שאלה

נשאלתי מכמה, אם מותר לקחת תרופה הנקראת בשם "מזון מלכות" - בלע"ז: "טוני רויאל" - המועילה באופן נפלא לחוסר אונים ולתשות כוחות, להחזיר לו את כוחותיו ועדנותו אחרי בלותו.

תשובה

והנה, כדי להבין את השאלה והבעיות ההלכתיות שמתעוררות אגבה, אעתיק מה שפרסם בזה הרה"ג צבי הירש קאהן בירחון "המאור", תשרי תשי"ט, על מהות מזון זה ומה שיש לדון עליו.

וזה לשון דבריו:

בשהותי בקיץ העבר בארצנו הקדושה, בא לידיי קובץ בשם "טבע ובריאות", ומה מאוד נשתוממתי למקרא בו, איך שמיץ דבורים חדש בשם 'מזון מלכות' ( (ROYL JELLY משתמשים בו בא"י לתזונת העם, ואין פוצה פה ומערער על כך, הגם שברור שבא מגוף הדבורים, ותוכנו טמא.

מזון מלכות הזה משתמשים בו בארה"ב לתערובת בתמרוקי נשים, טעמו מר כלענה, ואינו ראוי לאכילה רק בתערובת הרבה דבש, ומחירו כעת הוא יותר מ-300 דולר המנה. (התעניינתי אצל חברה אחת בקליפורניה המתעסקת באיסוף "מזון מלכות" זה, והסבירו לי, שהדבר כרוך במאמצים עצומים, היות שיש להיזהר לקבץ את החומר שהדבורים הכניסו בתאים רק בשעה 48 אחרי שהוכנס הזחל בתאים, שאז כל סגולותיו הינן בתוקפן. אחרי 48 שעה, הגם שהדבורים מוסיפות לייצר ולהוסיף ממזון הזה בתאים, הזחל מוציא מהמזון את עיקר ריחו וטעמו ומכחיש את סגולותיו.)

לפי עדות המומחים הוא דבר יקר במינו ובסגולותיו המיוחדות, שעדיין לא באו כמותו, ומהן בייחוד לעורר כוחות נעורים וכוח גברא ולהשיב עדנה לנשים. ומנבאים למזון זה עתידות גדולות ולהביא מהפכה שלמה בחיי האדם בהשפעתו הרבה לחיזוק גופו והארכת ימיו וכוחות חייו.

לפי הקובץ הנ"ל מוסר הסופר שם, שהאנושות עומדת ללמוד סוד אריכות הימים מן הדבורים. כידוע, כוורת הדבורים היא עניין הכמוסה הרבה פלאות הטבע, והפלא הכי גדול הוא המזון המסתורי שבו מפרנסות הדבורים את זחלי הביצים, ומייעדות בו את סוג הדבורה אם תהיה דבורה עובדת או זכר או מלכה. המלכה היא גדולה משאר הדבורים פי כמה, ותאריך ימים פי 20 מהשאר, ותטיל 12,000 ביצים בעונת ההטלה. לפיתוח מלכה מהזחל משתמשות הדבורים במזון אידיאלי מיוחד הבא מבלוטה מיוחדת שבגופן.

הסופר בקובץ הנ"ל מביא שם את דעת כל החוקרים ובעלי המדע, הסוברים שמזון מלכות הזה יכול להשפיע בצורה של חידוש (REGENERTION) גוף האדם, ולהחזיר לו את הנעורים.

במדינת ישראל הולך ונפוץ המזון הזה תחת פיקוח ממשלתי, ואפשר שהרבנים שם עדיין לא עמדו על כך שהמזון הזה נוצר בבטן הדבורה ויוצא מגופה, ואין לו שום שייכות עם הדבש הטהור הנאסף בכיס מיוחד שיש לה לדבורה בצווארה.

כידוע, הדבורים מלקטות הטל המתוק שנופל על הפרחים, ובכיס קטן שתחת גרונן תביאנה אותו אל כוורתן ומקיאות אותו שם. זאת אומרת, שהדבורים משוטטות על הפרחים, ויונקות נופת צוף הפרחים ומכניסות אותו לגופן, ואין ממצות את הדבש מגופן, אלא מה שמכניסות הן מוציאות, בלי שום השתנות.

"מזון המלכות" הזה ברור שאינו מין דבש כלל ולא מיץ פירות ופרחים, ורק איזה מיץ טבעי שברא הקב"ה בבטן הדבורים, ומשתמשות בו לקיום המין.

עד כאן לשון הרה"ג הנ"ל בתיאור מהותו של ה"טוני רויאל". ונחזי בע"ה מאי דקמן מבחינת ההלכה.

א
[בירור המקורות בתלמוד שמהם יודעים שדבש דבורים מותר, וניסיון להסיק על סמך מקורות אלה מה יהיה דין מזון מלכות]
א) איתא במסכת בכורות דף ז, א: "בעו מינה מרב ששת: מי רגליים של חמור מהו וכו'
מגופיה קא מימצצי ואסירי, או דילמא מיא עול מיא נפוק, והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא וכו'? אמר להו רב ששת: תניתוה (משנה, בכורות פ"א, מ"ב ): היוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור, והני נמי מטמא קאתי. ('שבתוך הטמא היו, ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסיריי - רש"י.) מיתיבי: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן . (שאוכלין פרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן. ואין ממצים אותו מגופן. וקשיא לרב ששת, דהא הכא כיוון דלאו מגופייהו מימצו שריי. רש"י.) הוא דאמר כר' יעקב, דאמר דובשא רחמנא שרייה. ('רב ששת דאמר כרבי יעקב, בטעמא, דדבש לאו משום שמכניסות אותו לגופן הוא, אלא דרחמנא שרייה בהדיא, וגזרת הכתוב היא.' רש"י). דתניא: ר' יעקב אומר: 'את זה תאכלו וכו'', אלא 'וזה אשר לא תאכלו וגו''. שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה? זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצירעין? אמרת לא. ומה ראית לרבות דבש דבורים, ולהוציא הגזין והצירעין? מרבה אני דבש דבורים, שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי ('דבש דבורים דבש סתמא קרו ליה; דבש הגזין הכי הוא דמיקרו.' רש"י.)

למדנו מסוגיית הגמרא, שבטעמא דהיתרא של דבש דבורים נחלקו ת"ק ור' יעקב: הת"ק סובר שטעם ההיתר הוא מפני שמכניסין אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן, ולהכי מותר, מכיוון דלא מגופיה קא מימצצי. ולפי זה "מזון מלכות" שמייצרות הדבורים, מכיוון שאומרים שמגופן קא מימצצי, שנוצר זה בבטן הדבורה ומוציאות אותו מגופן, צריך להיות אסור, דזיל בתר טעמא. אבל לר' יעקב ורב ששת, דקאי כוותיה דסברי דלא זהו טעם ההיתר, דאי משום כך היה אפ"ה אסור, כשם שאוסר רב ששת מי הרגליים של חמור, אע"ג דנמי לא מגופיה מימצן, אלא כך גזרת הכתוב הוא, דאתה אוכל מה שעוף טמא משריץ. ואיזה זה? דבש דבורים. א"כ, לפי דבריהם יש להתיר מהאי טעמא גם "מזון-המלכות" היוצא מעוף טמא זה שמשריץ, ואע"פ שקא מימצצי מגופן, דהא גם היתר הדבש "לאו משום שמכניסין אותו לגופן הוא" (כלשונו של רש"י), אלא גזירת הכתוב הוא, ורחמנא שרייה בהדיא מה שעוף טמא זה משריץ. א"כ, הוא הדין דבכלל ההיתר הוא גם מה שמשריץ "מזון המלכות".

[סיכום מחלוקת ת"ק ור' יעקב מראה עמדות אלה:
לפי ת"ק דבש מותר, לפי שאינו מגופן של דבורים. לכן דבש צרעים מותר [שאינו מגופן], ומזון מלכות אסור [שהוא מגופן].
לפי ר' יעקב, [ורב ששת] דבש דבורים מותר מגזרת הכתוב. לכן דבש צרעין אסור [אין עליו גזרה], ומזון מלכות מותר [הוא בכלל גזרת הכתוב].
מכאן: מי שמקל ומתיר דבש צרעין, יאסור מזון מלכות; מי שמחמיר ואוסר דבש צרעין, מתיר מזון מלכות. ומי שאוסר מי רגליים של חמור [רב ששת] מתיר מזון מלכות, כי הכל אחר גזרת הכתוב.]

ב
]דיון בשאלה מה דעת הפוסקים ביחס לדבש צרעין, ומזה נדע את עמדתם לגבי מזון מלכות.[
ולהלכה: הרמב"ם בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות, הלכה ג, פוסק כת"ק: "דבש דבורים ודבש צרעין מותר, מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מן העשבים ושבתוך פיהן, ומקיאין אותו בכוורת, כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים." ע"ש במ"מ.

והרא"ש בבכורות שם (פ"א, ס"ז) מביא, שגם ר"ת פסק דלא כר' יעקב, אבל מתמה עליו מדוע שלא פסק כר' יעקב, דהא רב ששת קאי כוותיה, ואחרי משא ומתן פוסק להחמיר כר' יעקב, ואוסר דבש גיזין וצירעין, אע"פ שג"כ לא מתמצה מגופן. וכן כתב הטור ביו"ד סי' פא, דהרא"ש חולק על הרמב"ם ואוסר דבש הגזין והצרעין.

גם בהל' בכורות להרמב"ן ז"ל (פ"א, דף ד) פוסק כר' יעקב, כיוון דרב ששת סבר לה כר' יעקב ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ומאריך להביא סתמא דמתניתין כוותיה דר' יעקב מול הסתמא דמכשירין פ"ו (מ"ד) כרבנן, והיא הך סתמא דדייק לה רב ששת, וכי אלימא היא משום דתני לה גבי הלכתא דהאי דינא וכו'. עיי"ש.

ובשו"ע ביו"ד סימן פא, סעיף ט, נזכרין ב' הדעות, ונפסק בזה הלשון: "דבש צרעין וגיזין מותר, ויש מי שאוסר". עכ"ל...

ואם שקול הדבר בדעת השו"ע בזה, הרי מאידך הפרי חדש בס"ק כח פוסק מפורש כנראה עיקר כדברי ה"יש מי שאוסר". ובנמקו שהרמב"ם שמתיר, אזיל לטעמא דפסיק דלא כרב ששת גבי מי רגליים של חמור. ואין פסקו מחוור, וכל הפוסקים חלוקים עליו. גם ר"ת, שמתירו, אזיל לטעמיה שפוסק בשאר מי רגליים להתיר. אבל העיקר לאסור כל מי רגליים, וכמו שכתב לעיל בסק"ב, ולפי זה גם בדבש של צרעין וגיזין יש לאסור. וכן דעת הרא"ש והרמב"ן ועיקר. עכ"ל. וא"כ, יש להתיר "מזון מלכות", כשם שמתירים הדבש, מכיוון שלפי זה טעם ההיתר בדבורים מכוח גזרת הכתוב בלבד, וכנ"ל...

ה) יש להוסיף, שגם בספר המכריע לרבנו ישעיה מטראני הזקן ז"ל, סימן צב, דוחה בחריפות שיטת ר"ת, שלא שייך לומר בנידוננו הלכה כסתם משנה דמכשירין, מכיוון דאיכא רב ששת דקאי כוותיה דר' יעקב, ודייק לה מסתם מתניתין דבכורות וכו', וקיימא לן, דכל היכא דאיכא מתניתין ומתניתין, ואמוראי פליגי עלה, אאמוראי סמכינן דאינהו בתראי , ואינהו ידעי אמאי שבקי לה ופליגי עילווה. והן הן בעלי הוראה וחקרו הכל וידעי שאין הלכה כמותה וכו'. עיי"ש.

וכמו כן בספר הרוקח לרבנו אליעזר מגרמיזא ז"ל, סימן תסט, פוסק בכזאת בפשיטות, דדבש דבורים מותר, אבל דבש הגזין וצירעין אסור, כרבי יעקב וכרב ששת בבכורות. ע"ש. גם לרבות רבנו הר"א ממיץ ז"ל ב"ספר יראים", סי' קלב, פוסק נמי בכזאת, דכר' יעקב סבירא לן, דסבירא ליה לר' ששת כוותיה, וכך מביא הסמ"ג ל"ת קלב, שכך פסק גם רבנו יצחק בן אחותו של ר"ת. עיי"ש.

[סיכום שיטות הפוסקים עד כאן:
פוסקים כתנא קמא: רמב"ם ורבנו תם.
פוסקים כר' יעקב: הרא"ש, הטור, רמב"ן ב"הלכות ברורות", "פרי חדש", "ספר המכריע" לרבי ישעיהו מטארני, "ספר הרוקח", ר' אליעזר ממיץ, סמ"ג בשם רבינו יצחק בן אחותו של ר"ת, ב"ח.
לא הכריע כמו מי ההלכה: שו"ע].
ואם כן, גם אם נתפוס בדינא דדידן, שג"כ אין הכרעה בשו"ע בזה, אבל מכיוון שמצינו כל כך הרבה פוסקים שיוצא שלדידהו גזרת הכתוב הוא דהיוצא מן הדבורים מותר, ולא משום טעמא דאינן ממצות אותו מגופן ומותר, לפי זה גם ה"מזון מלכות" שפולטות, א"כ יש על כל פנים לפסוק בק"ו משם (כי בכאן רבו יותר העומדים בשיטה זאת) להתיר אכילתו (או שתייתו) של מזון מלכות זה לחולה שאין בו סכנה , שבגדר זה כלול בוודאי (אם לא עוד יותר מזה) גם מי שהוא בגדר של תשות כוחות וחוסר אונים וכדומה, וזקוק לכך לשם חיזוק גופו וכוחות חייו. והדעת נותנת, שבכאן יודו להתיר לחולה שאין בו סכנה גם אלה החולקים שם שלא להתיר, מכיוון שרבים אשר אתנו בכאן שיוצא אליבא דידהו להתיר בכלל בנידוננו...

ג.
[דיון בשאלה אם באכילת "מזון מלכות" אוכלים כמות איסור בזמן הדרוש לאכילה: "כזית" בזמן של "אכילת פרס".]
יב) נימוק שני להיתרא נראה לי לומר... מדברי המשנה למלך בפרק ה' מהלכות יסודי התורה, הלכה ח, בדעתו בדעת הרמב"ם דמותר לחולה שאין בו סכנה איסור תורה שאין בו לאו או עשה. ועוד הבאתי גדולי פוסקים דסבירא להו דחצי שיעור שאסור מן התורה הוא רק בעינו (כשהוא לעצמו) בעיניה, אבל ע"י תערובות, כל שאין אוכל כזאת בכדי אכילת פרס, מן התורה מותר, ואינו אסור אלא מדרבנן...

ובנידוננו כל הנהו צדדי הקולות בו, דמזון מלכות זה, אפילו אם נחשבהו ליוצא מן הטמא, מכל מקום אין בו איסור לאו או עשה, והאוכלו כאוכל חצי שיעור, ועוד זאת שהוא בא בתערובות של רוב היתר, ושתיית מזון מלכות זה הוא ביותר מכדי אכילת פרס, באופן שהאיסור (אפילו אם הוא אמנם איסור) אינו כי אם מדרבנן בלבד, וכל כהאי גוונא יש לנו לא רק דעת הגרש"ק ז"ל והמנ"ח, כי אם גם דעת הרבה מגדולי הפוסקים, הסוברים להתיר איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, ובפרט בדרך של אכילת חצי שיעור מזה.

ד.
[דיון בשאלה אם מזון מלכות אמנם נמצץ מגוף הדבורים, או שהוא כמו דבש: מעובד מצוף שהדבורה אוספת.]
יג) זהו הכל עוד גם מתוך ההנחה כי מזון המלכות שונה מדבש הדבורים ומתמצה מגופן של הדבורים. אבל עוד בה שלישייה, והוא דלמעשה אין הדבר בכלל מוחלט שאמנם כך המציאות, וקראתי בשם מומחים אחרים שאינם סוברים כן, אלא סוברים שגם "מזון המלכות", כמו הדבש, נוצרים מאבקת הפרחים, אלא שהדבורה מעבדת אותה בצורה שונה מהדבש בדרך המתאים לתכליתו המיוחדת. ולפי זה אליבא דכולי עלמא מותר "מזון-המלכות" כשם שמותר הדבש דבורים.

ואני מוצא סימוכין לדעת מומחים אלה בדברי חז"ל. והוא ממה דלא נזכר כלל שיהא איזה חילוק בדבורים גופיה בין הדבש שמייצרות לבין מיץ אחר שמוציאות כ"מזון המלכות". וכי ייתכן שחכמינו הקדושים ז"ל לא ידעו מסוג מזון זה שמייצרות הדבורים? ודאי הדבר שידעו זאת, וא"כ, מדאף אחד מהם לא הזכיר מאיזה חילוק שיש בזה בדבורים גופיה, ונחלקו רק על סוגי דבש משרצים אחרים, מוכח מזה שעל מה שמוציאות הדבורים גופיה, יהיה איזה סוג שיהיה, לכולי עלמא היה פשוט וברור שהמה בכלל ההיתר שהתירה תורה את היוצא מן הדבורים. לא מיבעיא אליבא דר' יעקב ורב ששת, מפני שזה מגזרת הכתוב, אלא גם אליבא דת"ק כן הדבר, מפני שהיה פשוט להם שאין חילוק באופני היצירה של הדבורים את סוגי המיץ שמוציאים. וכשם שמה שנקרא בשם "דבש" אינו מתמצה מגופן, אלא כונסין אותן מן העשבים, כך גם אותו הדבר שנקרא בשם "מזון מלכות", גם כן מייצרות אותו בדרך זאת, אלא בצורה שונה, כמתאים לתכליתם, וכדברי המומחים הנ"ל.

וזה בוודאי ברור הדבר, שגם גבי דבש דבורים גופיה אין הכוונה שרק מובילות הדבש מהעשבים והפרחים אל כוורותיהם בבחינה לוקח מכאן ומעביר לכאן בלבד. וכבר העיר מזה הפרי תואר בסי' פ"א, סק"א, דאין הדעת מסכמת לזה דהעשב והטל מעצמם דבש נינהו, דא"כ בא ונסחוט העשב עצמו שממנו רועה הדבורה ועושה הדבש, ונחזי אי מצינא לאפוקי מכל העשבים טיפת דבש. אלא ודאי דמאמצעות גוף הדבורה מתהווה הדבש מהעשב. עיי"ש (ויעוין עוד מזה להלן בדברינו).

ה.
[דיון בשאלה אם "מזון מלכות" נחשב "אוכל" שטעמו טוב, או שהוא פגום לאכילה כשהוא לבדו.]
יד) מונח רביעי עוד לי בזה, והוא כפי המתואר בתיאור שבראשית דברינו: "מזון-מלכות" זה כשלעצמו טעמו מר כלענה, ואינו ראוי לאכילה רק בתערובת הרבה דבש. וכפי שמסופר על כך במקום אחר, כמות הדבש המעורב הוא פי שלושים ושבע ויותר מכמות "מזון-המלכות". והא הרי נפסק ביו"ד, סימן קג, דדבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובת ובטל ברוב היתר. וכן בסימן קד, סעיף ג, נפסק בכזאת גם בדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם...

ועל פי זה בא ה"זרע אברהם" שם (שו"ת "זרע אברהם" חיו"ד, ס' כו) לפסוק לנדוננו, שנשאל על קצת חוליים שישנן בנשים, ואמרו הרופאים, שרפואתם שישתו מרה היוצאה מן הבהמה כשהיא חמה, תיכף סמוך ליציאתה מגוף הבהמה. ויש נשים רבות שצריכות לתרופה זו, ובית המטבחיים קצר המצע, כי לא יימצא בהמות כשרות די להשיב לכל הנשים ההולכות שם לשתות, אם מותר להן לשתות מבהמות נבלות וטרפות ומבהמות טמאות, ובפרט משל חזיר דמעלי טפי. ופסק, דלא מיבעיא, לדעת הרמב"ם וסייעתיה, ודאי דמרה שרייא נמי משום דפירשא בעלמא היא, דאין דרך לשתותה כלל לרוב מרירותה, אלא אפילו לדעת האוסרים מי רגליים של חמור, משום דמעלו לירקונא (מן מחלה(, נמי יש להתיר שתיית המרה, דכולה עלמא יודו בזה דשרייא, בהיות דמרה זו אינה ראויה למאכל אדם כלל. ולכן מותר לשתותה לכתחילה, ואין בזה בית מיחוש, דהווי כפירשא בעלמא, ובפרט דהווי מקום חולי, פשיטא דלכולה עלמא שרי להו למישתי. עיי"ש.

הרי לנו דהבעל "זרע אברהם" נשאל בשאלה הדומה ממש לשאלתנו, על דבר היוצא מהטמא, ואינו יכול להיאכל לאכילת אדם מחמת מרירותו הטבעית הרבה, והיא המרה. ופסק, דמכיוון שכן, הרי זה כפירשא בעלמא, ולא נאסר מעיקרא, ומותרת מעיקרא דדינא אפילו לאכילת בריא. ודון מינה אפוא נמי לנידוננו, דמכיוון שמיץ זה הנקרא "מזון מלכות" אינו ראוי לאכילת אדם מחמת מרירותו הרבה, דהווה ליה נמי כפירשא בעלמא, ולא נאסר מעיקרו. ומכיוון שלא נאסר מעיקרו, תו אפילו כשמערב אותו בהרבה דבש של היתר, ועל ידי זה מתרבה המתיקות עליו להפיג מרירותו, אין בזה בכדי להעלות עליו על ידי כך שם איסור, דהיתר אין מעלה שם איסור על פירשא בעלמא, שלא נאסר מעיקרו כלל וכנז"ל.

ו.
[המסקנה להלכה]
כ) זאת תורת העולה להלכה מכל האמור: ומתבאר בקונטרסי זה דמותר לפי עניות דעתי לקחת תרופה זאת של "מזון מלכות" [המעורבת בדבש בכמותו בפי שלושים ושבע, וכן בתערובת ויטמינים וחלבונים ועוד] לשם ריפוי, אפילו לחולה שאין בו סכנה, וגם לרבות לשם חיזוק עמודי-הגוף ועשתונותיו שנתרופפו ולשם החזרת רעננותו ועדנותו וחידוש כוחות נעוריו.

מושגים

"מזון מלכות": חומר שהדבורים מייצרות, המשמש מזון למלכת כוורת הדבורים. יש הסוברים כי יש למזון זה תכונת ריפוי מיוחדת. חזור

דבש דבורים מותר, מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותן מגופן: דבש אינו נוצר מגופה של הדבורה, אלא הדבורה רק מעבירה את החומרים שהיא אוספת מן הצומח, ומוציאה אותם בצורת דבש בכוורת. ועל כן אין הדבש דומה לחלב הנוצר מגוף החיה, ומותר רק אם הוא בא מבעל חיים טהור. חזור

אינהו בתראי: כאשר נתקלים במחלוקת בין חכמים ראשונים לאחרונים, משתמשים בכלל "הלכתא כבתראי" - הלכה כאחרונים. כלל זה נמצא לראשונה אצל הגאונים. הטעם שמעדיפים את דברי האחרונים הוא, כי האחרונים ידעו ודקדקו היטב בדברי הראשונים ובסברתם, ובכל זאת מצאו לנכון לחלוק עליהם. על כן יש לנו לקבל את דברי האחרונים. בתשובה שלנו יש שימוש בכלל זה: במסכת בכורות מצינו מחלוקת תנאים בין ת"ק לבין רבי יעקב, והמשנה במכשירין פסקה שההלכה כת"ק. מכיוון שהאמורא, רב ששת, המאוחר לתקופת המשנה, פוסק בניגוד למשנה, והולך בשיטת רבי יעקב, טוען ספר המכריע, שמפעילים כאן את הכלל ש"הלכתא כבתראי", ויש לקבל להלכה את שיטת רבי יעקב. חזור

להתיר אכילתו של "מזון מלכות" לחולה שאין בו סכנה: באכילת מאכלים ניתן להבחין בין סוגים אלה : (א) מאכלים הנאכלים לשובע או לתענוג; (ב) מאכלים הנאכלים כתרופות או למען חיזוק הגוף; (ג) מאכלים הנאכלים להצלת חיי חולה, כמו למשל תרופות או מזון לחולה מסוכן. מיון זה מרמז לנו מה תהיה התייחסותנו לסוגים השונים של המזון: מזון מסוג ג' יהיה מותר תמיד, גם אם אינו כשר, מזון מסוג א' יהיה מותר רק אם הוא כשר לחלוטין, ואילו מזון מסוג ב' יהיה אפשר להתירו רק במקרה גבולי. "מזון מלכות" אינו נאכל לשובע או לתענוג, שכן הוא יקר ולא טעים, אלא הוא נאכל כדי לחזק את הגוף. המקרה שלנו הוא מקרה גבולי, שהרי יש שתי דעות בנושא זה בתלמוד ושתי דעות בין פוסקי ההלכות, ולא הוכרעה ההלכה ביניהן. מכאן שאפשר להתיר "מזון מלכות", לפי שרוב הפוסקים אוחזים בדעה המתירה. חזור

תערובת כל שאין אוכל כזית בכדי אכילת פרס מן התורה מותר, ואינו אסור אלא מדרבנן: מהי הגדרת המושג "אכילה" לעניין איסורי אכילה? בהלכה נקבעו מידות מדויקות: המושג "אכילה" מתייחס לאכילת כמות מוגדרת בזמן מוגדר: "זית בכדי אכילת פרס", כלומר: כמות של כ-33 גרם ב-4-2 דקות (על פי ה"חזון איש"). אכילה בקצב איטי מזה אינה נחשבת אכילה מדאורייתא. בנושא שלנו יש לבדוק, מהו אחוז מזון המלכות בתוך התערובת הנמכרת לאכילה. מתברר, כי אחוז מזון המלכות בתערובת הוא קטן במידה כזאת, שאין אפשרות לאכול בזמן הנקוב כמות הנחשבת אכילה. מכאן שמזון זה אינו "מאכל" בהקשר של הכמות וקצב האכילה. חזור

דבר שטעמו פגום: מה דינו של דבר שאינו ראוי לאכילה כי הוא מר או חריף במידה כזו שאי אפשר יהיה לאכלו? האם גם על דבר כזה יחולו דיני מאכלות אסורים? ההלכה קובעת, כי דבר שאינו ראוי לאכילה כיוון שהוא מר או חריף במידה כזו שאי אפשר יהיה לאכלו בדרך כלל אינו נחשב מאכל. מתברר, כי "מזון מלכות" טעמו מר, ואי אפשר לאכלו בלא תערובת דבש. חזור

פירשא בעלמא: יש הפרשות היוצאות מן החי ואינן נחשבות כאיברים (כמו השליה). עליהן לא חל דין מאכלות האסורים, מאחר שהן נחשבין כ"פירשא בעלמא", כהפרשות סתם. בתשובה שלנו טוען בעל "ציץ אליעזר", שמזון המלכות נחשב כפירשא בעלמא, מאחר שאינו ראוי לאכילה, שהרי הוא מר. חזור

מקורות

1. בכורות ז, א, ד"ה "שהיוצא מן הטמא"

"שהיוצא מן הטמא וכו'". בעו מיניה מרב ששת: מי רגליים של חמור מהו? ותיבעי דסוסים וגמלים? סוסים וגמלים לא מיבעיא להו, דלא עכירי, ולא דמו לחלב. מיא עול, מיא נפוק. כי קמיבעיא להו דחמור, דעכירי, ודמו לחלב. מאי, מגופיה קא מימצצי, ואסירי. או דילמא מיא עול, מיא נפוק. והאי דעכירי, הבלא דבישרא הוא.

אמר להו רב ששת: תניתוה, שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור. מטמא לא קאמר, אלא מן הטמא, והני נמי מינא דטמא הוא. ואיכא דאמרי, דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו, דלא שתו אינשי. כי קמיבעיא להו, דחמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא, מאי? אמר להו רב ששת: תניתוה, היוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור. והני נמי מטמא קאתי.

מיתיבי: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן. הוא דאמר כר' יעקב, דאמר דובשא רחמנא שרייה. דתניא: ר' יעקב אומר: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף". זה אתה אוכל, ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא. שרץ עוף טמא בהדיא כתיב? אלא, שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ. ואיזה זה? זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצירעין? אמרו, לא. ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצירעין? מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין, שיש לו שם לווי. כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצירעין טהור ומותר באכילה? דלא כרבי יעקב.

רש"י

מיא עול מיא נפוק, והא דעכירי הבלא דבישרא הוא: מחמת חמימות וסירחון הבשר.
מטמא: הווי משמע מגופיה דטמא, מן הטמא משמע מינו של טמא הן, דדמו לחלב.
והני נמי: מטמא קאתו, שבתוך הטמא היו, ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסירי.
שמכניסים אותן לגופן: שאוכלין מפרחי האילן, ומהן נעשה הדבש במעיהן.
ואין ממצים אותו: דובשנו מגופו. וקשיא לרב ששת, דהא הכא, כיוון דלאו מגופייהו מימצו, שרי: רב ששת אמר: כל שהיה בתוך הטמא, דאמר כר' יעקב בטעמא דדבש לאו, משום שמכניסות אותן לגופן הוא, אלא דרחמנא שרייה בהדיא, וגזרת הכתוב היא.
שרץ העוף טמא: הוולד ממש בהדיא כתיב בו (ויקרא יא) "את אלה תשקצו מן העוף".
אלא שרץ עוף טמא שאי אתה אוכל: להכי דייקא "ואי אתה" דתיהדר ותידוק מיניה, "אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ", שאינו ולד דוגמתו, כגון דבש. ל"א: "אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל", ומאידך קרא נסיב לה: "מכל שרץ העוף וגו'".
הגזין והצירעין: מין ארבה.
דבש דבורים: "דבש" סתמא קרו ליה "דבש הגזין" הכי הוא דמיקרו.
טהור: מלקבל טומאת אוכלין, דסתמיה לאו לאכילה, עד שיחשוב עליו. חזור

2. משנה, בכורות פ"א, מ"ב

פרה שילדה כמין חמור, וחמור שילדה כמין סוס, פטור מן הבכורה, שנאמר (שמות יג,יג; לד,כ): "פטר חמור...פטר חמור", שני פעמים, עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. ומה הם באכילה? בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה - מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה - אסור באכילה, שהיוצא מהטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור.

ביאור

המשנה דנה בוולד שאינו דומה לאמו - כגון בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, או להפך - אם הוא חייב בבכורה. ודרך אגב דנה משנתנו אם הוא מותר באכילה.
פרה שילדה כמין חמור: אף על פי ששניהם חייבים בבכורה.
וחמור: אתון.
שילדה כמין סוס: אף על פי ששניהם דומים בצורתם.
פטור מן הבכורה: אם הוולד הוא בכור, לא חלה עליו קדושת בכורה.
עד שיהא היולד חמור והנולד חמור: אין פטר חמור חייב בבכורה אלא אם כן האם והוולד שניהם ממין החמורים הם.
ומה הם באכילה?: אותם שאינם דומים לאמם, מה דינם בעניין אכילה?
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה: כגון פרה שילדה כמין חמור
מותר באכילה: אף על פי שהוולד נראה כבהמה טמאה, הוא מותר באכילה.
וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה: כגון אתון שילדה כמין עגל.
אסור באכילה: אף שהוולד נראה כבהמה טהורה, הוא אסור באכילה.
שהיוצא מהטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור: בגמרא מבואר, שמשנתנו באה לתת סימן, שתמיד הולכים אחר האם. ברם, דבש דבורים מותר אף על פי שהוא יוצא מן הטמא, או משום שאין הדבורים ממצות אותו מגופן, אלא הן אוכלות מפרחי הגן ומהם נעשה הדבש במעיהן (ת"ק), או בגלל גזרת הכתוב (ר' יעקב). אבל חלב של בהמה טמאה הרי הוא יוצא מן הטמא, ואסור. חזור

3. רא"ש בבכורות פ"א, ס"ז

רבנו תם ז"ל פסק בספר הישר דלא כר' יעקב, משום דסתם דמסכת מכשירין דלא כוותיה. דתנן התם (פ"ו, מ"ד): דבש צרעה טהור, ומותר באכילה. והא דלא מייתי לה הכא, משום דדבש גיזין אינו שנוי במשנה כמו בברייתא. ותימה הוא שפסק כמו מתניתין דמסכת מכשירין, כיוון דרב ששת לא סבר כוותה, דהא איהו סבר כר' יעקב. מיהו מצינו למימר דלא אצטריך למימר הוא דאמר כר' יעקב, אלא ללישנא בתרא. אבל ללישנא קמא דלא אסר אלא בשל חמור דמינא טמא הוא, אבל בשל סוסים שריא, לא קשה מידי. דדבש דבורים לא דמי למי רגלים של חמור דעכירי, ודמו לחלב. אבל דבש דבורים אין מתמצה מגופו. והוא הדין דבש גיזין וצירעין. מיהו לפי מה שרגיל ר"ת לפסוק כאיכא דאמרי, אין להתיר משום לישנא קמא, ובשל תורה הלך אחר המחמיר. וכן הלכתא דדבש גיזין וצירעין אסור. חזור

4. רמב"ן, הלכות בכורות פ"א, דף ד, ד"ה "שהיוצא מן הטמא"

הא מלתא מסתברא לן למיפסק לחומרא. ולא משום דאתברר לן מילתא הכין, אלא כיוון דרב ששת סבר לה כרבי יעקב, ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, איכא למימר דהלכתא כוותיה, דהא אמורא אמר כוותיה. ועוד, דהא דייק לה ממתניתין, וכיוון דלא דחי ליה בגמרא מהאי דיוקא דדייק ממתניתין, שמעינן מיניה דדווקא הוא. וקושטא הוא דמתניתין כרבי יעקב היא, ואף על גב דלא מפרשא בהדיא הכי, וכיוון דתנן סתמא כרבי יעקב הלכתא כוותיה. ודאי אשכחן נמי סתמא כרבנן, דתנן במכשירין בפרק בתרא, דבש צירעין טהור ומותר באכילה, אפילו הכי הך סתמא דדייק לה רב ששת אלימא, משום דתני לה גבי הלכתא דהאי דינא. ולא אלימא ההיא סתמא אחרניתא, דקתני לה בר מדוכתה אגב גררא, למשרי איסורא. ובגמרא לא אותבוה לרב ששת מינה, ולא אייתו לה ההיא סתמא כל עיקר. ועוד, דלא יהא אלא ספק, הא קי"ל ספק, איסור לחומרא. והכי נמי אשכחן לחד מרבוותא דמסיק בה כרב ששת, ואשכחן לאחרינתא דמסיק הלכתא כרבנן, ודחי לה לרבי יעקב ולרב ששת דקאי כוותיה. חזור

5. משנה, מכשירין פ"ו, מ"ד

שבעה משקין הן: הטל והמים, היין והשמן והדם והחלב, ודבש דבורים. דבש צרעים טהור, ומותר באכילה.

ביאור

שבעה משקין הן: המכשירים את האוכלים לקבל טומאה.
דבש צרעים טהור: שאינו חשוב משקה, ואינו לא מכשיר ולא מטמא.
ומותר באכילה: כדבש דבורים. חזור

6. שו"ע יו"ד סימן פא, סעיף ט

דבש צרעין וגיזין (פי' מיני דבורים וצרעין הם) מותר. ויש מי שאוסר (רא"ש ורמב"ן). רמ"א: הג"ה, ואין אנו צריכין לחוש לו, כי אינו מצוי בינינו כלל (הגהות ש"ד וכן מ"כ ב"י על שמו). חזור