שאלה

על אלו הישמעאלים, שאמרת שאינם עובדי עבודה זרה, ואמר לך רבך שהם עובדי עבודה זרה, והאבנים שמשליכין בתרפותן [במקום פולחנם]
הן למרקוליס. והשיב לך שלא כהוגן, עד שנתעצבת אל לבך ונכלמת, וקרא עליך "ענה כסיל כאולתו" (משלי כו,ה).

תשובה

א.
אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם. והם מייחדים לא-ל יתעלה ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי. ולא מפני שהם משקרים עלינו ומכזבים ואומרים שאנו אומרים שיש לא-ל יתעלה בן, נכזב כך אנחנו עליהם ונאמר שהם עובדי עבודה זרה. התורה העידה עליהם "אשר פיהם דבר שווא וימינם ימין שקר" (צפניה ג,יג), והיא העידה עלינו "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (תהלים קמד,ח).

ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית עבודה זרה הוא, ועבודה זרה צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם, מה בכך? אלו המשתחווים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים. וכבר פירשו רז"ל בסנהדרין, שאם השתחווה אדם לבית עבודה זרה, והוא סבור שהוא בית הכנסת, הרי לבו מסור לשמים. וכן אלו הישמעאלים היום כולם, טף ונשים, נכרתה עבודה זרה מפיהם, וטעותם וטיפשותם בדברים אחרים היא שאי אפשר לאמרו בכתב, מפני פושעי ורשעי ישראל. אבל בייחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל.

ובאמת, שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלושה מיני עבודה זרה: פעור ומרקוליס וכמוש. והם עצמם מודים בדברים אלו היום, וקוראים להם שמות בלשון ערבי. פעור עבודתו שיפעור עצמו לפניו, או שיניח ראשו ויגביה ערוותו למולו כמו שאלו הישמעאלים משתחווים היום בתפילתם. ומרקוליס עבודתו ברגימת האבנים, וכמוש עבודתו בפריעת הראש ושלא ילבש בגד תפור. ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו מקודם שתעמוד דת הישמעאלים. אבל הישמעאלים היום אומרים: זה שנפרע ראשנו, ושלא נלבש בגד תפור בתפירות, הוא כדי להיכנע לפני האל יתעלה ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו. וזה שנשליך האבנים, בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו [לבלבלו] . ואחרים מפקחיהם נותנים טעם ואומרים: צלמים היו שם, ואנו רוגמים במקום הצלמים. כלומר, שאין אנו מאמינים בצלמים שהיו שם, ודרך ביזיון להם אנו רוגמין אותן. ואחרים אומרים: מנהג הוא. כללו של דבר, אף על פי שעיקר הדברים יסודם לעבודה זרה, אין אדם בעולם משליך אותם האבנים, ולא משתחווה לאותו המקום, ולא עושה דבר מכל הדברים לשם עבודה זרה, לא בפיו ולא בלבו, אלא לבם מסור לשמים.

ב.
ואשר השיבך רבך שלא כהוגן והעציבך והכלימך וקראך "כסיל", עברה גדולה בידו וחטא גדול חטא. וקרוב בעיניי ששוגג הוא, וראוי לו לבקש ממך מחילה, אף על פי שאתה תלמידו. ואחר כך יצום ויזעק ויתפלל וייכנע; אולי יתכפר לו וימחול לו האל יתעלה.

וכי שיכור היה זה [ולא ידע] שבשלושים ושישה מקומות הזהירה התורה על הגר?! ואיה דבר ה', "וגר לא תונה" (שמות כב,כ), והיא אונאת דברים?! אילו אמר הוא האמת, והיית אתה התועה, היה לו להסביר לך פנים ולדבר לך רכות, כל שכן שאמרת האמת, והוא התועה. ועד שזה דורש אחר הישמעאלים אם הם עובדי עבודה זרה אם לאו, היה לו לחוש לעצמו על הכעס שכעס, עד שהכלים גר צדק שלא כדין, וכבר אמרו רז"ל: "כל הכועס יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה" (שבת קה,ב).

דע, שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטווינו בכבוד ומורא, ועל הנביאים לשמוע להם. ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו. ועל הגרים ציוונו באהבה רבה המסורה ללב: "ואהבתם את הגר וגו'" (דברים ו,ה), כמו שציוונו לאהוב את שמו, "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו,ה; יא,א). והקדוש ברוך הוא בכבודו אוהב גר, שנאמר "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י,יח).

וזה שקרא לך "כסיל", תמה גדול הוא: אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה, והבין בעין לבו, ובא ונדבק באומה זו שהיא היום למתעב גוי עבד מושלים, והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק, והבין דרכי ישראל וידע שכל הדתות גנובות מדתם, זה מוסיף וזה גורע, זה משנה וזה מכזב ומחפה על ה' דברים אשר לא כן, זה הורס יסודות וזה מדבר תהפוכות, והכיר הכל ורדף אחרי ה' ועבר בדרך הקודש, ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבנו, רבן של כל הנביאים ע"ה, וחפץ במצוותיו, ונשאו לבו לקרבה לאור באור החיים ולהעלות במעלת המלאכים ולשמוח ולהתענג בשמחת הצדיקים, והשליך העולם מזה מלבו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, מי שזו מעלתו כסיל יקרא?! חלילה לך! לא כסיל קרא ה' שמך, אלא משכיל ומבין ופיקח והולך נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו, שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה'. ומי שבירך את אברהם רבך, ונתן לו שכרו בעולם הזה ולעולם הבא, הוא יברך אותך, וייתן לך שכרך כראוי בעולם הזה ולעולם הבא, ויאריך ימיך, עד שתורה במשפטי ה' לכל עדתו. ויזכה אותך לראות בכל הנחמות העתידות לישראל, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו, והיטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל. משה ב"ר מימון זצ"ל.

מקורות

1. משנה, סנהדרין פ"ז, מ"ו

העובד עבודה זרה - אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחווה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו "אלי אתה". אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחיץ, הסך, המלביש והמנעיל - עובר בלא תעשה. הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה. הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו.

ביאור

המנסך: יין, וכן הזורק דם.
והאומר לו, לאליל, כשהוא עומד בפניו, "אלי אתה": בכל העבודות שנזכרו עד כאן חייב סקילה, אם הזיד והתרו בו. ברם, אם לא התרו בו, חייב כרת. ואם עשה בשוגג, חייב חטאת.
אבל המגפף: המחבק את האליל.
והמכבד: מטאטא לפניו.
והמרבץ: מזלף מים להוציא האבק שלפניו.
והמרחיץ: אותו.
הסך, המלביש והמנעיל: אותו, וכיוצא בעבודות אלו, שאינן אלא עבודות כבוד, ולא חלק מהפולחן ממש.
עובר בלא תעשה: שנאמר (שמות כ,ה): "לא תעבדם"; פסוק זה בא לאסור אפילו עבודות כבוד, אלא שאין לוקים עליהן, הואיל ואין זו עבודה גמורה.
הנודר בשמו: כגון שאמר: קונם עליי כל פירות שבעולם בשם אליל פלוני.
והמקיים בשמו: כלומר, שהוא נשבע בשם האליל.
עובר בלא תעשה: שנאמר (שמות כג,יג): "ושם אלוקים אחרים לא תזכירו."
הפוער עצמו לבעל פעור: עושה צרכיו לפני בעל פעור, אף על פי שמעשה ביזיון הוא.
זו היא עבודתו: כך היא דרך עבודתו של בעל פעור, והוא חייב עליה סקילה.
הזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו: כך הייתה דרך עבודתו של האליל מרקוליס [מרקוריוס] , שהיו עוברי הדרכים זורקים אבנים על מצבות האליל שהיו עומדות בצדי הדרכים, ולכן הזורק אבן למרקוליס חייב סקילה. חזור