הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם: "אב המון גויים נתתיך." הרי הוא אב כל העולם כולו, שנכנסין תחת כנפי שכינה. ולאברהם הייתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ.
חזור

צריך עיון
הרמב"ם בתשובתו מדגיש, כי מעמדו של גר צדק שווה בכל למעמדו של היהודי מלידה, והוא חוזר על כך פעמיים:
- מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה, ונלווית אליו, אין כאן הפרש בינינו ובינך.
- אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר.

גישתו זו של הרמב"ם עומדת בניגוד לתפיסתו של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), המובאת בכוזרי:
- כל מי שנלווה עלינו מן האומות כיחיד, יבואהו מן הטוב אשר ייטיב עמנו האלוק, אבל שווה לא ישווה אלינו (מאמר א, סימן כז).
- אך גם אחרי אשר קיבל עליו כל אלה לא ישווה הגר לבן ישראל מלידה, כי בן ישראל רק הוא ראוי לנבואה, ואילו הגרים - תכלית אפשרותם בקבלם מבני ישראל את תורתם היא להיות לחסידים ולחכמים, אך לא לנביאים (מאמר א, סימן קטו).



תשובת הרב משה פיינשטיין
האם יש דין של מוסר למי שעובד כרואה חשבונות
בממשלה שאינה פועלת על פי דין תורה?


תולדות חייו
הרב משה פיינשטיין (1895-1986), פוסק הלכה, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בארצות הברית, נולד בביילורוסיה, וכיהן כרב בלובאן בשנים 1921-1937. הוא היגר לארצות הברית, ונתמנה לראש ישיבת "מתיבתא תפארת ירושלים". תשובותיו פורסמו בספר "איגרות משה", ומשתקפות בהן בעיות שהתעוררו לאור המדע והטכנולוגיה המודרניים. חיבר גם חידושים לכמה מסכתות בתלמוד.

הקדמה לתשובה
השאלה היא אם מותר לאדם לעבוד בשירות ממשלת ארה"ב, בתפקיד שיכול לגרום לכך שידווח לרשויות החוק על יהודים שעברו על החוק. החשש הוא שבית משפט אזרחי יכול להעניש אותם בעונש חמור יותר מהעונש שהם חייבים לפי התורה.



שו"ת "איגרות משה", חושן משפט, סימן צב
פריימן, הוצאת "מקיצי נרדמים", התרצ"ד, סימן שסד


השאלה והתשובה
מע"כ, ידידי הנכבד, הר"ר דוד אליעזר באס שליט"א. הנה בדבר אם מותר לקבל משרת רואה חשבונות אצל הממשלה, באשר לפעמים יבוא לידו חשבונות של אחד שפשע, וימצא את הפשיעה, ויהיה ממילא
כמוסרו להממשלה, והם יענשוהו ביותר מכפי שחייב בדיני התורה.

הנכון לעניות דעתי, כיוון דבעצם הרי כל מי שיהיה רואה חשבונות ימצא את הפשיעה. וברור שאף אם זה לא ירצה לקבל משרה זו מהממשלה, יהיה שם רואה חשבונות, ונמצא שלא יפסיד הפושע יותר כשהוא יקבל המשרה מכשלא יקבל הוא, ואחר יהיה שם, ולא הזיקו כלום. ובלא היזק לא שייך איסור.

ודמי זה להא דאיתא
בב"ק דף קיז,א, דאוקמיה עילויה מעיקרא מקלי קלייה, דהוא כשכבר יודע האנס. ויכול ליטלו בעצמו ועל ידי אחרים, שפטור הנושא ונותן ביד להיאנס. ועיין בש"ך חו"מ, סימן שפח, סעיף ד, שהביא הרמ"א מהמגיד משנה, שפירוש אוקמיה עילויה שבגמרא ונעשה ברשותו שברמב"ם פ"ח מהלכות חובל, הלכה ד ובש"ע שם, הוא כשיוכל לשלוט עליו וליטלו. ועיין במגיד משנה שם מפורש, אם אותו ממון במקום שיד האנס שולטת בו, אפילו אינו רואהו, כל שיכול לחפש ולמצוא - פטור. וכן הוא ממש עובדה זו, שכשציוו מהממשלה לאחד להביא להם ספרי חשבונותיו לבדוק על ידי רואה חשבונות, הרי כבר שולטים עליו למצוא פשיעתו על ידי כל רואה חשבונות שיהיה להם, וממילא שוב פטור רואה חשבונות זה.

אך מה שיש לעיין, דהתם נאמר שאנסוהו, ולכן אולי כהאי גוונא שלא אנסוהו, אלא בא מעצמו לקבל משרת רואה חשבונות, אולי יש לאסור, ואף שלעניין הפטור מלשלם פשוט שאין חלוק, כיוון דמקלי קלייה ולא הזיקו כלום, מכל מקום לעניין איסור אולי אף בכהאי גוונא אסור כשלא אנסוהו. אבל נראה, כיוון שהמשרה של רואה חשבונות אינה משרה מיוחדת למצוא את הפשיעות, שהרי לא ידוע שפשעו כלל, ורוב עבודתו הוא לבדוק החשבונות של פנקסיהם בעלמא שיהיו נכונים. ורק לפעמים אפשר יזדמן לידו למצוא איזה פשיעה, וגם זה לא ידע בתחילת עיונו בהפנקסים שהביא הנתבע מהם, שהרי אמר הנתבע שהחשבונות נכונים, שבוודאי יש לתלות שנדמה לו כן, דלא היה כופר כשאפשר לברר.

ולכן גם הרואה חשבונות יש לו לתלות שקרוב יותר שימצא שהן נכונים, ורק שאפשר שיתגלה פשיעה, שאין לאסור מלקבל המשרה. שעיקר עבודתו, וגם רובא דרובא מעבודתו, אינו למצוא פשיעות ועוולות, בשביל שמא יזדמן לו שימצא פשיעה, שאף בזה אינו מזיק כלל. אף אם נימא שכשהיה עבודתו על זה גופיה היה אסור בלא אונס, וכשיזדמן שמצא פשיעה הרי הוא כבר אנוס, שמוכרח להגיד האמת. וגם בלא אנוס היה צריך להעיד, דהוא כייחדו אותו הממשלה שיהיה עד במה שתובעין, כדנפסק בסימן כח, סעיף ג, מטעם דאיכא חילול השם אם לא יעיד.

מושגים
מוסר: אדם המוסר את ממון חברו לידי אנס המכריח אותו (על ידי איום של מכות או ייסורים) למסור לו ממון. אם נדרש למסור ממון סתם, והראה לאנס את ממונו של פלוני, וכך ניצל, חייב לשלם לחברו את הנזק. אבל אם הוכרח למסור דווקא את ממונו של פלוני, והראהו, פטור.
חזור

אוקמיה עילויה מעיקרא מקלי קליה: המוסר אשר הוכרח לתת את ממון חברו ונשא ונתן ביד לאנס, והאנס "אוקמיה עילויה", כלומר האנס עומד על הממון ויכול לקחתו בעצמו, רואים את הממון כאילו הוא כבר ברשותו של האנס, ומרגע זה הממון נחשב שרוף ("מקלי קליה") לבעליו. ועל כן במקרה כזה, אף על פי שהמוסר נשא ונתן ביד, לכ"ע פטור.
חזור

נשא ונתן ביד: מוסר אשר הוכרח למסור ממון של פלוני, אם "נשא ונתן ביד", כלומר לא רק הראהו אלא גם לקח והביא את הממון בידיו לאנס, יש בדינו מחלוקת: רי"ף, רמב"ם ושו"ע מחייבים, ורב האי גאון וראב"ד פוטרים.
חזור

מקורות
1. בבא קמא קיז, א,
רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני, אתא לקמיה דרבא, א"ל: כלום מעשה בא לידך? א"ל: ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו, א"ל: אהדר עובדא למריה, דתניא: ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו - פטור, ואם נטל ונתן ביד - חייב. אמר רבה: אם הראה מעצמו, כנשא ונתן ביד דמי. ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים, ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, א"ל: דרי ואמטי בהדן, דרא ואמטי בהדייהו; אתא לקמיה דרב אשי, פטריניה. א"ל רבנן לרב אשי, והתניא: אם נשא ונתן ביד - חייב! א"ל: הני מילי היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא - מיקלי קלייה. איתיביה רבי אבהו לרב אשי: אמר לו אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה, והושיט לו - חייב! הכא במאי עסקינן - כגון דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני הושיט ולא תני תן, ש"מ.

רש"י
לבי אביוני - מקום.
נשא ונתן ביד חייב - דהציל עצמו בממון חברו.
מעצמו - בלא אונס.
דרי ואמטי - שאי והולך עמנו לבית המלך.
ה"מ - דאם נשא ונתן ביד חייב.
היכא דלא אוקמינהו - העובדי כוכבים על הממון מעיקרא ע"י האונס אלא הלך ונטל ונתנו להם אבל הכא דאוקמינהו על היין קלייה ואההיא שעתא פטור כי אמטי תו דידהו אמטי.
פקיע - קשר.
חייב - ואע"ג דקאי עכו"ם ע"ג הממון הואיל ונשא ונתן ביד חייב.
בתרי עיברי נהרא - עכו"ם מצד זה והעמיר מצד זה דאי לא יהביה נהליה לא מצי אנס למשקליה.
חזור

2. שו"ע חו"מ, סימן שפח, סעיף ד, והרמ"א, ד"ה "דהיינו"
נשא ממון חברו בידו, ונתנו לאנס, חייב לשלם מכל מקום, אף על פי שהמלך אנסו להביא. במה דברים אמורים? שאם אנסו להביא, והביא, חייב כשלא הגיע הממון לרשות האנס. אבל אנס שאנס את ישראל עד שהראהו, ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו (הרמ"א: דהיינו שיוכל לשלוט עליו וליטלו. המגיד פ"ח דחובל.) ואנס את ישראל עד שהוליכו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראהו, הרי זה פטור. שכיוון שעמד האנס בצד האוצר, כבר אבד כל מה שיש בו, וכאילו נשרף.
חזור

3. רמב"ם, חובל ומזיק פ"ח, הלכות א-ד, והשגת הראב"ד להלכה ד

א. המוסר ממון חברו ביד אנס, חייב לשלם מן היפה שבנכסיו. ואם מת, גובין מיורשיו כשאר כל מזיקין. בין שהיה גוי בין שהיה ישראל, הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו, אלא הרגיל בלבד.

ב. במה דברים אמורים? בשהראה המוסר מעצמו. אבל אם אנסוהו גויים או ישראל אנס להראות, והראה, הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד, אף על פי שהוא אנוס, חייב לשלם. שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם.

ג. כיצד? הרי שגזר המלך לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו, ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני, והלכו ולקחוהו, חייב לשלם. אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן, או עד שיראה לו ממון פלוני שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס, הרי זה פטור. שאם לא יראה לו, יכהו או ימיתהו.

ד. נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס, חייב לשלם מכל מקום, אף על פי שהמלך אנסו להביא. במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב? בשלא הגיע הממון לרשות האנס. אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו, ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו, ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה - הרי זה פטור מלשלם. שכיוון שעמד האנס בצד האוצר, כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף.

השגת הראב"ד
"נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס, חייב לשלם מכל מקום, אף על פי שהמלך אנסו להביא." אמר אברהם: גם בזה על דרך הרוב הוא הולך. ואין הגאון מודה לו. וכן בדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ומאין יתחייב לו זה שימות בשביל ממון חברו, הואיל וייחדו לו בפירוש?! וכבר הרחבנו בדברים האלו בפירוש בבא קמא.
חזור

4. "מגיד משנה", שם, הלכה ב
"בד"א בשהראה המוסר מעצמו, אבל אם וכו'" וכו'. כל אלו הבבות, עד "בעלי דינין וכו'", הם בביאור בהלכות הרב שם, פרק "הגוזל" בתרא. ונחלקו בקצתן המפרשים ז"ל. גם הרב המשיג חלק עליו. וראיות ההלכות נכונות ביותר, וכן העלה הרשב"א ז"ל, ועוד הוסיף בה דברים, ואמר ב"אנסוהו להביא" שהוא חייב, הני מילי אם אותו הממון אינו במקום שיד האנס שולטת בו. אבל אם אותו ממון במקום שיד האנס שולטת בו, אפילו אינו רואהו, כל שיכול לחפש ולמצוא, פטור. ובוודאי ברואהו ויכול ליטלו מפורש שם בגמרא, וזה נכלל במה שכתב רבנו ז"ל: "אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו וכו'." וכל שכן הוא במה שהאונס רואה כבר, או ידו שולטת בו, שזה המביא פטור, כדברי הרשב"א ז"ל ועיקר.
חזור